השבוע מלאו 30 למותו של יצחק קלפטר – מוזיקאי, מלחין, זמר, נגן גיטרה וירטואוז וכותב שירים. קבלו אלבום מחווה שדויד פרץ ואני יזמנו לכבודו, עם ביצועים חדשים למיטב מהשירים שקלפטר יצר. היה לנו חשוב לחשוף בשירים המוכרים צדדים חדשים, וזה בדיוק מה שעשו כאן היוצרים שלפניכם. האזנה מהנה.

בואי נישאר / מילים: יעקב גלעד, לחן: יצחק קלפטר, ביצוע: שלום גד

שלום גד, צילום: ריקי אלקיים

איזה שיר ממזרי וחמוד. גבר מפציר באישה להישאר – ויש לו נימוקים! לכאורה, למה להתפרץ לגרסה המקורית החיננית של גידי גוב? כי שלום גד מוסיף עוד נופך שובבי ואנדרסטייטמני, ועוד איזה טוויסט עדכני.

שלום גד: "יום לפני שדויד דיבר איתי, בדיוק שרתי לאשתי את השורה: "הקפה רותח כבר שעה, אם תלכי תהיי צמאה". אז כשההצעה הגיעה, הבחירה הייתה טבעית ואינסטינקטיבית.

זה גם שיר שחקוק לי חזק בנעורים, והוא מראה כמה הסגנון של קלפטר מגוון ובאותו זמן גם מובחן מאוד.

החלטתי להישאר קרוב לעיבוד המקורי כי קלפטר הרי אחראי גם עליו, ואני רואה בזה מחווה יותר מאשר קאבר.

בהאזנה חדשה הופתעתי מרמת הדיוק שהייתה שם, מתשומת הלב לפרטים,
וכמה רגש וכישרון היה באולפן בסשן ההוא".

האהבה שלי היא לא האהבה שלו / מילים: יהונתן גפן, ביצוע: ניר מהלמן

ניר מהלמן, צילום: גילה אזולאי

השירה של ניר מהלמן נעה במשעול שקלפטר הִתווה. עקבותיו של קלפטר חקוקים שם, אבל מהלמן נע בחופשיות, בדרך אישית שלו, שמכבדת את המקור, ולעיתים אפילו מרצינה את הקלילות בכובד ראש שלא מונע ממנה לנצור את החיוך.

ניר מהלמן: "שיר שנשמע פשוט וקליל, אבל כאשר ניגשתי לנגן אותו ראיתי כמה מהלך האקורדים מעניין, איזו תנועה יפה יש במהלך הזה, וגם שאין בעצם פזמון, השיר מתנקז למשפט 'אבל האהבה שלי, היא לא האהבה שלו', ואני אוהב שירים כאלה".

עד עולם אחכה / מילים: יהונתן גפן, לחן: יצחק קלפטר, ביצוע: נובלס היל ושני דלאל

נובלס היל

שני דלאל, צילום: איל טל

איזו אוריינטליות מרהיבה הוסיפו רונן סופר (נובלס היל) ושני דלאל לשיר הזה, שפתאום נשמע תנ"כי במובן של זמן ומקום. והעוּד של סופר משמיע את האפשרויות האינסופיות שיש במוזיקה על-זמנית. כמו של יצחק קלפטר.

רונן סופר: "כשדויד פרץ שאל 'איזה שיר של קלפטר היית עושה עם נובלס היל?', חשבתי מיד על 'עד עולם אחכה'. אבל רק כשניסיתי את התווים הראשונים על העוּד הבנתי, דרך האצבעות והאוזן, עד כמה הלחן הזה 'מכאן'. עד כמה קלפטר הצליח להביא את השיבולים הגבוהות של יהונתן גפן אל צפון הנגב, ואת שמלת היסמין הלבן למורדות הר מירון. משם יצאה לדרך איזו פרשנות לשיר היפה הזה, אבל היא לא הייתה שלמה עד ששני דלאל הוסיפה את קולה – שגם בו שלובים הגליל והמדבר. מקווים שתאהבו.

שני דלאל: "השיר בעיניי רומנטי מאוד ובו זמנית מאוד פשוט, והלחן מתאים בפשטותו היפה למילים".

שיר אהבה בדואי / מילים: איציק ויינגרטן, לחן: יצחק קלפטר, ביצוע: תום הררי ונועה גלבוע

תום הררי, צילום: עידו אסולין. נועה גלבוע, צילום: צביקה יניר

במקור, השיר הזה הוא דואט נעים. כן, נעים זאת המילה שליוותה עד כה את הסיפור הנורא שכתב איציק ויינגרטיין על אנוכיות גברית, החטא ועונשו, רצונות מתנגשים עד כדי הימחצות. תום הררי ונועה גלבוע מוחצים אותנו ברוק חדש עם נוכחות נעדרת והעדר נוכח של אישה שנחווית כמו רוח רפאים.

תום הררי: "למדתי על השיר שהוא אומר 'בחוטים ובצבעים מילים רקמה' (כלומר, בשווא נע בכל אחת מה-ב' ולא בקמץ), אבל למדתי את זה מאוחר מדי, אחרי שכבר היה לי טייק שירה שמאוד אהבתי. למדתי על השיר גם שבחלק מהבתים כשהוא אומר 'חולות' אז האקורד המוזיקלי הוא מז'ורי ולא מינורי כמו שאמור להיות בסולם, ושרק בפזמון הוא מחליף את האקורד הזה למינורי – אבל גם את זה ידעתי רק אחרי שכבר הקלטתי טייק גיטרה שמאוד אהבתי. אז בעצם למדתי שני דברים בדיעבד, אבל ככה זה בחיים – אתה לומד דברים בדיעבד".

נועה גלבוע: "מה גיליתי על השיר שלא ידעתי? שזוגיות זה דבר מאתגר"!

מחזיק מעמד / מילים ולחן: יצחק קלפטר, ביצוע: בנימין אסתרליס מארח את אורי דביר

בנימין אסתרליס. צילום: אפרת גרינשפן

בנימין אסתרליס ממחיש את הגבר שעול גבריותו מוטל על כתפיו עם גזירת ההימחצות שבהישרדות. הוא עושה את זה באופן כה לא מתקרבן וכה מעורר אמפתיה עד שמי שמאזין מושיט אליו כמעצמו ידיים לחיבוק.

בנימין אסתרליס: "לקח לי זמן לבחור את 'מחזיק מעמד', בהתחלה בכלל פנטזתי על גרסת דרים-פופ עברית ל'דמיון חופשי' – אבל משהו בטקסט והזעקה של קלפטר ב'מחזיק מעמד' התחברו לזמן ולמקום הנוכחיים בחיי: להיות אבא עם בית ומשכנתא וכל הקלישאה הישראלית שנטחנה כבר עד דק.

רציתי לבצע את השיר בעוצמה שחוויתי בטקסט, משהו שירגיש כמו זעקה, כמו סכנה.

זה שיר של אדם טובע הזקוק לסירת הצלה וכל מה שנותר לו זו העוצמה הדטרמיניסטית להמשיך ולחיות".

דויד פרץ / הבלדה לנאיבית / מילים: יהונתן גפן, לחן: יצחק קלפטר

דויד פרץ

פתאום גבר שר את השיר הזה, ובבת אחת הוא מקבל נקודת מבט שונה. ההתמסרות הנשית מוארת הפעם במבט אמפתי וחומל – שגם מפנה מראה אל גיבורת השיר, שתיראה כמה שהיא שברירית.

דויד פרץ: "בפעם הראשונה ששמעתי את כוורת – לא התחברתי. זה קרה אי שם בשלהי שנות השבעים ובמקום הכי פחות נכון. חייתי אז בדרום אמריקה, לשם נשלחו הוריי לשליחות חינוכית. מישהו הגיע מישראל עם שירי כוורת ומכל המקומות בעולם, קרה שהשירים נוגנו בבית נופש חלומי אל מול מפרץ ים טרופיקלי. זה לא הסתדר, הכל נשמע לי כמו שירי בדיחות של מילואימניקים. גם כשלא היה לי מושג מה זה בדיחות של מילואימניקים.

אבל קלפטר היה אחרת. קצת אחרת. בעצם, הרבה אחרת. הוא היה צליל מכוון מהצד האחר של הישראליות. רך כמו נעלי קיפי משומשות, מין נינוחות רומנטית של שישי ישראלי חצי חורפי שכזה, מוזיקת בין השמשות, גם בשרב וגם כשהירח מאיר מעל.

פגשתי את קלפטר פעם אחת, בסיטואציה הזויה מדי. לא הכל צריך לספר, אבל מה שחשוב היה שלא יכולתי לספר לו כמה אהבה עשיתי עם צליל מכוון, וכמה לילות העברתי אי שם מעבר להרים ובמדבר כשברדיו שירים שסוגרים את הלילה. קלפטר עבד עם הרבה כותבים, אבל המנגינות שלו מצאו את הצבע הנאיבי והבלוזי של כל שעות היום. זה היה חלק מהקסם שלו, מוזיקה כה נגישה מצד אחד, ומצד שני מורכבת מבלי לעשות עניין ממורכבותה.

כשתימורה שאלה אותי איזה שיר של קלפטר הייתי רוצה לבצע, עלתה לי בראש תמונה. אי שם לקראת עלות השחר באיזה חור והבלדה לנאיבית מתנגן ברקע. בחרתי בשיר הזה, אבל רק כשאתה מבצע שיר בעצמך, נדמה שאתה באמת מבין אותו לעומקו ולמהותו. וזו הייתה דוגמה מובהקת. הבנתי שיש דרך שונה לקרוא את הדמות הזו. פתאום הבנתי שזו בלדה, וגם אם לכאורה הגיבור לא מת בסוף, הגיבורה כנראה שכן, גם אם לא רואים את זה מיד.

אבל זה הלחן של קלפטר שהטעים והטעין את המילים הקשות בדבר כה נדיר בעולמנו – בחסד ובחמלה. וזה הפלא במוזיקה של קלפטר בפרט, ובכללותה. ולכן היה כל כך עצוב כשעזב את עולמנו ומצד שני, איזו ירושה של חסד ויופי הוא השאיר לנו".

סוף העונה / מילים: רוני ערן, לחן: יצחק קלפטר, ביצוע: יוחנן קרסל

יוחנן קרסל, צילום: עוזי כץ

יש הבדל כששיר על נשים, שמורגל במבט נשי, מושר מנקודת מבט גברית אמפתית. וכשקורה דבר כזה – במקרה הזה אצל יוחנן קרסל – גבולות מוסטים, נפתחים לרווחה, ויש סיכוי שהכוכב שמצפים בשיר לנפילתו – באמת ייפול.

יוחנן קרסל: "תמיד אהבתי את השיר עם המנגינה הקסומה והמכושפת שלו, מאז שנחשפתי אליו לראשונה בגיל 13. איכשהו, טקסטואלית הוא תמיד נתפס אצלי כשיר סתיו 'סטנדרטי', חילופי העונות, 'עוד מעט הגשם' וכל זה. אולי בגלל אווירת הוואלס שלו, שיש בה משהו כמעט עליז ומאוד רומנטי. אתה ישר מדמיין זוג מבוגר רוקד ואלס בסלון. רק עכשיו, כשקראתי בפעם הראשונה את המילים, ירדתי לעומק המלנכוליה שלו, לעצב העמוק שלו, לבדידות, לתסכול, לכמיהה לאהבה – שנשארת לא מושגת. אני חושב שבגלל זה ניסיתי בביצוע שלי קצת לברוח מהוואלס הזה, לעמעם אותו. קצת לתת ממד של דרמה למילים ולהוציא אותן קצת יותר החוצה. מקווה שהצלחתי".

מבלי להפריע / מילים: נתן אלתרמן, לחן: יצחק קלפטר, ביצוע: נועה שמר

נועה שמר, צילום: אביבה גולדברג בן-חיים

אין עוררין על כך שהשיר הזה בביצוע של אריק איינשטיין הוא קלאסי-מופתי. אז למה לגעת בו?
כי אלתרמן כתב שיר על האנשים השקופים, שיותר ממה שהם עניים הם בודדים. איינשטיין הביט בזקנה במבט חומל, בעצב שמשלים עם המצב.
אבל אסור להשלים עם המצב. וצריך לזעוק את השיר הזה. להפוך אותו לשיר מחאה. נועה שמר הפריעה את שלום הציבור. וזה בדיוק מה שקיוויתי לו בשיר הזה.

נועה שמר: "מסגרת זמן של 24 שעות שלחה אותי להקליט ביצוע מחודש לשיר שהכרתי רק ברמת השלום-שלום. כנראה שהייתה לכך השפעה על התוצאה, במיוחד אם משקללים גם את הענקים שמסתובבים בו: לחן של קלפטר, מלים של אלתרמן, ביצוע של אריק איינשטיין. בעצם, לא הייתה לי ברירה אלא לעצום עיניים, להיצמד חזק למנגינה, ולקוות שאצא בשלום בצד השני. במילים אחרות: ניטרלתי רעשי רקע, ונתתי לשיטוט המטריד ברחובות העיר האלתרמנית להוביל אותי אל העיבוד.

את קלפטר הכרתי לפני כמה שנים, והיה לנו שיתוף פעולה אחד. מאז, היינו מדברים פה ושם, שיחות קטנות כאלה. הוא היה מתעניין בשלום המשפחה שלי ונעתר לשאלות שלי על המוזיקה שלו. לשיחה האחרונה ממנו לא יכולתי לענות, רציתי לחזור אליו אבל לא הספקתי ולא הספקתי, וזמן קצר אחרי כן הוא נפטר. באופן מוזר, למרות שהקשר שלנו לא היה עמוק במיוחד, לקחו לי כמה ימים להתאושש. הביצוע הזה הוא לזכרו.

תודה לדויד פרץ, שמצליח תמיד להוציא ממני דברים לא צפויים, ולמורפלקסיס על ההפקה שניסחה כל כך קולע את מה שניסיתי להגיד".

תמונה / לחן: יצחק קלפטר, נגינה: רועי חן

רועי חן. צילום: ליאורה שילמן

כמה שתקשיבו למנגינה הזאת, תמיד תמצאו בה עוד יופי. ורועי חן מדגיש אותו ואת הקלפטריות שעדיין לא נחשפה בו.

רועי חן: "נזכרתי שפעם שמעתי ברדיו שהלחן הידוע של קלפטר נכתב כתרגיל בקונטרפונקט (סגנון כתיבה. ידוע בעיקר אצל באך ובני דורו, שבו מנגינה אחת משתלבת ומונגדת למנגינה אחרת שונה ממנה). קצת אחרי אמצע הקטע, כשחוזר ה-דבה-דה, אפשר לשמוע את המנגינה הזאת מנוגנת בפסנתר מול שירתה של יעל לוי. זו כנראה המנגינה שיצחק קלפטר קיבל מהמורה כנושא התרגיל!

נסו לשיר את הדבה-בה יחד עם זה. זה עובד יפה"!

צביקה פיק נהנה להציג את מלוא קשת צבעיו וגווניו המוזיקליים. וכך, לצד הפופ הקופצני, העולץ והנוצץ, הוא זהר גם מהילת ההלחנה של שירי משוררים – שהוא שר אותם במלוא תשוקתו השירית, השמחה, שלעיתים טשטשה את המלנכוליה ששכנה בחלקם.

פרויקט "הגיע הזמן לעשות קאבר ל" באתר "סך הקול" – נועד לחלץ משירים מוכרים משמעויות נוספות שטמונות בהם, ושהביצוע המקורי פוסח עליהן לפעמים, כי הוא בוחר להבליט פרשנות מסוימת. וביצוע של שיר – הוא תמיד פרשנות שלו. אבל רק אחת מתוך רבות.

השיר "שושנת-פלאים ברוכת-אל" שכתב המשורר שאול טשרניחובסקי מספר על החיפוש המתמיד אחר האהבה; על ברי המזל שמצאו אותה, ובעיקר – על אלה שהחמיצו אותה. ובאשר לאלה, מתוך הזדהות ניכרת, טשרניחובסקי לא מסתיר ולא מטשטש את דעתו הקודרת על מר גורלם. "אוי לו" – הוא מצביע באופן ישיר ומפוכח על מחמיצן-אהבה שכזה, ומוסיף (סימני הקריאה אינם מופיעים במקור, אבל נשמעים מתוכו) : "טוב לוֹ לוּ כבה נרו בו, וכנפל ירד בור! (כן, עדיף מותו) הן דומה לעיוור זה, שחשך בעדו אור"!

וכל זה מודגש על רקע "ערב חורף נוגה".

צביקה פיק הלחין את "שושנת פלאים " נוגה, אבל ביצע עולץ. וטוב נהג – כי העליצות הזו המתיקה את המר, והאהיבה את השיר על רבים, והנכיחה אותו.

ביצוע מחודש: ליאת יצחקי

לאחר מותו של פיק, רציתי ששיר שלו יבוצע באתר הזה, וקיוויתי שהזמרת, היוצרת והפייטנית ליאת יצחקי תסכים לשיר אותו. הכרתי אותה כשהייתה המרואיינת המרכזית שלי בכתבה שכתבתי בשנת 2018  בעיתון גלובס על זמרות דתיות – בעקבות (עוד) סערה תורנית על רקע הדרה שערורייתית שלהן.

ליאת יצחקי – זוכת פרס אקו"ם ופרסים נוספים – החלה את דרכה כפייטנית עם התזמורת האנדלוסית הישראלית והייתה מחלוצות הנשים השרות פיוט, כשהיא מכניסה אליו ביצירתיות את עולמה האישי-נשי. בתוכניות הטלוויזיה שהנחתה (הייתה לה תוכנית שבועית בשם "אשת חיל" שהגישה בערוץ 10 בשנים 2015–2019) היא קידמה נשים ופועלת גם היום להשמעת קולן במרחב הציבורי והתרבותי

חוץ מזה: יש לה תואר שני במשפטים, והיא נשואה לדן ואם לחמישה.

אז איזה שיר של צביקה פיק תשירי?, שאלתי אותה, וכשנעניתי ב"שושנת פלאים" – התלהבתי, כי הרגשתי שהיא תטלטל את השיר ותוציא ממנו את גווניו הפחות מוכרים.

ואכן, כששמעתי אותה שרה אותו, דמעתי משמחה – תחילה, בזכות נקודת המבט השונה, הנשית, שהרחיבה את נשמעוּת-משמעות השיר. פתאום, היה נדמה לי, שאני בכלל שומעת אותו מושר מנקודת המבט של השושנה!

התרגשתי גם מההתחברות של ליאת למשמעות המקורית של השיר, בלי לכחד ממנה דבר. בלי לטשטש. מהאומץ שלה לא להתייפייף אלא לצלול לתוך הקדרות והנחרצות נעדרת האופטימיות והשבורה. שימו לב לדרך שבה היא קוטעת את השיר בסופו. כמו החמצה על סף הגשמה. כמו מוות שקוטע את החיים. כמו צביקה פיק, שנחתך מחיינו.

דבר הזמרת  

"בימי סטודנטיותי, רכשתי ספר ישן של שירי טשרניחובסקי בחנות לספרים יד שנייה בירושלים. אני תמיד אוהבת לקרוא שירים בפורמט הכתוב שלהם, וכמה שיותר ישן, צהוב וקרוב למקור – הרי זה משובח.

ספר שירי שאול טשרניחובסקי שליאת יצחקי רכשה בחנות לספרים עתיקים, כשהייתה סטודנטית

לפני כשבע שנים התבקשתי לבצע את 'שושנת פלאים' במופע מחווה ליצירתו וחייו של שאול טשרניחובסקי. למען האמת, עד אז השיר הזה עבר לי ליד האוזן כעוד קלאסיקה יפה ולא יותר. המילים הרגישו לי כמו שיר אהבה יומרני בשפה שכבר לא כותבים היום, והלחן היפהפה והביצוע האלמותי הסמי-קצבי של צביקה פיק רק חזקו את העניין. כהכנה לביצוע של השיר – צללתי לתוכו. פתחתי את הספר הישן ההוא, דפדפתי לעמודים נ"א-נ"ב, וגיליתי שטשרניחובסקי כתב את השיר כששהה בפינלנד בחופשה שהייתה אמורה להיות עם רעייתו ועם בנו, אך הפכה לחופשה מבודדת של המשורר בגפו. פתאום, מילות השיר קיבלו משמעות אחרת – עמוקה, מתגעגעת ועצובה יותר.

ידעתי שאני עוד אחזור אל שושנת הפלאים, בעתיד. כשתימורה ביקשה ממני לבצע שיר של צביקה פיק ז"ל, לזכרו, באתר שלה – עברתי על עשרות השירים היפים שהוא הלחין וביצע והעיניים נעצרו בשושנת פלאים, ידעתי שעתה הגיעה שעתה.

התקשרתי לחברי הטוב, המעבד המוזיקלי עדי חייט, וסיפרתי לו על פרויקט המחווה לצביקה פיק. בשביל הספורט שאלתי אותו על איזה שיר הוא חושב.

עדי השיב מיד: "שושנת פלאים".

בום.

ולסיום, הערה: בניגוד לביצועים קודמים לשיר, שבהם הזמרים הוגים חלק מהמילים קצת אחרת, בביצוע שלי הקפדתי לבטא את המילים בגרסת הספר המקורי כפי שכתב אותו שאול טשרניחובסקי.

את השיר בחרתי להגיש בגרסה מינימליסטית חשופה.

"שושנת-פלאים ברוכת-אל" – מילים: שאול טשרניחובסקי, לחן: צביקה פיק

עיבוד והפקה מוזיקלית, גיטרה קלאסית, עוד ופסנתר: עדי חייט

שירה: ליאת יצחקי

זה היה חידוש מסעיר – אישה! ישראלית! כותבת! מלחינה! ושרה! רוקנרול! בעברית!

כשמביטים עליה בהקשר הזה, רואים חלוצה. כשהיא הביטה בעצמה, בוודאי ראתה את מה שהשיר מתאר: מלחמה פנימית, ובמילים שלה: "מישהו יפסיד עצמו בקרב".

וזהו הסוד של השיר, ויופיו, ותהילתו – כנותו ששרועה על מצע פעור של כאב מהול בתקווה. "הלב מונח חשוף על השולחן". המילים, הלחן והביצוע שלה נשזרים זה בזה לנשיות אמיצה, עבה מרוב רבדים ומלוטשת על אף החִספוס.

שיר שצועק – אל תגעו בי. אין צורך. אני חזק, רלוונטי וטרי כאילו נכתבתי היום. כל המוסיף – גורע.

עד שבא אבי אמתי ומתמזג עם השיר, וראו זה פלא – השיר מתמסר לו ומקבל ממד חדש, שפתאום מתברר שתמיד היה, גם הוא. הצד הגברי.

וכמו אצל אסתר שמיר, גם אצל אבי אמתי – חספוס נמהל בצלילות. והאמת משכנעת בכנותה ומנצנצת ביופיה שמתגלה בין הצללים והצלילים. הגבריות בפגיעותה, ואצל אמתי גם בנאיביות שלה, היא אחת מתמציות הקסם כאן, והיא מעמיקה את תהומות השיר ובו-זמנית מגביהה אותו. "כמבצע", הוא מספר, "מאוד היה חשוב לי למצוא שיר שיהיה קרוב לשפה שלי מבחינה מוזיקלית, והכי חשוב: שיהיה נכון לחיבור ללב, למה שאני רוצה לשדר ולהביע. השיר 'במקום הכי נמוך בתל אביב' הוא אחד משירי הרוק הטובים שיצאו בארץ, ואסתר שמיר מבצעת אותו בצורה מדהימה וכתבה אותו בתקופה שנשים לא היו יוצרות רוק. וגם היום, אחרי כל כך הרבה שנים, הוא נשמע מצוין".
אז למה בעצם לבצע אותו מחדש?
"החיבור לבדידות, לפגיעות ולניכור שנמצאים במילות השיר תפס אותי, וניסיתי גם אני להביא את הכאב ואת ההרגשה הזאת לתוך ההגשה של השיר. גיליתי שבמקום הכי נמוך שלנו בחיים אנחנו מוצאים את האור".

"לאט-לאט חוזר לנשום"

אבי אמתי, בוגר בית הספר לתיאטרון בית צבי, הוציא את אלבומו הראשון, "מחשבות ביום בהיר", בשנת 2000 והשתתפו בו בין השאר להקת איזבו, דני ליטני ויושי שדה. בעקבות הצלחתו הוא קיבל מלגת לימודים לבי"ס הגבוה S.S.R במנצ'סטר, אנגליה, ולמד שם הפקה מוזיקלית. בארץ, היה מורה למשחק ובמאי ובין השאר ביים את המחזות זמר "גריז" ו"אלאדין", ואת מופע ה-50 למדינת ישראל. במקביל, שיחק בהצגות ובפרסומות. בהמשך, התגורר בארה"ב, שם עלה לגמר בריאליטי המוזיקלי של מייקל ג'י פוקס, וחזר לארץ.

בשנה שעברה אמתי הוציא את האלבום "לבד על הירח", וכיום הוא עומד להוציא אלבום חדש בשם "נושם". "כן, אני חוזר לנשום לאט-לאט אחרי תקופה קשה שתיארתי בשירים שלי", הוא מספר, "הרגשתי שאני נותן לנשמה שלי לצאת, לדבר, להגיד".
ועד שתשמעו אותו באלבומים הקודמים ובאלבום החדש, הנה מה שהנשמה שלו אומרת – מהמקום הכי נמוך בתל אביב:

במקום הכי נמוך בתל אביב / מילים ולחן: אסתר שמיר

במקום הכי נמוך בתל אביב
אסור לך להפנות את הגב
השקט מאיים להתלקח
מישהו יפסיד עצמו בקרב.

במקום הכי נמוך בתל אביב
הלב מונח חשוף על השולחן
אני שותה את המרירות שמסביב
אני שותה וכל החדר נעלם.

במקום הכי נמוך בתל אביב
משהו עוזב בי את הגוף
לא יודעת אם רציתי להיות כאן
אם שקעתי או התחלתי לעוף.

בחמש נגמר הלילה
בחוץ ודאי השמש כבר עולה
ואני איתך הלילה
כי נגמרו לי השמיים
ושכחתי איך להתחיל מהתחלה
ומעבר לזה כל הזמן אוהבת אותך.

במקום הכי נמוך בתל אביב
אני נשארת כאילו אין ברירה
לרדת ולרדת הלאה הלאה
נמוך יותר מפני האדמה.

במקום הכי נמוך בתל אביב
האור לא מתקרב לשום פינה
אני הולכת לאיבוד בתוך הפחד
הולכת ומאבדת אותך.

בחמש נגמר הלילה…

האתר האישי של אבי אמתי
https://www.avi-amitai.co.il

אני שמחה לארח את הצמד "סטלה ומארי" – יוצרות מוכשרות, יצירתיות, מצחיקות, מגניבות ופרפקציוניסטיות. על הסעיף האחרון אני מעידה כמי שכבר כמעט חצי שנה מדסקסת איתן את מה שהפך בסופו של דבר לקאבר הנוכחי, שבתזמון מושלם עולה בסוף השבוע של יום העצמאות. הוא לגמרי הולם אותו במהותו הישראלית, שדני סנדרסון – מחברו ומלחינו – הצליח (כהרגלו) לנסח.

למה דווקא "ערב אבוד" ולמה דווקא עכשיו? סטלה ומארי: "לכבוד יום העצמאות, החלטנו לעשות כבוד לשני אמנים גדולים שהם חלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית למשך דורות, גידי גוב ודני סנדרסון. אהה ו…  מי מאיתנו לא המתין למוקדי שירות? ומה יותר ישראלי מלהמתין 'בסבלנות'?".

כן, אז זו בדיוק ההברקה שלהן, הטוויסט עם הקריצה שהן הוסיפו לשיר. "ערב אבוד" – כתוצאה מההמתנה  הכפויה והמייאשת על הקו של מוקדי שירות טלפוניים גוזלי-זמן.

"השובבה של הכיתה עם הילדה הכי שקטה"

סטלה מושאילוב ומארי לוי, בנות 27, הכירו כשהיו בנות 14, בלהקת הנוער של פתח תקווה שהפיק המוזיקאי אבי אלבוחר. מארי: "מאז שאנחנו זוכרות את עצמנו, כל אחת בנפרד, חלמנו להיות זמרות וכתבנו שירים. כבר בגיל 14 אבי ראה בנו פוטנציאל ויחד עם עוד שלוש חברות מהלהקה הוא יצר להקת בנות: מתופפת, בסיסטית, גיטריסטית, סטלה על קלידים, אני על גיטרה חשמלית ושתינו שרנו. הופענו בעיקר עם קאברים".

כששומעים את ההרמוניה ביניהן ממש קשה להאמין שההיכרות ביניהן, כילדות בנות 14, לא הייתה אהבה ממבט ראשון. "סטלה ואני ממש לא התחברנו אז", מספרת מארי, "היינו – ואנחנו עדיין – מאוד שונות באופי, ממש הפוכות. אני הייתי ביישנית ושקטה, הילדה הזו שמכינה שיעורים בהפסקה – וסטלה הייתה יותר אש, שמחה, שובבה ותמיד מוקפת חברים, כך שהקשר ביננו היה אך ורק מוזיקלי. אבל למרות שלא התחברנו מיד, לשוני היה יתרון גדול – אף פעם לא הייתה תחרותיות בינינו, כי מעולם לא היינו על אותה משבצת. לכן רק תמכנו אחת בשנייה למען המטרה וזה מאוד תרם לנו כצמד. גם היום השוני באנרגיה שלנו משלים אותנו, וזה מתבטא גם על הבמה".

בגיל 15 השתיים הלכו יחד למגמת מוזיקה בתיכון ולמדו באותה כיתה, והן התקרבו זו לזו עד שהפכו לחברות הכי טובות. "השוני בינינו היה נראה כל כך קיצוני אז, שאפילו המורים לא הבינו את החברות הזו", ממשיכה מארי, "השובבה של הכיתה עם הילדה הכי שקטה. אבל סטלה ואני כבר ידענו שבפנים אנחנו פשוט אותו הדבר עד כדי כך שמתישהו התחילו לשאול אותנו בלי סוף אם אנחנו אחיות.

בינתיים, שאר חברות הלהקה פרשו ושתינו היינו בחיפוש מתמיד ומתסכל אחר נגניות עד שבשלב מסוים הבנו שזה אני והיא – סטלה ומארי. החלטנו שאחרי הצבא נתחיל להקליט, וכך היה. הקלטנו EP של ארבעה שירים שאבי אלבוחר הפיק, עם נגנים מדהימים כמו ישראל נחום, ז'אן פול זימבריס, זיו הרפז, גליה חי, מאיה בלזיצמן ועדי מאירי."

שלושה מהשירים כבר יצאו – "קמת ונתת לי תות", "כוח להיות" ו"עושה לו טוב", והשיר הרביעי "רק להרגיש" בדרך. כצמד הן הופיעו בברים בארץ עם מופע אקוסטי אינטימי וכיום עובדות על מופע להקה שילווה את השקת הסינגל האחרון ל-EP. במקביל, הן מתפרנסות מלימוד מוזיקה – מארי מלמדת גיטרה וסטלה מלמדת פסנתר ופיתוח קול.

למה לקח לכן כל כך הרבה זמן להוציא את השירים הראשונים שלכן?

מארי: "כי העלויות של אולפנים, נגנים, הפקות וכל מה שכרוך בלהוציא שיר הן מאוד גבוהות והשקענו בכל פרט לגמרי בעצמינו. בסוף, כשהשירים היו מוכנים – אנחנו לא היינו מוכנות. לא הרגשנו שלמות עם הטקסטים שכתבנו כשהיינו יותר צעירות. החלטנו בכל זאת להוציא את השירים, כי זה מסע שלם – להיות שלם, וסקיצות של אלבום חדש ובשל יותר כבר מוכנות ומחכות לצאת".

איך אתן יוצרות?

"אין חוקים. לפעמים כל אחת בנפרד, לפעמים יחד, לפעמים שולחות אחת לשנייה קטעים בווטסאפ וככה כותבות שיר שלם. מה שבטוח זה שתמיד הכול מתחיל מהשראה".

מה החלום שלכן?

"לפעמים אני שומעת שיר ומרגישה שהוא ממש נכתב עליי. שמישהו מבין אותי כמו שאף אחד אחר לא, ושלא יכולתי לתאר טוב יותר מה אני מרגישה. זה החלום שלנו. ככה אנחנו רוצות שאנשים ירגישו כשישמעו את המוזיקה שלנו".

הערב האבוד של סטלה ומארי

את הרוקנרול האירוני שבערב האבוד של להקת דודה, השתיים לקחו לכיוונים בלוזיים. השיר, מצחיק וקליל ככל שיהיה, מסתיים אצלן בנימה עצובה, מהורהרת ובעצם מובסת. כי סטלה ומארי – עם כל ההלצה, הדאחקה והאירוניה – העמיקו להבין את רוח השיר שמגולמת בשם שלו, ואת הבלוז. אכן ערב אבוד, אבל בגישה חדשה, מעוררת לחשוב, ומחויכת על אף הכל.

אם נכנסים לתוך העיניים רואים זוגיות מתעתעת. מצד אחד, בן הזוג הגברי מגונן, עוטף ("בבית וחום"), בונה קירות, מתקין מנורות ("שיהיה לי אור") ו"אוהב, כמו שאיש לא יכול".

מצד שני, מבט מעמיק יותר חושף זוגיות מסוכנת, רעילה, אלימה, עם סימני  אזהרה לפורענות קטלנית. "היית סוגר אותי, אם היית יכול".

בן הזוג שקוע בעצמו. לכאורה הוא חושב על שניהם – "רק אתה (ו)אני", אבל אז מתברר שזה בעצם "אתה שוב ושוב". הכול נמצא בזוגיות מלבד השותפה שמחוללת אותה – בת הזוג, האהובה לכאורה – "רק אותי לא רואה בתוך הכחול". אז למה ברור לה שהוא "אוהב אותי כמו שאיש לא יכול"? כי מה שנחזה לאהבה מוגזמת ומופרזת – הוא לא אהבה אלא סכנה.

והאישה החכמה והאמיצה שבתוך השיר מצליחה לחלץ את עצמה. "הלכתי לפני שעות, וטוב לי מחוץ לקירות". מה באמת עושה לה טוב? להתגעגע לבית. אבל אמיתי.

ברוכות וברוכים הבאים ל"הגיע הזמן לעשות קאבר" – הפינה באתר "סך הקול" שמאירה שירים נודעים יותר או פחות מזוויות אחרות.

וקבלו את הראל חדד – מוזיקאי שמאחוריו שני אלבומים: "מיגו" כשם הלהקה שהייתה לו, ואלבום הסולו "סהר":

https://open.spotify.com/album/3IS1pboGT5MA08CYXkQ3nh?si=x0IiOWO6Qi2MmW2v-6r-9A&utm_source=whatsapp

על האלבום השלישי – "האיש שנהג לרקוד מגג אל גג" הוא עובד בימים אלה, וכבר שחרר את הסינגל הראשון "עבדים".

https://youtu.be/5nDLeq-xDnU

הראל חדד גדל בבית דתי-לאומי. הוא נשוי ואב לחמישה ילדים, מתגורר בכפר אדומים על שפת ואדי קלט, מפיק מוזיקלי ובעל אולפני ההקלטות גלים.

את השיר "רואה לך בעיניים", בגרסה בלעדית לאתר "סך הקול" וכמחווה ליום האישה המתקרב, הראל שר בגרסת התיקון. קודם כל, מעצם העובדה שהשיר מושר בקול גברי גם כשהמילים בלשון אישה. בהמשך, הוא כבר עונה לה בלשון גבר ומבטיח לקיים עבורה את מה שהיא מייחלת לו – ביטחון.

כשהראל שר "רואה לך בעיניים", כבר אין בשיר תחושת סכנה. אצלו, היא גם לא הייתה קיימת. אפילו את העיניים עצמן הוא מרחיק מאיתנו מתחת משקפיים כהים. הגבולות בין "אני" ו"אתה" כבר לא מיטשטשים אלא מוצבים בבירור כדי לאפשר לכל אחד מהשניים להיות קודם כל אחד, ישות עצמאית. והראל מאפשר את העצמאות הזו מתוך אמפתיה גברית למצוקה שבשיר ועם שפע רוך, הכלה וחמלה.

באמצעות השירה שלו, אפשר למצוא בתוך השיר את הבית שהאישה כה נכספת אליו, ובמקרה הספציפי הזה – עם הטבע הפראי שנשקף מהמרפסת, ואדי קלט שעל סף ביתו – אי אפשר לסרב להזמנה לגור בבית כזה.

ופתאום, לקראת סוף השיר, הראל חדד זוכה לרגע של חסד שבו הוא מצליח להיפתח לאפשרות המסעירה להתמזג באמת עם המילים. קבלו אותן. ואותו.

רואה לך בעיניים / מילים ולחן אתי אנקרי

אני רואה לך בעיניים
אני רואה את הכל
היית עוטף אותי בבית וחום
רואה לך בעיניים
רואה את הכל
היית סוגר אותי, אם היית יכול

רואה לך בעיניים
שכלום לא חשוב
רק אתה, אני ואתה שוב ושוב
רואה לך בעיניים
שיותר מהכל
היית סוגר אותי

אם היית יכול

היית בונה לי קירות
היית מתקין מנורות
שיהיה לי אור

רואה לך בעיניים
זה כתוב בגדול
היית מרשה לי, מוחל על הכל
אני רואה לך בעיניים
רואה את הכל
היית אוהב אותי כמו שאיש לא יכול

הייתי משוטטת בין הקירות
הייתי עושה בם צורות –
שיהיו לי שמיים

אני רואה לך בעיניים
אני רואה את הכל
היית עוטף אותי בבית וחום
אני רואה לך בעיניים
אני רואה את הכל
רק אותי לא רואה בתוך הכחול

הלכתי לפני שעות
וטוב לי מחוץ לקירות
להתגעגע לבית.

וזה עוול בלתי נסלח כי – הקשבתם פעם למילים? יורם טהרלב כתב שיר אישי מאוד על מצב תודעה עדין, שברירי, פגיע ורעוע, מצב נפשי של בין לבין, לא כאן ולא שם, ובמילים שלו: "אשכולית תלויה עדיין, בין החורף והקיץ, ואני כמותה".

נורית הירש הקשיבה לצלילים הפנימיים של השיר, הבינה לעומק ודלתה אותם מהמילים במנגינה עדינה ורגישה. אבל הביצוע המוכר – הבליע את הכל, טִשטש את קולות הניואנסים וקבר את השיר.

אז בשביל זה אנחנו כאן, וזו המטרה, הכוונה והמהות של הפינה הזו, "הגיע הזמן לעשות קאבר ל…" באתר סך הקול.

קבלו כסיפתח את השיר "בפרדס ליד השוקת" באופן חדש וטרי כאילו נוצר היום, וגם תיווכחו איך מגע נשי אחד קטן הופך את הכל.

רבקה רביבו – ככה קוראים לזמרת-יוצרת המוכשרת שחונכת את הפינה ומטלטלת את השיר, מחזירה אותו למקורותיו – עדין, שברירי, פגיע, צנוע. קינה להחמצה.

לדעתי, היא פענחה אותו והצליחה להעביר את ה"אשכולית תלויה עדיין בין החורף והקיץ ואני כמותה" עם רבדים נוספים של מסתוריות ואפלוליות (שימו אוזן על ה"ריח מים, צל ערביים") ובעיקר השרתה עליו אווירה של קסם ויופי.

כמו הביצוע הצנוע שלה, כולל העובדה שהעדיפה לא לצלם את עצמה, רבקה מעדיפה להציג את עצמה כמה שפחות, והסכימה לספר על עצמה בינתיים (רק) את הפרטים הבאים:

"אני פסנתרנית, מלחינה ויוצרת, מנגנת בהרכבים. ממש החודש אני מקליטה אלבום בשם 'רגעים' – פסקול של תחושות ורגעי חיים. הוא אינסטרומנטלי ברובו, ויצרתי אותו בבית שלי, על הפסנתר האקוסטי האהוב והמוכר, שאיתו אני מחפשת מנגינות מאז כיתה ג׳, יחד עם כמה חברים יקרים.

בית זה מרחב לא סטרילי להקליט בו, יש הרבה רעשי רקע טבעיים – ציוצי ציפורים מהחלון, הגשם, קולות בישול מהמטבח, דלת שנפתחת ונסגרת, המקרר שמזמזם, קולות השכנים… בחרתי להקליט את האלבום הזה בבית, כי לצד ומתוך כל הצלילים הללו הולחנו המנגינות ולכן הם חלק בלתי נפרד מהמוזיקה הזו".

בפרדס ליד השוקת
צל ערביים וירוקת
וציפור שותה
אשכולית תלויה עדיין
בין החורף והקיץ
ואני כמותה.

עוד אני פוסע
לחפש אחריה
אהבת חיי
ואני יודע
תמה העונה
תמו נעוריי.

במרום חמה בוערת
אבל פה עמוק הערב
וכמעט הסתיו
אם תתעי ושוב תבואי
עוד אהבתנו פה היא
ואני איתה.

עוד אני פוסע
לחפש אחריה
אהבת חיי
ואני יודע
תמה העונה
תמו נעוריי.

ריח מים, צל ערביים
נח על המשעול
בין ערביים
עוד נשובה שניים
יחפים בחול.

עוד אני פוסע
לחפש אחריה
אהבת חיי
ואני יודע
תמה העונה
תמו נעוריי.

מילים: יורם טהרלב, לחן: נורית הירש, עיבוד, הפקה, שירה ונגינה בפסנתר: רבקה רביבו, כלי הקשה: אריאל סמית, ציור עטיפה: טליה פרי.

השיר  מוקדש ליורם טהרלב ז"ל במלאת שלושים למותו.