לפעמים את פוסעת בבוקר עם חברה שלך בשדרה, אחרי שהפקדתם את הילדה שלך ואת הילד שלה באותה הכיתה. ואז, מתברר שהפטפוט שלכן ייאלץ להיקטע, ואת הסיבה לכך היא מסבירה בחיוך מסתורי – "אני כותבת ספר".

וכך, בוקר אחרי בוקר, על רקע חילופי עונות ושנים, בהתמדה נחושה. ואת סקרנית, מאוד סקרנית, ונכספת כבר לקרוא, ולו כמה מילים.

ויום אחד זה קורה, וביד שלך נחה טיוטה. ואת נכנסת לתוכה, אבל עדיין צופה מבחוץ, אבל הספר לא מאשר לך את הפריבילגיה של "חוסר מעורבות", כי הוא סוחף אותך. אז את שוקעת בפנים, מושקעת בדמויות, מעורבת רגשית.

ויום אחד, ממש לאחרונה, הוא יוצא לאור.

זה מה שקרה לי עם תמר טסלר, ועם הגיבורה שלה, בלה, בספר הבכורה של תמר – "שיר העצב הנורא" (הוצאת "שתים"). הזמן: שנות ה-90, המקום: ירושלים, מצב הצבירה: שברירי, ובמילים אחרות: נעורים. כלומר: מאוד נעורים – עם כל הצבעים המודגשים, וגם עם הניואנסים של הצבעים העדינים והשקופים. יש מערכות יחסים – משפחתיות וחברתיות, ובעיקר מערכת יחסים חזקה של נערה עם עצמה, על מצע ילדות שמתחילה להיות עבר והווה מתמשך – שנחזה להיות נצחי. ויש סודות, ושקרים, ואמת אחת לופתת. והמון מוזיקה במילים וגם ממשית. כי המוזיקה בספר היא לא רק פסקול שמלווה את החיים. היא גם החיים ממש.

ומכאן, המילים עוברות לתמר טסלר עצמה, שמספרת על השירים שמחוברים אצלה לספר.

"איש קופה ומשאית" בביצוע נושאי המגבעת (מילים: אוהד פישוף, לחן: רם אוריון, תמיר אלברט, אוהד פישוף, אדם הורוביץ ואלון כהן)

לנושאי המגבעת היה מקום משמעותי בחיי כמתבגרת בירושלים. כשהתוודעתי אליהם, הם כבר היו חתומים בהד ארצי וכיכבו על השער של ראש 1, אבל בעבורי ובעבור החברים שלי הם היו להקה ירושלמית מהתיכון לאמנויות. במקביל ל"מי רצח את אגנתה פלסקוג" הסתובבה בעיר "הקסטה" שעברה בינינו ושוכפלה בטייפ דאבל קאסט שהחזקנו בחדר, והיא שמרה על מקום הכבוד של נושאי המגבעת בשוליים הירושלמים הגאים. המחתרתיות הזו משכה אותי כמתבגרת. מצאתי בה קסם ועוצמה, ומהמקום הזה כתבתי את בלה – נערה מתבגרת שבדיוק מוצאת את קצוות החוטים הדקים האלה להיאחז בהם כשהיא מתחילה בתהליך העדין והסוער של גיבוש הזהות שלה.

"עלבון" בביצוע כרמלה גרוס ואגנר (מילים ולחן: ערן צור)

אחת מההופעות הראשונות שהייתי בהן כנערה, ובוודאי זו שהשפיעה עלי אז יותר מכול, הייתה זו של כרמלה גרוס ואגנר ב"פרגוד". ערן צור היה מהפנט והמוזיקה שלהם פרטה על כל נים ונים בנפש שלי. ההופעה הזו נכנסה לספר. את האלבום "פרח שחור" שמעתי לפחות שנתיים ברצף. בבית או בווקמן, הוא ליווה אותי לכל מקום שהלכתי. אני אוהבת את כל השירים באלבום הזה, אבל ל"עלבון" אני קשורה במיוחד. ארבעה בתים – תיאור סיטואציה בין גבר לאישה, פירוק הסיטואציה, חשיפת הגרעין הפסיכולוגיסטי אצל כל אחד מהצדדים ולבסוף העלבון שמוטל ביניהם, כיישות נפרדת. ההפשטה הזו שהשיר מציע מלווה אותי בתת מודע כמעט תמיד.

"גיבור צבא ההגנה" בביצוע פוליאנה פראנק (מילים ולחן: אליוט בן עזר)

פוליאנה פראנק (היום אליוט) הייתה גם היא חלק מהשלב הזה בהתבגרות שלי. היא פרצה לחיי עם "זיווה", אבל את "גיבור צבא ההגנה" גיליתי כשקיבלתי את הדיסק שלה ליום-הולדת 17. הקול של פוליאנה פראנק הוא הקול הפנימי שבלה, גיבורת הספר שלי, הייתה רוצה לסגל לעצמה. יש בו את הכעס ואת הציניות שמרכיבים את מנגנון ההגנה שלה.

"גבעת התחמושת" בביצוע הפה והטלפיים (מילים: יורם טהרלב + גרסת הלהקה, לחן: יאיר רוזנבלום)

גרסת הפאנק הכאוטית של הפה והטלפיים לשיר המלחמה אפוף האתוס, מגלמת בתוכה את הפרדוקס שלתוכו נולדתי – מקום שאילץ אותי מגיל צעיר לחיות לצד ובתוך נרטיבים ומיתוסים לאומיים. כמוני, גם בלה גדלה באתרי הנצחה. גני המשחקים שלה היו זירות קרב, בית הספר שלה סופר את מתיו ומקדש אותם. בלה גדלה לתוך מציאות בלתי אפשרית שבה רגשות אשם מודחקים מלווים תמיד את אלו החיים.

"דם על הים" בביצוע אלג'יר (מילים ולחן: אביב גדג')

מעבר לזה שאלג'יר, בעיניי, היא אחת הלהקות הכי טובות שהיו פה, "דם על הים" הוא שיר שתמיד הקסים אותי בטקסט שלו. שיר שבו אהבה וחרדה שזורות זו בזו, כמו גם מותו של הדובר ומותו של האחר, שבסימביוטיות שלהם מסמנים את אותה מיתה. אביב גדג' מציף בשיר את הזה את הממד הנבואי שמכילה לעיתים היצירה, ולמעשה משרטט את המעגל שבו לכוד הדובר שלו.
גם בלה, גיבורת "שיר העצב הנורא", נמצאת בלימבו הזה. היא מדמיינת שוב ושוב את הלווייתו של אביה, בכל פעם באופן אחר, על מנת להכין את עצמה למעמד הזה ולהתחזק לקראתו, ותוך כדי התהליך חווה בעצמה את מות ילדותה שלה.

את "שיר העצב הנורא" ניתן – ומומלץ – לרכוש בחנויות הספרים ברחבי הארץ, וגם באתר "עברית" בלינק הזה:
https://www.e-vrit.co.il/Product/24521/%D7%A9%D7%99%D7%A8_%D7%94%D7%A2%D7%A6%D7%91_%D7%94%D7%A0%D7%95%D7%A8%D7%90

"גופה של לווייתן כחול נשטפה לחופי העיירה אַרקָטָה ביום שבת", כך נפתח ספר הביכורים של יובל דותן "אבא טס עם לווייתן" (הוצאת מטר). ספר עמוק, יצירתי ולא שגרתי. הוא מספר במבט עוקצני-דוקרני על שיבוש, שבאמצעותו נחשפת הנפש האנושית הפגיעה מתחת למעטה של מוסכמות והסדרים חברתיים מזויפים ונלעגים. פוליטיקה מקומית שהיא גם אוניברסלית, תככים באקדמיה ודינמיקות חברתיות הרסניות מתגלים בספר הזה לצד תובנות מתנגנות.

ההתמסרות האישית שלי אליו לא הייתה מיידית. הביקורתיות הלועגת הרתיעה אותי בהתחלה, אבל אט-אט נשביתי בשבר הדמויות המרכזיות וכבר רציתי לדעת עליהן הכול, ובעיקר להבין את המהות של ה"זה" – ההוויה החזקה של הספר.

יובל דותן, פסיכותרפיסט במקצועו, מצטרף לפינה החדשה באתר סך הקול: שירים לספרים –  שבה מוצגים פסקולים של שירים בהשראת ספרים, ולפעמים שירים שהסופר/ת חשב/ה עליהם או הקשיב/ה להם בזמן שכתב/ה את הספר. אם תרצו, פלייליסטורי או קול הספר.

ויש בונוס לקוראות ולקוראים של סך הקול – מי שירכוש את הספר דרך האתר של ההוצאה בלינק הבא, יזכה ל-15% הנחה נוספת בהזנת הקופון אבא טס.

https://www.matarbooks.co.il/%D7%97%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A9?q=%D7%90%D7%91%D7%90+%D7%98%D7%A1

עד כאן ההקדמה. רשות הדיבור ליובל דותן, ולצלילימילים שלו:

1. "שיר על יונה בחלוני" בביצוע אריק איינשטיין (מילים: אברהם שלונסקי, לחן: יוני רכטר)

ארקטה, עיירה קטנה בקליפורניה, היא משכנם של מדושני העונג, בוהי להבי המאוורר הבודדים ושוחרי השִגרה האדישים. היא יכולה להיות כל מקום אחר בעולם מפני שהסבל האנושי שבה מורחק ומוסתר. השמירה על הסדר החברתי ועל השגרה מושלים בכיפה ואלו ששפר עליהם מזלם נהנים מכל השפע. כשננסה לדמיין אדם מן השורה מארקטה לא נראה את האומללים המסתגרים בחדריהם, אלא נעדיף לדמיין אדם פשוט יותר, מעין אדם כללי, שיורד בקלות בגרון. אבל כאשר נסחפת גופה של לווייתן על החוף, הצורך לדייק בשעת גילוי המוות מעלה שורה של השערות, אשר בין השאר מפגישות בין אותו אדם תיאורטי מדומיין לבין אחד מ:

"אלה שבוהים בלהבי המאוורר החג מעל ראשם כציפור אוכלת נבלות, מרחרחים את התבשילים בחדר המדרגות ומתעטפים ברחמיהם העצמיים. מדובר במפגש מורכב עבור האדם התיאורטי, שכן חברי אותה קבוצה אינם תיאורטיים בשום צורה; ריח מוזר נודף מגופם. זה לא סירחון או ניחוח חזק ומעורר, פשוט ריח מוזר שנוצר מתוך החיכוך של הכלום בשומדבר. האדם התיאורטי לא אוהב לחשוב על חיכוכים מופשטים מסוג כזה ומעדיף אבנים".

נקודת הפתיחה של הספר "אבא טס עם לווייתן" היא במקום שבו אלו שיש להם, מוקיעים את אלו שאין להם, או שנכון יותר לומר, אלו שאינם.

אברהם חלפי, משורר אשר ידע דבר מה על עצב ובדידות כתב את "שיר על יונה בחלוני". אריק איינשטיין שר את השיר ללחנו של יוני רכטר באלבום שהוקדש לשיריו של המשורר. זה אלבום שמאוד יקר ללבי. כשהייתי נער גיליתי אותו והוא מהר מאוד נעשה חלק ממני. אולי היונה שמתאר חלפי נשלחה לראות האם כלו המים. אולי מדובר ביונה שנבלע בתוך לווייתן. חלפי מביט ביונה הארעית שעל חלונו, סופר את הימים שעוברים בתוך השגרה ואומר:

"כתר על ראש מלכים

ועל כתפיהם המלוכה.
אבל ילדים שלרחוב מושלכים  –
קומתם נמוכה.

אומרים: השמיים – גן
אומרים: בשמיים טוב.
ירדו נא שמיים לשבת כאן

עם הילדים ברחוב."

2. "אחרית" (לחן וביצוע: אריק רודיך)

בשלב זה, המבט פונה למעלה, אל השמיים. לאחר שגופת הלווייתן מתפוררת, אלן הרשקוביץ, טייס מסוקים, נקרא להטיס את השלד אל אוניברסיטת הומבולדט. הטיסה מהווה חלק ניכר מהספר ובמהלכה נחשף אלן דרך הצצה לתוך מחשבותיו וזיכרונותיו. בעוד השמיים מעליו, הים נפרש מתחתיו כמו שנפשו מתחילה להיפרש בפנינו.

אלן מסיים את משימתו ומחפש את דרכו חזרה הביתה. השמיים מעליו והמים תחתיו כבר שחורים ואפלים. הוא רדוף תחושה מייסרת חסרת מילים, שאותה מכיר כל חייו הבוגרים. בהיעדר המילים המתאימות להכיל את החוויה הנוראית הזאת, למד לכנות אותה בשם "זה". לאורך המסע הנפשי של אלן בספר, "זה" חוזר על עצמו במקומות שונים וממחיש את ההיבט האילם של הטראומה, זה שמעבר למילים:

"לפעמים גם היה מרגיש כך כשהיו יוצאים להצגה עם חברים. לאחר שכולם התיישבו במקומותיהם וההצגה החלה, היה נבלע בעל-כורחו בתוך אביזר במה שולי; שרפרף, מראה או כל דבר אחר שאינו בתנועה, בוהה ונאחז בו בבעתה במשך שעה וחצי. במקרה שחבריו או אשתו זרקו לעברו מבט, היו מתרשמים מהריכוז העז וההתמסרות העמוקה שהסתמנו על-פניו. לפעמים הרגיש כך כשהלך ברחוב. אפילו כשהיה לבד במקלחת. איש לא ידע על התחושה מלבדו, וכאמור לא ניתן היה לתארה במילים".

כשהייתי ילד נהגתי להאזין לרדיו בלילות. הייתי מעביר בין התחנות השונות ומחפש שירים. אי אפשר לשחזר את הראשוניות הזאת של שמיעת שיר או קטע מוזיקלי שמתחבר להוויה פנימית. הרבה שירים הכרתי באופן הזה והם נצרבו אצלי בנפש. יש קטע אינסטרומנטלי של אריק רודיך בשם: "אחרית". אני חושב שהוא הגיח מדי פעם באותם לילות מתוך אותו מכשיר שבור אצלי בחדר. כשאני חושב על תחושת ה"זה" של אלן הרשקוביץ, בעוד הוא מרחף באפלה, משהו מאותה מנגינה ישנה מתנגן בתוכי:

3. "זמר אהבה לים" בביצוע גידי גוב (מילים: רפאל אליעז, לחן: סשה ארגוב)

לצד ה"זה" הבלתי מזוהה שבתוך אלן הרשקוביץ, עולות גם מחשבות רוויות מילים. הוא נאבק בחוויה של נחיתות וניכור כלפי העולם. פתאום נדמה לו שהוא רואה תנועה במים. משהו מתעורר בתוך החשיכה תחתיו. אמת שנשכחה מתחילה להתעורר, אולי תקווה למשהו שעשוי לחזור לחיים, אולי אשמה וייאוש. הוא מפנה את הזרקור לעבר הים, כאילו מבלי שיודע מה מבקש למצוא שם:

"הרגע הזה, בו ריחף מעל הים לצד אורות הבתים שבקעו מכיוון קו החוף, היה נטול עבר (…) החשיכה שכיסתה את הים, הקשתה עליו לגלגל את מבטו על-פני הגלים באופן האהוב עליו… עיניו תרו בקדחתנות אחר סדקים בתוך המעטה האפל, עד שרעיון נדלק במוחו; בעוד חיוך מתפשט על פניו, ידו נשלחה אל לוח המכשירים ובהינף האצבע הדליק את הזרקור הגדול".

רפאל אליעז כתב את השיר "זמר אהבה לים". סשה ארגוב החדיר לתוך המילים את הדבר הזה שהוא יודע לעשות, זה שתמיד יוצר בעיניי מעטפת פשוטה שמסתירה מורכבות והרבה עומק. כפי שארקטה יכולה להיות כל מקום בעולם, כך גם כל אחד יכול למצוא את עצמו מבקש זרקור של אור, שאותו יוכל להפנות אל עבר החשיכה, בחיפוש אחר דבר-מה לא ידוע שמתחיל לתת את אותותיו. מדובר בצורך אנושי קדום במציאת האמת ובגאולה:

"אם עוד החושך רב ואין כוכב לי
ואם הים גועש
על תורן ספינתי הדליקי אמא
שושנה של אש.

ואם החווירו עד בלי שחוק שמיים
וחוט השחר דק
הושיטי יד חמה, ברכיני אמא
ולב אל לב יחזק".

הרבה אמנים ביצעו את השיר לאורך השנים. אני תמיד אהבתי את הביצוע של גידי גוב הצעיר, שמגיש את המילים באופן ישיר ונטול פאתוס. מזכיר לי דיבור של ילד שלא מנסה לסחוף אחריו את המאזין, אלא רק מבקש לומר את אשר על לבו:

4. "אייטיז" בביצוע "פסיכופט צעיר" (מילים ולחן: רוגל אלפר)

כדי להכיר לעומק את נפשו של אלן הרשקוביץ, את הדבר שנע בתוך המים ובהמשך מאיים לבלוע אותו, נעים אחורה בזמן לתקופת ילדותו ומגלים את מי שהיה חברו הטוב, בארי מילר השני. היחסים שנרקמו בין השניים היו קרש הצלה עבור שניהם. כל אחד מהם מנוכר מהסביבה ומתמודד עם הקושי למצוא את מקומו בתוך משפחתו ובעולם. בארי ילד רזה, חלש ופסיבי בהשוואה לאלן הילד, שמרבה להפנות חיצי זעם כלפי סביבתו. בית הקולנוע השכונתי נעשה למקום הסודי שלהם, שם הם רואים את כל הסרטים המכוננים של שנות ה-70. שם אלן מתוודה בפני בארי על האהבות שחש כלפי הבנות בבית הספר, שם העולם שבחוץ משני כששניהם נבלעים בתוך עולמם הפרטי.

"הכול היה נשכח כבר בדרך ל"קומודור". החיים האמיתיים התקיימו בתוך אולם הקולנוע. העולם שבחוץ, שכלל את בריאן לוי וכל שאר הבני זונות האלה, היה רק הפרעה גסה עמה נאלצו להתמודד בכל פעם, עד שחזרו לכיסאות הקבועים בשורה האחרונה… כשישבו זה לצד זה ונבלעו בתוך המסך, שומדבר לא היה חשוב מלבד מה שהתרחש בסרט".

רוגל אלפר, הידוע לרוב בעשייתו העיתונאית, הוציא בשנות ה-90 את האלבום "פסיכופת צעיר". ידוע לי שלפחות שיר אחד מתוכו הושמע ברדיו מכיוון שאני זוכר את עצמי כנער שומע אותו פתאום משומקום. באותה תקופה עדיין לא היה את החיפוש האינטרנטי שקיים בימינו, לכן במשך שנים חיפשתי את השיר ללא הצלחה. הוא נשאר עבורי משהו נדיר וישן כמו נעורים, כמו הימים שבהם נזכר אלן הרשקוביץ בגעגוע כואב. האחד אי שם בקליפורניה, השני בתל אביב, אבל החוויה שלהם-שלנו דומה:

"שדרות שאול המלך אף פעם לא היו כזה בונטון

עם מדרגות בית אריאלה, ראיתי שיצאת מהמוזיאון.

רציתי שתדעי שאני הילד הכי לא כועס בתיכון

לפעמים מדמיין את הדם שלי על הקירות.

 בואי לקולנוע פריז בשתיים, יש סרט מהחלל.

מכירה את פרופסור יוג'ין קוקו מכוכב הארץ פנטלון?

לפעמים אני מרגיש שהוא מעיף אותי ממש כמו עפיפון

מכוון פנס אל העיניים שלי ולא נותן לישון".

5. "אגדה יפנית" בביצוע אריאל זילבר (מילים: אהוד מנור, לחן: אריאל זילבר)

החברות בין אלן לבארי מתגלה כחלק משמעותי ביותר בעברו של אלן הרשקוביץ. בארי היה ועודנו חלק ממנו. אירוע אכזרי ואלים הפריד ביניהם, ומאז משהו מת באלן. החלק האוהב והרך בנפשו הוכחד. הטראומה ממשיכה לרדוף אותו וייתכן שהיא המקור לקיומו של ה"זה".

ההרג של דבר-מה יפה ונדיר לוקח אותי אל אחד השירים היפים שנכתבו בעברית: "אגדה יפנית". אהוד מנור הצליח לתאר את מעשה הרצח ואת האשמה הרודפת באופן מדויק ואסתטי, כזה שמותיר למאזין להשלים מתוכו את הכאב המחריד שכאילו נעדר מהשיר:

"סר פנים ונסער חזר לכפר

והנה זוג ברבורים בנהר.

לבנים ויפים, אוהבים וזקופים

מיד חץ שלח באחד.

 …  ברבורה לבנה
ראתה את הצייד בעינה.
היא שלחה מקורה וקרעה בבשרה
מולו, צללה בצילו".

הלחן של אריאל זילבר מעצים את הפער הזה בין האסתטי למחריד, בכך שנשמע כמו שיר ילדים; קופץ מעלה-מטה, מינורי אבל בתנועה מתמדת, צף על פני המים ומסרב לשקוע. אני חושב שכשכתבתי את הפרק שבו מתרחשת הפגיעה האכזרית בבארי, ניסיתי להיצמד לתיאור יבש, כמעט עובדתי, אולי כדי לעורר פער מסוג דומה אצל הקורא.

6. "ביום מסה" בביצוע מתי כספי (מילים: משה טבנקין, לחן: מתי כספי)

הטראומה של העבר חיה בהווה וממיתה את העתיד. הטרגדיה של בארי מגולמת בתוך נפשו של אלן והוא חי אותה, רדוף על ידה ומתייסר לבדו. נראה שאין אדם בעולם שיודע מה מתרחש בנפשו. הוא נוהג לשבת במזנון לא רחוק משלד הלווייתן שהפך להיות מוצג באוניברסיטת המבולדט, מוסתר מאחורי משקפי השמש השחורים. בהיעדר נפש אחרת שתוכל להכיל את כאביו, גם הוא מתפרק מבשרו והופך להיות לא יותר מזיכרון.

כאשר הטראומה נותרת פעורה כך ומאכלת את הנפש מבלי שאחר כלשהו ישלח יד לתוכה, העולם כולו נחווה בהכרח כעומד מנגד, אדיש, מתנהל כהרגלו. המרחק בין האדם לעולם נחווה במלוא עומקו ומותיר את הנפש לרדוף אחר עצמה במעגלים אינסופיים של ייאוש, כך שמילים וצלילים מאבדים את משמעותם. הפרק האחרון בספר נועד אולי לתאר משהו מהאובדן הזה:

"העבר והעתיד קורסים לתוך הווה מרוקן. משפטים וביטויים שונים שבזמני קדם היו עשויים להביע עולם ומלואו, הופכים לצלילים בלבד. כמובן, גם צלילים עשויים להיות בעלי משמעות. בכוחה של מנגינה מסוימת להעביר כוונות ותחושות, אך הכוונה כאן לצלילים חסרי כוונה, כאלה שנוצרו מכורח הנסיבות — כמו חבטתו העמומה של פרי רקוב באדמה או נקישה של אבן קטנה בסלע בעת שהיא נסחפת בנהר".

משה טבנקין כתב את השיר "ביום מסה" ומתי כספי הלחין וביצע אותו באלבום הסולו הראשון שלו. חשוב לי להביא את השיר במלואו, מכיוון שאני מרגיש שהוא כולו ניסיון לתפוס משהו מקריסת המשמעות. כל שורה מבקשת לתאר את אותו הדבר חסר המילים:

 "בבגוד באדם דרכו

מארבע רוחות העולם

רגליו יוליכוהו שולל 

אל מחוז אין בו חפץ

מערה יער – אטום.

שחללו – בלוי

שעיגולו – חתום.

שעפרו – קלוי.

 שאין בו אבן על אבן 

שאין בו ענף לקושש.

שאין בו פחמי כיריים.

אין בו לחם.

אין אש

אין מים.

שבו יש

מלוא חופניים

רק אפר".

הלחן של כספי לשיר יוצר מעגל קבוע של משפטים מוזיקליים, שורה רודפת אחרי שורה וכולן מהדהדות זו את זו בחיפוש אחר משמעות. למרות החזרתיות של הלחן והרזון היחסי של הטקסט, העיבוד העשיר גורם לתחושה של ריחוף בתוך השומדבר. זהו שיר שממצה את הכאב שיש בריק, לצד תנועה ועושר שמותירים אולי תחושה של תקווה.

גאיה היא אישה מיוחדת שהפכה אמא לילד מיוחד בספר הביכורים של אדוה ברנד "התפללתי לדרקונים דרך עץ" (הוצאת שתים). ספר מרגש ומצחיק, שלמרות עומקו נקרא בקלילות ומסתיים מהר מדי.

אדוה ברנד חונכת פינה חדשה באתר סך הקול: שירים לספרים –  שבה יוצגו פסקולים של שירים בהשראת ספרים, ולפעמים שירים שהסופר/ת חשב/ה עליהם או הקשיב/ה להם בזמן שכתב/ה את הספר, כמו הפעם. אם תרצו, פלייליסטורי, או בעברית: קול הספר ואולי צלילימילים (מוזמנות ומוזמנים להציע, להכריע ולהשפיע – בתגובות למטה).

ויש בונוס שווה לקוראות ולקוראים של סך הקול – רכישה של הספר הזה במחיר מיוחד – 40 שקל באיסוף עצמי מתל אביב או קריית אונו, או 60 ש"ח כולל משלוח (במקום 82 שקלים בחנויות הספרים).

כל מה שנדרש הוא לכתוב לכתובת: drakonimab@gmail.com

ולציין שהגעתם דרך סך הקול. זהו. תתחדשו.

[יש גם גטבוקס גירסה לקינדל: 35 שקלים, ובאתר עברית כרגע במבצע: מודפס ב-64.40 ודיגיטלי ב-26 שקלים].

זהו, הסתיימה ההקדמה. רשות הדיבור לאדוה ברנד, ולצלילימילים שלה:

1. "ערב מול הגלעד" בביצוע אריק סיני (מילים: לאה גולדברג, לחן: מיקי גבריאלוב)

ישנם כמה וכמה שירים המופיעים בספר שלי, במפורש או במרומז, ומהווים עבורי סוג של פסקול שמלווה אותו ואת הקריאה בו.

השיר הראשון לא באמת מופיע או מוזכר, אבל הוא מתנגן ברקע, בסתר, בראשה של גאיה בערב שבו יצאה עם עמי בן זוגה מהקליניקה של ד"ר ברקוביץ. זהו בעצם הרגע שבו גאיה מתחילה להשלים עם האובדן. היא מחלקת בראשה את החיים של יהונתן ללפני ואחרי, מי שהיה ומי שהוא עכשיו.

ערב מול הגלעד.

השיר הזה שייך לז'אנר שאני מגדירה בפשטנות שירי אימה לילדים. אני חושבת שאת הז'אנר יכולה להנהיג מרים ילן שטקליס, אבל יש לו בהחלט שותפים רבים וטובים, כולם, אגב, כותבים איכותיים עד מופתיים, שכנראה לא ראו סיבה לחסוך מילדים את הפחדים, הסכנות והזוועות שממתינים בכל פינה, גם, ואולי אפילו בעיקר, כשאתה ילד.

גאיה לא מספרת, אבל היא שומעת את השיר בראשה, מושר בקולו העמוק והמעושן של אריק סיני.

כבר בתחילתו יש אווירה מטילת אימה.

האילנות כל כך כבדים
כופף הפרי את הבדים
זו השעה המרגיעה
בה נרדמים הילדים

הניגוד המחריד בין השעה המרגיעה שבה נרדמים הילדים לבין הפרי הכבד שמכופף את ענפי העצים, הילד שהוא כבד מנשוא, ההורים שלא יכולים באמת לגונן עליו מפני הסכנה התמידית שאורבת לו ליפול ולהתרסק לארץ.

משם זה רק הולך ומחמיר. הכבשה שפועה על הטלה, בנה הקט, שאבד.

הטלה הוא שחור ורך. מעצם היוולדו הוא כבר "הכבשה השחורה", אבל הוא רך ואהוב על אמו, הרי הוא בנה הקט וכל שהיא רוצה זה לנשק אותו ולקרוא אותו בשם.

גאיה יוצאת עם עמי מהקליניקה של ד"ר ברקוביץ. היא יודעת שיהונתן, הגור הקטן והרך שלה, יורד בירידה שלא נגמרת אל הבקעה מן הגלעד.

גאיה היא ילדה אבודה שהפכה אמא לילד אבוד. היא עומדת בגשם ליד המחסה של הרכב היבש ומהססת להיכנס אליו. היא יודעת שאותה איש לא מחפש. אף כבשה לא דואגת לשלומה. היא חושבת על הבית שהיה לה, שממנו ברחה שנים קודם. על מוות, על הוריה, על הגשם. בסופו של דבר, היא נכנסת לאוטו מובסת. נותנת לעמי להוביל אותה אל חייה החדשים.

יהונתן לא יחזור, היא אומרת לו רגע לפני שהיא מוותרת ויוצאת לדרך. הם ניצחו.

לא ידוע לגאיה מה עלה בסוף בגורלו של הטלה מן השיר. הכבשה אומנם פועה ומתפללת לשובו, אבל היא לא רצה לחפש אותו במורד הבקעה. היא יושבת בדיר ומחכה לו. האם חזר? אולי חלפו הימים ולאט לאט היא פסקה מלחכות. ואולי היא יושבת כל ערב, מחכה לרדת החשכה שאולי תחזיר לה את בנה הקט אשר אבד.

השיר הרי נגמר בדיוק כפי שהתחיל. האילנות הכבדים, הפירות המכופפים והשעה שהיא כאילו מרגיעה, אבל בתוכה מובלע כבר החושך.

2. "פרח שחור" בביצוע כרמלה גרוס ואגנר (מילים: ערן צור, לחן יובל מסנר)

אומנם השיר הזה לא מופיע בספר, אבל במהלך הכתיבה יצא לי לא פעם לחשוב עליו כשכתבתי את גאיה ואת יהונתן.

לפעמים הדברים הם עד כדי כך פשוטים. לגאיה היה ילד. הילד שתמיד חלמה ורצתה בו יותר מכול. יותר מנסיעות ארוכות למקומות רחוקים, יותר מפורטרטים מדירי שלווה, יותר מתגליות מדעיות או מתאוריות מסובכות. גאיה רצתה ילד.

אנחנו פוגשים את גאיה ברגע שבו מגיעות לסיומן שש השנים הטובות ומלווים אותה ביום שבו היא צועדת, עדיין עיוורת לחלוטין, בשביל של בית הספר ופוגשת לראשונה את יהונתן החדש. יהונתן ששונה פתאום מכל שאר הילדים. יהונתן שהגיח אל חייה וכמו בן רגע הדיח את הבן הנעלם.

עוברים שבועות וחודשים ושנים, וגאיה ממשיכה במסע שלה, אותו מסע שאליו לא ביקשה לצאת עם חבריה המתבגרים.

מתוך הספר: כשהייתי בת שש עשרה ישבתי פעם עם חברים ודיברנו על מה היינו רוצים להיות. זו הייתה תקופה משוחררת כזאת. מצד אחד העתיד היה מספיק קרוב כדי שיהיה אפשר להרגיש, ומצד שני מספיק רחוק מכדי שיוכל להרתיע. אחת הבנות אמרה שהיא רוצה לעצב עטיפות של תקליטים. החברה הטובה שלי אמרה שהיא רוצה לחיות כמה שנים בקרוואן. מישהו דיבר על דרום אמריקה. "אני רוצה להתחתן ולהיות אמא," אמרתי.

"מה את רוצה?" אני חושבת שדרום אמריקה באמת לא שמע טוב.

"אני רוצה חיים בורגניים. להתחתן ולהיות אמא." כולם צחקו. כנראה חשבו שהתבדחתי. ועכשיו קוראים לי אמא. לקח לי שנים להתרגל לזה. אמא אמרה שתקנה לנו. אמא קוראת לך לאכול. אני אמא. אין לי מושג אם היו קרוואן או דרום אמריקה. פעם נתקלתי בביקורת על תערוכה של מעצבת העטיפות שהפכה לציירת. היו שם דיוקנאות עצמיים פרובוקטיביים וקינאתי בה קצת. אני לא יודעת למי מהם יש היום מי שקורא לו אבא או אמא. אבל אני אמא. כבר כמעט עשור.

וכבר שנתיים וחצי שאני אמא לילד עם צרכים מיוחדים. עם מוגבלויות. אמא חסרה. אמא שאף פעם לא תסיע לחוג כדורגל, לא תקבל בווטסאפ תמונות מהמחנה, לא תגהץ את המדים של הצופים.

אני אפילו לא אוהבת צופים, אבל כשהייתי רואה בכל יום שלישי אחר הצהריים את קבוצות הילדים שהיו פעם חבריו לכיתה ממהרים במעלה הרחוב, לבושים בבגדים בצבע חיל האוויר, הייתי עוברת לצד השני של הרחוב. פעם הם באו מולי ככה פתאום, כשלא שמתי לב.

"היי," אחד מהם קרא לקראתי, "את לא היית אמא של יהונתן?" איך עונים על שאלה כזאת? מה הם חושבים שקרה ליהונתן? אני עדיין אמא של יהונתן, רציתי להגיד לילד שהיה גבוה ממני בחצי ראש. רק שיהונתן הוא כבר לא יהונתן. (עמ' 98-97)

גאיה מתבוננת ביהונתן ומתבוננת בשאר הילדים ובעצם רואה מול עיניה את החיים שהיו מול אלה שישנם. היא מחפשת את יהונתן שהיה, את הילד כמו כל הילדים, את החלום, את האהבה.

פרח שחור בין פרחים לבנים

קרחת היער, אוויר הבקרים

פרח שחור בין פרחים לבנים

מרכינים את ראשם, לוחשים

פרח שחור הנה בא

פרח של אור משוגע.

ככל שחולף הזמן ומתקדמים הדפים, גאיה הולכת ומשלימה עם יהונתן שהיה ולא ישוב, ומנסה להכיר ולאהוב את יהונתן החדש. היא הולכת ומתוודעת אליו, אל עולמו הפנימי, אל הסודות, אל המילים שלא תמיד נאמרות, אל האהבה שאולי מסתתרת מתחת לכל זה.

בחדר שלו במחלקה לא היו הרבה חפצים אישיים. בעיקר בגדים, כלי רחצה, וכמה בובות של דמויות מסדרות או מסרטים שאהב. היו שם ספיידרמן חדש וכמה דמויות של פוקימון וצבי הנינג'ה. יש משמעות לדברים שמעניינים אותו, זה מפתח להכיר את התחושות והמחשבות שהוא לא מבטא במילים, אמרה פעם הפסיכולוגית שלו. חשבתי על תלמיד התיכון היחיד שאף אחד לא יכול לדעת שיש לו כוחות מיוחדים, על עולם המפלצות המעוות ועל הצבים שחיים בצללים ויוצאים החוצה מהמסווה רק  כשמישהו זקוק לעזרה. מה אתה אומר לנו, יהונתן? אתה מנסה להסביר כמה אף אחד לא באמת מכיר אותך או שיש לך בעצם כוחות שעוד לא זכינו לראות בפעולה? אתה נלחם בשדים או במפלצות, או שיש לך חבורה סודית חובבת ג'אנק פוד ואמל"ח שחיה בתת תנאים. (עמ' 213)

כמו שאני רואה את זה, הורים לילדים מיוחדים, מחפשים נואשות אחרי אותה מיוחדות. הם מביטים בילד שלהם ומחפשים את החלק המיוחד במובן הקלאסי של המילה. לא במובן של המוזר והשונה אלא במובן הקסום, המקדים את זמנו, החכם ופורץ הדרך. ואולי זה מה שמחזיק אותנו חיים. האמונה הזאת, הלא מדוברת, שיום אחד הוא עוד יפרוץ, ואנחנו נגלה שבעצם תמיד הבין את מה שעוד לא הבנו אנחנו. שזה לא הוא שלא מוצא את מקומו בעולם אלא העולם שלנו שעדיין לא ראוי לו ולשכמותו, והנה, רק עוד רגע, עוד יום מתסכל, שעה בלתי נגמרת, התקף טנטרום, מילים לא מובנות, והוא יגיע. כמו הבן האובד, ואז, באותו הרגע, כל זה יהיה שווה.

אך בלילה יזקוף קומתו

השדה יתמלא בפליאה

איך שהוא שר את שירו

פרח משוגע.

3. "צא מזה" בביצוע אריק איינשטיין (מילים: מילים: יענקל'ה רוטבליט, לחן: מיקי גבריאלוב)

הפעם, שיר שמוזכר בספר באופן מפורש.

באחד הרגעים הקשים בספר מתוארת הנסיעה של גאיה ויהונתן הביתה מהמרפאה לבריאות הנפש, שם התקבלה ההחלטה שאין מנוס מלאשפז את יהונתן בבית חולים פסיכיאטרי.

גאיה נוהגת ויהונתן יושב מאחור. הם נוסעים נסיעה קצרה וטעונה. עוברים דרך מקומות שגאיה בילתה בהם כילדה, לקראת הטלת הבשורה על עמי, רגע שגאיה חוששת ממנו מאוד. היא כבר עייפה ומובסת. הפחד, הבושה, התשישות והכישלון ההורי האולטימטיבי צורבים אותה, אבל כולם מתגמדים מול האשמה. יותר מהכול גאיה מרגישה אשמה. היא יודעת שהיא נענשת על חטאיה כאם, ושגרוע מכך, גם יהונתן נענש עליהם. הם נוסעים בדרך החוצה מהחיים שהכירו אל הלא נודע.

יהונתן עדיין לא יודע מכלום. הוא עדיין נתון תחת ההתפרצות שעבר במרפאה, כועס על העולם ועל גאיה. נמצא כולו בבועה המיוחדת שלו.

גאיה מנסה לדבר איתו. להציל את כבודה כאם, להרגיש את רגעי האימהות האחרונים לפני שזו חומקת מאצבעותיה. היא לא באמת מצליחה להבין איך האהבה שלה לא הספיקה כדי להציל את יהונתן. למשוך אותו החוצה מהעולם החדש שלתוכו נקלע.

יהונתן לא משתף פעולה. הוא שקוע במחשבות משל עצמו.

הנפרדות שלהם נקטעת כשיהונתן מציע שישירו משהו. גאיה מגיבה בציניות אופיינית. למה לא? היא חושבת לעצמה, אנחנו יכולים להיות כמו התזמורת שניגנה להולכים למשרפות במחנות הריכוז.

יהונתן מבקש את "צא מזה" של אריק איינשטיין. את אריק איינשטיין הוא אוהב מאוד וזה לא השיר היחידי שלו שמופיע בפסקול הדרקונים. הם מספיקים סיבוב וחצי של השיר לפני שיגיעו הביתה.

יהונתן יוצא מהמכונית וגאיה נשארת עם מה שנשאר מהשיר, עם יהונתן שלא יצא מזה, עם הכוחות האפלים שעומדים להגיע בעוד רגע ולקרוע אותו ממנה, ועם עצמה, האמא שתמיד מבשלת בשבילו ולא מצליחה להבין איך יכול להיות שזה לא מספיק.

4. "הכל עד לכאן" (מילים, לחן וביצוע: עמיר בניון)

עוד שיר שלא מוזכר בספר, אבל גאיה תאזין לו רבות בתקופה שבה יהונתן יהיה מאושפז.

הוא עוטף אותה כבר ביום שבו היא ועמי מגיעים עם יהונתן לבית החולים ואחרי תהליך "חיול" לא קצר, הם משאירים אותו שם, בבסיס הסגור, והוא עדיין לא בן תשע.

כשהם יוצאים מהמחלקה, נוחת על גאיה כל כובד המשא שעוד צפוי להם. היא כבר השאירה אותו שם, אבל עדיין לא מסוגלת באמת לעזוב. היא יושבת בשמש על ספסל עץ בכניסה ומחכה שיפלו עליה השמיים והשיר עוטף אותה למרות שיש בו משהו לא באמת נעים, קצת דיס-הרמוני, כמו מזמור תפילה ממקדש רחוק. הוא שורט ופוצע והקול שלו יפה בצורה מכשפת, אבל יש בו ממד לא מוסבר של רוע, כמעט אלימות, שמביאים איתם הבטחה לעתיד קודר שעוד צפוי. "הכל עד לכאן" של עמיר בניון.

מבלי שיהונתן ידע, זה הופך לשיר שלו ושל גאיה.

רציתי להבין קצת, להרגיש איזה ערך

וסמכתי עליך שאת תגלי לי את הדרך

ונשמתי אוויר מזוהם והלכתי בערך

התהלכתי שולל עד לכאן.

גאיה ממשיכה לשבת על הספסל מחוץ למחלקה של יהונתן. היא רוצה להמשיך ולשבת עד שיפלו הקירות שמפרידים ביניהם ויהונתן יחזור. עמי מבקש שילכו. חושש שיהונתן יציץ מהחלון ויראה אותה בוכה. אבל גאיה לא בוכה, היא מסבירה לעמי, היא מתאבלת. בכי זה דבר שיש לו סוף.

אחר כך היא תיזכר בלילה הראשון שלה עם יהונתן ובימים שבהם הייתה נעולה בחדרה בבית הוריה כי לא הסכימה לבצע את מה שדרשו ממנה. יומיים וחצי החזיקה מעמד בחדר הסגור של נעוריה ופחות משעתיים מול המחלקה של יהונתן עד שקמה נכנעת ויצאה אל העולם שמחוץ לקירות.

אנשים ישנים, משתגעים, מתנשאים, רוקדים ונשרפים לאורו של ירח

להשתגע, להתבדח, סתם כי מישהו רצה כל כך להרגיש כמו איזה מלך

וסמך רק עלייך שאת תראי לו את הדרך

ואמרת לו שהוא מיוחד, הוא אוהב שאת משקרת

הזיות, הזיות עד לכאן.

5. "אוהב להיות בבית" בביצוע אריק איינשטיין (מילים: אריק איינשטיין לחן: מיקי גבריאלוב)

יהונתן, כאמור, אוהב את אריק איינשטיין. בסוף הספר, גאיה היא זו שפונה לזמר המת, מבקשת עזרה כדי לפרוץ דרך אל יהונתן. אחת הסצנות הדרמטיות בספר היא הבריחה של יהונתן מהמחלקה הפסיכיאטרית שבה אושפז, כשהרגיש חסר ערך, מיותר, אשפה שמקומה בפח. אחרי חיפוש ארוך ומורט עצבים, יהונתן נמצא מתחבא באחד הפחים הסמוכים לשער.

גאיה מתארת את המראה של יהונתן בפח האשפה כמו מפגש ראשון עם תינוק המגיח מרחם אמו. היא נזכרת בלידה שלו, בתינוק המרוח בשכבה דביקה, בבכי החלש ובאחות המנוסה שניקתה את התינוק, עטפה אותו ומסרה אותו להורים הצעירים כשהוא כבר רגוע ויפה.

הפעם גאיה נמצאת לבדה, ללא עמי, ללא אחות מנוסה שמכירה את התרגולת, רק חייל משוחרר העובד כמאבטח ושלושה שוטרים מבולבלים שמצפים ממנה לדעת מה לעשות. היא נזכרת בבכי שבו קיבלה את פניו של יהונתן כשנולד, דמעות שהחליפו את המילים שלא נאמרו, אצבעות רועדות שמלטפות את הפנים החדשות שלא מכבר הגיחו ממנה ועכשיו הן שייכות לבן שיהיה שלה מעתה ועד עולם.

אבל כשיהונתן העטוף ברחם הפח מסרב לצאת אל העולם, גאיה יודעת שזו לא באמת לידה ושהבכי הוא לא באמת אפשרות. היא מציעה לו שתייה, אוכל ובגד חם, אבל יהונתן דוחה את כל אלה.

כמפלט אחרון פונה גאיה למילים של אריק איינשטיין שיהונתן אהב.

"יש אנשים שמטפסים על הרים, יש אנשים שצונחים מגבהים," שרתי לו בשקט, מחכה שהוא יצטרף. יהונתן המשיך לשתוק, "יש אנשים שהולכים בגדול, לא מוותרים ורוצים את הכל," חיכיתי שיצעק שזה לא הסדר הנכון של השורות. לא ככה הולך השיר. עדיין שקט. "אבל אני," המשכתי, "אוהב להיות בבית, עם התה והלימון והספרים הישנים, כן אני, אוהב להיות בבית, עם אותה האהבה," כאן נשברתי והיא פרצה החוצה, הזעקה הנוראה, זרה וקשה וכואבת, כמו של חיה או ישות קדמונית, ואחריה פרץ הבכי, קצר וחזק ומבייש. "ועם אותם ההרגלים," ניסיתי להמשיך, אבל הקול לא נשמע לי. יהונתן המשיך לשתוק בתוך הפח. השוטר שהיה איתי כשההודעה התקבלה בקשר ניגש אלי.

"בואי נעלה למעלה," אמר, "אנחנו נעזור לך." (עמ' 212-211)

לעיתים קרובות גאיה מחפשת נתיבים לליבו של "יהונתן החדש". נאבקת למצוא דרך לאהוב אותו, מחפשת את אותה אהבה שהייתה ואיננה עוד, מבקשת להחליף אותה בחדשה שתיוולד.

השיר הזה, הפשוט כל כך, הביתי, הנינוח, המלא באהבה, בביטחון ובמשפחתיות, והיה אמור לפייס את יהונתן הבורח, הוא זה ששובר בסופו של דבר את גאיה, אחרי שעות ארוכות של חיפושים.

כשהיא שרה אותו, היא בעצם מקוננת על הבית, השגרה והחיים הישנים שאבדו, על האהבה שאיננה, על יהונתן שאבד.

כשכתבתי את הקטע הזה יכולתי לשמוע את גאיה הנואשת, המרוסקת, שרה בקול שבור את השיר, הופכת את הסדר הנכון של המילים. מחכה ליהונתן שיתקומם, שידרוש את התיקון, שיצא אליה.

רציתי להניח יד על כתפה, ללטף אותה, להניח לה לבכות, ואולי רק ללחוש לה את המנטרה שהיא עצמה שומעת בלב תמיד. תהיי חזקה, גאיה.

ועוד שיר, לסיום: "לפני שייגמר" (מילים, לחן וביצוע: עידן רייכל)

הרבה פעמים שאלו אותי על הדרך שבה בחרתי לסיים את הספר. למה זה הסוף, למה דווקא כאן זה נגמר.

פעם עיתונאית שראיינה אותי כתבה לי תוך כדי קריאה ושאלה מה הסוף.

בסוף הוא עדיין אוטיסט, עניתי. וזו האמת, הסוף הוא קצת שרירותי. אבל באיזשהו מקום, הספר נגמר והחיים ממשיכים.

אני מדמיינת לפעמים את גאיה ואת יהונתן ממשיכים בדרך, מאותו הרגע שבו עזבתי אותם, שניהם יחד במכונית, לא עוצרים בבית וגם לא ליד הגן של עומר, האח הקטן. פשוט ממשיכים לנסוע. יהונתן הולך וגדל ומתבגר תוך כדי המסע. הוא כבר לא יושב במושב האחורי אלא מלפנים, מימינה של גאיה.

הם נוסעים בכביש מהיר וארוך, הדרך פתוחה לפניהם, והם ממשיכים קדימה ובעצם לא מגיעים לשום מקום כי החיים חזקים והדרך תמיד נמשכת.

כשאני מדמיינת אותם ככה, אני שומעת ברקע את השיר הזה, שגאיה בטח הייתה מתעבת, אבל יהונתן היה אוהב, ולאט לאט גם גאיה הייתה לומדת למצוא בו משהו דרך העיניים והאוזניים שלו.

כי החיים הם בעצם אוסף גדול של רגעים קטנים.

לא לפחד להתאהב

שיישבר הלב

לא לפחד בדרך לאבד

לקום כל בוקר

ולצאת אל החיים

ולנסות הכול לפני שייגמר

לחפש מאיפה באנו

ולחזור בסוף תמיד להתחלה

למצוא בכל דבר עוד יופי

ולרקוד עד שנופלים מעייפות

או אהבה

מכל הרגעים בזמן

למצוא אחד לאחוז בו

להגיד שהגענו

תמיד לזכור לרגע לעצור

ולהודות על מה שיש ומאיפה שבאנו

אוהב להיות בבית

לפני שייגמר.