פרק 31: האיש על הבמה

תקציר הפרקים הקודמים: יש בסיסט ללהקה ומתחילים לעבוד על האלבום.

אולי הוא תחליף

אולי הוא תחליף של תחליף של תחליף

האם גם הייתי תחליף?

תִּפקוּד תחליפים.

ולפעמים, נדמה להרף אין

המקור

ותחליף, ותחליף של תחליף

ואני במבט מהחוץ

מתהווים בתהייה

אל השתקפות.

"אבל אני לא מבין" – אלישיב קטע את הנגינה של גילי, שהבהירה וחידדה את מה שכילתה לשיר. אלישיב השמיע עם הגיטרה שלו צלילים צורמניים ובוטים, הוריד אותה ממנו במיאוס ואמר: "נמאס לי. אני הולך".

"מה הולך"? כעס יודה.

"מה קרה לו"? שאלה גילי. "הי. אין לי בכלל חשק לשמוע. אני בשיר. באמצע השיר. בא לי עליו", והיא התחילה מהתחלה את השורות הקופצניות, מתעלמת מיודה, שחסם את הפתח בפני אלישיב, מעידו שאמר: "אתה לא רציני", וממני, שגם לי התחשק לינוק את השיר מגילי, אבל אלישיב נראה כמו ילד שרוצה לתקוף מרוב ייאוש. נזכרתי שמומלץ במקרים כאלה לרסן בחיבוק, וידעתי שחיבוק זה מה שאלישיב צריך, ולא הייתי מסוגלת. אבל גם לא הייתי מסוגלת להקשיב לרבנים שצרחו לי בתוך הראש.

"אלישיב", דיברתי כל כך בשקט, אבל הוא שמע.

"מה שלומית". קולו מבולבל.

"תסביר".

"אני לא יודע מה אני עושה פה".

"מה זאת אומרת", כעס יודה.

"שקט", אמר לו עידו. "תן לה".

אלישיב הסתכל עלי, ואז הביט בגילי. "חשבתם פעם? שאלתם את עצמכם בכלל"?

שתקתי – כלי קיבול למילים שלו.

הוא המשיך. "מה זה צריך להיות? אני לא מבין את זה. באמת".

דממת הקשבה.

"כל הקונספציה הזאת, של איש ששר. איש עומד על הבמה ושר. אתם לא חושבים שזה מגוחך? אבל מה שאני באמת לא מבין זה שמשום מה, אנשים באמת מקשיבים לו. עומדים ומקשיבים לאיש הזה ששר. הם אפילו שילמו בשביל זה כסף. זה מגוחך"!

גילי חייכה לעצמה. יודה כיווץ את אצבעותיו והתבונן בהן. עידו היסס. "מה מגוחך"?

"הבנתי אותו", אמרה גילי. "דמיינתי את מה שהוא אמר, וזה די נכון".

"מה נכון"? שאל יודה.

"זה לא מצב טבעי", אמרה גילי. "אוכל זה מצב טבעי. שינה זה מצב טבעי. אפילו דיבורים זה מצב טבעי, וגם לשיר זה מצב אנושי טבעי. אבל מה פתאום לקחת את המצב האישי הזה, שכל אחד עושה בינו לבין עצמו לפעמים, נניח במקלחת. זה כאילו שמישהו מתקלח פתאום לפני אנשים אחרים".

"נכון" – הקול של אלישיב נשמע חלש, כאילו שהעביר את המילים שלו למישהו אחר, ועכשיו הוא נרגע מתחושת הדחיפות וסומך על השליח שלו שיעביר את המילים לאן שצריך להעביר אותן, ושהן יתקבלו שם איכשהו.

"אבל השיר הזה", אמרתי, והופתעתי לשמוע את עצמי מדברת כשחשבתי שאני חושבת, "השירים שאנשים שרים לעצמם, מאיפה הם באו? הרי בדרך כלל אנחנו לא כותבים אותם בעצמנו".

"למה את מתכוונת"? שאלה גילי.

"אנחנו שרים שירים של אחרים. שירים שאנחנו מכירים. ומאיפה אנחנו מכירים אותם"?

"מהאיש ששר על הבמה", צעקה גילי. "האיש המגוחך על הבמה, אלישיב".

"כן, אבל… אז שיקליט את עצמו, והאנשים יקשיבו לו באינטימיות של החדרים שלהם. אני עוד לא מבין בשביל מה הפומביות".

"גם אני לא מבינה", חייכה פתאום גילי.

"את באמת לא מבינה"? תהיתי.

"באמת. ואת? חכמה גדולה שכמותך? את מסוגלת בכלל להסביר את זה?

זה נראה כל כך פשוט. כל כך מובן מאליו. מה יש כאן בכלל להסביר. אבל אם זה כל כך ברור, איך אני לא מצליחה להיענות לדרישה של גילי. "מי אמר שצריך בכלל להסביר כל דבר"?

"אל תעשי לעצמך את החיים קלים", ביקשה גילי, ואלישיב אמר: "אז את לא מסוגלת להסביר את זה, כי את לא מבינה את זה, ולכן אני צודק".

"ואם אתה צודק", אמר יודה, "אז מה המסקנה שלך? שאנחנו צריכים לפרק את הלהקה? שאסור לעשות יותר מוזיקה בארץ ובעולם? לאף אחד"?

"אני לא אמרתי את זה, ואני גם לא חושב שצריך להסיק מסקנות, אבל אני לא מבין איך מישהו שקוע בתוך הדבר שלו חיים שלמים, והוא בכלל לא מבין אותו".

"חייב להיות לזה הסבר", אמרתי. "אם זה כל כך פשוט, אז גם יש לזה תשובה ברורה".

"אז אולי זה לא כל כך פשוט", אמר עידו.

"לא, זה בסיסי מדי", אמרתי.

"אז תסבירי".

"אני לא יכולה".

"מה לא ברור כאן", כעסה גילי, וחזרה לעמוד ליד המיקרופון. הפעם דבריה נשמעו חזקים ומודגשים, כמו קריינות. "אנשים רוצים לשמוע מקרוב את האיש ששר להם. לראות אותו בזמן שהוא מפיק את השירים בתוך הפה שלו. לדעת איך הוא נראה כשהקולות יוצאים ממנו. להיות שם, לקבל ממנו ישירות את המתנה הזאת, שהם צריכים אותה".

"ולהגיד לו תודה", אמרתי.