בתחילת שנות האלפיים ראיינתי מוזיקאים ישראליים מעולים במסגרת פרויקט שיזמתי בפורום מוזיקה ישראלית בווינט (שניהל אסף לבנון). מאחר שלא הייתי כפופה לשיקולים יחצניים או למכסת מילים, אך כן לסטנדרטים עיתונאיים – חגגתי בכתב את המוזיקה המילולית שפרצה מהמפגשים האלה.

במשך השנים גיליתי שאנשים רבים שנוספו לחיי לא נחשפו כלל לראיונות האלה – אז החלטתי לרענן אותם ולהעלות אותם שוב, בגרסה חדשה.

תוך כדי העריכה, כשצללתי לתוכם, שמחתי לגלות שהם עדיין מעניינים ורלוונטיים – כי יוצרים מרתקים מעולים לא מתיישנים, ובמיוחד כשהם כה מיטיבים להתבטא.

"בדרך כלל המנגינה מנצחת" / ראיון עם רמי פורטיס

 

באמצע כל האנרגיות – של רמי פורטיס, נגניו וקהלו, שהלהיבו והזינו אלה את אלה, וגם את החלל הדחוס – פורטיס אמר: "אני רוצה להשמיע לכם משהו חדש".

הקהל – ישות שעד אז חגגה בקול באותה הופעה (מועדון הפיוז'ן, תל אביב, 6.8.04) את הבטוח והמוכר – קיבל בדממה דרוכה, מצפה וסקרנית, את פני השיר החדש, "אצבעות דביקות". בבת אחת הפכה ההמולה הקולקטיבית לקשב צמא.

"כשעוצמים עיניים מתחילים לראות

דרך הכוונת מטרות נעות.

קוקאין (קופאין) ויין בשנים רזות

ממתקים ועשב, אצבעות דביקות.

24 שעות – אני האיש הרע הכי טוב שאת רוצה".

 

שמת לב באיזה צימאון הקהל הקשיב לשיר הזה?

"אני הייתי המום! ואחר כך אנשים באו לדבר איתי על השיר. זה מאוד משמח, כי הוא לא להיט רדיו קליל. חזרתי הביתה והרגשתי שהשיר הזה שעשיתי והיחס שקיבלתי עליו היו שווים את כל ההופעה".

במה "אצבעות דביקות" שונה משירים אחרים שלך?

"הוא שיר הרבה יותר אקספרסיבי מהם. זה על מערכת יחסים ביני לביני-לביני, לבין החוצה. נורא בעייתי להעביר בארבע שורות של שיר את כל העוצמה של המחשבות והרגשות, אבל זה מה שאני עושה. עם המנגינה, הטקסט הזה מקבל הרבה יותר כוח. וזה אני! כזה איש רע וכזה איש טוב – סמטוכה נוראית. וכל הזמן התאוותנות הזאת. כל הזמן אנחנו רק רוצים, וצריך לדעת לא להיות דביק מדי ולא להיות גרידי… הי, עשיתי פרשנות זריזה לשיר, אה? הוא הרבה יותר מזה, אבל זה כאילו ברמת הקריאה הראשונה"…

 

"ציירתי ועזבתי"

בדיקת טייפ שגרתית לפני שמתחילים ממש את הראיון. פורטיס בכובע מצחייה, מלעיט את עצמו בניקוטין ובקופאין, מעוות פניו לשמע קולו המוקלט. "אני שונא לשמוע את עצמי מוקלט".

באמת?

"כן. למה? את אוהבת לשמוע את עצמך ככה? אני חושב שאף אחד לא".

זה מוזר, כי בסך הכול אתה שומע הרבה את הקול שלך.

"אני שומע הרבה את הקול שלי, וכל פעם שאני שומע אני אומר איזה טעות עשיתי, יא אללה"…

תסביר.

"תראי, בסופו של דבר זה מאוד שגרתי, אתה מתרגל לזה. אבל בסך הכול, אנשים חושבים שאם בנאדם מתעסק במשהו, אז הוא יותר רגיל אליו, וזה שטויות. אני כל הזמן אומר: איזה קול מעפן, יא אללה".

האם מדובר בביקורתיות? פורטיס לא מכחיש: "כשהייתי יותר צעיר, הייתי משפריץ את הדברים שלי בחוסר אכפתיות. היום אני כותב ואומר: רגע, כתבתי את זה פעם. אני גם הרבה יותר עובד על הטקסטים. גיליתי שמוזיקה זה הצד הפחות בעייתי. במוזיקה אני מתגלגל, ובטקסטים, שתמיד היו חשובים לי, אני משקיע הרבה יותר אנרגיה והרבה יותר זמן. אגב, לא תמיד אני כותב. הייתה תקופה ששנתיים לא כתבתי".

זה הפחיד אותך?

"לא, אבל התחלתי לשאול את עצמי שאלות – אולי אני צריך לחפש מקצוע חדש? אבל זה גלים, מעגלים שלא בשליטה שלך, דברים שבאים וחולפים, ואני חושב שיותר טוב שזה קורה כך. בסך הכול אין בי פנטיות או הרגשה שאני מחויב כל הזמן לרדוף אחרי הזנב של עצמי. זה לא קורה, כי יש לי עוד הרבה דברים שאני נורא רוצה לעשות".

מה למשל?

"לצייר עוד פעם. אני ציירתי ועזבתי. הייתי מאלה שמציירים ואחר כך עושים ככה (מבצע באוויר תנועת ביטול), וזורקים את זה לפח. לא שמרתי כלום… חוץ מזה, התחלתי לעסוק בגננות. זה נראה לי אחלה. יש לי גינה ענקית בבית החדש – בחיים לא הייתי גנן בעיר, אבל עברתי לכפר, ופתאום אני עוסק בצמחייה ובכאלה דברים. זה רק בינך לבין עצמך. זאת לא יצירתיות שאתה יכול לשתף בה אנשים. למרות שגם ככה המוזיקה היא רק בשבילך, בינך לבין עצמך. (צוחק) מי שנהנה מהיצירה שלך – זה כיף, ומי שלא נהנה, אתה לא יכול לכעוס עליו, שלא ייהנה. מה עוד? כל הזמן אומרים לי שאני צריך לכתוב ספר, ואני נורא מפחד".

למה?

"טקסט של שיר הוא מאוד מינימליסטי, ואני גם אוהב לכתוב את הדברים בצורה לא אחראית. ספר כבר מכניס אותך לממד הרבה יותר אחראי. אתה צריך לשבת מול המסך ולהיות שקוע רק בזה".

ובמוזיקה זה לא ככה?

"לא! מוזיקה זה קצת לעצלנים".

מה זאת אומרת?

"כשכותבים ספר צריך להיות במין דיבוק. להיות בתוכו, לחיות אותו. ספר נראה לי דבר מאוד מלחיץ. במוזיקה אני לא מלחיץ את עצמי. אני זורם איתה, היא מוקלטת לי, ואני שומר אותה מוקלטת. אני חושב שבשביל לכתוב ספר, צריך למצוא את ההתחלה שלו ולחשוב את הסוף שלו. בינתיים לא מצאתי את שניהם. כנראה שצריך לזה סבלנות, אבל איכשהו זה מתאים לגיל שלי, אז אני צריך לחשוב על זה. בינתיים אני מאוד נהנה לעסוק במוזיקה – לנגן עם הלהקה בהופעות, אני לא מופיע הרבה, ולהקליט, ויש לי בשנה הקרובה תוכניות עד הגג, שחלקן ברמה שאסור לדבר עליהן".

 

"להפליג מצד אחד של התעלה לצד השני"

נראה שאתה בתקופה טובה מבחינה יצירתית.

"כן. במשך שנתיים לא הופעתי, ואנשים ישר חושבים שזהו… ככה זה בארץ, אתה כל הזמן צריך להיות בפרונט, וגם נורא אוהבים פה את המילה קאמבק. אבל אני חושב שכל אומן צריך לדעת לעצור ולהתבונן על מה שהוא עשה ולהסתכל קדימה על העתיד. היום אני לא מרגיש כמו חלק מהתרחשות. אני מרגיש באזור הדמדומים. אוהבים לשייך אותי למיינסטרים, אבל אני לא שייך לסצנה מסוימת. אני באזור ששייך רק לי, ובאיזשהו מקום נהנה מזה מאוד. אני אומר: וואלה, מצאתי את מקומי. עכשיו, למשל, יצא שיר שלי לרדיו, 'שיר של זאק ברל', והוא לא נכנס לפלייליסט. בחברת התקליטים התחילו להיות עצבניים ואני, לא נעים לי להגיד את זה, אבל הייתי נורא מבסוט מזה שהוא לא נכנס".

למה?

"כי הפלייליסט של גלגלצ לא מייצג כלום. אני נורא נהנה שמשמיעים אותי בתחנות 106 ו-88. אני שייך לשם יותר מבחינה מוזיקלית, ואני לא כל כך שייך לרוני ולנינט ולכל מיני כאלה. בכלל, מוזיקה היא לא תחרות שעושים הגרלה מי נכנס לתוכה, כי אז זה נהיה 'רצים לדירה' ו'רצים לפלייליסט'… מי שאוהב את המוזיקה שלי – יקנה אותה, ומי שלא – לא. בכלל, מה שאני שומע ברדיו אני לא אוהב, כי המוזיקה הישראלית התדרדרה לתחתיות שאין כדוגמתן".

קיימים כאן גם יוצרים אמיתיים, אתה יודע.

"אבל מה הם יעשו? אין להם חברת תקליטים, וגם אין להם מקום אמיתי להופיע. הם מופיעים בכל מיני מועדונים. האינטרנט הוא פתרון גדול, אבל בסך הכול הם לא יכולים להפליג רחוק. זה לא ים, זאת רק הפלגה מצד אחד של התעלה לצד השני שלה. וזה מתסכל, מפני שכל אומן יוצר עובר תהליך שבו הוא רוצה להגיע לאיזושהי נקודה, וממנה לקפוץ הלאה את הג'אמפ הבא. פעם עוד היה את זה. נניח להקת איפה הילד, שעשתה איזו דרך. היום אף להקה לא יכולה לעשות דרך, חוץ ממשינה, שהיא להקה מן העבר, ולכן היא כבר לא צריכה לעשות שום דרך".

 

"נפש של אומן"

בזמן שאתה כותב שירים, אתה שומע מוזיקה של אחרים?

"בדרך כלל אני לא שומע, ולעיתים רחוקות אני מקבל מחברים או שאני מתעניין במשהו חדש ששמעתי, ואז אני כן מקשיב לו, ויש דברים שתמיד אהבתי מהקלסיקות, שאני מקשיב להם. הבן שלי בן ה-14 כל הזמן פתוח על אמ.טי.ווי 2, וזה האלטרנטיב, אז אני מכיר בגללו מלא דברים. אני שומע את מה שהוא שומע, ויכול להיות שזה מחלחל לי לתוך העבודה וחודר לי באחורה בלי שארגיש".

הבן שלך שומע גם את המוזיקה שלך?

"הוא גם יודע לנגן את כל השירים שלי (צוחק). הוא בא אלי עם הגיטרה ואומר: תגיד, זה האקורדים הנכונים? אני אומר לו: תעשה לי טובה, אל תנגן לי את השירים האלה בתוך האוזן… אבל הוא מכיר הכול, בטח שמכיר. ויום אחד פתאום, הוא החליט שהוא גם מנגן, והוא מתייחס לזה מאוד ברצינות. וזה כזה וואו! פתאום זה בא אליך מהצד, אתה לא היית מוכן לכזה דבר. זה לא כמו שמישהו אחר מנגן את השירים שלי או כשאני מנגן עם להקה. פתאום בבית, זה כזה רציף… אבל עכשיו הוא כבר לא מנגן את השירים שלי. נראה לי שהוא מיצה אותם. עכשיו הוא מנגן שירים של לד זפלין וכאלה דברים, אבל (וכאן הוא מתרגש) – יש לו ניצוצות של התחלת כתיבה ושל להוציא מעצמו, וזה נשמע לי מעניין. כשהוא עושה דברים משלו, אז אני אומר: אוקיי, יכול להיות שהוא עבר את זה. יש כאלה שאוהבים לנגן רק שירים של אחרים ומסתפקים בזה. הוא נראה לי דווקא יצירתי, אני מקווה".

באמת?

"כן. תיראי, לא דחפתי אותו. הוא נכנס לתוך זה. ואז, או שהג'וק הזה משתלט עליך וחבל על הזמן – או שאתה פשוט מתענג על הרעיון הזה שאתה מנגן וכיף לך. נראה לי שהוא נמצא באמצע. גם נראה לי שהוא הולך להישרט לא פשוט. אבל אני לא אומר לו כלום ולא מתערב לו בזה. זה עניינו הפרטי לחלוטין. תראי (הוא משחרר צחוק אפלולי), אם הוא היה יוצא עורך דין… אני לא יודע. שיעשה מה שהוא אוהב. זה מוזר לי קצת, לא ציפיתי לזה. כנראה שההשפעות של ההורים הן בכל זאת משהו".

למרות שלפעמים דווקא רוצים למרוד.

"אבל יש לו נפש של אומן".

מה זה נפש של אומן?

"לא יודע. הוא אסטרונאוט כזה. הוא מסתכל על החיים. אין מה לעשות. כנראה שאתה נולד עם השריטה הזאת. זה לא רק בגללי. זה גם בגללו".

תגיד, אתה שומע את המוזיקה שלך?

"לא!!! חס וחלילה! אוי ואבוי. יש את הקטעים האלה, שאני נכנס לכל מיני מסעדות ובתי קפה ומשמיעים אותי – וזה מאוד מלחיץ, אני בורח החוצה".

למה בעצם?

"כי אחרי שטחנתי את השיר, אני עדיין בספקות אם הוא באמת טוב, למרות שאנשים אומרים וואו, ואני אומר תודה רבה ועל הכיפאק. אבל ביני לבין עצמי אני תמיד ביקורתי ויש לי הרבה מאוד ספקות בקשר למה שאני עושה".

אבל אתה לא מתענג לפעמים בינך לבין עצמך? אתה לא אומר לפעמים על איזה שיר שלך: איזה יופי. אני כתבתי את זה?

"לא מזמן הייתי צריך להקשיב לתקליטים שלי בשביל לבחור שירים ישנים. שמתי את הדיסקים במערכת והקשבתי, וזה נשמע לי מוזר. היו דברים ששכחתי בכלל שקרו. אני לא יודע אם התענגתי, אבל היו למשל שירים שפתאום אמרתי וואלה? זה לא מה שחשבתי, או: זה נשמע הרבה יותר מוצלח ממה שעשיתי. אבל זה לא ברמת ההתענגות. זה לא פשוט להקשיב לעצמך. עשיתי הרבה מאוד הקלטות ותקליטים, ואף פעם אני לא מרגיש שעשיתי משהו באמת שלם ועד הסוף כמו שרציתי. כנראה שזו נכות מסוימת. זה לא שאני פרפקציוניסט. אני דווקא נורא אוהב להשאיר את הדברים לא מושלמים. אני משווה את זה לאומנות פלסטית. אני מצייר את המוזיקה מלוכלכת עם הרבה שריטות ומעדיף להשאיר את השגיאות שלי, מפני שאני באמת כזה".

 

"רעש זה גם מוזיקה"

"לפעמים", אומר פורטיס, כשאנחנו ממשיכים לדבר על תהליך היצירה שלו, "קורה דבר מאוד מעניין – המילים נוסעות למקום אחר, בורחות, ובאות מילים אחרות, ופתאום המנגינה משתנה. בדרך כלל המנגינה מנצחת, היא התגלגלה טוב על המילים. לפעמים קורה נס גדול, ואז אני כותב שיר שלם – לחן ומנגינה במכה".

ולפעמים אתה כותב רק טקסט, ואחר כך את המנגינה?

"כן, אבל כשאני כותב רק טקסט – אני מתחיל לכתוב מגילות, וקשה להלחין אותן, ואז יוצאים שירים כמו 'נעליים', שבהם יוצא הצד הראפרי שלי. אם הייתי היום יותר צעיר, בטוח הייתי עושה היפ הופ, מפני שהטקסטים הארוכים האלה, שהם גם הפחות מוזיקליים שלי, אלה הטקסטים הכואבים והמוכיחים, שיש לי הרבה מה להגיד בתוכם".

בפסטיבל ניצנים האחרון, פורטיס התנסה באופן מעשי בהיפ הופ: "הופעתי עם שבק ס', הייתי צריך לשיר איתם את (מתחיל לשיר) 'אין כבוד'… ופתאום היה לי נורא כיף להיות שם, עם ההרגשה הזו שאני לא צריך לקחת אחריות, כי אני לא לבד, יש עוד אנשים שמדקלמים יחד איתי. אני חושב ששבק ס' הם ההיפ הופ הישראלי האמיתי בגלל שיש בהם משהו ישראלי. יש להקות שמנסות להיות משהו לא ישראלי וחושבים שאם הם לובשים חולצות גדולות ושרשראות ועושים ככה עם הידיים, זה יעשה אותם מאוד היפ הופ. שבק ס', ועוד כמה להקות, ההשפעה שלהם מפה, אבל יש גם אנשים שרואים את כל הגנגסטה ראפ שלא מכאן, שמרביצים מכות, ואומרים 'בואו גם אנחנו נרביץ מכות'. זה נראה לי פלצני לאללה. זה כבר להיות מעתיקן ומושפע, אבל מהדברים החיצוניים. והשפעות הן בכלל בדברים הקטנים שאתה לא רואה אותם. החוכמה היא לקחת משהו ממשהו ולהטביע אותו ביצירה שלך בלי שישמעו אותו. מי שבאמת מחובר, יקלוט את זה וידע שזה שם. אף פעם לא אמרו לי ממי אני מושפע, שמת לב לזה? בחיים! כולם כותבים שאני לא מושפע. אולי לא שומעים את זה כל כך בעבודה שלי, אבל זה ישנו. אני מושפע קשות".

ממה?

"קודם כול מהמוזיקה ששמעתי בילדות שלי. אם מקשיבים לי טוב, שומעים הרבה ביטלס. אי אפשר להתחמק מזה, זה קיים שם. אחר כך אני מושפע מהמוזיקה של אמצע שנות ה-80, שהייתי אולי חלק ממנה, אבל אני בכל זאת מושפע מהדברים האלה ועדיין אוהב אותם מאוד. וגם ממוזיקה אלקטרונית של שנות ה-80, ואפילו יותר קדימה משנות ה-80, כל מיני מוזיקאים שעושים אלקטרוני אוונגרד, שלא כל כך מכירים. דלוק על דיוויד בואי ופיטר האמיל – מודל שאני מעריץ, וגם מכיר אותו אישית. אני גם מושפע ממוזיקה מזרחית, אבל אתנית, מפקיסטן, למשל, ושומע גם מוזיקה מונגולית. יש מוזיקה אתנית מרשימה ומדהימה ברמות שקשה לתאר. ושוב: לא כל כך שומעים את זה במוזיקה שלי, אבל זה ישנו שם. אני גם מושפע ממוזיקה ישראלית – איזה רשע מרושע אני, אה? – וגם מושפע מהסביבה שלי ומהמקום המעצבן והמוטרף הזה. אני מושפע מהרעשים שהמקום הזה מייצר, ורעש זה גם מוזיקה. אני חושב שהדרך הכי טובה לבטא את המקום הזה לטעמי, ובגלל זה אני עוסק במוזיקה כזאת ועושה אותה בישראל, זה רעש – על כל צדדיו – לבן או ורוד או איזה שלא יהיה. הוא מבטא את המקום הזה בצורה הכי מוחשית שיכולה להיות. וכשאני שומע בשירים ישנים בעברית את ההתנפנפות הלוקל-פטריוטית הזאת, זה נראה לי זייפנות וצביעות מגוחכת. אני חושב שהמקום הזה, ישראל, הוא בדיסטורשן, וצריך לבטא אותו דרך המוזיקה".

אז כשאתה מבצע את "חורשת האקליפטוס", זאת מחאה?

"קודם כול, אני אוהב את השיר הזה. אחלה שיר. אני חושב שהוא נורא אמיתי. וזה שיר נורא מבלבל. הוא מספר על מין מצב אידיאלי לחלוטין, אבל כשמבינים אותו באמת, אז הוא בעצם מתאר מצב דיסהרמוני יותר מאשר אידיאלי. וחשבתי שזה יהיה מעניין אם אני אקח אותו לאיזה מקום. בהתחלה זה היה ברמת הבדיחה, ולאט לאט נכנסתי לזה יותר ויותר, אבל אף פעם לא נכנסתי לזה יותר מדי עמוק. עשיתי אותו ועזבתי אותו ולא עשיתי אותו לגמרי שלי".

 

כשהטקסט לא נחמד אל המנגינה

איך אתה כותב?

"אני כותב במצב של חוסר הכרה מסוים, ואחר כך צריך לאסוף את ההכרה בשביל לעבוד על זה, וזאת בעיה בפני עצמה. כאילו צד אחד שלי כתב את זה, וצד שני שלי צריך להתמודד עם מה שהצד ההוא כתב. קצת סכיזופרני, אבל אני נורא אוהב את זה! כמה פעמים ניסיתי לכתוב בצורה מאורגנת ומיושבת, וזה נשמע לי נורא הולך בתלם. בסך הכול אני נהנה, אבל זה לא פשוט, מפני שטקסט צריך להיות מספיק טוב בשביל שילך עם המנגינה, ולפעמים הטקסט לא רוצה להיות נחמד אל המנגינה, ואז צריך לעבוד. וזה לוקח זמן. בגלל זה לפעמים לוקח לי הרבה זמן להוציא דברים כי אני לא מוותר להם. אם יש שיר שלא יצא שלם במכה – אני יכול חודשים לעבוד עליו – על הטקסט, המנגינה לא משתנה. למשל, את הטקסט של השיר 'חצי אוטומטי' כתבתי במשך שנה שלמה. היה אחלה טקסט מקודם, אבל בגלל שהוא היה מאוד אישי – בדקתי את כל הצדדים שלו. היו לי איזה עשרים ורסיות שונות לטקסט הזה, שכולן נהדרות כשלעצמן, אבל אף אחת לא ענתה באמת להרגשה שלי נכון לאז. צורי (אייל אבן צור) אמר לי: 'יאללה, אנחנו צריכים להקליט. כבר שנה'… ובסוף השלמתי עם עצמי. אולי היום לא הייתי עושה את הטקסט הזה. האמת היא שיש עוד שירים שהייתי משנה להם את הטקסט. ב'נעליים' אני לפעמים משנה קצת את המילים, והקהל כועס עלי".

אתה אוהב להופיע?

"מאוד, והופעה טובה זה לא רק בזכותי. אם יש הופעה שהקהל בתוך הזרימה שלה, אז היא תהיה נהדרת. ההופעה לוקחת אותי ונותנת לי לכמה שעות לעשות כל מה שאני רוצה לעשות ולהגיד את כל מה שאני רוצה להגיד. בהופעה אני יכול להיות כל מה שאני, גם בצדדים שלא יוצאים בחיי היומיום".

איזה למשל?

"למשל, אני לא כזה בנאדם מוחצן. אני גם אומר על הבמה דברים שבדרך כלל אני לא אומר אותם, חוץ מאשר בבית לאשתי, לילדים או לחברים. אני גם מבטא פתאום את הצד השחקני שלי. את יודעת, אני כל הזמן מקבל פניות לשחק בסרטים".

ו…?

"זה יותר גרוע מלשמוע את עצמי בטייפ… השתתפתי כבר בכמה סרטים, ותמיד כשאני רואה את עצמי בהם אני נכנס ללחץ נוראי. היה לי תפקיד בסרט הטלוויזיה 'בן גוריון', וזה היה מאוד קשה, אבל גם מעניין. שיחקתי את בעלה של רונית אלקבץ, שהיא שחקנית תותחית כזאת, ובהתחלה הייתי נורא בלחץ, כי מה לי ולכל הדברים האלה? ובכל זאת ממשיכים לפנות אלי, והייתי, למשל, המועמד הראשון להגיש את התוכנית 'בולדוג'. משום מה נראיתי כמו אחד שיכול לעשות את העבודה הזאת. אז חשבתי, מה פתאום שאעשה את זה? מה, אני אלך לנג'ס לאנשים ולהגיד להם: מדוע המפעל שלכם מזהם את הסביבה? אני עושה את זה כבר במוזיקה שלי, אם כבר. מציעים לי הצעות מדהימות, אבל אני מעדיף להישאר זה שעושה מוזיקה, שאיתה אני תמיד ארגיש רגוע".

בהופעה האחרונה שלך אמרת שהאנשים שצועקים לך "פורטיס משוגע" הם הנכדים של אלה שצעקו לך את זה בהופעות הראשונות.

"נכון, יא אללה! אלה כבר לא באים להופעות. נראה לי שזה באמת הנכדים שלהם. קודם כול, מסתבר שאין ילדים בקהל. המוזיקה שלי היא לא לילדים. אם הייתי רוצה לעשות שירי ילדים, הייתי מתיישב ועושה תקליט לילדים. הקהל שלי הוא מגיל 16 ומעלה ועד מבוגרים, ולפעמים אחרי ההופעה באים לדבר איתי הילדים בני ה-16, 17, וגם המבוגרים, וזה מאוד מחמיא. אני משתדל שהמוזיקה שלי תכיל טווח רחב מאוד ואמין של רגשות, ואני חושב שזה מגיע אל האנשים".

ואיך היחס שלך למעמד שלך, "האבא של הרוק הישראלי", וכו'.

"זה מאוד נחמד, וגם מאוד תלוש. צריך להכניס דברים לפרופורציות. קודם כול, רוק זה לא המצאה שלי, ולגבי רוק ישראלי – אז ההגדרה רוקנרול הייתה בישראל הרבה לפני שעשיתי רוק, אבל יכול להיות שהייתי הראשון שעשה את זה באמת – לקחת את כל המכלול הזה, ולהשתמש בו, ואולי יש לי זכות ראשונים על הדבר הזה. זה נורא משמח אותי, ואני לא מתלונן על המעמד הנהדר הזה, במיוחד כשהרבה יוצרים כמו יובל בנאי ושלומי ברכה וחמי רודנר אומרים לי: שמענו את 'פלונטר' והשתנו לנו החיים. וואו, זה שהם עושים מוזיקה בגלל שאני התחלתי אז לעשות דברים כאלה, זה אחלה. בסך הכול, טוב לי איפה שאני נמצא".

 

"כל הזמן אני מחדד מילים"

ולמרות שמעמדו האישי מספק אותו, המעמד הנוכחי של המוזיקה הישראלית מרגיז את פורטיס, והדבר ניכר למשל כשהוא מדבר על טקס "אנשי השנה" ששודר לאחרונה בטלוויזיה: "סבלתי את כל הטקס המזעזע הזה כי בדמיוני ובתמימותי חשבתי שאהוד בנאי הולך לזכות בפרס. אהוד מבחינתי הוא החיבור הכי מדהים שיש בין רוק למוזיקה ישראלית אמיתית, משהו שגם ברי (סחרוף) נוגע בו, ואני לא יודע איך להשיג".

מה זאת אומרת? אתה לא עושה מוזיקה ישראלית?

"אני כן עושה מוזיקה ישראלית, אבל לאהוד יש משהו מאוד שורשי, ואצלי  – אני לא יודע איפה בדיוק השורשים שלי. אהוד מחובר, ואני מעריץ אותו על זה. אהוד אמיתי, אין לו פוזה. גם לברי אין פוזה".

אתה מופיע עם להקת "נעליים" ועובד איתם. איך זה לעבוד עם אנשים שצעירים ממך בכמה עשורים?

"בגלל זה אני עובד איתם. קודם כול, זה על הכיפק. להקת 'נעליים' בעיקרון זה צורי (אייל אבן צור) ועידו אגמון. הבאס-תופים הם גם להקת נעליים, אבל הם באים ממקום אחר לגמרי. בהופעות אני מנגן עם כולם, אבל עם צורי ועידו תפסתי קשר ממש טוב. מה שמצחיק זה שבהופעה הראשונה צורי אמר לי: תשמע, אני גדלתי עליך. הם היו מאוד נרגשים מהרעיון שהם מופיעים איתי, אבל בעבודה יש להם את הקרדיט להגיד מה שהם רוצים ולעשות מה שהם רוצים, והרבה פעמים הם הרבה יותר נוכחים ממני. למשל, בשיר האחרון שהקלטתי, 'שיר של ז'ק ברל', אמרתי לשניהם: אוקיי, קחו את השיר ותפיקו אותו. יש משהו מרתק בעבודה עם אנשים מאוד מוכשרים. אני גם נותן להם להיות משהו, ולא רק עוסק בעצמי כל הזמן. גם ברי עובד עם צעירים. לא יעזור כלום. לא תמיד אתה יודע הכול. בשבילי זה להיות בראש פתוח, ובשבילם זה להתנסות במקום חדש. לטעמי, אנשים לא מכירים אפילו חלקית ממה שצורי באמת. מכירים אותו רק מלהקת נעליים, אבל עכשיו אני הולך להפליל אותו: חבל שהעם עוד לא נחשף אליו. זאת הולכת להיות הפתעה אדירה".

במקביל להופעותיו המצומצמות, פורטיס ממשיך ליצור מוזיקה. "אני לא יודע באיזה פורמט היא תצא , ואולי היא לא תצא, אבל אני כותב אותה בינתיים", הוא אומר. "כרגע חשוב לי לזקק אותה למילים שיבטאו אותה בצורה הכי טובה. כל הזמן אני מחדד מילים. מחדד-מחדד, מוחק. זה תהליך לא קל. יושב ככה, מסתכל. אומר למוח לעבוד והמוח לא רוצה לעבוד. אני אומר לו לעבוד בכיוון מאוד מסוים. מתכנס בתוך עצמי ומחפש. ולפעמים אני מגיע למקום של – וואו, מפגש חדש עם עצמי. כל מיני דברים כאלה".

אתה מגלה על עצמך דברים חדשים?

"כן, וזה לא עושה אותי יותר שמח, אבל עושה אותי הרבה יותר ברור לעצמי. ופתאום אני נמצא באיזה נקודה באישיות שלי, בעולם הרגשות שלי, ומגלה דרך זה שיש עוד מקום, וזה די מבוך כל הסיפור הזה, שמסתבך ומסתבך. אבל אני מנסה לעשות את זה יותר פשוט".

 

"הסתבכתי קשות"

איזה ילד היית?

"בעייתי. מהילדים האלה שההורים שלהם כל הזמן אומרים עליהם שהם יכולים להיות תלמידים מדהימים אם הם רק היו רוצים. ברחתי כל הזמן מבית הספר לים, לחוף שרתון. זה היה בתקופת 'מציצים' אני חושב. חלמתי חלומות פרועים על כל מיני דברים, לאו דווקא מוזיקה. רציתי להיות מישהו! לא סתם אחד שיהיה לו משעמם. היום אני כבר חושב שלפתוח מכולת זה מאוד מעניין… אני חושב שהפגישה הראשונה שלי עם המוזיקה הייתה ממקום הכי לא צפוי".

כלומר?

"כשהייתי בערך בן 12 הייתי בחתונה וניגנה שם להקה. הדבר שהכי הרשים אותי היה הגיטרה האדומה של הגיטריסט. איזה גיטרה! יה אללה! לא ידעתי לנגן, לא ידעתי בכלל מה אני… הגיטרה מצאה חן בעיניי, ובסוף גם הייתה לי גיטרה אדומה כזאת. לא ידעתי אז לעשות כלום על גיטרה. ולהורים שלי היה רדיו ישן כזה, גדול. יום אחד חיברתי את הגיטרה לרדיו והרסתי להם את הרדיו. שרפתי אותו! יצא ממנו עשן. בין תימרות העשן ראיתי את ההבנה הנוראית ש-הסתבכתי קשות. בארץ לא ניגנו דיסטורשן, ופתאום היו בבית פידבקים ודיסטורשן, לא היה לזה קשר למוזיקה. זה נשמע כמו חירחורים איומים, אבל אני לא יודע למה – בתת ההכרה שלי הבנתי שבחשמל הזה ובכל הדברים האלה ובאיך שהבערתי את עצמי יש משהו שאני נורא רוצה לעשות. ואחר כך עשיתי. נורא מוזר, אה? הכול קרה בחוסר הכרה מוחלט".

דווקא נראה שהיית עקבי. אמרת "זה מה שאני הולך לעשות", ועשית את זה.

"כן, אבל בהתחלה יותר מצא חן בעיניי שיש לנגן ההוא גיטרה בצבע אדום. הגיטרה החשמלית האדומה פשוט היממה אותי, היא נראתה לי מדהימה. בדיעבד זאת הייתה סתם גיטרה".

איך ההורים שלך הגיבו להחלטה שלך?

"קשה מאוד. קודם כול, הרסתי להם את הרדיו. אחר כך הם קלטו שזה מתחיל להיות מובנה לתוך האישיות שלי, וזה מה שמעניין אותי וזה מה שאני רוצה לעשות. עברתי את הצבא מתוך הדבר הזה, ופתאום הם הבינו שאני לא הולך לעבוד בעבודה רגילה – ובאמת עבדתי בכל מיני עבודות זמניות – ושאני לא הולך להתייצב בתוך משהו ספציפי. זה בכלל לא היה פשוט להם. אבל הם מאוד העריכו אותי. אבא שלי עסק בתרבות ואומנות, והוא הבין שהבן שלו המופרע והלא ברור כנראה חולה במשהו".

חשוב לך להיות בשירים שלך מובן וקומוניקטיבי?

"אני חושב שאחד הדברים הכי גדולים, ולא רק במוזיקה אלא גם בציור למשל, זה שאתה חייב להשאיר מקום גם למשתתף – למאזין או לצופה. אני גם לא חושב שמוזיקה זה דבר שקורה מתי שאתה שומע אותו ושהשיר נגמר באותה פעם שאתה מקשיב לו. מוזיקה זה דבר שאתה צריך להקשיב לו עוד פעם ועוד פעם עד שהוא נכנס. אגב, אני לא כותב הרבה שירי אהבה".

למה?

"כל הזמן כותבים שירי אהבה, אבל אתה באמת מאמין לבנאדם שכתב את השיר הזה שהוא באמת הרגיש את הרגש הזה? מבחינתי, צריך לכתוב על משהו שאתה באמת חווה. אם אתה לא חווה אותו, איך אתה כותב אותו? אנשים כותבים: אני אוהב אותך, אני לא אוהב אותך, אני רוצה איתך, אני לא רוצה איתך, אל תלכי, כן תלכי – אבל שיר אהבה צריך להיות מאוד מרגש. אז כמות שירי האהבה אצלי לא גדולה, אבל כל שיר שכתבתי בנושא הזה, אני מבטיח שהוא אמיתי ובא ממקום מאוד מיוחד. וזה גם לא כל כך ישיר. אני יותר טוב בלכתוב שירי כעס – בעצם לא שירי כעס, לקחת שירים על בינו לבינה מנקודת מוצא שבדרך כלל אנשים נורא לא אוהבים לעשות ולכתוב על בעייתיות במערכות יחסים שהיא קיימת. וזה גם כן מסובך, אבל העדפתי לעסוק בזה.

"אני גם נורא אוהב לכתוב על חברים שלי. יש לי מלא חברים שכתבתי עליהם שירים, ואני גם אוהב לשבת בכל מיני מקומות ולהסתכל על אנשים. לפני שנה, כשהיינו בפריז, הגענו לבית מלון – רק אני וברי, והוא היה מבסוט, אבל אני הייתי מדוכא. היו לנו יומיים להעביר ביחד עד הטיסה, ולא היו במלון ההוא אנשים להסתכל עליהם. אז אמרתי לברי: שמע, אני לא נשאר במלון הזה, אני עובר מלון כי אני אשתגע בחדר. אני חייב למצוא את המקום שבו אני אשב ואסתכל על אנשים. אז (מתגלגל מצחוק) עברנו מלון בגללי, למקום שהיה בו לובי עם אנשים והייתה בו תנועה ויכולתי להסתכל על אנשים במשך היום. זה נותן הרבה חומר! אנשים מייצרים כמויות אדירות של אינפורמציה. לפעמים אני נכנס לראש של אנשים שאני רואה – יא אללה, אם הייתי עכשיו הזקנה הזאת… זה נורא משעמם להיות אותו אחד כל הזמן".

 

 

2004, פרויקט הראיונות שלי לפורום מוזיקה ישראלית ב-ynet