מהלומת התוף הראשונה הבהירה במלוא נחרצותה: יהיה כאן רוקנרול. לכאורה, הבהרה מיותרת, שהרי לשם כך התכנסנו: הופעה של נועם רותם, יוצר שהוא במובהק מהצד המחשמל – חיצונית ופנימית – של המפה. ועדיין, עבורי כלל לא היה מובן מאליו להימצא בנסיבות מפתיעות בטריטוריה של שפיות ושל רעש אהוב וכמעט נשכח, שרק איתו, ורק בנשגבותו, אפשרי לחוש את הזהב המזוקק, המיוחל, שבשבילו נפגשים יוצר וקהל.

צילום: נורי

האלבום החדש של נועם רותם, "אופק רחוק", שיצא בינואר השנה, ושההופעה השיקה אותו, הוא אלבום כהה בהבעתו, שמנציח דמדומי-דימומי פרידה זוגית. הוא רווי באזכורים של ים, אופק, חופים וגדות לצד מצבי הצבירה של בין חלום לערות, נישאים על גלי חלומות. ההופעה מִרקרה את כל אלה באנרגיות העצומות של הרוק המרעישות ומשחירות את המסלול המפותל והרעוע שהצעידה בו מובילה לזוהר ההתבהרות.

נועם ובני בריתו המצוינים סטלה גוט בקלידים ושירה – כולל שיר יפה שלה שביצעה עם הלהקה, דניאל ליבר בפסנתר, גיטרה ושירה, אורי איזמן בס ותומר שפיגלר בתופים – יצרו עבור כל הנוכחים קפסולת חסד. בזכותם פגשתי לפתע את עצמי המופרדת מהיגון, מהזעם ומהלחץ – האישיים והישראליים. בחושך נצצו אורות התקווה בדמות שירים ישנים כמו "עזרה בדרך" האקטואלי תמיד, כולל: "כל מי שעישן קופסה, כל מי שאני מכיר / כל מי שפעם עוד ניסה, כל מי ששילם על זה מחיר / כל מי ששפך דם במצב של זה הוא או אני / כל מי שהוא שמאל רדיקל, כל מי שימין קיצוני", ואז הפזמון: "עזרה בדרך / עזרה בדרך / עזרה בדרך שלך". נועם רותם, בעוצמות כנותו ורגישותו, לא רק הבטיח להסיע את העזרה אלא גם הגיש אותה בפועל.

צילום: נורי