"על כל אלה" תשפ"ז
20 בספטמבר 2026
"תקשיבו", אמר לנו ברק כהן, "עד עכשיו הייתן רציניות, עכשיו מתחיל הכיף".
עמדנו איתו ועם תזמורתו על במת הפיל באינדינגב, בשעת צהריים מוקדמת של יום שישי 16.10.26, רגע לפני שההופעה עמדה להתחיל. הקהל כבר נשא עיני ציפייה אל ברק, הלבוש בגלביה מקושטת בציורי חיות, והציץ בסקרנות גם עלינו, בנות מקהלת "שרות בשכונה" הלבושות בשמלות ססגוניות בנוסח ספארי אפריקאי. ובאמת, ככה היה. הכיף התחיל – אבל בעצם עוד הרבה קודם.
רק כמה שבועות לפני כן הצטרפתי למקהלה השכונתית החמודה "שרות בשכונה" בשיתוף המתנ"ס ע"ש אריק איינשטיין בתל אביב. המנצחות – לאה כהן ארזי ודוריס נמני יצרו לפני כארבע שנים במקצוענות יצירתית מקהלת נשים ססגונית, איכותית ורב-גילאית, ומנווטות אותה ביד רמה (שנדרשת לנוכח דעתנות נשית אסרטיבית, חיבה הדדית ורצון עז לפטפט כמעט בכל רגע) ועם תועפות חן, רגישות והומור. התוצאה: כיף שבועי, באווירה משפחתית, שבמהלכו (לפעמים נדמה שבדרך אגב) מקבלים שירים יפים משמעות חדשה ורלוונטית.
יש למקהלה כבר מיתולוגיה שלמה ומסתעפת, והקשר עם עו"ד ברק כהן, לוחם חברתי וגם מוזיקאי, הוא רק חלק ממנה. המלחמות שלו ומאבקיו הייצריים בשחיתות מתועדים ברשת בסרטונים יומיומיים מלאי פרובוקציות והומור. גם השירים שלו – שחלקם מתארים את המלחמות הנ"ל, כולל שירים ארסיים על יריביו – מפגינים נוכחות ברשת. יש להם מילים שנונות בשפה ציורית ולעיתים בוטה, והוא נועץ סיכות דקות וסכינים חדים לא רק באויביו אלא גם בעצמו , למשל ב"בוא תהיה נחמד" – שיר שכולו ביקורת עצמית נגד תחילתה של הסתאבות. על השירים האלה הוא "חטף" תביעות דיבה. ב-15.10.26, ממש ביום שלפני ההופעה באינדינגב (!), הוא ניצח במשפט שנמשך חמש שנים, ובכך התגשם העיקרון שמופיע בשיר "דנה" (על שם השופטת דנה אמיר), שאותו ביצענו איתו: "לא נוסדה המדינה שתגיד לי מה לשיר".
השירים שלו, בנוסח מזרחי מובהק, נשמעים קלילים וקליטים מבחינה מוזיקלית, אבל הרבה יותר מורכבים ממה שנדמה משמיעה ראשונה, וגם לא הכי פשוטים לביצוע. זה רק הופך אותם יפים יותר בעיניי. הם נכנסו לי ללב במיידיות של אהבה משמיעה ראשונה, ומצאתי את עצמי מפזמת אותם הרבה, לא רק כשאני "בתפקיד".
וזה לא היה קל בהכרח. לעיתים נדהמתי מהמילים ששמעתי את עצמי שרה. לא עם כולן הזדהיתי. לא תמיד הצלחתי לבלוע בקלות את הכול, ואחר כך לעכל – אבל עדיין נהניתי עד מאוד, ועודני, ללעוס אותן שוב ושוב.
ברק כהן עם (רק חלק מ) מקהלת "שרות בשכונה". "לא נוסדה המדינה שתגיד לי מה לשיר"
אני מחבבת את פסטיבל אינדינגב שבמצפה גבולות שבנגב, אפילו שבעיקר מבחינה תיאורטית, וגם בפעם הקודמת שנכחתי בו, לפני 15 שנה, לא הגעתי רק בתור קהל (לינק בסוף הפוסט).
השנה הגעתי כאמור כחלק ממקהלה. כאן המקום לציין שזו פעם ראשונה שאני כותבת על הופעה מהצד השני – או בעצם הראשון – של הבמה, כשאני למעשה חלק ממנה (ולכן מבחינה עיתונאית, זאת כמובן לא ביקורת הופעה). אבל לפני שאכתוב קצת על ההופעה, אתייחס לאינדינגב מעוד היבט: הדרך אליו. לא היה פשוט לנסוע דרך הנופים היפהפיים, שהיו בעבר חלק משמעותי מחיי, ומאז השביעי באוקטובר הארור אדמתם ספוגה בדם והם הוכתמו לנצח-נצחים בכתמי כאב. השילוב בין יופי לצער הוא מתעתע, ולמזלי הטוב זכיתי לנסוע הלוך וחזור בחברה מיטיבה של קולגות-חברות חדשות למרחבים מוזיקליים ואישיים שכבר מעתירים עלי הרפתקאות.
להיות חלק ממקהלה, שהיא כשלעצמה הייתה (רק) להקת ליווי לפרפורמר כריזמטי, וגם ככה ליווינו אותו בעיקר בפזמונים, ואפילו לא בכל השירים שביצע – פירושו קודם כול לקבל פרופורציות של מיקומך המדויק בשרשרת. מלבד הצניעות המתבקשת שבהבנה הזו, התחושה העיקרית היא שחרור. אנחנו עושות את מיטבנו, הכי מקצועי שאפשר, אבל האחריות לא עלינו, וכך גם העיניים הנוצצות של הקהל. וככה אפשר ליהנות באמת. ונהנינו באמת – ממעמקי הנפש ודרך כל שכבות הגוף.
העיניים הנוצצות של הקהל היו על ברק כהן. במשך שנות פעילותו האומנותית צבר קהל אוהב ששר בהזדהות את כל המילים, והיה נעים לחוש את זה ולשמוח איתו במתנה הזאת שהוא מקבל ומעניק בו-בזמן.
הסאונד לא ממש הביא אותנו בחשבון, כך שבפועל נשמענו רק בשיר הראשון (ורק בזכות מניפולציות טכניות), אבל אנחנו חגגנו את המוזיקה, את האחווה ואת החופש באינדינגב המושלם לחגיגות שכאלה. במקהלה עצמה כבר מסתמנות חגיגות נוספות, והלוואי שגם על העם שלנו בקרוב.
