כשאיה כורם ואדם בן אמיתי כותבים שיר חדש ומראים אחד לשני, לאיזו תגובה הם מצפים? לביקורת כנה ממוזיקאי/ת או לתמיכה מעצימה של בן זוג? ילדים זה טוב או רע ליצירה? ואיך ייראה עולם בלי מוזיקה? שיחה ביתית עם איה כורם ואדם בן אמיתי, שתפסו טרמפ על הראיון הזה גם כדי לדבר (ולצחוק) עם עצמם 

 

דמיינתי ראיון ביתי. שיחה עם איה כורם ואדם בן אמיתי היישר מתוך הבית שלהם. קיוויתי לראות מקרוב את המקום שממנו בוקעים אצלם השירים, מתערבבים עם המולת ילדים קטנים וצעצועים מונחים על כלי נגינה (ולהיפך). אבל הקורונה דחקה את הראיון אל תוך הזום, וגם דחתה אותו כמה פעמים בגלל השילוב התקופתי של ילדים ובידודים. בסוף נפגשנו דרך המצלמות – הם עם חינניות טבעית וקוּלית, אני בדיוק להיפך – עוטה על חולצתי רקע מנצנץ מגוחך, שאריות שלא הצלחתי להסיר מהזום של הילדה שלי. אין כמו מראיין במראה מפדח כדי לשבור קרח ככה שהכיף התחיל מיד.   

אדם, מוזיקאי מוכשר ומפיק מוזיקלי מבוקש, הוציא לאחרונה את אלבומו השני המומלץ "למהלא" על שם להקתו. איה עם קילומטראז' של שבעה אלבומים מצליחים וחוק בכנסת על שמה, לקראת הופעה ושקועה בענייני יצירה. בעצם, שניהם שקועים תמיד בענייני יצירה לצד גידול ילדיהם – בת 5 ובן כמעט שנה.

איה, באתר שלה, ניסחה בשנינות את ה"מדריך למוזיקאית העצמאית", ובו כתבה בין השאר: "אלבום הוא תעודת זהות מוזיקלית של אמן, הוא צריך להציג זהות וחזון אמנותי חזק וברור המתבטאים בשירה, בשירים ובהפקה. יש לכם מושג מה הסיפור שאתם רוצים לספר?".

את השאלה הזו אני מפנה קודם לאדם, שמבין שניהם פחות מוכר לקהל הרחב: אז מה הסיפור שאתה רוצה לספר?

בעוד הוא שוקל מילים, איה שולפת מיד: "אוקיי, אני יכולה לענות על זה בדקה"!

אדם: "נראה אותך"!

איה: "החזון המוזיקלי של 'למהלא' הוא דגש עצום על מוזיקה חיה, ערכים של הנגינה ביחד, ההיזון החוזר מהקשר עם הקהל, ו – סליחה על המילה הגסה – רוקנרול! עם גיטרות, תופים חיים ומלודיות עשירות. כל מיני דברים שפעם היו מובנים מאליהם, אבל היום זרים בנוף. זה לא מובן מאליו ההתעקשות שלו לעשות את זה בלי להתבלבל מכל מיני רעשי רקע".

אדם: "אני לא יודע אם זה כל מה שמאפיין אותי באופן כללי כאמן, אבל זה בהחלט נכון לאלבום הזה".

ומה מאפיין אותך כאמן?

"אני מנסה להעביר תחושה שזה בסדר להרגיש הכול. זה בסדר בכלל להרגיש. לגיטימי להיות עצוב, לגיטימי להתגעגע. אני רוצה שהמוזיקה שלי תעטוף את הרגשות של האנשים ותארוז אותם ככה שיוכלו להמשיך את היום עם התחושה שיש אופק, יש לאן".         

איה, מה המכנה המשותף של השירים שלך?

"הפה הגדול שלי"!

"והוא עובר ממש כחוט השני", היא מפרטת, "בשירי האהבה שלי, בשירי הכעס, בכל דבר. זה מתמצת את הכול – אני תמיד אומרת בשירים יותר ממה שהייתי מעזה להגיד בחיים, ומה שאני מעזה להגיד בחיים הולך ומתרחב עם השנים. (צוחקת) זה לא תמיד לטובתי, אבל זה מנצח. אתה מאשר"?

אדם: "למה זה לא תמיד לטובתך? זה תמיד לטובתך"!

איה (במבט מפקפק): "ראית את הטוויטר שלי לאחרונה"?

 

ההתחלה היא המגדלור

 "החיים הם מפריעים לנו לחיות" [אדם בן אמיתי בשיר הנושא מאלבום הבכורה שלו, "קעקוע"]

 

הם הכירו לפני כ-11-10 שנים בהופעה של אדם: "איה התחילה איתי בגסות רוח שאי אפשר לתאר".

איה: "לא בגסות רוח, בבוטות".

אדם: "נכון. בבוטות ובחד משמעיות. ולמרות המאמצים הכנים שלה, אני פספסתי את זה לחלוטין. לא היה לי שמץ של מושג שהיא התחילה איתי כי פשוט זה לא נראה לי סביר שיקרה דבר כזה. הייתי צריך שיגידו לי וממש ישכנעו אותי שזה מה שקרה. כמה ימים אחרי שהשתכנעתי שזה ייתכן, סימסתי לאיה, קבענו להיפגש, ונפגשנו, ומאותו ערב היינו ביחד כל ערב".

איה: "שבועיים אחר כך החלטנו".

אדם: "אמרנו טוב, אוקיי. יאללה, איפה חותמים?".

אז איך זה, אדם, שבאלבום החדש שלך יש הרבה שירי אכזבה ופרידה?

אדם: "חלקם אכן כאלה, כי השירים שלי הם לאו דווקא אוטוביוגרפיים. פרידה דמיונית יכולה להיות גם בתוך מערכת יחסים. הרגשות עצמם הם אוניברסליים, הפרטים מומצאים לחלוטין".

איה, ב"שיר אהבה פשוט" כתבת: "יערכו צלחות וכלים על שולחן, ארוחות יתבשלו בסירים, ואתה גם תבוא ותשב איתי כאן, אני לא אצטרך עוד שירים" – וזה מוביל לשאלה השחוקה אך ההכרחית אם אפשר לכתוב שירים בכלל, ושירים טובים בפרט, כשמגיעים אל המנוחה ואל הנחלה? במקרה הזה, זוגיות.

איה: "קל לכתוב שירים כשיש רגש חזק וברור שאפשר להעביר אותו. כשהוא לא קיים – אז את יותר מסתבכת, כי את צריכה לחפש מקורות השראה במקומות אחרים. אבל מהו הרגש הזה? זה לא כל כך משנה – אהבה, שברון לב, כעס, חרטה – פשוט צריך את הכוח המניע הזה, העיקר שזה דבר שאת מתמודדת איתו ולא משהו רגעי. אני לא יכולה לכתוב למשל שיר על זה שרבתי עם המלצרית בבית קפה – וזו הייתה אשמתה ממש!" – היא אומרת לאדם והם צוחקים. 

"אני מסכימה עם האמירה שדברים טובים לא שולחים אותך לכתוב שירים, אבל גם חושבת שלמי שכותב שירים הרבה שנים חייב מתישהו ליפול האסימון שאנחנו לא בענייני השראה אלא בענייני עבודה. גלעד כהנא אמר פעם שמי שכותב שירים הוא צייד שיושב במחבוא שלו ומחכה עם הכוונת. ככה אני מרגישה".     

אדם: "איה אומרת בשיר 'אתה תבוא ואז לא אצטרך עוד שירים', אבל אני חושב שהנאיביות היא לא לגבי זה שאז היא לא תצטרך שירים אלא לגבי הרומנטיקה ההיא שאם תגיע, ייפתרו כל הבעיות".

איה: "נכון".

אדם: "העניין הוא שזה לא קורה. אז לא חסרים צער ודרמה ובלגן וקושי – הי, אין בעיה, תמיד יש! זה לא חסר בזוגיות. החיים זורקים עלינו כל הזמן דברים בלי להתבלבל. אז מי שמחפש השראה בצער"…

איה: "בבקשה"!

אדם: "חוששני שזה לא כזה קשה למצוא אותו". 

ואיך ילדים משתלבים בהקשר הזה? הם מעוררים השראה או מכחידים אותה?

אדם: "אצלי הם מעוררים השראה. זאת אומרת, אם הם בסביבה – זה קטסטרופה, אבל כשהם לא שם, אני יכול לחשוב ככה ולהתענג אוי איזה מתוקים הם ונפלאים, והאהבה הזאת מעוררת בי השראה לגמרי. אהבה פסיכית".

איה: "בכלל, הם מין מגבר רגשות כזה".

מעניינת אותי הדינמיקה שלכם כזוג בהקשר של היצירה. איך זה עובד אצלכם? כשאת או אתה כותבים שיר, אתם מראים אחד לשני? ובאיזה שלב? ומי שמראים לו, מה הוא אמור לעשות – להעצים או לבקר? איך אתם כיוצרים צריכים אחד את השני באותו רגע – כבן זוג או כמוזיקאי?

איה: "אני צריכה שאדם יגיד לי אם מה שאני משקיעה בו עכשיו אנרגיה שווה את הזמן שלי או לא. אני מראה לו דברים בשלב די התחלתי – בדרך כלל יש טקסט ואיזה כיוון של לחן או חתיכה מהשיר. אני אשמיע לו את זה ואשאל: שווה את האנרגיה או לא שווה את האנרגיה? זה הכיוון או זה לא הכיוון? והוא מאוד עוזר לי".

אדם: "אנחנו לא כל כך נעזרים אחד בתמיכה של השני כבני זוג. נראה לי שוויתרנו על זה". איה צוחקת והוא מרצין: "כלומר, בהקשר של כתיבת שירים. אנחנו נתמוך אחד בשנייה במלא דברים אחרים, אבל בכתיבת שירים, אני רוצה את האוזן של איה. אני מאוד רגיש (צחוקה מתגבר) ואת עוד תגלי את זה איה".

איה: "אתה לא פגיע ככותב שירים. אתה יודע שאתה כותב שירים בניזונה".

אדם: "הייתי יכול להשמיע לך שיר מתוך רצון שפשוט תגידי" – הוא מחנחן את קולו – "'וואו! אתה פשוט גאון! זה הדבר הכי יפה ששמעתי בחיים שלי!' זה יכול להיות כיף, אבל אני מעדיף לוותר על זה כי כשאני משמיע לך שיר, אני רוצה לדעת אם הוא טוב. אני לא רוצה לקבל תמיכה רגשית ועידוד. אני רוצה לקבל אשכרה פידבק אמיתי, כי איה (הוא פונה אליי) היא הבן אדם היחידי שאני נעזר בו. ככה שבכתיבת שירים, הלוק שלנו הוא יותר על הצד המקצועי ופחות על הצד הזוגי".            

מאחר שאתם כה מעורבים אחד ביצירה של השני, איפה ההיפרדות שלכם כיוצרים?

איה: "אני חושבת שבחזון. הזרע שממנו צומחת היצירה הוא של כל אחד מאיתנו. אני אבוא עם איזשהו רעיון או תחושה או התחלה של שיר או של פרויקט, ואז אעזר באדם בלהוציא את זה החוצה בצורה הטובה ביותר. וגם אדם ככה. בהתחלה – שהיא הדבר הכי חשוב כי היא המגדלור שלך – את מחפשת משהו, ואז עוזרים לך למצוא אותו, אבל זאת את שמחפשת".

אדם: "כששאלת קודם מה החזון הכללי הזה, אז באופן מאוד גס וכללי, אני אמרתי איזשהו קשקוש על רגשות ואיה דיברה על הפה הגדול שלה. אני בא מהמוזיקה – מלחין שירים ואחר כך מתמודד איכשהו עם למצוא איזה משפט, ואיה הפוך. ככה שאנחנו באמת באים ממקומות שונים. איה באה ממקום של להגיד משהו ואני בא ממקום של חוויה רגשית כללית ומעורפלת. וכמו שהיא אומרת, זה מתבטא בהתחלות ובדבר שאנחנו מחפשים להביא בסופו של דבר"

לקחת מנגינה ולחזור הביתה

לא לכל אחד יש כישרון לפגוש את עצמו לעומק בנימה אמפתית, ובו זמנית לא להחמיץ אף שדר משפת הגוף והנפש של בן זוגו. קוראים לזה אהבה, ואצל השניים האלה היא מתבטאת גם בקשב הנינוח אך הדרוך זה לזו. הם משלימים משפטים אחד לשני ומאתגרים זה את זו להישאר חדים, מדויקים ומצחיקים. היא מסירה לכלוך בלתי נראה מחולצתו, הוא מביא לה מים.

איה, כתבת בשיר סינדרום ירושלים: "אין חלב, נגמר הדבש. בשבילי רק תה חלש. פעם הייתי מתרגשת, המעיין הזה יבש", וזה מוביל לשאלה מה אתם עושים כשהמצברים היצירתיים שלכם ריקים?

איה: "אני מקשיבה למוזיקה".

אדם: "הם לא ריקים אף פעם".

וואו. ברגע זה מיליוני אנשים רוצים לירות בך.

איה: "הם רוצים לירות באדם בגלל כל מיני דברים, אז מה זה משנה אם נוסיף עוד אחד"?

אדם: "אני לא חושב שזה מאפיין שלי אלא של הדרך שבה אני עובד. איה צריכה משהו להגיד. אם היא אמרה את זה, היא לא יכולה להגיד את זה שוב. טוב, אולי היא יכולה להגיד את זה שלוש-ארבע פעמים (צוחקים). אני בא ממקום של מוזיקה, והמוזיקה היא כזו מופשטת. אין, זה לא ייגמר! עולם שאין לו התחלה, ואמצע, וסוף, ואם לוקחים ממנו, הוא לא יהיה חסר. זה שם תמיד. אנשים שבאים מהמוזיקה, כשהם רוצים, הם קופצים לשם, לוקחים איזו מנגינה, וחוזרים הביתה".

איה: "לא. נראה לי שזה רק אתה".

ככל שאתם יותר מתפתחים ומשתכללים, מה היחס שלכם לשירים ישנים שלכם?

איה מחייכת: "כמו אל ילד כזה, שעושה בעיות. כמו אל חברות של דורי (הבת שלהם). יש לי חמלה וריחוק. כאילו, בסדר, היא ילדה".

אין שירים שאת אומרת, ככה בדיוק הייתי עושה אותם גם היום?

"יש שירים שאני מרגישה ככה לגבי הלחן שלהם. הפקה מוזיקלית זה משהו שמתיישן נורא מהר. וגם תמיד יש לי טענות כלפי הביצוע! אבל… אתה מבין למה אני מתכוון"?

אדם: "חמלה וריחוק? לגמרי מבין, אבל אני תוהה לגבי עצמי. אצלי יש עניין של השירים שהצליחו, וברגע ששיר הצליח, אז יש לי יחס קצת אחר אליו. פחות חמלה וריחוק, וגם איזה חוסר ביטחון אם הוא יודע משהו שאני לא יודע (שניהם צוחקים)".

 איה, בשליפה: איזה שיר של אדם את הכי אוהבת?

איה: "כרגע 'יש כמוך אלף'".  

אדם: איזה שיר של איה אתה הכי אוהב, כרגע?

"'איש טובע'. רגע, בעצם 'יהלומים'". 

 

מאה ספרים על האש

בין השירים של איה לאורך השנים, מנצנצים שירים עם זיקה תנ"כית יצירתית כמו "דוד", "מצרים" ו"לאט לאט" (על יעל שהרגה את סיסרא), והנה הזדמנות לברר את פשרם העקרוני. איה: "לפני כמה שנים הוזמנתי להנחות סדנאות של כתיבת שירים בהשראת המקורות ואמרתי למי שהזמין אותי מה לי ולזה, אני חילונית גמורה, לא מאמינה בשום דבר, אני לא הבן אדם הנכון. ואז הוא ענה לי חכי-חכי, והתחלתי, ופתאום נפל לי האסימון למה כל הכותבים שאני הכי מעריצה, למשל רוטבליט ואהוד מנור, התייחסו לתנ"ך כמקור השראה נגיש בשבילם – לא משנה אם הם אנשים מאמינים או לא. יש כאן עולם תוכן. זה הפך למגירה כזאת שאפשר לפתוח ולהוציא ממנה דברים בלי להרגיש שמישהו מסתכל עלייך בעין עקומה או יגיד לך שזה לא שלך ומה את נוגעת בזה בכלל".

את חושבת שבזכות השירים האלה הרחבת את הקהל שלך ומגיעים אנשים שלא הגיעו קודם?    

"האמת היא שדוסים הגיעו להופעות שלי מאז האלבום הראשון".

באמת? למה?

אדם: "כי הם אינטליגנטיים".

איה (צוחקת): "תודה אדם. לא רציתי להגיד את זה על עצמי".

אדם: "הם אוהבים מילים. הם שמים לב אם משהו כתוב טוב או לא.           

אז אחרי שדיברנו על מילים, בואו נדבר על מוזיקה. למה בעצם העולם צריך אותה?

איה: "את שואלת את הבן אדם הלא נכון. התחושה שלנו – ולא רק שלנו אלא בכלל של מוזיקאים – היא שאנחנו מתעסקים במשהו שהעולם לא בהכרח צריך. אתה מבין למה אני מתכוונת"?

אדם מהנהן בהיסוס.

איה: "אנחנו לא מנתחי מוח או מוסכניקים. מבחינה יצירתית אולי אסכים איתך, אבל מבחינת הקריירה, התחושה היא שאת שוחה נגד הזרם. כאילו שאת מנסה למכור קרח לאסקימוסים. לפעמים הם דווקא מסכימים".

אדם: "האסקימוסים האלה"!

איה: "לפעמים הם אומרים טוב נו, יש לי, אבל תביאי" (הם צוחקים מאוד) אז אני יודעת למה אני צריכה מוזיקה, אבל לא בטוחה לגבי אנשים אחרים"…

תדמיינו רגע עולם בלי מוזיקה. אפשר לחיות בו?

איה: "השאלה שלך מזכירה לי דברים כמו 'סיפורה של שפחה'".

אדם: "זה מה שאת חושבת? בראש שלי, אם לא הייתה מוזיקה, הכול היה אותו דבר".

איה צוחקת: "אז היינו חופשיים".

אבל חלק גדול מהזהות שלכם מבוסס על מוזיקה.    

אדם: "אבל האם היא באמת נחוצה לעולם"?

איה: "מוזיקה היא צורת האמנות הכי מופשטת ומצד שני הכי נגישה. היא כמו ריח. הופכת זיכרונות למה שהם, אבל זה לא מספיק".

אדם: "נקודת המוצא שלי ושל איה עוד לפני שנפגשנו – וכנראה זה אחד מהדברים שחיברו בינינו – היא שאנחנו עושים מוזיקה כי אנחנו אוהבים את זה, ולא בגלל שאנחנו חושבים שזה חשוב! יש המון דברים חשובים יותר, ואנחנו עושים את זה כי"…

איה: "התמזל מזלנו".

אדם: "התמזל מזלנו לעסוק בזה. זה לא שאנחנו מספקים איזה שירות חיוני. זה לא שאי אפשר בלי זה. אפשר, הכול בסדר! זאת נטייה של"…

איה: "של בואו נירגע".

אדם: "בואו נירגע שנייה מהפסאדה האמנותית הזאת של זה החיים! בשבילי המוזיקה היא החיים כי אני אוהב את זה, אבל זה לא אומר שמישהו אחר גם כן צריך לאהוב את זה".

איה: "לא מזמן הייתי עם הקטנצ'יק בחדר מיון – ואת רואה את כל האנשים ואומרת וואלה, לאנשים יש בעיות יותר גדולות".

אדם: "בדיוק. אכפת להם אם זה דו מז'ור או דו מינור? לי – זה קריטי. כל היום אני עושה עוד טייק ועוד טייק כי זה לא מושלם. אבל בסדר, כל אחד והעיסוקים שלו". 

יש לכם שירים כל כך יפים, לא משגע אתכם שלא כולם מכירים אותם?

אדם: "כן".

איה: "אותי לא".

אדם: "איה מחוברת למציאות ושלווה יותר ובוגרת יותר, ואני כועס על זה שהדברים הם כמו שהם. אין לי טענות הוגנות נגד המציאות. המציאות לא חייבת לי כלום, היא עושה מה שהיא רוצה, אבל אני בכל זאת מתעצבן".

מהשירים שלכם ניכר שאתם אנשי מילים לא פחות מאשר צלילים. שקלתם לבגוד קצת במוזיקה ולנסות זוגיות רק עם המילים? למשל לכתוב ספר שירים, רומן או מחזה?

איה: "זה עולם מוזר ותקופה שבה כל הזמן אנחנו צריכים לייצר תכנים כדי לקדם את המוזיקה שלנו. אדם מוצא את עצמו בין אם הוא רוצה בזה ובין אם לא כותב פוסטים קורעים לפייסבוק, והוא משקיע בזה זמן. אם היינו חיים לפני עשרים שנה, אז מכל הפוסטים שלו הוא כבר היה בספר השלישי שלו".

אדם: "ולאיה יש על האש מאה ספרים! טוב, לא מאה. שלושה! יש לה כל כך הרבה מה להגיד, כל כך הרבה מחשבות, שהרעיון של לכתוב מזה ספר הוא אף פעם לא זר".

איה: "אני רגילה לסאונד בייטס מאוד קצרים בשירים ומרגישה שלכתוב ספר זו משימה שדורשת חזון עם משקל מאוד גדול. בינתיים, עוד לא מצאתי את ההצדקה".

אדם: "ויש את העניין של הזמן. יש מלא דברים שהייתי מת לעשות, אבל למי יש זמן לכל מיני הרפתקאות יצירתיות שלא בדיוק קשורות לכלום".

איה: "אדם היה יכול להיות גורו של 'סלף הלפ' ולהוציא ספרים שהיו נמכרים במיליונים".

הפואנטה היא התוכן

 "להיות אמן עצמאי זה כמו להיות סטארטאפ של איש אחד. רק שאין סיכוי לאקזיט בסוף ותכלס גם אם היה, מה נעשה עם הכסף? עוד אלבום. מוזיקאים הם אנשים סתומים"  [מתוך טור של אדם בטייםאאוט, נובמבר 2021]

"אני אתחיל בחדשות הרעות: אף אחד לא רוצה לשמוע את המוזיקה שלכם" [איה ב"המדריך למוזיקאית העצמאית" באתר שלה]

איזו עצה הייתם נותנים ליוצר או יוצרת צעירים בתחילת דרכם?

איה: "מי שעוסק באמנות לפרנסתו, ואני מדברת בכוונה על אמנות ולא על בידור, עושה את זה כי הוא חייב ולא כי הוא בוחר לעשות את זה. הבעיה היא שאף אחד לא יכול לדעת על עצמו. אני פוגשת אנשים שאומרים לי 'המוזיקה זה החיים שלי'! אבל מה שגורם לך לשרוד במקצוע הזה הוא מבנה אישיותי מאוד מסוים, שאין דרך לדעת אם יש לך אותו או לא לפני שאת חוטפת את הכאפה הראשונה, השנייה, השלישית, הרביעית והחמישית. אז העצה האמיתית שלי היא לדעת לעשות הכול בעצמך ולא להיות תלויה בשום דבר".

אדם: "זו עצה טובה ממש".

איה: "לכתוב, לנגן, להלחין, להפיק, לעבד, להקליט, למקסס, לצלם, לערוך, לעשות עיצוב גרפי".

אדם: "ועוד עצה שלך, שגם אני נותן, היא להבין שהפואנטה היא התוכן. תוכן אמיתי. האמנות עצמה צריכה להיות ממש טובה".

איה: "זה כמובן למי שמחפש קריירות ארוכות טווח ולא להיט".

אדם: "אבל גם עם להיט – זה לא שאתה יכול להכיר מישהו, לשלם למישהו, ויהיה לך להיט. אנשים צריכים לאהוב את זה. אין שום דרך לעקוף את זה".

השאלה איך זה יגיע לאנשים.

אדם: "את זה אני לא יודע. מי שצריך עצה בתחום הזה, שלא יבוא אלי".

 

 

ב-15.2.22 איה תופיע בפעם האחרונה במופע "שלך, א. כורם" המבוסס על שירי לאונרד כהן, באלמא שבזכרון יעקב