לשמות של שירים כמו "תמיד תאמין" ו"צריך לומר תודה" אפשר להתייחס בכמה צורות – בהנהון ניו-אייג'י, בעקמומיות צינית או בנוסח אריאל הורוביץ. הגישה האחרונה מתבססת על שיטה שכמעט ואינה מתקיימת בשירים הישראליים – להיות גם וגם. אם רוב האלבומים הם קלילים או מורכבים, עליזים או נוגים, שטחיים או עמוקים, הרי שהורוביץ יודע לשלב.
 
באלבומו הרביעי, "זמן אמת", הורוביץ ממשיך להשמיע את צלילו הברור, שמתבסס קודם כל על קולו המזוהה  – חם וידידותי. על הבסיס הזה מתגלגלים שיריו, מתקבלים מיידית במפתן הלב בזכות נעימותם, ומוכנסים פנימה ביחד עם דוקרניהם המוסווים. השירים "תמיד תאמין" ו"צריך לומר תודה", למרות הימנונותם הבלתי נמנעת, אינם כה תמימים. בראשון, הורוביץ כמעט חותר נגד המסר החיובי אך הפשטני של השיר, בכך שהוא מודה במוגבלות של האדם המאמין: "אדם לא יכול להביא את הסתיו, או לומר לאלף חסידות – עכשיו". אז מה כן? לשיר. השיר אומנם לא ישנה את המצב, אבל ישירו אותו אנשים נוספים, כך שלפחות הבדידות מתפוגגת.
 
גם ב"צריך לומר תודה" יש גישה דידקטית מעט ("כל הרגעים הקשים בחיים צריך לומר להם תודה"), אם כי האופן המרגש שבו היא מפותחת בהמשך מחפה על כך ("גם לאבנים על קבר ההורים צריך לומר תודה"). אבל מה שהופך באמת את השיר הזה לאחד מהנפלאים שבאלבום הוא עיבוד הקנון עם התגבורת העדינה-ילדותית של שרון רוטר.
 
זה לא השיר היחיד באלבום שהורוביץ חולק עם אדם נוסף. ב"הפתק" (המתבסס על פתק שכתבה אלמונית) חוברת אליו איגי וקסמן ונשמעת בו מצוין. אבל הדואט המרשים מכל הוא "מלאך", עם ג'קי לוי, שמלבד השתלבות מופתית עם הורוביץ מפגין בקולו נוכחות חזקה משל עצמו, עד כדי חשק מסוקרן לשמוע אותו לבדו, באלבום משלו. מהורוביץ הוא מחלץ עוצמה רוקית, שמרמזת על כיוון מבטיח שגם בו הוא עשוי להתקדם, אם רק ירצה.                 
 
בכל מקרה, גם שמירה על הסגנון הנוכחי הולמת אותו. הורוביץ, החתום על להיטים כמו "יאללה ביי", "סיגל נחמיאס" ו"רנה" – תמיד היטיב לכתוב שירים. באלבומו הנוכחי הוא שוזר בהם ציטוטים ואזכורים, שכוללים למשל את "פינק פלויד", וגם את אריך קסטנר. זה האחרון מוזכר בין השאר ב"גרמניה" – שיר עוקצני, שבו מופגן כשרונו של הורוביץ להצחיק ולהכות ביחד: "במבשלת הבירה מהנדס צעיר עומד ומסביר / על פסי הייצור שהם גאוות העיר / הנה כאן זהו החלק האחראי על הפרדה / בקבוקים טובים קדימה, פגומים להשמדה". ויש גם פרובוקציה במשפט "היה לי טוב בגרמניה, עם כל האור וכל הפנאי" – המצטט את "בהיאחזות הנח"ל בסיני" של נעמי שמר, אימו.
 
לזכרה של נעמי שמר הורוביץ גם כתב את השיר האוהב "כל מי שאת", עם המשפט הכה אופייני לו – "במקום לבכות אנחנו צוחקים".
 
ציטוט משפחתי נוסף מובא בשיר "הכביש המהיר", המתעד משבר בזוגיות שנמשך שנתיים עד לסופו הטוב. הפעם המצוטטת היא אשתו של הורוביץ, תמר גלעדי, שהשיר שלה "האהבה מתה" (שגם את מילותיו הוא כתב), מהווה שיר בתוך שיר.        
 
הורוביץ מנווט את ההפקה המוזיקלית המהודקת (האלבום נמשך מעט יותר מחצי שעה) ביחד עם עובד אפרת ותמיר קליסקי. כוחם של העיבודים שיצרו ביציבות החכמה והשקטה שהם מעניקים למסגרת הלא מתחכמת של השירים. כלי המיתר אינם משתלטים ביופיים הדומיננטי ולא כופים דבר על השירים, כפי שקורה לפעמים בהפקות אחרות.
 
למרות שכל שיריו המגוונים קליטים משמיעה ראשונה, "זמן אמת" (עם דו המשמעות שבמושג), אינו אלבום "אמצע הדרך", אלא דרך האמצע – זאת שמשלבת את התמצית של הקצוות, בפשטות ובתחכום, באושר וביגון, בהתרסה ובהשלמה.
 
"זמן אמת", אריאל הורביץ, "התו השמיני"   

31.7.07, ynet