גְּמְ גְּמְ
בועז מעודה חושף את השירים לקדם אירוויזיון
25 בפברואר 2008
ראיון עם יונתן רזאל
7 במרץ 2008
דרוש בדחיפות לחן לשיר חסר השם של יונה וולך, שמכונה "לא יכולתי לעשות כלום".
כן, ישנו הלחן הנודע של אילן וירצברג, מתוך האלבום הנפלא של שירי וולך, "בציר טוב", שיצר עם שמעון גלבץ. אבל השיר הספציפי הזה מוחמץ ודורש תיקון מיידי.
לא יכולתי לעשות עם זה כלום! אתה שומע?! לא יכולתי לעשות מזה כלום!!!
במקור אין סימני פיסוק, מלבד נקודה בסוף השיר, ועד אליה רצף מילים חסר הפסקות וקצר נשימה. אבל ככה, עם סימני הקריאה, אני "שומעת" את השיר, בלחן שכרגע איננו. בלחן שאני מייחלת אליו.
זה היה אצלי בידיים!
כי זה העניין. אחרי כל כך הרבה חיפושים, הכנות, תקוות, מפחי נפש – "זה" כבר הושג. סוף סוף.
בשיר אחר של יונה וולך, "זה לא זה", ה"זה" – הוא לא. אבל הפעם "זה" כן. לחלוטין.
"זה היה אצלי בידיים". עכשיו רק נותר…
אבל:
לא יכולתי לעשות עם זה כלום
ככה שהשיר הוא התפרצות של תסכול, כעס, חוסר אונים צועק ולא פאסיבי.
כי:
היה לך סיכוי.
איך בכלל אפשר להישאר אדישים לנוכח החמצה טרגית שכזו?
אבל הלחן של וירצברג, וגם הביצוע שלו, מבטאים איפוק, שלווה ובעיקר השלמה – אומנם עצובה וכואבת, אבל עדיין מקבלת ומוותרת, בניגוד לאופן שבו צורח השיר, לפחות באוזניי.
ובכלל, וירצברג השמיט מהשיר מילים מהותיות.
קודם כל, את ה-גְּמְ גְּמְ. פעמיים הוא החסיר אותו. בפעם הראשונה: "אתה שומע? יכולתי לגמגם גְּמְ גְּמְ מה רציתי להגיד". ובפעם השנייה: "עומד כמו ילד קטן בסינר לצוואר ואומר גְּמְ וחוזר על השאלה".
הגמגום המוחשי הזה, החולשתי אך העוצמתי מעצם הנצחתו, נעדר מהשיר ויש להשיבו – ביחד עם הסוגריים, שגם אותם הפקיעו מהשיר. האם בגלל שהם "רק" סוגריים – כלומר "לא חשובים"? הרי ברור שזה טריק, שזה הכי חשוב.
(אתה עומד לפתור בעיה מסובכת
אתה תאמר את התשובה הנכונה
זה המבחן האחרון ופתאום אתה)
מאחר שכתיבת הלחנים והעיבודים נערכה בנוכחותה של יונה וולך, מן הסתם היא אישרה את השינויים, אבל החסר נותר.
לא יכולתי לעשות עם זה כלום
אתה שומע לא יכולתי לעשות
מזה כלום זה היה אצלי בידיים
ולא יכולתי לעשות עם זה כלום
ולא יכולתי לעשות מזה משהו
אתה שומע יכולתי לגמגם
גְּמְ גְּמְ מה רציתי להגיד
יכולתי להרגיש הכי רע שאפשר
(אתה עומד לפתור בעיה מסובכת
אתה תאמר את התשובה הנכונה
זה המבחן האחרון ופתאום אתה)
עומד כמו ילד קטן בסינר לצוואר
ואומר גְּמְ וחוזר על השאלה
מה עשית עם זה שואלים לאן
בזבזת את כל זה היה לך סיכוי
ואתה תצטרך להתחיל הכל מחדש.
דרושה מנגינה שתבטא את "זה". שאפשר יהיה לצרוח אותה, להכות בה, לפרוץ איתה קירות עם רעש מהלומות ראש מתבקע ולב מבכא. אנדרטה לאשמה. גרפיטי על חומת בית קברות למהויות שלא נולדו. לחן בסיסי של "לא יכולתי לעשות עם זה כלום". לא להסתיר את זה. להתריס את זה.
אתה שומע?
נ.ב – עדכון!
תודה לצלמת הקשובה מיכל שני, שהסבה את תשומת ליבי לביצוע של הלהקה (שמתברר שכבר לא קיימת) "ערופי שפתיים".
הם אומנם שרים את הלחן של וירצברג, אבל התוצאה מתקרבת מאוד לאופן שאני מדמיינת את השיר.
אתם מוזמנים להתרשם.
(וכמובן שאין בכך לבטל את הפנטזיה שלי, אבל זה לפחות הכיוון, בעיניי).
http://stage.co.il/Stories/401538
29 Comments
אולי צריך לצעוק את זה בלי מנגינה – כמו שצעקת
ענת, אז איך ישמעו?
ואם הוא נקרא זה מספיק טוב?
אני אוהבת שירה מולחנת, אוהבת מוסיקה ישראלית והרבה פעמים המנגינות מעמיקות ומדגישות את המילים, אבל לפעמים, אכן, המנגינות מעקרות ומשטחות את הצעקה, כמו בשיר הזה שציטטת, כמו ב"גשם הקשב לנשים" של תרצה אתר שיעל לוי שרה כל כך יפה עם לחן כל כך יפה של נפתלי אלטר שלא משאיר כלום מהצעקה המקורית של השיר.
דוקא מאד שמעתי את הקול של יונה במלים שלך
חסר לי הקול הזה בימים העצובים האלה, ומאד כואב לי מה שקורה עם הזכויות לשירים שלה, שמושתקים. צריך לחוקק חוק נגד בעלי זכויות שמשתיקים קולות של משוררים. זה דבר בלתי נסבל.
גיל: שיר מושר הוא יותר שימושי ונגיש.
טלי: בדיוק!
את בטוחה שעדיין יש בעיה עם הזכויות לשירים שלה? עד כמה שזכור לי, בן זוגה שאסר על השימוש בשירים, חזר בו בסופו של דבר.
אני שמחה לשמוע. בפעם האחרונה ששמעתי על כך הוא עדיין התעקש, ואם הוא ויתר זה מאד משמח.
וזה לא הסיפור היחיד מהסוג הזה.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3107484,00.html
הזעקה לא מספיק נשמעת
הזעקה שצריכה לעבור חזק
הזעקה שאולי תמנע מאנשים אחרים להימנע מלהגיע לצורך לזעוק
פיט סיגר במיטבו:
Don't you know it's darkest before the dawn
And it's this thought keeps me moving on
If we could heed these early warnings
The time is now quite early morning
If we could heed these early warnings
The time is now quite early morning
שממנו אולי לקח מישהו בישראל את הרעיון וכתב את השיר "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר"
וכדרך אגב – אחד השימושים המוצלחים ביותר במילה HEED בשפה האנגלית.
תימורה, את נהדרת.
שי
אבל הלחנה של שיר היא אינטרפטציה חדשה שלו ובעצם יצירת אמנות נפרדת בדיוק כמו הגירסה של אילן וירצברג. לפעמים קשה לשמור על רוח השיר אחרי שמלחינים אותו.
הלחן של וירצברג וגלבץ הוא מצוין
והוא משרת את השיר כמו שאני מבין אותו
כמו שאני תמיד הבנתי את השיר, שה לא שיר של זעקה אלא של יאוש שקט
והכמעט מונוטוניות הקצבית של העיבוד הולכת עם זה טוב
כמו תיקתוק שעון או מטרונום, שאין מה לעשות לעצור אותו,וגם הטון של השירה של וירצברג מאד התאים לי תמיד לרוח המילים
אני חושב, שצריך לשיר את זה מתחת למים.
חייבים לסיים את העיסה הזאת ואז לעלות לקחת אוויר
של ייאוש שקט, ככה אני קוראת אותו . למרות זאת, אהבתי מאוד את הפוסט הזה, תודה .
הנקודת קיצון בעקומת ההתפלגות הנורמלית כי אני לא חושבת שהשיר מזמין צעקה, ומצד שני גם לא ייאוש שקט ומונוטוני.
לדעתי הוא בכלל מריר ונרגן. מן משהו עם טון סמי-מזלזל כזה. כלפי פנים וגם כלפי חוץ, ואני חושבת שה"גמ גמ" מבטא את זה ובכלל עושה את השיר לגמרי. ברור לי למה הוא לא התאים ללחן שכבר ישנו, כי הוא שובר את המסגרת.
(כמו ולהבדיל "הכיסא נמוך מדי מוך מדי מוכמי מוכמי" או יותר טוב
ch ch changes:)
יש בזה משהו שמצית את המאזין
לחן? לא הגיע עוד היום שהלחנתי טקסט לא שלי ולהתחיל מיונה וולך נראה לי קצת לקפוץ מלפני הסוסים, לא:)?
וגם- נשאלת השאלה מדוע אני ערה כששתינו יודעות היטב מתי הלכתי לישון
בלי מנגינה.
הוא אולי פחות נגיש, אבל הוא מזמין התייחסות לכל מילה ופסיק
בזמן שהמנגינה מאפשרת המהום שלעתים בולע ומתעלם מהנאמר.
אפילו טקסטים שנכתבים כהמנונים, מזומזמים בסופו של דבר בלי שמישהו זוכר מה נאמר בהם – והם נכתבו מראש כסמלים, כמנועי רגשות….
שי: יפה. ותודה!
גיל: בדיוק. הלחנה היא אינטרפרטציה. אבל מה זה "רוח השיר"? הרי כל אחד מוזמן לקבוע אותה בהתאם לתחושתו. כרגע יש רק פרשנות (מולחנת) אחת. הגיע הזמן שתישמע (תרתי משמע) דעה נוספת.
אודי: כן, מצוקת נשימה קשה. ללא ספק.
רזי וריקי: וירצברג אכן משרת את השיר היטב בהתאם להבנתו. וזאת כמובן פרשנות לגיטימית. אבל היא מעקרת את קוצר הנשימה שמתבטא בטקסט הכתוב. ובעיקר מבטאת כניעה מוחלטת, בניגוד לרוח השיר, כפי שאני מבינה אותו. בניגוד להצהרת המשוררת, שהיא לא יכולה לעשות כלום, היא בכל זאת עושה משהו משמעותי – מוחה על המצב הזה. ככה אני מבינה את השיר.
וריקי – תודה.
ונדי: "מריר ונרגן"? וואלה. פרשנות מעניינת.
דפנה: מכירה את זה שאת מוכרחה פתאום לשיר לעצמך שיר שיבטא את מצבך? לזה התכוונתי.
לשיר הזה יש ביצוע של וירצברג בהופעה (בזמנו היה אפשר להוריג גם מהאתר שלו), ולדעתי הסולו שלו בסוף של השיר משקף את הצעקה בצורה הטובה ביותר…
איזה יופי. שיר נפלא, וכל פרשנות לוקחת אותו, וכולן נכונות וכולן טובות.
כי זה ממש מעצבן לכתוב תשובה שנמחקת כי האינטרנט מתנתק עליך! מאוד מאוד מעצבן
בכל מקרה מה שכתבתי היה שאני מנצלת את הכמה שעות לפני הדבר הגדול בשביל לקרוא את הראיונות שלך וללמוד מהמומחית ורציתי לומר שאת מראיינת מעולה פשוט. את גם שואלת את השאלות הנכונות בטיימינג הנכון ואת גם קשובה ויודעת לגעת בדברים החשובים ובקיצצווררר.. סוף העולם.
זהו, בוא נבדוק אם זה שוב פעם יימחק עלי
וונדי: וואי, תודה. הסמקת אותי.
בהצלחה. אני משוכנעת שיהיה מרתק, ובעיקר כיף.
ומאחר שזה לא מנומס להגיד סודות בחברה, אז למי שתוהה: וונדי דארלינג מראיינת בעוד כמה שעות סולן של להקה גרמנית נחשבת, וכרגע עולה לי רעיון להקדיש לכך אולי פוסט אורח. בטוחה שתהיה לכך הצדקה.
אני תוהה האם המחשבות הללו עלו בראשך אחרי הביצוע של שלומי שבן (ששמר על הלחן המקורי והייאוש הפסיבי שלו) ביום שישי (:
🙂
כן, אפשר לומר שהוא שימש קטליזטור… כששמעתי אותו הוא חידד לי סופית את הצורך הזה, בלחן החדש, ואכן גרם לי להוציא החוצה את המחשבה שאני סוחבת כבר שנים.
כבר חודשיים שאני מתהפך בתחושה דומה בהקשרה של יונה וולך ז"ל, אבל עם שיר אחר.
"קסיוס" שמבצעת רונה קינן כציפור קטועת ענף וחצי הוא אולי לחן מעולה, אך כזה שמחמיץ לחלוטין את השיר. קצר הנשימה הזה, הקלסטרופובי והמעיק, כמו דלת ממלאת מסמרים שסוגרת על קסיוס ובגבו יש רק קיר.
כשהעורבים קוראים לו לעזוב את הארץ ולהיבנות, קסיוס כבר נמצא בריצה ואילו הלחן של קינן עצור, מחכה שהדמעות יתייבשו, אבל לקסיוס לא אמור להיות הזמן. העורבים רודפים אחריו, לנצח.
וגם את המגיבים.
אגב, יש עדיין להקות גרמניות (פעילות) נחשבות (פה בארץ)?
סופ"ש נעים
שפעת.
בכל אופן, יש עדכון בפוסט, וגם –
עינב: זה באמת מתסכל כשהמנגינה אכן יפה בפני עצמה, אבל לא תמיד קשורה למילים. התוצאה היא בלבול. אנשים מתאהבים בשיר היפה שנוצר, אבל זה עלול להיות כמו זוג – שמרוב שהם נראים יפה ביחד, הם מטשטשים את עצמם ומעלימים את האישיות שהיתה להם לחוד
(או שאני עדיין קודחת מחום?)
איתי: תודה.
וקטונתי מלהבין בלהקות גרמניות. זאת וונדי, המומחית. ומדובר ב"טוקוטרוניק".
ואפילו מופיעים.
תודה!
החידוש של נינט עושה את העבודה.
נותן את הייאוש, התקווה, השקט יחד עם הצעקה הגדולה.
עושה חסד לשיר.