כתב יד שמעולם לא פורסם, מתחילת שנות האלפיים.

תקציר ("הכריכה האחורית")

"אז מה עושים"? שאל דני.

"אתם באמת חושבים שיש עתיד לעיתון כזה"? מיקד רועי את התמונה.

"בהחלט", אמר חן. "בתור משהו שדודות מראות לילדים עם האצבע ואומרות להם: אתם רואים? תילמדו. ככה – אסור".

"בית קברות לאפשרויות", מלמלתי.

"קול הזמן" התיימר להיות עיתון שעצם קיומו מעמיד את שאר העיתונים בארץ באור (או נכון יותר – בחושך) נחות, צהוב ושטחי.

הוא החשיב עצמו כבשורה איכותית, ערכית ומעמיקה. בקיצור – עיתון שונה מהמקבילים לו.

גל שטיין, עיתונאית צעירה שהוזמנה לעבוד בו, מיד הבינה שזה אכן עיתון מדגם אחר. טרם נמצא כמותו בישראל – עיתון ימני מוצהר.

כאחת שחוותה את טראומת ימית, התחנכה באולפנא – תיכון לבנות בלבד, המשתייך לזרם הציוני–דתי, והתגוררה בהתנחלות – גל קיוותה להשתתף בתוצר יוצא דופן, שיפתח את מחולליו – הלא מנוסים עדיין בתחום זה, ואף יעשיר את המפה התקשורתית בארץ.

היא לא הביאה בחשבון עד כמה יוהרה, יומרנות ובעיקר בגידה בייעוד האישי, הן תכונות כלל–אנושיות, בלי קשר להשתייכות חברתית–פוליטית. היא גם לא שיערה את עוצמת ההרס שכל אלו יביאו בעיקר על עצמה.

על רקע קריסה של הדתיות הלאומית, שהחלה להסתמן כבר בחורבן ימית, גל חווה בפעם השנייה בחייה את החלום האידיאולוגי שהכזיב ומנסחת לעצמה דמויות לגנאי ולהזדהות.

חלק א'

איך אפשר להסביר עיר

א

זאת הייתה התכלית, לקחת את האופניים, להתמזג איתם, ולשוט. עברתי דרך המרכז המסחרי, לא התעכבתי לראות מה יש על לוחות המודעות. המשכתי ישר על המדרכה הארוכה והצרה, שקידמה אותי, במהירות, אל השביל המיוחד לרוכבי האופניים, לצד הכביש הרגיל. ימית העיר הייתה מאחוריי, וכעת חוויתי את ימית שמחוץ לעיר. ימית שבדרך אל הים. ימית הים.

והרוח הזו. הרוח הייתה התכלית. רוח שהופכת לריח. תחילה לא מוגדר, וזה מה שנעים בו, ואחר כך ברור יותר – תמהיל של התוצרת החקלאית של שני השבטים הבדואים, כל אחד מצד אחר של הכביש. ריחות זבל אורגני, גללי גמלים, מנגו מעוך שכמעט ודרסתי וריח של מבטים זרים. ולבסוף הים.

אני עכשיו בתוך טוהר. אף אחד לא יפריע לי. אני והחול. לא שומעת קולות סכנה. כי אין סכנה. יש ים. נקי. נגיש. אני לא צריכה אף מבוגר בשביל זה. אני עצמאית. במו אופניי הובלתי את עצמי לתוך דומייה בטעם ארטיק מוקה–וניל שקניתי בכספי הבייביסיטר שאני הרווחתי ועכשיו אני בתוך חופש של חמש דקות, שיתארכו עד שכמעט יחשיך ואחזור באופניי אל הטלוויזיה הישראלית שמתחילה בדיוק בחמש וחצי .

ואחר כך אלך אל המרפסת שמאחורי הסלון, ואביט אל הים, אבל לא אראה אותו בגלל החשיכה. אז אתיישב על המעקה עם הגב אליו והפנים פנימה. מי שנמצא קרוב להתרחשות, דווקא הוא לא מתאר אותה לעצמו. הוא יכול לדעת עליה, אבל לא מרגיש כלום. אני מנסה למצוא תשובות. יש תאריכים. אני מספיק מבינה. אף אחד לא היה במצב הזה קודם. לתת משהו גדול כל כך כמו עיר. אני זוכרת שראיתי אותה בפעם הראשונה. אף אחד לא נגע בה קודם. היא הייתה נקייה. הלכלוך היחיד היה חומרי בנייה, אבל גם הם היו נקיים, בעצם, ורק אסור היה ללכת יחפים בגלל המסמרים, הזכוכיות והברזלים.

"גל"!

במהירות אני חווה תערובת של הפתעה – שכמעט הפילה אותי למטה, מאחור; פחד – יכולתי למות מזה, להתרסק; הקלה ורגשי אשמה – כמה פעמים אמא הזהירה אותי מהישיבה הזו על המעקה. זה מתרחש שנייה אחת, שמיד אחריה אני צועקת: "כן חלי", תוך כדי שאני נוחתת על הרצפה שבבית, צועקת: "אני אצל חלי", לא הולכת לפני שראיתי את המבטים המאשרים, ושוב אני בחוץ, תחילה חשה את נוכחותה, ורק אחר כך מזהה את החברה הכי טובה שלי בימית, בינתיים.

אני מושיטה יד אל האופניים, אבל היא אומרת: "בואי נלך לדיונות". דיונות בחושך זה כמו ים בחושך – אפל ומסתורי. אין לנו חשק לגלוש, אז אנחנו סתם יושבות על גבעת חול קטנה, דווקא די נמוכה, ושותקות.

בעוד חודש חלי והמשפחה שלה עוזבים את ימית. רוב הילדים בכיתה עזבו או עוזבים. בעצם, כולם. גם המורים. חוץ ממני, ומעוד שלושה ילדים, אבל אבא אומר שגם הם בטח יעזבו. "ומה איתנו? נישאר לבד"?

"כן, לבד", הוא צוחק, "רק אנחנו והים. אפילו הבדואים ילכו מפה. מה הם צריכים את המצרים".

"די, אבא". "מה די"? "מה יהיה איתנו"? "אל תדאגי. את לא סומכת עלי"? "לא"!

"אמא, מה יהיה"? "בינתיים אנחנו פה". "ומה יהיה אחר כך"? "נעשה הכל כדי שלא ייקחו לנו את הבית". "מה זה הכל? מלחמה"? "לא מלחמה שהורגים בה. מאבק. ננסה לשכנע. נפגין. ולא נהיה לבד. יבואו עוד אנשים".

לי זה נראה מוזר. קשה לי להאמין. העיר מתרוקנת. במרכז המסחרי נסגרות חנויות. אנחנו מתכוננים למסיבת הסיום. הקדימו את סיום שנת הלימודים. במקום בחודש תמוז, גומרים בחודש ניסן. מסיבת הסיום תהיה גם מסיבת הפרידה. מהחברים. מימית. מסיבה עצובה. לא שמחה.

"גל"!!! עכשיו אני לוקחת את חלי איתי ביד. מראה לה את האנשים החדשים. רק חלי קוראת לי גל במנגינה הזו. הם מסתכלים עליה במבט זר. הם בטח חושבים שהיא בוגדת. הם באו להציל את ימית, והיא עזבה אותה. "הכל השתנה", היא אומרת לי. "זאת עיר אחרת. אפילו הצבע של הדיונות השתנה".

"אבל הים נשאר אותו דבר", אני מנסה לעודד את שתינו, בזמן שאני מרכיבה אותה על האופניים שלי. לעולם לא נרכב יותר זו לצד זו, כל אחת על האופניים שלה, בדרך אל הים.

"הם אוהבים אותך", היא אומרת לי.

"זה בגלל שאני עוזרת להם. כותבת שירים, סיסמאות לעצור את הנסיגה".

"לא. זה בגלל שאת נחמדה".

היא הסתפרה. נראית טוב, אבל אחרת. אני אוהבת אותה. אני מתגעגעת אליה גם כשהיא נמצאת עכשיו לידי. אנחנו מדברות בטלפון. מתכתבות. "בואי נסתובב בסופר כמו פעם", היא מביטה בי במבט הישן שלה, שמשמח אותי. "אי אפשר. סגרו אותו". "תעצרי. אני רוצה לרדת", היא תופסת אותי. כמעט נפלנו מהאופניים. "מה קרה לך? יש חנות אחרת. מה את רוצה לקנות"?

"אני לא רוצה לקנות כלום. את לא מבינה"? אני מבינה.

ב

בפעם הראשונה שראיתי את איתמר, לא הרגשתי כלום. הוא אמר לי: "שמעתי שאת כותבת". "כן", עניתי בביישנות. "וגם ראיתי", הוא מיהר להוסיף. "מה ראית"? שאלתי. "את החוברת".

זאת הייתה חוברת פרידה, שכתבתי לבד, לכבוד מסיבת הסיום. היה שם את הסיפור של ימית, מההתחלה, דרך האמצע והסוף, והפיצו אותה לא רק בבית הספר, אלא גם באירועים רבים אחרים שהתחוללו בעיר הזאת. כמעט כולה הייתה בחרוזים מדויקים ומוקפדים, מקושרים בפרוזה רחבה, עצובה. זו לא הייתה חוכמה גדולה להיתקל בחוברת הזו. היא הייתה בבתים רבים, וגם ציטטו ממנה, ממש העתיקו, באמצעי התקשורת.

איתמר היה מראשי התנועה לעצירת הנסיגה. הוא היה מתנחל, מאלה שהציפו את חבל ימית. אחרי שהסתגלתי לשינויים האנושיים בעיר, וזה לקח לי זמן, גיליתי שהם מוצאים חן בעיניי. ראשית, הם באו להציל את ימית, דבר שעשה אותם במובן הכי אנושי – בעלי ברית. חוץ מזה, הם היו מלאי אידיאלים. חלוצים. בפעם הראשונה הם עזבו את הבתים העירוניים שלהם ועברו לקרוואנים עלובים, ואפילו לאוהלים. המטרה: ליישב את יהודה ואת השומרון, השוממים. להורים שלי, לעומת זאת, היה מאוד נוח בתל אביב. ולכן הם נשארו בה, עד שיום אחד הם קראו בעיתון על עיר חדשה שמקימים בתוך מדבר וים – שילוב שקסם להם, וגם לנו, הילדים שלהם, שהתפעלנו ממנו ביחד איתם כבר בפעם הראשונה שדרכנו בחולות האלה. ונשארנו שם. הבעיה הייתה שאחרי כמה שנים מאושרות מאוד, אבל מועטות, התברר שהעיר הזו בסכנה. ואז באו האנשים האלה שאיתמר היה חלק מהם. זאת הייתה הפעם השנייה שהם מתגייסים להציל חבל ארץ, והפעם הצטרפנו אליהם. לא היינו צריכים אפילו לעזוב את הבית. פשוט היינו שם. והם היו איתנו.

התאהבתי בהם. בזקנים של הגברים. בכיסוי הראש של הנשים. גם אנחנו היינו דתיים, אבל לאמא שלי לא היה כיסוי ראש ולאבא שלי לא היה זקן.

פתאום היה בימית בית כנסת נורמלי. כלומר, גם קודם היה, אבל הפעם הוא היה מלא. פתאום נפתח לי פתח לאפשרויות חדשות. למשל, אנשים חדשים – מעניינים, מרתקים. הם היו חכמים, וידעו להיות רציניים ומשעשעים. הסתחררתי מהמגוון של החברות החדשות, שפשוט עמדו שם, ידידותיות, עונות בפשטות מסעירה על הכמיהה שלי לקשר ולחידוש.

חידוש שיפצה על מה שעדיין ביכיתי – סוף של תקופה.

לא היה זמן לתקופת מעבר, צינון, הפרדה הכרחית לי בין שני העולמות. בהתחלה ראיתי את עצמי פטורה מלימודים, הרי סיימתי כבר עם הכיתה שלי את כל החומר. תכננתי לקרוא ספרים, ללכת לים, לכתוב, ללכת לבני עקיבא ולהיות פעילה במאבק לעצירת הנסיגה. אבל אז חני, חברה חדשה, שאלה אותי למה בעצם אני לא הולכת לבית הספר. הסברתי לה. היא אמרה שחבל. שדווקא כיף בבית הספר. בקושי לומדים כי כל הזמן באים תלמידים חדשים, במילא כל אחד בא ממקום אחר ונמצא ברמה אחרת, אז יש בלגן. וחוץ מזה, הוסיפה, ממתי הלימוד בבית הספר הוא העיקר? הרי מה שקובע זה מה שקורה בהפסקות. לא יכולתי להתווכח איתה. התייצבתי. עשו לי כבוד. הייתי תושבת ימית אותנטית יחידה. ואז בא איתמר והראה לכולם את החוברת. הוחלט לגייס אותי למאבק.

בהפסקות היינו יושבות על הדשא ומעלות רעיונות יצירתיים ואבסורדיים איך להשאיר את ימית בידי ישראל. היינו מתגלגלות מצחוק, מתחפשות לעיתונאים, לחיילים, למצריים. ממציאות מנגינות למילים שלנו. ואז היא הייתה ניגשת אלינו בעדינות, מורה צעירה או בת שירות לאומי, ושואלת בביישנות: "בנות? לא כדאי שתיכנסו"? בתוך הכיתה לא דיברנו פוליטיקה – את זה השארנו לפעולות של בני עקיבא ולאספות התושבים. בכיתה היו לנו שיעורי אמונה ומחשבת ישראל, שחוויתי אותם בפעם הראשונה, ונסערתי מהמעמקים שחשפו בפניי ומההנאה שהצלחתי להפיק – וזה היה חידוש – מלימוד.

הבנים למדו בכיתות משלהם. גם זה היה חדש, ההפרדה. פניהם היו סמוקות ממשחקי הכדור שלהם ומפעילות מסעירה, שכללה, בשלב ההוא, הפצת חומרי הסברה.

הבטתי בהם בעניין מסוים, אבל לא הייתי סקרנית. הבנות עניינו אותי הרבה יותר. הן היו מרתקות ביצירתיות שלהן, במיזוג המתחלף במהירות בין להט לשקט ובאמון היפה שלהן ברעיונות ובאנשים שהביאו אותם.

הבנות גם לא עשו עניין מכך שחלקן נולדו לאנשים חשובים. בין האנשים שבאו לעצור את הנסיגה היו כמה חברי כנסת, ראשי ישיבות ושאר פונקציונרים, שגם אם לא תמיד התפרסמו בהוויה הארץ–ישראלית הכוללת, הרי שנודעו בקרב אנשי גוש אמונים, המפד"ל ויתר המסגרות החיצוניות.

הבנים, לעומת זאת, כך התרשמתי, הסתנוורו מהמצב של להשתייך למשפחה מפורסמת. במפגשים ביניהם הם יצרו במהירות מעמדות. ה"מפורסמים" נאותו לקבל ילדים מ"פשוטי העם", אבל התנאי היה הערצה. בין ילדי המפורסמים נרקמה אחוות ידוענים, שהבחנתי בה יום אחד במקרה. זה קרה כשעברתי ליד בני עקיבא וראיתי קבוצה של בנים שהתגבשה בספונטניות, לאותו רגע. הם היו מיוזעים. בטח אחרי משחק בכדור. "בואו נשחק ב'שמות'", מישהו אמר.

וכך יכולתי לשמוע אותם טופחים על ברכם ומוחאים כף בקצב שיצר סדר שאליו התאימו את המילים: "שמות. של. ילדים. וילדות". "חיים" – אמר מישהו. "אחמד" – התחכם זה שלידו, וכולם צחקו. "סעידה" – המשיך הבא בתור את הבדיחה. "ג'מילה" – אמר הבא. "פטמה" – עד שלמישהו נמאס. "שמות", הוא העביר נושא, "של. אנשים. מפורסמים. אבא שלי"! – הוא הזדרז להבהיר את כוונתו. "אבא שלי"!! – הצטרף הסמוך אליו. "אבא שלי"!!! – המשיך הבא בתור. "אבא שלי"!!!! "אבא שלי"!!!!!

הבטתי בהם. זיהיתי שאכן כולם ילדים של חברי כנסת, רבנים מיוחסים ושאר אח"מים נחשבים. המשכתי ללכת מהורהרת. לא יודעת איזה מסקנות להסיק.

ג

איתמר חיכה לי ליד בית הספר. "הכנת"? שאל אותי.

"כן", היססתי, אבל הושטתי לו מחברת.

"מה? מחברת שלמה"? הוא אמר בתימהון, שהתחלף בהתמוגגות כשעלעל בה. "את ילדה מאוד מוכשרת".

"תודה", עניתי, והבטתי בו, תוהה מה עכשיו.

"טוב", הוא אמר, "אני אתן למישהי להדפיס את זה במכונת כתיבה. אל תיעלבי. יש לך כתב מאוד יפה. אבל הוא קצת ילדותי. טוב, מותר לך. את ילדה".

"נערה", תיקנתי אותו.

הוא חייך. איתמר ידע שאני בכיתה ו', אבל מבחינתי זה נחשב גיל שמתחיל להיות מבוגר. הוא כנראה חשב אחרת, אבל זה לא היה משנה. האיש החשוב הזה עמד להשתמש בחומר שכתבתי בשביל לעצור את הנסיגה.

"תודה רבה–רבה", הוא אמר. "אני לא רוצה להבטיח כלום, אבל אני חושב שהחומר הזה יהיה מפורסם לפחות כמו החוברת שכתבת. בעצם, זה יהיה הרבה יותר מפורסם. בכל הארץ יכירו את מה שכתבת. תתכונני לזה שירצו לכתוב עלייך בעיתונים ולצלם אותך".

"באמת"? לא ידעתי אם אני רוצה בזה או לא רוצה.

"טוב", הוא חתם את השיחה בטון ענייני. "אני מאוד ממהר. כמה כסף את רוצה"?

"מה פתאום כסף"? אמרתי בלהט. "אני נותנת את זה במתנה. בהתנדבות. זאת התרומה שלי למאבק".

"יפה מאוד וכל הכבוד", הוא אמר. "האמת", הוא הוסיף אחרי רגע, "שתיארתי לעצמי. יפה מאוד ילדה".

"נערה", אמרתי בשקט. כבר לעצמי.

עליתי הביתה. אף אחד לא היה בבית. האחים שלי בטח היו בבני עקיבא וההורים שלי כנראה הלכו לחברים. הלכתי למרפסת. מביטה בהתכוונות. אותה פיסת מים עטורת דקלים, אבל משהו נראה אחרת. התלבטתי אם לקחת את האופניים לסיבוב בעיר, שיסתיים בחוף. לא רציתי. היה שקט מדי. אני אמורה לאהוב שקט, חשבתי. אבל השקט הזה, לא היה לי נעים איתו.

התיישבתי על המעקה של המרפסת עם הפנים אל הבית. אף אחד לא קרא לי מלמטה. בטח שלא חלי. התגעגעתי. ירדתי מהמרפסת. יצאתי מהבית עם שקית ניילון קטנה של סנדוויצ'ים. הלכתי לדיונות. מילאתי את השקית באבקה העדינה והנקייה שקראו לה חול.

ד

"גל, תרדי למטה". זאת הייתה ענבל. "את נראית עליזה היום", היא אמרה לי כעבור שתי דקות. היא לא ידעה שחייכתי כל כך בזכותה. בזכות הקשר המתהווה שלנו, שקיוויתי, והאמנתי, שיהיה חברות גדולה.

ענבל הייתה ביישנית – מסך שכיסה עולם ענוג ויצירתי, שהיה התגלית שלי. היא הייתה חוויה פרטית, בשלבי התרקמות, שהקדשתי מחשבות ומעשים לרכוש אותה.

גם היא גילתה בי עניין, שחוסר הביטחון שלה אמנם היסס אותו, אבל הוא היה מספיק מובהק כדי לאשר לי להתקרב.

ענבל ואני, תוך כדי עיכול המציאות המסעירה בהתחדשותה – בהתאם להתפתחויות המדיניות והפוליטיות שבמדינה – יצרנו לעצמנו מציאות תחליפית, ברורה יותר, וגם מצחיקה. כי המציאות הזו השתמשה באנשים שאנחנו מכירים – ילדות מהכיתה, מדריכים בבני עקיבא, חיילים שהשתקעו בעיר, אנחנו – ונתנה להם תפקידים ראשיים בסרט האמיתי: עצירת הנסיגה, השתקעות בעיר ימית, התבגרות מהירה, חתונה מקסימה וחיי נישואין וגידול משפחה מפוארת בין חולות הזהב ולצלילי מנגינת גלי הים.

אנשים היו רואים אותנו מדברות. ככה לפחות הם חשבו, שאנחנו מדברות. בעצם, חיינו חיים שלמים, כולל טיסות בשמים וצלילות בים. אפילו לירח הגענו פעם – כדי לחלץ משם אביזר כלשהו, חיוני להגנה על ימית.

הכרנו את בעלינו וילדנו את ילדינו. היינו הולכות, פתאום מוצאות את עצמנו בלב דיונה, חפונות חול, מבלי לדעת איך הגענו אליה.

"בואי נלך מהר, גם ככה אנחנו מאחרות", אמרה ענבל.

"לאן"? שאלתי, תוך כדי הליכה מהירה לצידה.

"יש פעילות".

"איזה? מי מארגן"?

"לא יודעת בדיוק. זה כמו חבורה כזו. מגייסים את כל התלמידים. כל מי שרוצה. זה חשוב. ככה אמרו".

"מי אמר? מה אמרו"? עצרתי לרגע. היא נראתה נלהבת, אבל מבולבלת. ההתלהבות שלה עדיין לא הצליחה להדביק אותי, ודווקא רציתי להידבק, אבל הייתי צריכה משהו שיצית אותי, והיא בעצמה לא ידעה ממש מה קורה.

"אני לא בעניינים", היא הודתה, אבל הוסיפה: "אז בואי נבדוק מה קורה".

בשכונה של ענבל גרו כמה מראשי התנועה לעצירת הנסיגה. בדרך לשם עברנו ליד בריכת השחייה, שכבר לא פעלה, אבל הבחנתי שבניגוד לתמיד, הכניסה אליה הייתה פרוצה. נכנסנו. הבריכה הייתה מרוקנת. "בואי", התלהבתי, "ניכנס למים העמוקים".

עמדנו שם. זה היה מוזר. הבריכה בלי מים הייתה הוויה משונה. מרתקת. כשהיו בבריכה מים, והייתי מגיעה לחלקת המים העמוקים, רפרפה סביבי תחושה מסתורית של סכנה. שחיתי, אבל לא העזתי לצלול כי פחדתי שמשהו ישתבש ולא אצליח לעלות על פני המים. אי שם ביירכתי ראשי המתינו תחושות חנק ומים רעים, כבדים, חוצצים וממיתים. אבל אני לא נתתי לתחושות האלה לבצבץ, אלא השארתי רק את הריחות שלהם, מוהלת אותם בריח הכלור והמים שעל פני השטח, שוחה על פני מרחבים וחווה את תחושת החופש – בת דודה עליזה של הרכיבה על האופניים.

הפעם המים היו יבשה. אני הייתי מוגנת. שום דבר לא יחצוץ ביני לבין האוויר, שאני נושמת עכשיו ברעב. "בואי נשחה. בואי נצלול", אמרתי לענבל, שועטת במרחבים התכולים, על פני חלקלקות החרסינה, מתווה בידי תנועות רחבות דמויות שחייה.

ענבל רק הביטה בי בהבעה שהזכירה לי חוסר אונים. אחר כך היא צחקה. אחר כך היא אמרה: "טוב, די, גל, אנחנו מאחרות". רציתי להישאר. שקלתי לבוא שוב לבריכה, מאוחר יותר, אבל פחדתי להיות שם לבדי.

המשכנו ללכת. בדרך ראינו ילדים מהכיתות הנמוכות הולכים לכיוון שלנו. "לאן אתם הולכים"? שאלתי אותם. הם לא ענו לי.

בגינה לא רחוק מהבית של ענבל ראינו המון ילדים וילדות נאספים. "תשבו, תשבו", אמר להם ילד יותר גדול. קראו לו אפרים, נדמה לי. הוא היה גדול מאיתנו בשנתיים בערך. בן של איזה רב. היו איתו כמה חברים שלו, בגילו. הם נראו מאוד שמחים. ענבל רצתה כבר לציית ולשבת על הדשא. "חכי רגע", אמרתי לה. "זה רק ילדים קטנים".

"מה פתאום"? היא אמרה. "את לא רואה שם את ישראלה"?

"מי זאת ישראלה"? שאלתי.

"מה קרה לך? לא זוכרת? היא מהכיתה שלנו".

"מתי הם הגיעו"? ניסיתי באמת להיזכר.

"הם באו עם הגרעין של יום שני", הביטה בי ענבל, משתוממת.

בכל זאת לא הסכמתי לשבת עד שאבין מה מתרחש. "טוב, כולם לשבת", אמר שוב אפרים (כנראה) הזה. אף אחד לא הקשיב לו. כולם דיברו וצחקו. היה הרבה רעש. אחד מהחברים שלו שאל בקול של מדריך בבני עקיבא: "רוצים לעצור את הנסיגה"?

"כן"! שאגו כולם, כולל ענבל, לתדהמתי.

אפרים חייך ונראה מרוצה כאילו כולם מעריצים אותו.

"טוב, תמשיך אפרים", אמר החבר שלו, שכבר קראתי לו בלבי "המדריך".

"אז אתם רוצים לעצור את הנסיגה"? הפעם ענו לו רק כמה ילדות. הגימיק, כך נראה, כבר מיצה את עצמו. אפרים הביט אל "המדריך" ואל עוד שני ילדים בגילו, שעמדו שם. שוב התחיל להיות רעש. הוא לא כל כך ידע מה לעשות. "שקט, שקט", הוא אמר.

"טוב, בואי נלך", אמרתי לענבל.

"רגע", היא אמרה. "תיראי".

אפרים התלחש עם החברים שלו. "תקשיבו", הוא אמר. "כולנו באנו לפה לעצור את הנסיגה, אבל בינתיים רק ההורים שלנו והאחים הגדולים שלנו עושים את זה. הגיע הזמן שגם הילדים יעשו משהו. בשביל זה קראנו לכם".

רוב הילדים כבר שתקו. אפרים חייך. אחר כך הוא אמר: "החלטנו להקים חבורה – חסמבה. זה ראשי תיבות של: חבל סיני מעכשיו בידי הילדים. הנה, תיראו". הוא הראה שלט גדול שעליו זה נכתב בצורה שהבליטה את ראשי התיבות. "אני, אפרים לביא – ראש החבורה. הנשיא זה דוב (הוא הראה על "המדריך"). המנהל הוא בנציון והמפקד זה מושיקו. היום נילמד את ההמנון שלנו, שאני חיברתי. הוא מאוד חשוב כי בכל פעם שיבואו לצלם מהטלוויזיה, כולנו נשיר אותו. אחר כך נעשה מיפקד. כל אחד יכתוב את השם שלו ואיפה הוא גר. אנחנו צריכים את זה כדי להכין דפי קשר. זה מאוד חשוב כי זמני המפגש שלנו וגם המקומות שבהם ניפגש הם סודיים לגמרי. חשוב שכל אחד ידע למי הוא צריך להעביר מתי ואיפה נפגשים. מחר נעשה את ההשבעה. תגידו לחברים שלכם שיבואו גם. כמה שיותר, זה יותר טוב. מצד שני, אסור שיבואו ילדים פחדנים או פטפטנים. זה כולל את הבנות" – הוא הוסיף מיד. וכולם צחקו.

עשיתי פרצוף לענבל. "אפשר כבר ללכת"? שאלתי אותה.

"כן. איזה תינוקות", היא קמה. התחלנו ללכת.

"אני מבקש שאף אחד לא ילך עכשיו", אמר לנו אפרים.

הסתכלתי ישר בעיניים שלו. זה היה קשה. גם בגלל המרחק. גם בגלל שהיו לו משקפיים עם זגוגית עבה וגם בגלל שבעצם הוא די התחמק ממני אחרי שקלט אותי. הלכנו בכוונה מול הפרצוף שלו.

ה

"אני מאמין / באמונה שלמה / שלא תהיה נסיגה / אני מאמין / או או ואף על פי ש / יאמרו לי / שזה לא / הגיוני / עם כל זה / חבל ימית / חי וקיים לעד"!

השיר, במנגינה של "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח", הושר שוב ושוב. בכל פעם חזק יותר עד שבסופו של דבר, המילים "חבל ימית חי וקיים לעד" נצרחו על ידינו.

היו ברחבה הגדולה מאות אנשים. אולי אלפים. מבוגרים וילדים. גם ההורים שלי היו שם, אבל לא ראיתי אותם כי הם עמדו עם החברים שלהם, כמו שהאחים שלי היו עם החברים שלהם ואני – עם החברות שלי.

"ת–ל–ל–ל–ל–ל–ל–ל–ל–לה לא תהיה נסיגה", התחכם מישהו, ושר את הפזמון של השיר שנהגו לשיר הילדים, במנגינה של "במדינת הגמדים". נשמעו קולות צחוק, ביניהם שמעתי את הצחוק שלי ושל הקרובות לי.

אחד מהרבנים, שכבר התבלבלתי ביניהם, עמד על הבמה המאולתרת ודקלם את התפילה לשלום המדינה. "אמן", רעם הקהל, ותחושת יום כיפור בבית הכנסת הלמה בי, אפילו שבעצם פורים התקרב. כולם נראו לי ישות אחת, אבל כשהבטתי בהם ראיתי שבעצם יש כאן הרבה קבוצות. קבוצת ילדים ממש קטנים, קבוצת ילדי בית ספר. נערים ונערות זרים ומעוררי קנאה בסודות שעטפו אותם – לא בהכרח קשורים למאבק שלנו. מדיפים כיסופים. חלקם הגיעו מכל מיני מקומות – בלי ההורים שלהם. סיפרו שהם ברחו מאולפנות ומישיבות כדי להשתתף בהרפתקת ימית.

היו שם נשים במטפחות צבעוניות או חדגוניות. גברים מזוקנים עם ציציות בחוץ וכיפות סרוגות. היו גם חרדים, אם כי מעט. הם בלטו בתלבושתם השחורה הזרה ובמגבעותיהם. והיו אנשים מוזרים וקולניים, עם מבטא אמריקאי, שכל הזמן הפריעו בצעקות ושהכיפות שלהם נראו משונות, כאילו נסרגו בצמר של כבשים שלא גדלות בארץ.

וחיילים. הם היו בעיר בכל מקום. פלוגות שלמות. כמה בנות מהכיתה שלי ידעו להבחין לפי המדים והכומתות לאיזה חיל הם שייכים ובאיזו דרגה הם. אפשר היה לשמוע אותם מתאמנים בתרגילי סדר. אולי הייתי אמורה לפחד מהם כי הם באו לפנות אותי, אבל הם נראו נחמדים, לפעמים גם משועממים. הייתי מסתובבת עם ענבל בעיר וחיילים ניגשו אלינו, לעיתים הושיטו לנו חבילות שלמות של סוכריות חמוצות שעל אריזתן הוטבע סמל צה"ל. "איך קוראים לכן"? הם היו שואלים. "מה שלומכן"?

"אל תעני להם", הייתה אומרת לי ענבל בפחד.

"למה"? שאלתי, והיא בעצמה התקשתה להסביר, וכשהתרחקנו אמרה שהם מסוכנים. התווכחתי איתה. הם לא נראו מאיימים, אפילו שהיה להם נשק, אבל הנשק היה נגד האויבים.

"את באמת לא מבינה"? שאלה ענבל, "אנחנו האויבים"!

"את מדברת שטויות", עניתי לה. "הם חמודים".

"הם חמודים בכוונה", היא אמרה. "ויום אחד את תחשבי שהם חברים שלך, ותאמיני להם, ואז הם יפנו אותך מהבית שלך, ולא יתנו לך לחזור. ולא יהיה לך נעים בכלל להתווכח איתם כי הם הרי חברים שלך. אבל הם לא חברים שלך באמת, ותזכרי את זה".

מבוגרים, וגם ילדים גדולים מאיתנו, התווכחו עם חייל מזדמן או עם קבוצת חיילים. "ימית היא חלק מארץ–ישראל".

"יש הסכמים", הם נענו.

"הסכמים לא חוקיים", באה התשובה האוטומטית.

"אתם לא רוצים שלום"?

"בוודאי שאנחנו רוצים שלום. מי לא רוצה שלום? אבל זה לא שלום אמיתי. זאת פשוט מזימה של המצרים. ברגע שהם יקבלו את ימית ואת סיני – הופ, תהיה מלחמה. אל תאמינו למצרים".

"אנחנו בסך הכל ממלאים פקודות".

"אסור לכם. הפקודות האלה הן לא חוקיות. תסרבו פקודה".

בשלב מסוים הפיצו בעיר איגרות לחיילים ובהן סוכמו כל הדברים האלה בכתב. כנראה שלא סמכו על התושבים שיידעו לענות היטב את התשובות הנכונות.

בקהל לא היו חיילים, אבל היה לי ברור שאם הם רוצים – הם יכולים לשמוע כל מה שנאמר בכנס. המגאפונים השמיעו את הדיבורים היטב.

"אל תפחדו"! אמר אחד מהמנהיגים. "כל הדיבורים על הנסיגה הם דיבורים שנועדו להפחיד אותנו. במו אוזניי אני שומע מעיתונאים שמסתובבים בעיר. הם אומרים לי שאין סיכוי שיחזירו את ימית עם התנגדות כזאת עצומה. בגין לא רוצה קרע בעם. מלחמת אחים. יש תוכניות אחרות. ואם ככה מדברים בתל אביב – אז ברור שאסור לנו להתייאש. הרי בסוף, בעזרת השם, יקרה נס. יום הנסיגה יהיה יום הנס"! אבל כל זה רק אם נמשיך להילחם במסירות נפש על ארץ–ישראל השלמה"!

כולנו מחאנו כפיים.

תוך כדי מחיאות כפיים חשבתי: איך אפשר להסביר עיר? נזכרתי באנשים הרבים שמבקרים בזמן האחרון בימית. אבא אומר שהם באים לראות אותה בפעם האחרונה. להיפרד ממנה (ואז הוא ממהר להוסיף, כמובן, שהם טועים. ושזאת לא תהיה הפעם האחרונה. הם יבקרו בה עוד הרבה פעמים. אבל מצד שני: זה טוב שהם באים כי רק ככה הם יכולים להבין כמה שהיא יפה וחשובה, ואז אולי הם ישכנעו אנשים אחרים, אנשים בעלי השפעה, לא לפנות אותה, ויצטרפו בעצמם למאבק).

האנשים שבאים לימית, מה הם מבינים ממנה? הם רואים את הים ואת הדקלים ואת החולות. הם מריחים את הריח של הקיץ, שנמצא כאן תמיד, אפילו בחורף. הם דורכים על החול, שמכסה לפעמים את המדרכה. הם פוגשים את האנשים. אבל מה הם מבינים? מה הם חושבים שזאת ימית?

אפשר להגיד להם. אבל מה להגיד? שאסור לוותר על העיר כי גרים שם אנשים? שעיר זה בית? הרבה בתים. אבל בתים יש בכל מקום.

אם יחליטו, נניח, להחזיר את תל אביב – אני לא יודעת למי. למדנו באחד השיעורים, שביפו, שהיא חלק מתל אביב, גרו ערבים. וחלקם כבר לא גרים שם כי יהודים גירשו אותם. ועכשיו היהודים גרים בבתים שלהם. ונניח שהערבים שגרו שם יחליטו שהם רוצים את הבתים שלהם בחזרה. ויצטרכו בגלל זה להחזיר את כל תל אביב. בטוח שזה לא יעבור בשקט. תל אביב היא ענקית ומלאה באנשים. אנשים שישתוללו כשישמעו על הדבר הזה. אבל מה הם יגידו? איך הם יוכלו להסביר למה אסור בשום פנים ואופן לפנות את תל אביב?

נניח שיבוא לכאן איש מארץ אחרת. הוא יגיד: מה אתם עושים עניין? תל אביב? ימית? מה זה משנה? עיר זה מקום שגרים בו. ואפשר לגור בכל מקום. כל אחד שעוזב את הבית שלו יקבל פיצויים, שזה כסף לקנות בית דומה בעיר אחרת. מה זה משנה באיזו עיר? כל הערים אותו דבר. תל אביב. חיפה. אולי ירושלים שונה כי יש בה כותל ואין בה ים. בעצם אין ים בעוד כמה מקומות, אבל מי שרוצה ים, שילך לכמה שעות לעיר אחרת, ויחזור אחר כך לעיר שלו. הרי לא גרים בים.

איך מסבירים לאיש כזה כמה שהוא טועה? קודם כל, אומרים לו שעיר זה גם אנשים. טוב, הוא יגיד, אתם מדברים שטויות. הרי אנשים יש בכל מקום. וגם אם יש לכם חברים, אז חברים אפשר למצוא בכל מקום. תאמינו לי.

אתה לא מבין, נגיד לו בכעס. עיר זה לא רק בתים ואנשים. כי בתים ואנשים ונוף יש בכל מקום – בזה אתה צודק. אבל מה שקובע זה הבתים האלה והאנשים האלה. וכמובן הנוף הזה! ככה גם רואים הבדל בין עיר לעיר. זה גם ההבדל, למשל, בין תל אביב לימית, שבעצם אמורות אולי להיות דומות כי בשתיהן יש ים ובשתיהן יש אנשים מעניינים, בעיקר בימית.

אבל לתל אביב יש את הנוף שלה. ולימית יש את הנוף שלה. ואפילו אם בשתיהן יש ים – זה לא אותו ים. זה כמו שלשני אנשים יש עיניים כחולות, אבל הם בכלל לא דומים. הים של תל אביב מלא בזפת ובמתרחצים. אי אפשר למצוא בו פינה שקטה להיות בה לבד. וגם אם מוצאים – אין שם מציל ואסור להתרחץ שם. אבל הים של ימית הוא נקי–נקי. יש בו מקומות שאף אחד לא היה בהם, חוץ ממני, וגם אני לא הייתי בכל המקומות.

בתל אביב יש המון אנשים. הם עושים הרבה רעש ויש כאלה שגרים בבניינים ענקיים, בתוך רחובות סואנים עם כבישים מסוכנים. ילדים לא יכולים לשחק שם ברחובות כי הכדור שלהם ייפול לתוך הכביש, והם ירדפו אחריו ויידרסו. גם יש שם אנשים זרים, וכשלא מכירים מישהו – הוא יכול להיות מסוכן. לא תמיד זה ככה, אבל בכל מקרה צריך להיזהר.

בימית לא מסוכן לשחק בחוץ. הכבישים הם מסביב לעיר, ובתוך העיר מגיעים ממקום למקום ברגל או על אופניים, שאפשר לרכוב עליהם על המדרכות או בשבילים מיוחדים לאופניים. בימית כולם מכירים את כולם, וגם אם לא ממש מכירים – הפרצופים מוכרים. אפשר לדעת שזה מישהו מכאן, אפילו אם לא ממש יודעים את השם שלו.

איך אפשר להסביר את ימית או כל מקום? יש את הקשר. ההרגשה שמרגישים כשמרגישים את המקום. זה כמו אהבה. זאת אהבה. איך אפשר להסביר אהבה? אה. זה קל. אי אפשר. פשוט אי אפשר. ניסו. מנסים. כותבים על זה שירים יפים. אבל אי אפשר להסביר. אי אפשר ולא צריך. בשביל מה? אם אוהבים – אוהבים. אפשר להגיד את זה. זה עושה חשק להגיד. אבל להסביר לא מוכרחים.

התחלתי להרגיש טוב כמו שאני מרגישה כשהמחשבות מתחילות להסתדר לי, והן כבר לא מבולבלות, אלא להיפך – שמחות. הולכות לטייל ביחד וכל אחת מפטפטת עם השנייה וכולן ביחד שרות: איזה כיף לנו. כמה פשוט ונחמד לחיות.

וכל הזמן הזה האנשים הקשיבו והמנהיגים דיברו. כמה מהם לקחו פסוקים מפרשת השבוע והסבירו איך זה קשור למציאות שלנו, וכמה חשוב ש – אני לא יודעת מה – הרי לא הקשבתי. גם החברות שלי כבר לא הקשיבו. הן דיברו אחת עם השנייה וצחקו. התחלתי להשתעמם ורציתי ללכת הביתה, אבל כל הדרכים היו חסומות מרוב אנשים. אז חזרתי להקשיב. "חיזקו ואימצו", אמר אדם שנראה לי מוכר. "כולנו קהל קדוש. אנחנו צריכים להמשיך להאמין, ואז, בעזרת השם, הכל יהיה בסדר. הרי הכל מתחיל מהאמונה. אם נוכיח לאלוקים שבשמיים כמה שהכוונות שלנו רציניות, הוא יעזור לנו להישאר באדמה. באדמה הזאת. אם כולנו נהיה בטוחים שלא תהיה נסיגה – אז לא תהיה נסיגה. אנחנו צריכים לשכנע אחרים, אבל רק אם נשתכנע בעצמנו. בעזרת השם נעשה ונצליח".

רב אחד אמר: "זה יקרה כל כך בקרוב. אני כבר רואה לנגד עיניי את חביות היין המשובח שנגיר לפיותינו בחגיגות הגדולות שייערכו כאן, בעזרת השם, לכבוד יום הנס".

"עוד אבינו חי, חבל ימית חי" – התחיל מישהו לשיר, וכולם, גם אני, הצטרפנו אליו. איתמר לקח את המגאפון ואמר: "יש בצד ארגזים ובתוכם פלקטים ומדבקות וחומרי הסברה. כל אחד מוזמן לקחת, ולשלוח לאנשים שהוא מכיר ברחבי הארץ. יש מספיק לכולם אז לא צריך להתנפל. תעשו את זה בצורה מסודרת. יש גם קסטות עם שירים בביצוע מקהלת פרחי ימית. המנגינה מאוד קליטה, אבל תקשיבו גם למילים. כתבה אותן גל אבן הצעירה. הייתי מעלה אותה עכשיו על הבמה, אבל היא מאוד ביישנית. בכל אופן, רציתי שתדעו שאנחנו נכנסים עכשיו לשלב הכי משמעותי במאבק שלנו. ואני בטוח שנצליח בו כי אנחנו צודקים. לשירת התקווה – נא לעמוד דום".

ובזמן ששרתי עם כולם את ההמנון, קולטת בביישנות מבטי השתאות וגאווה מהחברות שלי, מדמיינת את ההורים שלי ואת האחים שלי שבטח גאים בי במקום שהם עומדים בו – הרגשתי שמחה, שיכולתי אפילו לצייר אותה – עד כדי כך היא הייתה ברורה. הייתי מציירת אותה כמו להבה כתומה שמתרחבת וממלאת את כל העיר, אבל לא שורפת, אלא רק מחממת את כל מי שמתקרב אליה או שהיא מתקרבת אליו.

ו

"הדליקו אור ברחובות ושיר זמרו בעיר / מחר על פני כל התקוות יפציע אור בהיר / קרני השמש כמו תמיד מעל גלי הים / נדע כולנו כי ימית שלנו לעולם / ימית ימית / שלנו לתמיד / נמשיך אותך עוד לאהוב / ועוד יהיה טוב // לכן רעים אל המרום הרימו עיניכם / וכאן בארץ תעשו את כל שבידכם / וכך אנחנו מגלים בלב המון תקווה / ושוב הים והגלים חולות ואהבה"!

את המילה "אהבה" צעקנו כולנו. במיוחד הילדות הגדולות מכיתות ז' ו–ח' – שבט מעפילים–הרא"ה. זה היה מפקד של בני עקיבא סניף ימית, כמו בכל שבת. השיר הזה היה ההמנון של הסניף – חיברה אותו אורנה, אחת המדריכות מהשירות הלאומי. "השם עימכם" – אמרה ליאורה, הקומונרית, את הברכה המסורתית לתנועה. "יברכך השם" – קראנו במהירות, להוטים כבר להתפזר לפעילות.

היא רצתה להגיד לנו עוד משהו, אבל אז קפץ עליה תורה, או אולי עבודה. זה היה אחד משני הכלבים התאומים, הגורים – אחד שחור, שני לבן. הכלבים שבנות השירות אימצו, והם הפכו להיות הכלבים של הסניף – משמינים מיום ליום מתשומת לב ומאספקה ללא הפסקה של אוכל. תורה ועבודה בהתאם לשני העקרונות שעליהם התבססה תנועת בני עקיבא, כמו שנאמר בהמנון התנועה, שהושר לפני ההמנון של הסניף: "יזהיר לכם כוכב תורה / דרככם סוגה בעבודה"…

לא ידענו איזה כלב הוא תורה ואיזה כלב עבודה. היו שטענו שהשחור הוא עבודה – כי העבודה היא שחורה. אחרים, גרסו שאלה שעוסקים ברצינות בתורה הם "שחורים", חרדים – הייתה הסתייגות מהדעה הזאת. בכל אופן, אחד מהכלבים קפץ על ליאורה ואנחנו צרחנו מרוב צחוק. תוך רגע התחוללה התפרעות כללית. הילדות הגדולות ארגנו שירה בציבור, כלומר התחילו לשיר – ואנחנו הצטרפנו – את השיר שחיברה אחת מהן למנגינת "בחולות": "היה זה בחצות הליל – בימית / כשזוג יצא לו לטייל – בימית / ועל ראשו כיפה שחורה / והיא יפה, יפה נורא / וכך הרבה זמן הם טיילו / ופטפטו וגם ריכלו / ת–ל–ל–לה בימית // ויום אחד פרצה שמועה – בקרוב / בסניף שלנו חתונה – מזל טוב / אך אני רוצה פה לספר דבר מאוד חשוב לכם / הבחורה היא לא תמר והבחור לא מנחם / איך עבדתי עליכם"!

שלחנו מבטים למדריכים שעליהם נכתב השיר. נהנינו להביך אותם. דימינו לראות אותם מסמיקים. הם דווקא היו מרוצים מתשומת הלב, וגם משועשעים. "זה נכון שיש ביניהם משהו"? שאלנו את המדריכה שלנו. ישבנו – קבוצת הגיל שלנו – על דשא מבודד והבטנו בה. "בואו נשיר כמה שירי שבת", היא ענתה לנו.

"קודם תגלי".

"לגלות מה"?

"אם תמי ומנחם מאוהבים".

כמסורת הסניף היא לא אישרה ולא הכחישה, וכך הזינה את המיתוס. אחר כך שרנו שירי שבת. אחר כך היא סיפרה לנו את הסיפור על חמדה וישראל. חמדה הייתה יפהפייה, והיה לה חבר יפה בשם ישראל. הם עמדו להתחתן. הם מאוד אהבו אחד את השני. אבל יום אחד ישראל נאלץ לצאת למלחמה. עברו ימים רבים, והיא לא שמעה ממנו. היא מאוד דאגה. בינתיים אמרו לה אנשים: את צריכה לשכוח אותו. או שהוא שכח אותך או שקרה לו משהו רע. אולי הוא מת. הרי אם הוא היה בחיים והיה אוהב אותך, הוא כבר מזמן היה יוצר איתך קשר, אפילו אם הוא לא היה יכול לחזור. הוא כבר היה שולח לך מכתב. או מוסר דרישת שלום עם מישהו.

חמדה לא שמעה לעצות האלה. היא לא הסכימה להתחתן עם אף אחד. והיו רבים שהציעו לה נישואין.

עברו שנים. בלילה גשום אחד, באמצע סופה נוראית, נשמעה דפיקה בדלת. חמדה מיהרה לפתוח אותה, וצעקה פרצה מגרונה. זה היה ישראל. גם הוא צעק כשראה שהיא לבושה בשמלת כלולות. "אפשר כבר להתחתן", היא קראה בשמחה ובהקלה.

"אבל איך ידעת שאני אבוא דווקא הלילה"? השתאה ישראל.

"כל לילה אני ממתינה לך קרוב לדלת, לבושה בבגדי החתונה שלי. ידעתי שתחזור אלי. ובאמת חזרת – הלילה, אהובי".

יעל המדריכה שלנו סיימה את הסיפור. דמעות שטפו את פניי. לא התקשיתי לדמיין את חמדה. היא נראתה ממש כמו יעל היפה.

"אבל זה לא הכל", הוסיפה יעל. "הסיפור על חמדה וישראל הוא בעצם משל. יש לכן רעיון מה הנמשל שלו"?

שתקנו. סיפור כל כך מקסים. מי צריך בכלל שיהיו לו הסברים?!

יעל המשיכה, מעודדת מהשקט שלנו: "חמדה זאת ארץ–ישראל, המכונה חמדת ישראל. ישראל זה עם ישראל. עם ישראל וארץ–ישראל נועדו זה לזו. כך הבטיח האלוקים בכבודו ובעצמו. במשך הרבה שנים הם לא היו ביחד. בגלל הגלות, עם ישראל נאלץ לעזוב את ארץ–ישראל – לא היה ברור לכמה זמן. אבל ארץ–ישראל לא התייאשה. עברו שנים רבות, והיא חיכתה לו. ידעה שהוא ישוב. במשך הזמן הזה הגיעו לארץ–ישראל עמים שונים והם רצו אותה. אבל היא לא נענתה להם. עובדה שכל הזמן היא הייתה שוממת – כשהעמים האחרים ניסו לגדל בה גידולים חקלאיים – הם נכשלו.

"ואז חזר עם ישראל. היא כל כך שמחה לקראתו, וגם הוא שמח שהיא שמרה לו אמונים. האהבה שלהם הייתה עצומה והניבה צאצאים רבים ומפוארים".

הבטתי בחברות שלי. היו להן עיניים חולמניות. האם גם אני נראיתי כמותן? האם גם הן מדמיינות עכשיו כמוני את אהובן היפה והמסור לארץ–ישראל ולעם ישראל?

"ענבל", לחשתי לחברה הכי טובה שלי, "כשתהיי גדולה את תגורי עם בעלך בימית"?

"בטח"!

"אבל זה יהיה הרבה שנים אחרי שהנסיגה תיעצר. זה אומר שהמשימה כבר בוצעה ולא יהיה צורך לגור בימית".

"אבל אני אוהבת אותה. היא מוצאת חן בעיניי בכל מקרה. ברור שאגור שם".

"איזה מזל", אמרתי בהקלה.

ז

ענבל ואני הגענו לפינה שלנו, שהענקנו לה את השם "המקום שבו קורים הדברים". זו הייתה גדר אבן במיקום צנוע, מרחק ראייה מהדרך המרכזית. היא ניצבה בדיוק באמצע בין הבית של ענבל לבית שלי – מרחק עשר דקות של הליכה לא מהירה מכל אחד מבתינו. מדדנו את המרחק הרבה פעמים. נהגנו לשבת עליה ולהמציא מציאות לדמיונות שלנו. כמעט תמיד עבר שם מתישהו מישהו שאנחנו מכירות ובפיו צידה מילולית שהזינה את העניין הדחוף שעסקנו בו באותו הרגע.

מלי מהשירות הלאומי חלפה על פנינו ונעצרה: "מה קורה לכן שאתן רציניות כל כך"? שאלה.

"החיים רציניים", אמרה ענבל, "את לא חושבת"?

"אין לך מושג כמה שאת צודקת", אמרה מלי והמשיכה ללכת.

"דווקא יש לי", אמרה בשקט ענבל.

"טוב, איפה היינו"? שאלתי, "באמצע מה מלי הפסיקה אותנו"?

"באמצע הרעיון לעבוד על כולם ולמצוא לנו אהוב סודי".

"כן", אמרתי, "אז איך נקרא לו"?

"אני יודעת", אמרה ענבל, נקרא לו ישראל".

"ישראל"? בכלל לא התלהבתי, "את לא יכולה להמציא שם יותר מיוחד"?

"את בכלל לא מבינה", כעסה ענבל, "לא סתם ישראל".

"אז איזה מין ישראל"?

"תחשבי על זה. ישראל! זה כל העניין. לאהוב שלנו יקראו ישראל, וזה בכלל לא יהיה שקר כי אנחנו באמת אוהבות אותו. אני מבטיחה לך שאת אוהבת את ישראל".

"איך את יכולה להבטיח כזה דבר"? התקוממתי. "אני אפילו לא מכירה אותו".

"את לא אוהבת את ארץ–ישראל"?

"אה", עכשיו הכל התברר, "בטח שאני אוהבת את ארץ–ישראל. אני מאוהבת בה. זה באמת לא שקר. כל הכבוד ענבל".

"רגע", היא חייכה, אך עדיין נותרה דרוכה, "רק עכשיו מתחילה העבודה שלנו. אם נספר שאנחנו אוהבות את ישראל, ישר יתחילו לשאול אותנו שאלות. איך הוא נראה, כל מיני שאלות כאלה. אנחנו צריכות להחליט עכשיו. למשל, באיזה צבע השיער שלו"?

"אה, זה קל", אמרתי, "יש לו שיערות חומות–בלונדיניות, שזה האדמה של ארץ–ישראל והחולות".

"כן", היא התלהבה, "ובאיזה צבע העיניים שלו"?

"תכלת, כמובן, כמו הים", עניתי במהירות.

"ועין אחת יותר גדולה מהעין השנייה", אמרה ענבל.

"מה? השתגעת"?

"אין ברירה", הרצינה ענבל, רגע לפני שגלגלנו את דמעות הצחוק, "ים המלח וים כינרת".

עכשיו כבר לא יכולנו להירגע. רצינו כבר לפגוש את כל האנשים שאנחנו מכירות, ובעיקר את החברות שלנו, כדי לבשר להם את הבשורה. אנחנו מאוהבות, והפעם – זה רציני.

"יש לי רעיון", אמרתי, "אבל זה רעיון מסוכן. כולם ייבהלו ויקבלו התקף לב".

"נו"? רגזה ענבל על ההפסקה הדרמטית.

"נגיד שאפילו נישקנו אותו. וזה בכלל לא יהיה שקר, את יודעת למה"?

"למה"?

"כי זה מה שאנחנו עושות בדיוק עכשיו" – קמתי ממעקה האבן, התכופפתי ונישקתי את אדמת ארץ–ישראל המטונפת שלמרגלותיו. ענבל מיהרה להצטרף אלי בעליצות שגברה אף על זאת שלי. לא הסתפקנו בנשיקה אחת סמלית. שוב ושוב ספגה האדמה המאובקת את נשיקותינו הבלתי מתפשרות. "בואי", אמרתי לענבל, "הגיע זמן ללכת הביתה".

"אז תלכי", היא אמרה לי בעזות לא אופיינית.

"אני לא מוכנה שתישארי איתו לבד. הוא שלי".

"לא! ישראל שלי. רק שלי"! אמרה ענבל.

"שלי".

"שלי".

"של שתינו", ניסיתי למלא את קולי בסמכותיות מבוגרת, "בואי נעזוב אותו ביחד".

"אבל אל תחזרי לכאן כשאני לא אהיה", ביקשה ענבל.

"גם את לא".

הלכנו, כל אחת לכיוון אחר, מקפידות להסתכל מדי פעם לאחור, לוודא שהשנייה לא עושה מעשים אסורים בניגוד להסכם שלנו. לפני שנעלמנו זו מעיני זו שמעתי את הצרחה של ענבל: "אבל ישראל נמצאת בכל מקום! אני אהיה איתו בלעדייך".

"גם אני", צעקתי. "הוא שלי".

"הוא רק שלי"! צרחה ענבל.

"רק שלי. רק שלי. רק שלי" – מלמלתי לעצמי עד שהגעתי הביתה, וגם כשנכנסתי פנימה.

ח

נורית ואני עמדנו ליד האנדרטה. "שנעלה"? שאלתי. ראיתי שלא מתחשק לה, אבל היא עלתה איתי בכל זאת. המדרגות הלולייניות הסתבכו מתחת רגליי. היה לי פחד גבהים, אבל נורא רציתי לראות את ימית מגובה האנדרטה.

"איזה יופי" קראנו שתינו, לא בפעם הראשונה, כשראינו מצד אחד את המדבר ומצד שני את הים, שלמרגלותיו דקלים ובאמצע – עיר. ימית שלנו.

נורית חייכה, אבל אני מיד הרגשתי שיורד לה דם מהחיוך. "לא תהיה נסיגה", אמרתי בקול רם.

היא הורידה את המבט שלה דרך כל המדרגות, ומיהרה אחריו כשהיא אומרת לי בשקט: "תהיה".

"איך את מדברת"? רצתי אחריה, ולא היה אכפת לי ליפול מכל הגובה המסוכן הזה.

היא אמרה בלי להביט אחריי: "את לא רואה את כל החיילים? בשביל מה את חושבת שהם פה"?

"בשביל לפנות אותנו. אבל הם לא יצליחו. את יודעת".

"אני לא יודעת", היא אמרה לי כל כך בשקט עד שחשבתי שזו לא היא שמדברת, אלא המחשבות שלה.

"תגידי, מה קרה לך"?!

הבטתי בה. הייתה לה חצאית כחולה וסווטשרט תכלת של "לעצור את הנסיגה". מה קרה לנורית הנמרצת, התוססת ובעיקר – הבטוחה בעצמה? נזכרתי שרק אתמול, יום ראשון, היא עודדה את ענבל, שהתחילה להתייאש. ענבל המתוקה. ופתאום עכשיו – היא נשברת. האם יכול להיות שאם נורית נשברת, סימן שהמצב באמת גרוע? לא. דחיתי את מחשבת הכפירה. מה פתאום. הבטתי בסווטשרט שלה שעליו צויר בביטחון חצי האי סיני. ימית היא שלנו לעולם, נשלפה ממני המחשבה הנכונה. לא יכול להיות אחרת. כל מי שמדבר ככה הוא סתם פחדן או טיפש או חסר אמונה. הוא ממש כופר. איך אפשר אפילו לחשוב את המחשבות הרעות האלה?

"יש לי הוכחה שאנחנו נצליח", אמרתי לנורית, שהתחילה ללכת לאט לכיוון הבית שלה. "רק רגע, בואי נלך דרך החולות", ביקשתי.

"מה ההוכחה שלך"? היא שאלה אותי בקול חלש.

"היה צריך להיות פינוי עוד לפני פסח, ובסוף לא היה. את רואה? יום הנסיגה זה יום הנס".

"בסך הכל דחו את הנסיגה. כבר קבעו תאריך אחר" – היא הרימה מעט את קולה, אבל עדיין נשמעה בקלישות.

"אבל גם את התאריך הזה ידחו. את לא מבינה? ידחו וידחו ויידחו, עד שבסוף יתייאשו, ולא יהיה פינוי. אני אומרת לך, ימית תישאר שלנו".

"כן", אמרה נורית. היא לא האמינה. היינו כבר על השביל. פתאום, בבת אחת, כבו הפנסים וחושך כיסה את השטח. גם הבתים, שמהם בצבצו אורות חמימים כמו מנגינה עליזה, שתקו מרוב חשכה.

"אמא'לה", קראתי.

"את רואה"? אמרה נורית.

"מה אני רואה? האמת היא שאני לא רואה כלום".

"אבא שלי בטח היה אומר שזה כמו קריסת מערכות".

"מה"? לפעמים היה לי קשה להבין את נורית. אבא שלה היה רופא, ולפעמים היא הייתה משתמשת בכל מיני מושגים רפואיים, לא בשביל להשוויץ – כמו שחשדתי בה בהתחלה, לפני שהכרתי אותה – אלא מתוך הזדהות.

"כשבן אדם הולך למות, אז לפעמים המערכות של הגוף שלו מתחילות לקרוס, אחת אחרי השנייה. מערכת הנשימה. הלב. הוא עדיין בחיים, אבל הוא גוסס, עד שבסוף שום מערכת לא פועלת, והוא מת".

"נורית, את לא חושבת שאת מגזימה? זאת בסך הכל הפסקת חשמל".

"אבל זה בדיוק מה שאמרתי. זה מתחיל עם החשמל. אחר כך לא יהיו מים. וטלפונים. אחר כך מי יודע מה יהיה, ובסוף"…

"אל תגידי", צעקתי. "די, את עושה לי רע".

"אני מצטערת".

"לא. אני זאת שצריכה להתנצל. את במשבר, ואני אמורה לעודד אותך, אבל אני פשוט לא יכולה. זה לא מצליח לי. אולי נלך לאיתמר"?

"לא כדאי", אמרה נורית. "חושך, ואני קצת פוחדת, וחוץ מזה, ההורים שלי בטח דואגים לי. וגם ההורים שלך".

"כן", אמרתי, "אני צריכה ללכת".

בדרך ראיתי את הרב נחום מסביר משהו לבחור ישיבה. "הכל פוליטיקה", הוא אמר.

"פוליטיקה זה רע", אמר הבחור.

"לא, פוליטיקה זה טוב. אנחנו מדינה דמוקרטית. כל מה שצריך כדי למנוע את הנסיגה זה רוב. זה הכל. ואנחנו כבר כמעט שישים אחוז שמתנגדים לנסיגה. אתה יודע איזה הישג זה"?

"הישג גדול", אמר הבחור.

"הישג עצום", אמר הרב. "ולכן אנחנו צריכים לשמוח, כולנו. נכון שאת שמחה, ילדה"? הוא הבחין בי הולכת בסמוך להם.

"נערה", תיקנתי אותו, והתחלתי לרוץ.

"אני לא אוהבת שאת מתרוצצת בחוץ בחושך", אמרה אמא. ישבנו בסלון, לאור נרות, כל בני המשפחה בתוספת אורחים. חלק מהם היו כבר קבועים. אלי, מאיר וציון – הרווקים מהדירה למטה, שבדיוק השתחררו מהצבא, ולפני שהחליטו מה הם רוצים לעשות בחיים, הם הגיעו לימית, לעצור את הנסיגה; היה גם אברהם, בחור ישיבה חרדי, שהיה בשלבים מתקדמים של הפיכה לציוני; הייתה שרי, בת שירות לאומי שאימצנו; וכמובן חגית השמיניסטית, בת דודה שלי, שבאמצע שנת הלימודים שלה עברה ללמוד באולפנת חצר אדר, שבחבל ימית. עכשיו, כשחצר אדר הפכה לשטח צבאי סגור (זה היה שם עדין למילה "פינוי"), היא עברה לגור אצלנו, לשביעות רצוננו המלאה. כדי להשלים את המפגש המשפחתי היה בעיר גם אריאל, האח שלה, בתור חיל שהיה אמור, חס וחלילה… בעצם, התעלמנו מהמשימה שלו בעיר, אבל אני, לייתר ביטחון, שיחדתי אותו במנות הכי מובחרות בארוחות.

חוץ מהאורחים הקבועים, היו גם אורחים מזדמנים, שחלקם נראו לי הפעם מוכרים, אבל לא ידעתי את שמם. הבטתי בבחורים שבהם בסקרנות. תוהה במי להתאהב. כולנו ישבו בסלון, שהיה נראה חם ומכושף.

"לא יכולתי לדעת שתהיה הפסקת חשמל, אמא", עניתי לה בקול הכי עדין ומתוק שניסיתי להפיק, כדי להרשים את אלי.

"עוד מעט האור יחזור כנראה", אמר מאיר.

"מאיפה אתה יודע"? שאלה חגית.

"יש לי הרגשה כזו".

"זה כבר שעה ככה", אמר אבא.

"אני דווקא חושב שהפעם זה יימשך יותר זמן", אמר אברהם.

"אמא, משעמם לי", אמר יואל, אחי הקטן.

"מה יהיה"? שאלה אמא. "רוצים שוקולד"?

"לא כדאי לשמור אותו בתור אספקת חירום"? שאל אבא.

"אנחנו מסודרים", הרגיעה אמא, "באמת".

"כן, אנחנו רוצים שוקולד", אמר ציון.

"ומה יהיה אם תהיה הפסקת מים"? שאלתי.

"אז לא נתרחץ", אמר אבא.

"איזה כיף", אמר יואל. "מתי תהיה הספקת מים"?

"כמה זמן אפשר לא להתרחץ"? שאלתי את אמא.

"כמה שרוצים", היא ענתה.

"הבעיה היא הריח", אמר אלי, "תתכונני לזה שלא יהיו לך חברים".

"תמיד אני אוכל להתרחץ בים", פתרתי את הבעיה.

ט

ענבל ואני ירדנו מהאנדרטה והתיישבנו לנוח על החול. "אם יהיה פינוי"…

"לא יהיה פינוי", קטעה אותי ענבל.

"אבל אם יהיה"…

"לא יהיה".

"אולי תקשיבי לי"?

"אבל לא יהיה פינוי".

"יהיה, אבל אנחנו נסדר את הכל ונציל את כולם. אולי תתני לי לספר לך איך זה יקרה"?

"אבל תגיעי מהר לסוף".

סיפרתי לה בפעם המיליארד ששתינו נברח בדיוק אל המקום שאנחנו נמצאות בו עכשיו. נחפור מנהרה בתוך החול, ולא ימצאו אותנו. נצא משם והעיר תהיה ריקה. הישראלים פונו והמצרים עדיין לא הספיקו להגיע.

אנחנו נברח לים, נקטוף תמרים ונשתה ממי התהום.

"הבדואים יישארו"? שאלה ענבל.

"אני חושבת שכן".

"נגלה להם שאנחנו כאן"?

"זה תלוי אם הם טובים או רעים".

"תיראי", אמרה ענבל, "השמש שוקעת". אני חושבת שהסיפור שלנו כבר שיעמם אותה. היא בטח לא תסכים להיות עוד פעם מצרי.

"תודי שאת לא רוצה לשחק".

"אני רוצה, אבל השמש באמת שוקעת. תיראי כמה שהיא יפה".

נכון, השמש התחילה לשקוע. ישבנו על החול ושתקנו לכבודה כמעט דקה. ענבל התחילה לחפור בחול. זה לא היה חול עדין ולבן של דיונות, אלא חול יותר גס. עבה. פחות בהיר. היא לקחה את החול שחפרה, הניפה אל השקיעה וזרקה אותו לאט. "מה את עושה"?

"תנסי גם את. תיראי איזה יופי. כמו זיקוקים לכבוד השמש".

החול שהיא זרקה שוב ושוב אל עבר השמיים היה כמו פירורים של עוגת שוקולד על גלידת תות וניל כהה.

"איזה קסם", אמרתי לה, "כמו חגיגה".

חפרתי גם אני חול, וכך השלכנו אל השמיים את הזיקוקים שלנו, שמיהרו לנחות על החול, אבל בשנייה שהם היו באוויר הם נפגשו עם הצבעים של השמש השוקעת וקישטו את החיזיון – שרק ענבל ואני ראינו.

י

כל העיר הייתה מקושטת בדגלים. יום העצמאות שיתקיים בעוד שבועיים היה אמור להיות חגיגי במיוחד בימית. כשהוא יתרחש, נהיה אחרי תאריכים לפינויים שנדחו ונדחו. אם נגיע אליו – סימן שכבר לא יהיה פינוי. שימית תהיה שלנו. זו באמת סיבה לחגיגה ענקית. זה יהיה יום הנס. חשבתי על חביות היין שהבטיח הרב לכולם. אני בטוחה שאפילו לילדים ירשו לשתות יין. מצד שני, לא הייתי בטוחה שאני ארצה לשתות. מיץ ענבים – בטוח, ובעצם גם ליקר שוקולד.

ענבל כל הזמן נדנדה לי להצטרף לחזרות של המקהלה שאמורה להופיע ביום העצמאות, וכרגיל אמרתי לה שזה לא בשבילנו כי יש שם רק ילדות קטנות.

"את בעצמך ילדה קטנה", היא כעסה עלי.

"נערה", תיקנתי אותה.

"נערה קטנה".

הפינוי היה אמור להיות ביום שני, תשעה עשר באפריל. יום לפני כן – ראשון, הגענו לבית הספר לאחר חופשת פסח ארוכה. כרגיל היו בנות חדשות בכיתה. חשבתי איזה כיף שיש לי את הזכות לבחור חברות מתוך מאגר שכל הזמן מתחדש. בערב התקיימה אספת תושבים גדולה. ברדיו הודיעו שזהו, מחר מפנים אותנו. לא האמנתי, אבל ידעתי שזה יום גורלי. ראיתי שכמה אנשים מתארגנים על גגות בתים. מביאים ציוד. "מה הם עושים"? שאלתי את אמא.

"מתכוננים לגרוע מכול", היא ענתה לי. לא התחשק לי לדעת למה היא מתכוונת. אבל הייתי מוכרחה לדעת מה המדיניות בביתנו – בית משפחת אבן.

"אצלנו הכל כרגיל. לא מתכוננים לשום דבר", אמר אבא. "את רואה? לא התחלנו לארוז. מבחינתי אין לנו סיבה לעזוב. גם אף אחד לא ביקש מאיתנו. פשוט תמשיכי לעשות שיעורים. אני מקווה שלא מוותרים לכם בעניין הזה".

בדרך כלל באמת לא ויתרו לנו. המדיניות בבית הספר הייתה להאמין, וגם להראות לכל העולם, בעיקר לתקשורת, שהחיים בימית הם נורמליים, ושהילדים בבית הספר לומדים כרגיל, כמו בכל מקום נורמלי. אבל אני כבר לא יכולתי להרגיש שזה מקום נורמלי. באיזה מקום נורמלי מסתובבים כל כך הרבה חיילים נחמדים, אבל עצבניים? באיזה מקום נורמלי מסתובבים עיתונאים, מאוד חייכניים, ששואלים אותנו שאלות כאילו שהם החברים הכי טובים שלנו, אבל בעצם הם אנשים זרים לגמרי? באיזה מקום נורמלי הכל מקסים – כולם חברים של כולם ואוהבים אחד את השני וכל הזמן שרים ורוקדים ומשחקים, אבל גם מתעוררים כל הזמן באמצע הלילה מרוב פחד שאי אפשר בכלל לחשוב אותו?

לא רק אני לא ישנתי בלילה שבין יום ראשון ליום שני. "תתפללו", אמרו כל הנואמים, ללא יוצא מן הכלל, באספת התושבים. התפללנו. אמרנו תהילים. ביום שני בבוקר קמנו מתוחים, אבל אז התברר שהתפילות עזרו ושום דבר לא קרה – לא בעיר ימית. אבל לעומת זאת, התחילו לפנות את המושבים שבחבל. בכל זאת הרגשנו הקלה, הבטיחו לנו שלא יהיה פינוי מחר – יום שלישי – כי זה יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

ביום השואה חשבנו בעיקר על השואה שלנו – שעלולה חס וחלילה לקרות. מרוב מחשבות על הפינוי, שמתי לב שאנחנו שוכחים לחשוב את המחשבות הנכונות – על היהודים שנרצחו בשואה. ניסיתי לחזור לצפירה, שהסתיימה כבר לפני הרבה שעות. ניסיתי להמשיך אותה. היא הייתה הרגע שבו באמת הרגשתי את הצמרמורות.

"אנחנו לא עצובות מספיק", אמרתי לענבל.

"מה"? היא שאלה. הפרעתי לה באמצע דיבורים עם נורית. לא הסברתי להן. חיפשתי מישהו לשיר איתו שירים עצובים כמו "אחים בעיירת שריפה" או שיר הפרטיזנים. מצאתי את ישראלה, שזו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אותה שרה. היה לה קול יפה. דק ועדין.

אמרתי לה: "בואי נלך, תוך כדי השירים, למרכז המסחרי".

היא לא רצתה ללכת לשם. המקום הזה כבר היה נטוש וריק. מקום שמפחיד להסתובב בו. נזכרתי שכבר מזמן לא הייתי שם. אם אני רוצה להיות במרכז, אצטרך לטייל לבדי. זו הייתה מחשבה עצובה כי רק לפני כמה חודשים – את כל העיר אפשר היה לפגוש במרכז. אבל עכשיו כבר לא הייתה עיר – פתאום היה נדמה לי שאני מבינה את זה, אבל גירשתי את המחשבה הלא נכונה הזו.

אז הלכתי עם ישראלה לבתים במוטל. השירים העצובים מזמן כבר נגמרו לנו, ובעצם לא היה לי בכלל על מה לדבר איתה כי היא הייתה חדשה בימית ובכיתה ולא הכירה את כל הסודות שלנו. פתאום הרגשתי שבכלל אין טעם לגלות לה אותם.

במוטל הייתה התארגנות. כל הסימנים וההודעות הראו שמחר יהיה הפינוי, והיו כמה אנשים קיצוניים, של הרב כהנא, שהתבצרו במקלט ליד המוטל ואיימו להתאבד. ישראלה ניסתה לפתות אותי להישאר אצלה. היא אמרה לי שיש להם עוגה מאוד טעימה. לא התחשק לי. הלכתי הביתה. למרות השמועות, שהפעם התעקשו להיות נכונות, הרגשתי למרבה הפלא שאני לא מתוחה כמו שלשום. גם שאר האנשים נראו פחות מודאגים מאשר ביום ראשון. לא יודעת למה. אולי בגלל שזה היה קשה לקלוט ולקבל דבר כל כך נוראי. אמרתי תהילים והלכתי לישון מתוך המחשבה שאני מאמינה באמונה שלמה שהשם יעזור לנו.

ביום רביעי הלכתי לבית הספר. אם היה קורה משהו – היו מודיעים שאין בית ספר. לא היו נותנים לנו לעזוב את הבית. השמש זרחה. ברחוב היו הרבה ילדים ואנשים. אמרתי שלום ליעל ושאלתי אותה מה שלום חמדה.

"איזה חמדה"?

"חמדה של ישראל".

"אה", היא אמרה, "הם חיים ביחד באושר ובעושר. לא ידעת"?

"ידעתי. רציתי להזכיר לך".

"טוב", היא חייכה, "אני אשתדל לא לשכוח".

"תמסרי ד"ש לכל בנות השירות", ביקשתי ממנה.

"בטח", היא הבטיחה. "ואת תמסרי ד"ש לחברה שלך".

"איזה"? היתממתי. "יש לי הרבה".

"החברה הכי טובה".

מיד כשהגעתי לבית הספר מסרתי את הד"ש לענבל. פחדתי שיתרחשו דברים ואני אשכח. ענבל שמחה. "איך ישנת בלילה"? היא שאלה אותי.

"דווקא בסדר", אמרתי לה.

"מוזר", גם אני.

"זה בכלל לא מוזר", התערבה ישראלה, "עוד מעט כולם יראו מה קורה כשמאמינים באמת. התפילות שלנו – הן לא סתם. הכל יהיה בסדר. כל כך בסדר עד שנמות משעמום".

"אמן", אמרה ענבל, ואני התפלאתי. מה פתאום שענבל תסכים למות משעמום? זה לא מתאים לה.

"למה אני לא רואה מחברות חשבון על השולחן"? שאלה המורה מיכל.

נעלבתי. המחברת שלי הייתה פתוחה בדיוק במקום המתאים.

"אני לא יכולה להתרכז", אמרה נורית בקול חלוש.

"תשתדלי", חייכה מיכל, "אני בטוחה שאם קצת תתאמצי, תצליחי".

"אז אחר הצהריים את הולכת לחזרה של המקהלה המטופשת שלך"? – כתבתי פתק לענבל.

"טיפשה את בעצמך", היא ענתה לי, ומחקה את השורה הזו רק בקו דק, כדי שאני אראה. במקום זה היא כתבה: "יש לך הצעה אחרת"?

"זה תלוי אם את רוצה לראות אותי. אם כן – אז ניפגש במקום ששם קורים כל הדברים. אם לא – זה בכלל לא בא בחשבון".

"באיזה שעה"? היא בזבזה עוד דף מהמחברת שלה על ההתכתבות שלנו.

"ארבע".

אל תפנו אותנו, רציתי לומר לחיילים ולשוטרים שנכנסו אלינו הביתה בעשרים לארבע. קבעתי עם ענבל בארבע במקום ששם קורים כל הדברים. היא מחכה לי. אני אף פעם לא מאחרת. ואם אני לא אגיע – אז היא בכלל תיבהל. היא תחשוב שקרה לי משהו.

באותו הרגע לא הבנתי שבאמת קרה לי משהו. שענבל לא נבהלת ודואגת לחינם. גם שכחתי שבעצם גם ענבל, כנראה, לא הופיעה לפגישה שלנו.

חלק ב

תחנת זיכרונות

י"א

שנתיים שאני לא זוכרת מהן כלום. מחוקות. בעצם אני זוכרת את כיתה ז'. אני נמצאת בקייטנה שיקומית, שאני המדריכה בה, ואני החניכה היחידה. קייטנה מטושטשת, שהתחילה כנראה מיד אחרי הפינוי. במשך כל התקופה של כיתה ז' (מקום חדש – יישוב ביו"ש. אני לא מכירה אף אחד מבית הספר. אולי כמה שהגיעו לימית אחרונים לעצור את הנסיגה, ולא ממש הספיקו להתאקלם. הם דווקא זוכרים אותי משם ומנסים לעזור לי. אני מתקשה לשתף פעולה).

הפעילויות היחידות בקייטנה: כתיבת שירים חדשים והצמדתם למנגינות מוכרות. הנושא: ימית – שירי אבל, שירי עידוד, שירי לכת שנועדו לרפד את הדרך חזרה לימית.

האזנה לחדשות ברדיו. צפייה בחדשות בטלוויזיה. לא להחמיץ אף מהדורה. מי יודע. ייתכן שיודיעו בכל רגע, שאפשר לחזור לימית. שקרה משהו. שהתגלה פרצופם האמיתי של המצרים. תהיה מלחמה – בדיוק כמו שהבטיחו לנו ראשי התנועה לעצירת הנסיגה.

במקום זה פורצת מלחמת שלום הגליל.

אני מתגעגעת לחברות שלי. במיוחד לענבל. יום אחד פשוט הפרידו אותנו זו מזו. ניתקו את הקשר בלי לשאול אותנו. בלי לתת לנו אפשרות להתכונן. בלי להיפרד. בלי לומר שלום. בלי להבטיח להתראות. ואיך אני אמצא אותן? ואיך הן ימצאו אותי?

אני מתכתבת עם ענבל. כל מכתב שלנו מסתיים במילים: להתראות בימית. לשתינו ברור שהכתובת שלנו זמנית.

חלי באה לבקר אותי. היא סיפרה לי על בית הספר שלה ועל החברות שלה ועל זה שהיא בוועדת כיתה ותמיד מקבלת את התפקידים הראשיים בהצגות של בית הספר. היא רוצה להיות וטרינרית כשתגדל.

"אבל את פוחדת מכלבים"!

"מה פתאום"?

"בימית פחדת".

"לא נכון"!

"כן נכון"!

"את בכלל זוכרת את ימית"?

"בטח זוכרת".

"לא נכון", אני כועסת. "את היית אז אחרת. לא כמו עכשיו".

"אבל ככה זה. אז הייתי תינוקת. עכשיו אני גדולה. בגיל ההתבגרות".

"את לא היית שם תינוקת" – איך היא יכולה להגיד שבתקופת החברות שלנו היינו תינוקות? הרי עשינו דברים מדהימים שילדים קטנים לא מסוגלים אפילו לחשוב עליהם.

היא כל כך השתנתה. אני לא מוכנה לזה. אני מוכנה להיות חברה רק של חלי הישנה, שהכרתי. עכשיו אני לא ממש מכירה אותה. וכבר לא מתחשק לי להכיר. אנשים צריכים להישאר כמו שהם היו. אסור להם להשתנות. כל השתנות כזו היא בגידה. בגידה בימית.

יום אחד מגיעה לכיתה תלמידה חדשה. המורה אומרת: "עד עכשיו גל הייתה התלמידה החדשה. עכשיו הגיעה אלינו מלי. ומה יותר מתאים מכך שגל – שהייתה התלמידה החדשה, תאמץ את מלי, תכניס אותה לעניינים ותהיה החברה הראשונה שלה? גל, זה אומר שמהיום את כבר לגמרי משלנו. כאילו שכל הזמן היית כאן. את בעניינים, ולכן תסבירי הכל למלי".

כבר בהפסקה אני מבהירה למלי שכדי להיות חברה שלי היא צריכה לעבור כמה מבחנים. מבחני קבלה לימית. בימים הבאים אני מלמדת אותה לגלוש על דיונות. זה קצת מסובך – כי אין על מה להדגים, אבל אני מאלתרת על מדרגות.

היא יודעת לשחות. איזה מזל. ככה לא יהיה לה קשה להסתדר בים, כשימית תחזור ותהיה שלנו, ואנחנו נחזור אליה.

היא שרה בלי לזייף. מצוין. ככה היא לא תטעה בהמנון של בני עקיבא סניף ימית, וגם נחמד שעוד מישהו מצטרף אלי לשירים שכתבתי לעצמי.

כתבתי הזמנות לפגישת מחזור לבנות הכיתה מימית. "המקום של הפגישה הוא זמני" – כתבתי – "רק אם אין ברירה. אם ימית תחזור אלינו – הפגישה, כמובן, היא שם. ובאותה השעה. נא לדייק".

ההזמנות אפילו לא נשלחו. לא היו לי הכתובות של כולן. פתאום הבנתי כמה מעט אני יודעת על החברות שלי מימית. אפילו מאיזה מקום בארץ הן – לא תמיד ידעתי. טוב, זה ברור למה. הרי כולן באו מימית. כולן כאילו נולדו בימית.

ואני מתתי בימית. ולא ידעו איך לקבור אותי ואיפה. גם לא בכו עלי. אבל אני בכיתי. פשוט יושבת שעות ובוכה. הייתי נזכרת – ולזיכרונות לא היה אכפת אם הם נעימים או עצובים. זה לא היה משנה. בכל מקרה הם היו מביאים איתם את הדמעות. והדמעות היו מכרות נחמדות וחמות. הן ליטפו את פני והרוו את פי במליחותן המרגיעה.

לכאורה הכל היה בסדר. גם הציונים שלי היו בסדר. לא מעולים, אבל גם לא רעים. אף אחד לא התלונן. המורים אפילו לא הזמינו את ההורים שלי לאספות מורים כדי להגיד: "היא מסוגלת ליותר". אולי הם לא חשבו שאני מסוגלת.

לכאורה הכל היה בסדר. אבל עובדה שאני לא זוכרת שום דבר מכיתה ח', למשל. כל השנה ההיא נמחקה. אני חושבת שבכיתי פחות. אולי התרגלתי. כמעט ברור לי שלא השלמתי, אבל עובדה שאין לי הוכחה לכך.

נפלטתי מהקייטנה השיקומית. המדריכה חזרה על עצמה וכבר לא הייתה מעניינת. וגם החניכה היחידה איבדה עניין. מדי פעם הן היו נפגשות, בעיקר בלילה, במיטה. הן כבר לא היו שרות לפני השינה, אבל עדיין היו בוכות – בכי עמום ולא מוגדר. בכי של גור פרוותי ששומע את עצמו ומתעודד מהידיעה שלפחות יש לו קול יפה.

היו לי חברות – תמיד יש לי חברות. עשינו את הדברים שחברות עושות ביחד. אני לא זוכרת מה הם היו, אבל כנראה שעשינו אותם, והכל היה בסדר.

כל הזמן, כל השנתיים האלה, הייתי ממשיכה להקשיב לחדשות. ככל שעבר הזמן הייתי פחות מתעצבנת או חוששת אם נאלצתי להפסיד מהדורה. אבל עדיין כשהקשבתי לחדשות חשתי באותה דריכות בטעם גלים של כאבי בטן, שמכים – ונרגעים.

י"ב

המילה "אושר" היא מופרזת. הבה ואשתמש במילה "התחלה" כדי לדייק. אני יודעת שהיא לא בדיוק מילה נרדפת, אבל מבחינתי שתיהן משתייכות עכשיו לאותה משפחה של צבע. רק הגוון שונה.

נוצר חידוש – פתוח כמו שמיים של תחילת היום. מאז שאני נערה, לא זכורה לי ודאות טובה כזאת: מתברר שהמבוגרים שסביבי – הוריי וכמה אנשי חינוך, דורשי טובתי – צדקו בהמלצתם. הם אמרו שקמה אולפנא חדשה, שכאילו נוצרה עבורי. היא ממוקמת בסמוך לים, בישוב שבחבל עזה, לא רחוק מאוד מהמקום שהועזבתי ממנו – ימית. יש בה שני יתרונות מבחינתי. האחד – תחושת החלוציות שאחוש, מעצם ההקמה של האולפנא והיותי במחזור הראשון שלה. הזכות לעצב את האופי של המוסד הזה. להטביע חותם. להשפיע ולתת מהצבעים שלי ליצירה המשותפת. היתרון השני הוא המדרשה – בית ספר שדה ימי, שגם עוסק בהנצחת מורשת ימית. שיתוף פעולה הדוק ומפרה מתנהל בין שני המוסדות. ביקור במקום היה רק אישור סופי, מבחינתי, למה שנטיתי להחליט עליו כבר קודם. תקופת התיכון החלה עבורי על שפת הים.

אף אחד עוד לא יודע שהאולפנא היא תחנה. תחנת זיכרונות. תחנה חיה – של הנצחת זיכרונות עבר ושל ייצור זיכרונות עתיד. תחנה פעילה מאוד. לפעמים ברור לי שהאנשים המאיישים אותה, ואני בתוכם, לא מדברים על זה, כי מדובר בסוד. זה כל כך ברור, שלא צריך להזהיר אותנו ולהסביר את הכללים. אנחנו אנשים נבונים. לכן בחרו אותנו להיות במקום הזה. למה סודיות? – התשובה הרי ברורה לחלוטין, ואני שואלת את השאלה רק בגלל שככה למדתי, באולפנא בשיעור חיבור, שכדי להעלות רעיון, יש להביא את כל היבטיו, גם הברורים. בעד ונגד. שאלות ותשובות. הסקת מסקנות – הנחתן והפרכתן. אם רוצים לשבור משהו – יש לוודא שהוא בעל תשתית. אם רוצים לשמור משהו – צריך להעז ולתת לו לעוף גבוה, למרות החשש שייעלם, כדי שהתנופה והמעוף ימצו אותו, בטרם יקורקע.

אז למה סודיות? – כי הגילוי יחבל בתהליך הנצירה.

האולפנא היא גם מעבדה לחקר החברוּת כפי שהיא מתבטאת בדינמיקה שבין בנות. דינמיקה מסעירה, כי הנפשות הפועלות בהתרחשות הזו הן ברורות. נערות חדות – במובן של חוזק והחלטיות, אך גם במובן של היכולת להכיל דקויות מגוונות. לפעמים נדמה לי שתהליך המיון לאולפנא שעברנו, שמטרתו הסופית היא ההתקבלות, כלל גם סעיפים לא מוצהרים. הם בדקו, אולי, את קסמנו האישי (ברור לי שנכשלתי, אני מניחה שפיציתי בכישורים אחרים), את רהיטותנו המילולית והמעשית, את כישורנו לעורר חיבה או הזדהות ולגעת בלב, את תבונתנו ואת יכולתנו להפיק חן, שילווה את תהליך ההתגבשות האישי והקבוצתי שלנו.

האם זה הצליח? – קשה לקבוע. אנחנו איומות לפעמים. יצורים שדומים יותר למפלצות מאשר עלמות בשיא הנצתן. התנאים המעבדתיים – פנימייה, הרחק מהבית ומהמשפחה – רק אפשרו לנו ביתר קלות לדחוס בחלל את שאיפותינו הלא תמיד מנוסחות מבלי להתחשב בעוצמת ההתנגשויות שנגרמו כשכל זה התחולל בו זמנית.

היו צעקות כאב, קולות חד משמעיים של חבלה בנפש – מוזיקה לא מתחשבת של פציעות.

אבל היו גם ריצודים של חיבה פשוטה וגולמית, היו כדים של משקאות חסד נגישים, ואנו היינו שותות מהן בצימאון לא פוסק ומשקות זו את זו. הייתה אכפתיות – אותה ברייה ענקית–תינוקית, שהתקרבנו אליה להנשים אותה ולנשום אותה, לעיתים בקשיי דלילות, לעיתים בסמיכות חונקת ולפעמים בקלות פריכה ומשמחת.

ומעל הכל אפפה אותנו המיה של כיסופים, שריח הים התמידי היה למענם תיבת קטיפה ענקית לנצירתם בלתי נידפים.

היינו נטע, ורד, נורית, חיה, הדסה, רז, חנה ואני – שמונה בנות שהיוו את כיתה ט' במחזור הראשון של אולפנת שבות סיני. הכיתה היחידה בינתיים, בתיכון החדש, שהצלחתה תביא בעקבותיה כיתות נוספות.

על שפת הים אני עומדת עם נורית. אנחנו מעלות זיכרונות מתקופת ימית. אני מזכירה לה את חווית האנדרטה המשותפת שלנו. "רצית להרוג אותי", היא אומרת.

"את צדקת", אני מודה בפניה. "זה כל כך כאב".

"כן", היא מסכימה. "זה עוד כואב".

"איך ידעת"? אני שואלת אותה. "את ממש חכמה כי הבנת את זה כבר אז. אבל איך"?

"גל, עוד לא הבנת שזאת לא הייתה חוכמה גדולה? היה ברור שיפנו אותנו".

"למי היה ברור"? הכאב בהחלט עוד בתוקף. רק צריך להגיע אליו, והוא נכנס לפעולה.

"לכולם".

"לא לי".

מתחיל להחשיך. נורית מתיישבת על החול. גם אני. היא לא עונה, רק מביטה בי, כנראה סבורה שהיה כאן רעיון שרציתי לבטא, ומרגע שנאמר – הוא נגמר.

"וגם לא לכולם", אני מבהירה לה שהדיון לא הסתיים. "זה באמת היה יוצא דופן, תאמיני לי, נורית. הרי כולנו האמנו ב'יום הנס'. את לא זוכרת"?

"יום הנס", היא צוחקת. "בטח שאני זוכרת. אבל את יודעת משהו? אולי דווקא אתם צדקתם, ואני הייתי לא בסדר. אולי זה היה מבחינתי רגע של ייאוש. רפיון. חוסר אמונה. זאת לא הייתה אמורה להיות נבואה, או משהו כזה".

"אבל עובדה שצדקת עם הייאוש שלך. הייתה לו סיבה".

"גל. היו חיילים בעיר. היה הסכם עם תאריך לנסיגה. הכתובת – כמו שאומרים – הייתה על הקיר".

"אבל כל המנהיגים שלנו אמרו לנו שבדיוק מהדברים האלה אנחנו לא צריכים לחשוש. לא אמורים. הכינו אותנו למציאות אחרת. אם הם היו צודקים – לא היו מחזירים את ימית".

"עובדה שהם לא צדקו".

"ועובדה שאת לא היית מטומטמת כמוני, והפינוי לא נחת עלייך פתאום".

"את חושבת שהיה לי יותר קל"?

"בטח, נורית".

"באמת"?

כאן הנושא משתנה לגמרי. אנחנו עושות תחרות במסכנוּת. שתינו יריבות קשות זו לזו. לא מוכנות לוותר, להתגמש, להתפשר. כל אחת מאיתנו המומה ומזועזעת מכך שהשנייה לא מוכנה להכיר בצורה ברורה בסבלה, שעוצמתו משיגה בקלות כל סבל אחר.

העוול כה גלוי לעין מבחינתי. מה היא רוצה, שאני אביא לה מסמכים – עדויות בכתב מפסיכולוגים? לא שיש לי כאלה, אבל לא תהיה לי בעיה להשיג. כל כך בקלות זה יתרחש. הרי אני מקום ראשון – הפצע מימית – שלי הכי גדול.

"נורית, גל, מה קורה לכן? יש שיעור ערב. כולן בכיתה. למה אי אפשר שפעם משהו יהיה פה בזמן", מקטרת חיה, שצצה פתאום על החוף.

"אני לא מאמינה", אומרת נורית. "וגם פספסנו את ארוחת הערב. באמת הרגשתי שאני רעבה, אבל חשבתי שזה בגלל הריח של הים. הי, איפה הסנדלים שלי? אני לא מוצאת אותן".

למזלי, יצאתי החוצה יחפה. אני עוזרת לנורית לחפש את הסנדלים שלה לצלילי ההאצה של חיה: "תמהרו כבר". נורית שולפת בחושך את הזוג המרופט, לא מבזבזת זמן על נעילה, ואנו נכנסות לכיתה. סופגות מבטים שחלקם זועפים וחלקם מבודחים. שיעור אמונה. נורית בתוכו מרגע שהניחה את ידיה על המחברת. אני משתאה מיכולת הריכוז העצומה שלה, שאינה אופיינית לה בדרך כלל. הסיבה הפעם היא העניין שלה בנושא. האמת היא שהרב אופיר, הניצב מולנו, מציב נושאים שעד שהופקו לנו מפיו – לא ידענו שהם בנפשנו. כולנו מוקסמות ומעורבות. אבל לי לוקח זמן. אני לא נכנסת מיד. עדיין אני אוספת את השאריות שלי מהחוף.

"גל" – הפלא הזה של ההבחנה ותשומת הלב. הנדיבות שבשיתוף. "אנחנו מדברים על מילים", אומר הרב אופיר. "אני רוצה להכניס אותך לדיון. אולי תתרמי לנו משהו".

אני בפנים. אני בפנים. אני בפנים.

י"ג

"גל"? אני על ערימה של מתמטיקה לא ברורה. יש לקול של נטע צליל נחמד של "אסור לבזבז את החיים על שיעורי בית אידיוטיים במתמטיקה". יש רק בעיה אחת. אם הם היו אידיוטיים, לא הייתי כל כך מסתבכת איתם, והייתי הולכת עם נטע מזמן ובלב שלם.

"לא נטע. עוד לא. אולי אחר כך. אני לא יכולה עכשיו".

אני אפילו לא שואלת אותה לאן הולכים ומה בדיוק היא מזמנת לנו. ברור שאין לי סיבה להתעמק בזוטות כאלה. אני יכולה לסמוך על יכולת ההפקה של נטע ועל האבסורדיות הפראית שפורצת ממנה, נלהבת לגעת בנשמות אחרות, רצוי תאומות. להיות עם נטע זה להשתתף בהצגת תיאטרון. בשום אופן לא להיות קהל. נטע דורשת מחויבות פעילה. ככל שאני חושבת על זה, המתמטיקה בורחת ממני. אני חוששת שלא נתראה היום, העריצה הממוספרת ואני. אני אסירת תודה לנטע על שבחרה בי מכל האחרות. אולי הן פשוט סירבו לה – בגלל המבחן במתמטיקה, ואני הפראיירית היחידה – חולפת בי מחשבה נגדית, אך לא מתעכבת באופן שישפיע עלי באמת.

נטע לא לחוצה מהמבחן במתמטיקה. היא פשוט טובה במלאכת המחשבת הזו של ההיגיון, בניגוד לכאוס הכללי שמאפיין אותה. אבל זה לא מדויק. הכאוס הוא רק בצורה של האימפולסיביות והספונטניות שלה. אם נכנסים להפקותיה לעומק – מגלים עיר שלמה, מסובכת ומורכבת, בנויה על יסודות מתוכננים במחשבה מדויקת ובהגיוניות כבירה.

"אולי תעזרי לי נטע? תסבירי לי במהירות מה הולך כאן. אני אתאמן לבד. רק תסבירי לי בערך, שאני אדע איך בכלל להסתכל על זה. אחר כך אני אבוא איתך".

"להסביר לך מהר, גל? אבל את בחיים לא תקלטי את זה. את סתומה גל. אני מתכוונת במתמטיקה. את לא לגמרי חסרת תקנה, יש לך פוטנציאל, אבל אל תצפי ממני שתוך שניות אני אסביר לך את מה שלא הבנת בשליש שלם. אפילו אני לא מסוגלת לזה. אולי באמת כדאי שתקדישי קצת זמן למבחן. את זקוקה לזה".

אני משתדלת לא לקחת ללב את דבריה הנוקבים. ליהנות מכנותה. "רק תגידי לי מה אני מפסידה"?

"מסע היסטורי בעקבות קונכייה".

"מה"???

"אבל זה בסדר. זה יכול לחכות למחר".

ככה זה. הרצף מורכב מקטעים. קטעים מחוברים. אני נהנית מהאיחוד שלהם, אבל חווה כל קטע בנפרד. החיבור בעצם מתרחש בכתיבה שלי. אני מקפידה עליה. היא יומן שמורכב ממחברות בית ספר פשוטות ולא עטופות של ארבעים דף. אני חושבת על כל זה כשאני רואה את נטע עם קונכייה ביד. "זו לא הקונכייה שהבטחת לי לפני שבוע"? אני שואלת אותה.

היא מהנהנת בראשה. לא בראש שלה לענות. "מה קרה"? אני מציקה לה. "בגדת בי? מצאת פרטנרית אחרת"?

"לא", היא עונה לי, לא פוגשת את פניי כדי לוודא שאני מבינה שהיא לא מתכוונת להוסיף משהו בעניין. כנראה שהנושא מוצה מבחינתה. כנראה שהיא הצטרכה אותי – או אחרות – לפני שבוע, כדי לסייע לה לפגוש את עצמה מגיעה לאיזו אמת או הבנה. היא מחזיקה את הקונכייה הגדולה כמו שמחזיקים מזכרת ממסע.

"אפשר לראות"? כבר תוך כדי הדיבור שלי אני מבינה שלא הייתי רגישה. לא הייתי צריכה לבקש. האופן שבו הקונכייה אחוזה בידה הוא אישי. אינטימי. סודי. לא מתחלק.

היא מושיטה לי את הקונכייה באי רצון. "תיזהרי", היא מבקשת.

אני חופנת אותה. מקרבת אותה אל אוזני לשמוע את רחש הים כביכול. מערבלת אותה במבט הלא מבין שלי. קונכייה. "הכל בסדר"? אני שואלת את נטע.

"כן", היא עונה לי. אני תוהה אם להאמין לה. כל משפט שלה – רק מילה אחת. היא מסתובבת בין חדרי הפנימייה. לא מגיעה אל החדר שלה. אולי בגלל שזהו גם חדרה של חיה הפולשת מרחבים. איזו טעות איומה בשיבוץ. מצד שני, אף אחד לא מוכן לתקן אותה.

אבל חיה לא נמצאת עכשיו בחדר. ראיתי אותה בחדר האוכל עם ורד, שתיהן תורניות, עורכות את השולחן לארוחת הערב. שתיהן קראו לי. התעכבתי איתן רק מעט. הרגשתי שלא במחיצתן כרגע מתרחשים הדברים האמיתיים. אז הגעתי לפנימייה ונכנסתי מחדר אל חדר, ובאף חדר לא קרה דבר. אחר כך הסתובבתי בין החדרים, וככה פגשתי את נטע ואת הקונכייה. ונזכרתי במבחן הגרוע במתמטיקה שנערך היום. וברחתי לים. ונזכרתי בארוחת הערב המתקרבת. והלכתי לחדר האוכל. ומצאתי את הבנות בצלחות מתרוקנות. ואף אחת לא דאגה לי וזכרה למלא לי צלחת. עזבתי אותן מרחמת על עצמי. הלכתי לבית ספר שדה.

פגשתי שם את אלה, בת השירות הלאומי. למרבה המזל הטוב, הייתה ברשותה חבילת ופלים פתוחה ובקבוק גדול של קוקה קולה. היא הושיטה לי את החבילה ומזגה לי קולה אל תוך כוס חד פעמית. "שוב מאסת באוכל הסטנדרטי שלכם והעדפת לאכול את השטויות שלנו"?

"איחרתי ושכחו אותי", ניסיתי להצחיק אותה ביבבה שלי.

"מסכנה שלי. את יכולה לחסל את הוופלות. יש עוד חבילות".

"תודה", אמרתי לה. "את צריכה עזרה במשהו"?

"את רצינית או שאת שואלת סתם מתוך נימוס"? היא ניסתה לוודא.

"שואלת מתוך נימוס", אמרתי, "מה קרה לך? ככה את מכירה אותי? את יודעת שאני נהנית מאוד מהפרויקטים הדביליים שלכם כאן".

"יופי. טוב מאוד", היא אמרה בעייפות. "אז אני אתן לך כמה עבודות שחורות. אל תכעסי עלי. פשוט, מחר צריכה להגיע קבוצה, וצריך לצלם להם כמה דברים, וצריך לנסות את מכונת השקופיות, אני חושבת שהיא קצת מקולקלת. אם כן, אז צריך לקרוא ליודה. טוב, אני חושבת שאני אטפל בזה. את תתעסקי עם הצילומים. אני מכינה דפי מקורות חדשים. בואי, תיראי".

על השולחן היו מונחים ספרים של ידיעת הארץ וספרי ילדים ואלבומים כבדים של צילומים. חלקם היו פתוחים ומהסגורים שביניהם בלטו סימניות שנתלשו מדפים משומשים. "מה, מה הנושא החדש"? הסתקרנתי.

"דיג", אמרה אלה, ופתאום נראתה פחות עייפה. "תיראי, הדייג ודג הזהב, וגם" – היא רצה אל הטייפ ופתאום בקעו אל החדר הצלילים של "בת הדייג": "אלי, נצור מצולות האינסוף ושמור נתיבות בימים. כמוני עומדים ילדים על החוף והמה בני דייגים"…

"תהיה הפעלה מעשית"? שאלתי אותה.

"את מתכוונת לדיג ממש? אני לא יודעת", היא אמרה. "נראה, צריך לחשוב על זה. אותי מעניינים הדברים הרוחניים של העניין. הים כמקום נוסף שהאדם מצד אחד כבש, מצד שני תלוי בו כדי להתפרנס. כל המשמעות של ציד. כל המהות של הדגים עצמם. השתיקות שלהם. החיים שלהם בתוך המים. טוב, ברור שלארוחת הערב התפריט יהיה דגים. צריך לדבר על זה עם שמעון".

"רגע, את רוצה להגיד לי שזה קורה מחר"?

"כן", היא אמרה, "אבל אל תעשי לי את הפרצוף הזה, יש לנו את כל הלילה".

"תגידי, אלה, מה היית עושה אם לא הייתי נקלעת אלייך במקרה עכשיו"?

"את באמת חושבת שזאת מקריות, גל? לא מתאים לך".

"לא ענית לי, אל תתחמקי, מה היה קורה אם"…

"די כבר, שמעתי אותך. יש כמה אפשרויות. או שהייתי משתמשת בסוף בנושאים המשומשים, או שהייתי נשברת, ומחפשת אותך. הייתי אפילו מנסה להשיג לך שחרור מהלימודים מחר. בטח תרצי לישון אחרי מה שיקרה כאן הלילה".

"את חושבת שתצליחי להשיג לי שחרור? אני חייבת ללמוד ממך כמה טכניקות. איך את עושה את זה"?

"אפשר לחשוב כמה שאת סובלת. מעניין מאוד שממך תמיד שומעים דווקא דיבורים נלהבים על האולפנא. לא נעים לי להגיד לך, גל, אבל את אוהבת ללמוד".

"איזה שטויות את מדברת. אני לא אוהבת ללמוד, אבל אני אוהבת את מה שקורה בתוך הלימודים".

"מה קורה"?

"אין זמן לסיפורי חוויות. מתי תלמדי לא להשאיר דברים לרגע האחרון? תגידי, מה הבוס שלך אומר על זה"?

"שוקי? אם הוא לא פיטר אותי עד עכשיו, אז כנראה שיהיה בסדר. טוב, את רוצה לעבוד או שסתם באת לפטפט איתי"?

"רק שאלה אחרונה", קימטתי את הכוס, "איפה החברות שלך? הן גם אמורות להיות פה ולעזור, לא"?

"הן יבואו יותר מאוחר, אני חושבת. אני מקווה. יש להן את הדברים שלהן".

"את הגברים שלהן", אמרתי ברשעות.

"את סתם מקנאה", היא ענתה אוטומטית.

"אני"???

לאלה אכן הייתה נטייה מסוכנת להשאיר דברים לרגע האחרון. היו לה רעיונות מבריקים, שידעו לשקף בצורה מדויקת ומרתקת את מהות המדרשה, אבל הם היו צצים בעיתויים לא הולמים. דווקא במצבים שבהם נדרשו כישורי ההמצאה והחידוש שלה, היא הייתה בוהה בשעמום ואומרת: "מה אני יכולה לעשות? אין לי רעיון". עם זאת, כאשר פתאום היה תוקף אותה חוסר השקט שהוביל לשינויים לא תמיד מתבקשים, אך לרוב מתקבלים ומאומצים בחיבה, היא ידעה לאלתר ולמצוא פתרונות מהירים לבעיות הרבות שהמציאה.

אלה הייתה עסקת חבילה. רצית אותה? – קיבלת אותה חסרת סבלנות, אך יצירתית; לא מתמידה, אך נאמנה; עקשנית, אך מתמסרת למה שמשתכנעת ממנו; מפיקה מהרגע הבודד את מה שאנשים אחרים מנסרים ממנו באריכות של שבועות. סיפור מתח שאמנם נכתב לפי התבנית המקובלת של הז'אנר, אך סופו תמיד מפתיע.

היא הייתה מדריכה שחניכיה – קבוצות חד פעמיות של תלמידים – היו מצייתים בלי להרגיש למזימות החינוכיות שרקמה עבורם בזמן שחשבו שהם נהנים.

אלה הייתה נסיכת המדרשה. כך, לפחות, אני תפסתי אותה. היו אנשים שחשבו שהיא שחצנית, מתבדלת – סנובית כפי שכינו זאת וקולנית מדי. אני ראיתי אותה ברגעים שבהם צפתה בעייפות במחשבותיה המתרחקות ממנה בשקט. לא הבנתי איך ייתכן מצב שבו אנשים לא ירצו להפוך את עצמם לשיר הערש שלה.

המדרשה – בית ספר השדה הימי הזה. שוקי הקים אותו, אבל הוא לא היה מצליח בלעדיה. נכון שהוא הביא את חדווה ויערה, גם הן בנות שירות לאומי, אבל דווקא אלה, האימפולסיבית, התגלתה כבעלת כושר ארגון שיטתי וראייה לטווח הארוך.

בשבוע אחד הם עשו את הכל. שוקי ואלה. כל מלאכת ההקמה. שבוע שאחר כך לא יזכרו ממנו כלום. רק העבודה השוטפת של ההווה, המבוססת על נהלים ברורים וכתובים, היא ההוכחה לכך שהיו פעם תכנון והכנות הפעלה.

ועכשיו אני יושבת מול ההתלהבות של אלה, כמהה לתדלק את עצמי ממנה. היא מתרוצצת בין החדרים ומדברת מכמה טלפונים בו זמנית. אני שמחה לציית לה. לתת לה להפעיל אותי בעבודות שחורות. אני מצלמת דפים. גוזרת. מדביקה. מצלמת שוב. עבודה טכנית. את כל היצירתיות אלה לקחה לעצמה. אני מכינה לה קפה שחור והיא מעדנת לי מבט חיבתי: "את ילדה טובה".

"ילדה", אני מתרעמת, "אפשר לחשוב. את גדולה ממני רק בשלוש שנים".

"שלוש שנים וחצי", היא ממהרת לתקן.

"אפשר לחשוב".

נטע באה לבקר אותי. "ידעתי שאני אמצא אותך פה", היא מתיישבת, מזיזה תוך כדי קריאה את הדפים המתהווים.

"כן", אני מרפרפת אליה חיוך. קשה לי לדבר כשאני חווה את שתי הבנות האלה בו זמנית. הן היו אמורות להיות חברות, אני חושבת לא בפעם הראשונה, אבל השהות של שתיהן יחד, ללא נוכחות ניטרלית, שלי למשל, עלולה לשרוף אותן מעוצמה של אנרגיות מסוכנות. תשוקה להרפתקה. מעיינות של דמיונות וכוחות ביצוע לא מרוסנים. להבות שאסור להשאיר לבדן ללא השגחת מבוגר.

עכשיו הן מביטות זו בזו בעניין. בדמיוני במבטים שהן מערבלות מונחת הבטחה להיפגש פעם ולדבר באמת. על מה הן ידברו ללא התיווך שלי? אני מסתקרנת.

עלי! על מה כבר יש להן לדבר? אני המכנה המשותף שלהן. אותי הן מכירות הכי טוב. כל אחת מזווית אחרת. הן ידברו עלי, והפאזל – התעלומה הגדולה שקוראים לה גל – יתחבר להן. זה מה שהן צריכות לעשות כשהן לבד בלעדיי.

"אז את באה"? שואלת אותי נטע.

"לאן"? אני לא בטוחה ששמעתי את השאלה. מביטה בנטע ורואה תימהון טהור נעוץ בי.

אלה צוחקת. "זאת בעיה עם גל", היא אומרת לנטע. "כשהיא בתוך משהו, הנאמנות שלה מוחלטת. היא שוכחת לגמרי שיש לה חיים אחרים גם במקומות אחרים".

"ודרך אגב, החיים האחרים האלה הם דווקא החיים האמיתיים שלה. המרכזיים שלה. לפחות הם אמורים להיות", עונה נטע לאלה. תחושה מוזרה. אני נושא השיחה, אבל מבחינת השתיים שמשוחחות, אני לא נחוצה, אפילו שאני נמצאת שם בפועל.

"איך את יודעת? איך את קובעת? מי נתן לך את הסמכות להחליט מה החיים האמיתיים של גל"? שואלת אלה.

"ואת? מה את יודעת? למה את חושבת שדווקא את"?

אני משתוממת בשקט. האם ייתכן שהן רבות עלי? "גל"! הן קוראות בו זמנית. עכשיו אני אמורה להחליט. אמא שנדרשת להכריז את מי מבין שני הילדים שלה היא הכי אוהבת. איזה מטומטמות.

"מה אתן רוצות ממני? השתגעתן? למה אתן עושות לי את זה? אתן יודעות שאני אוהבת אתכן".

נטע מתאוששת ראשונה מפרץ הווידוי העצבני–נואש שלי. "תודה על המחמאה הלא צפויה", היא אומרת, "נסחפת קצת, לא? בסך הכל קצת ריכלנו עלייך, מה יש? אני הגעתי לפה כי רציתי לשאול אותך אם את מעוניינת להצטרף לערב שירה מטופש שחיה מארגנת. בעצם רציתי להציע לך לברוח משם, אבל אני רואה שכבר ידעת לברוח בעצמך. מה אתן אומרות, שאני אצטרף אליכן? אתן צריכות עזרה"?

הבטתי באלה במבוכה. היא, לעומת זאת, אמרה לנטע בשלווה: "בטח. יש לך בעיה עם עבודה שחורה"?

"יש לי בעיה עם עבודה שחורה"? נטע פונה אלי.

"לא יודעת. תלוי. נשאר בכלל מה לעשות"? אני שואלת את אלה. "מה השעה בעצם"?

"חצות ורבע. דווקא לא כל כך מאוחר. האמת היא שאת רוב העבודה כבר גמרנו. אתן יודעות מה, יש לי רעיון. תהיו הקהל שלי. הקבוצה. אני אתאמן עליכן. אני אפעיל אתכן בתוכנית החדשה שלי ואתן תגידו לי מה דעתכן. מה דעתכן"?

נטע מרוצה ומתחילה להתמלא רעיונות. למשל שהיא ואני נייצג כל מיני טיפוסים שעשויים להיות בתוך קבוצה. הטיפוס הסקרן והטיפוס המטומטם והטיפוס המעצבן והטיפוס המתלהב והטיפוס האדיש. ואנחנו ממש נציג את הטיפוסים האלה. נתנהג כמותם.

"אולי נביא לכאן כמה בנות מהכיתה"? אני שואלת בחשש. איך אוכל להתמודד עם גודל המשימה שנטע מציבה בפניי.

"כן", נטע היא עכשיו הטיפוס המתלהב, אבל בלי להציג, "כמה בנות אפילו לא יצטרכו להציג".

אלה מבחינה שאין לי כוח וחשק להיות בתוך ההוויה שנמלטתי ממנה. היא גם יודעת שאני שונאת להיות חלק מעדר. נעים לי להיות בפני עצמי. כל המרבה הרי זה מסובך. "נטע"! אומרת אלה בהחלטיות.

"כן", נטע מבינה בלי הסברים. "טוב", היא מתעשתת, "תתחילי כבר".

ועוד לילה מיוחד בפני עצמו נפתח אלינו. מדי פעם, כשהעייפות מתחילה להתפשט בנו מבפנים, אנחנו יוצאות החוצה, אל הים, לנשום אותו. יש תקופות ומצבי גיל שנושמים ריחות טובים. ממלאים את הנפש בים. אחר כך זה מתחלף אצל אנשים מסוימים לשאיפות מרעילות יותר. סיגריות, למשל.

י"ד

הצרחות שלנו ממלאות את כל השטח. אנשים מהיישוב עוברים ליד המתחם שלנו. מביטים בנו בתימהון. לאחר רגע הבהלה האוטומטי, הראשוני, הם מבינים שאנחנו בסך הכול נהנות. אני מקווה שהם זוכרים לחיוב את הגיל שלנו.

החדר של ורד הוא המוקד. הרדיו דולק. רשת גימל וגלי צה"ל מתחלפים בו במהירות. הרדיו שלה צורח ואנחנו איתו. "אני בכלל לא מכירה את השיר הזה", צועקת חיה, "אבל לא אכפת לי, נכון"? היא שואלת את ורד.

"מה נכון"? אני לא מתאפקת ומשרבבת את השאלה הזו תוך כדי ריקוד.

"שככה צריך להרגיש".

נטע ואני מחליפות מבטים, אבל מהר מדי אני רואה שהמבט של נטע נוטש אותי ומתחבר עם המבט של ורד. מבט של הבנה ושל ברית ושל שפה אחת. כל מה שמבחינתי השתייך לקיום המשותף של ההוויה הנקראת "נטע ואני".

דקירת כאב שעדיין אין לו כלים להסביר את עצמו. עדיין לא פענחתי את המוקד. אני צריכה קודם להחלים מהכאב עצמו, והוא עדיין לא חד מספיק. כדי להיות ברור לי, עליו להיות מובהק יותר, אבל אני מסרבת לחוות אותו עכשיו. במקום זה אני מוכנה ללמוד לשמוח מהכוהנת הגדולה, ורד, ששרה ברהיטות את מילות השירים באנגלית. היא בטח גם יודעת את שמות הלהקות המבצעות אותם. ושוב אני נפעמת ומשתאה מנין הכלים והידע, ומה במסלול הפרטי שלה הכשיר אותה לדעת את מה שדרכי חסומה אליו ואינני יודעת איך ניגשים.

אנחנו מקפצות. הדלת נעולה, אבל המוזיקה פורצת החוצה ואנשים עוברים ושומעים את הלועזיות הזו. הדלת סגורה ומסתירה אותנו בנועזותנו – אנחנו לבושות במכנסיים. אמנם מכנסי טריינינג שמשמשות אותנו בשיעורי ההתעמלות, אבל בכל זאת, נטולות החצאית התמידית אנחנו חשות בחופש שיש לו, משום מה, טעם של מעשה רע.

או לפחות בעיניי. ורד, למשל, הגדילה לעשות והיא לבושה במכנסי ג'ינס. היא לא נראית בעיניי נועזת. למעשה, מהאופן הנינוח שבו היא מתנועעת בהם, כל אחד שלא היה מכיר אותה היה משוכנע שתמיד היא לובשת אותם. הנה, הם גם דהויים.

אני עם כולן יותר בקטע של המוזיקה ושל הצרחות מאשר בקטע של הריקוד. הגוף שלי מסרב להתמזג עם התנועות של כולן. קשה לי ולו להביע את עצמנו בפיזיות הזו. הוא נוקשה ואני מנסה לרכך אותו, אבל מבינה ללבו ולא משכנעת אותו בכוח. הוא ואני לא יחידה אחת, כנדרש מאיתנו להיות צוות מתמזג ומאוחד. הוא ישות נפרדת, זרה וסרבנית. כאשר אני מנסה להתאחד איתו הוא מביט בי בלעג. בלעדיו אני מסורבלת. מגושמת. נלעגת.

אני עוצרת את תנועותיי ומביטה בבנות הרוקדות. הן כל כך יפות. לא די בכך שהן הגיעו כל אחת לחוד להרמוניה עם גופן, כעת התנועות שלהן מתואמות כקבוצה. קבוצה שאני חלק ממנה בלבי, בנפשי ובהווייתי, אבל לא בגופי.

נורית נכנסת ויוצאת, מביטה בנו בחיוך. מצטרפת לכמה דקות, אבל בחצאית. רוקדת מעט, אבל לא בהתמסרות. וחנה – חנה איננה. חנה לא נחשפת, בוודאי שלא במצבים מסוכנים שכאלה, שדורשים ערטול רב עוצמה שכזו של נפש שנתונה בעצם עיצובה. תהליך של פיתוח תמונה, שנעשה אך ורק בחדר חושך.

למחרת, בכיתה. "מה שמעתי עליכן"? שואלת בידידותיות צופיה, המחנכת שלנו.

"מה שמעת עלינו"? חיה חסרת המודעות צונחת פנימה, בקלות מטופשת, לתוך קופסה גדולה, פעורה מלמעלה.

"באו אלי כמה אנשים ואמרו לי ששמעו אתכן משתוללות קצת אתמול בלילה", היא אומרת – לרגע חיוכה איננו מש ממנה.

"צריך קצת להתפרק", אומרת נורית.

"את יודעת, מתח, לחץ, צריך להשתחרר", אומרת הדסה בקולה החרישי.

"אין מחלוקת", עונה צופיה, "זה רק הסגנון שקצת מציק לי".

"מה מציק לך"? נטע מישירה אליה עיניים.

"אמרו לי", אומרת צופיה, "שזו הייתה מוזיקה באנגלית. אתן השתוללתן כמו בדיסקוטק. ככה לפחות דיווחו לי. אתן יודעות, גם אם זה לא היה ככה בדיוק, יש כאן עניין של מראית עין. וגם ממכן מצפים, אתן יודעות, בכל זאת, בנות אולפנא. נערות דתיות בתיכון שאמורות לתת דוגמה לילדות קטנות. וכל העיסוק הזה בעבודה זרה"…

למה קוראים לזה עבודה זרה? אני תוהה. היא די מוכרת דווקא.

ט"ו

פעם – לפני הקטסטרופה – כל מכר חדש בימית היה פחות אדם זר אחד ברחוב. אבל מה זה עוזר עכשיו – כשהרחובות שם ריקים.

"את שוב בענייני ימית"? שואלת אותי ורד.

"איך את יודעת"? אני נדהמת. מכל הבנות, דווקא ורד מבינה.

"זה לא קשה, יש לך את המבט המצועף הזה", היא מחייכת אלי.

"זה לא יכול להיות", אני אומרת לה. "חייב להיות כאן עוד משהו, ואת חייבת להגיד לי".

"אז ככה", היא עונה לאחר רגע של מחשבה, "נתחיל בזה שאני לא חייבת לך כלום. עכשיו, כשעברנו את המחסום הזה, אז מה זה משנה בעצם. הרי צדקתי. וזה מה שחשוב".

"ורד"! אני די מפצירה.

"את שרת", היא אומרת בביישנות. "האמת היא שלא נעים לי להגיד לך. זה היה רגע אישי כזה. בינך לבין עצמך. אני גם יודעת עלייך. את אף פעם לא סיפרת לי, אבל אני יודעת".

"לא סיפרתי לך מה? על מה"?

"על ימית".

מעולם לא סיפרתי לוורד. לשם מה? לא כל אחד צריך לראות את הפצע שלי. מספיק שיודעים על קיומו. היא ידעה – כי מי לא ידעה על הפציעה. באופן עקרוני החלטתי שמהתקופה הנוכחית ואילך הפציעה תהיה פרטית, אבל עדיין, למרות התאוששותי המפליאה, הייתי נתקפת בבולמוסי דיבור ומספרת על גן העדן, שכמו בן דמותו התנ"כי, הוא כבר הופקע מהארציות אל השמיים.

"את רוצה שאני אספר לך"?

"איך שאת רוצה". ורד בסדר, לא רוצה להכביד, אבל איך אני אדע אם היא באמת מתעניינת. אם אכפת לה.

"מה עושים איתך"? אני שואלת, וזה משעשע אותה.

"כלום", היא צוחקת, "משאירים אותי במקום".

ורד מתכוונת לזה. "את בסדר", אני אומרת לה.

"גם את, גל", היא אומרת לי, ואני חשה גלים של שמחה.

חולמת על הרפתקאות, אבל לא הרפתקנית. לים מגיע ציון 80 – טוב, אבל לא מקורי. "את עומדת לעבור למקום אחר" – אני נקטעת על ידי צופיה.

"לאן? מה עשיתי"?

"כיסא בלי חלון".

"לא"!

"אז תשתתפי"!

"אין לי מה".

"את יודעת מה הנושא"?

"כן".

כבר שבוע שאני ניזונה משאריות של מעשים. תנו לי מסטיק אחר ואני אלעס בשמחה חדש.

עוד מעט ידהה הים ואני שוקלת לבקש שישלחו לי ממנו בצנצנות קבועות כשלא אהיה כאן. בינתיים בהפסקות אנחנו בנות ים בעיניים אדומות מסופות חול.

אני מביטה בהן – חברות שלי? אחת אחת אני סוקרת אותן. מנסה לבודד אותן מכל מה שידעתי עליהן. להיות אובייקטיבית. להתחיל מהתחלה. נניח שהן חולות נפש שעלי לאבחן אותן. מה אכתוב על כל אחת מהן בתיק שלה? עכשיו כשצופיה הגשימה את איומה והעבירה אותי לכיסא שלא רואים ממנו את הים, אני מתבוננת באובייקטים אנושיים. מתמקדת. אף ריס לא יחמוק ממני. נורית משתנה. פעם שיער ארוך, פעם שיער קצר. פעם מוזנחת, פעם מטופחת. אבל היא עקבית בדתיות שלה, הלא מובנת מאליה, שהיא חוקרת לעומק.

ורד – אין לי כוח לוורד. גם לוורד אין כוח אלי. אני מחליטה לא לוותר ומכריחה את עצמי להתבונן בה כדי לדווח לעצמי. חיה קמה לרגע, ושדה הראייה שלי נחסם. היא מסתירה לי. אני קמה כדי לתצפת על ורד. צופיה גוערת בי: "גל, תשבי. מה את חושבת שאת עושה"? ופתאום, אולי בחסות הבלבול הקלוש והרגעי, ורד קמה גם היא, ולתדהמתי מסתלקת מהכיתה בלי הסברים. ננטשתי על ידי אובייקט המחקר שלי, אבל אני מחליטה להתאושש – ועוברת לרז.

רז היא פלא שאינני יודעת איך לגשת אליו. בסתר אני מסמנת אותה בלבי. רז היא קשר לטווח הארוך. אני מתווה אותו בעדינות קלושה. יש לה שיער בהיר וקצר. נפוח. פנים מצחיקות. אני לא יודעת מה מצחיק בהן. עגולות. קטנות. אולי זאת ההבעה המטורפת שעושה שמות בסולידיות המוקפדת שלה. כבר מזמן אני מבינה שהשקט שלה הוא מזימה ערמומית. חתרנית. רז הייתה יכולה להיות "המצחיקה של הכיתה", אבל אף אחד לא יאלץ אותה לכלום. היא תצחיק אותנו כאשר תחפוץ בכך, ובין פעם לפעם אין רצף, לצערי.

היא הייתה יכולה להיות המתחרה שלי בכתיבה, המתחרה של נטע בדרמה, המתחרה של ורד במוזיקה. אבל אין שום רצף. אין תוכנית כוללת. יש יהלומי הפתעות לא מבוקרות. ורוב הזמן שקט סהרורי. "מה את מסתכלת עלי"? היא מקפיצה אלי מילים פרועות.

"גל", מצטרפת אליה צופיה, "בנסיבות אחרות, של בית ספר יסודי, למשל, הייתי מוציאה אותך מהכיתה. מה קורה לך בזמן האחרון"? ואז היא מוסיפה את הקלישאה הגדולה של ציבור המורים לדורותיו, באשר הם: "אף אחד לא מכריח אותך להיות כאן. אבל אם את בחרת להיות איתנו, אז אל תפריעי".

"כן, המורה".

אני לא נכנעת לדחף החזק להפסיק את פעולת המחקר שלי. כל כך הרבה מכשולים. אני מזכירה לעצמי שזאת כנראה דרך אלוהית לבחון אותי. לא מסתלקים ממשימה. לא עוזבים באמצע. אני מחפשת סימנים לחיזוק הדבקות במטרה, ובמקומם נחשפת לסימן שמסמל את הצד הנגדי – הצלצול. יש בי חיוך גדול. אולי באמת מגיעה לי המנוחה הזו.

ט"ז

לוורד יש עיניים שמאלניות, אבל אני מקווה שהלב שלה ימני. רק מי שמכיר אותה יודע שעיניה עזות. לכל האחרים הן נראות נינוחות, אפילו קלושות. יש לה קוקו חום, שנאסף מקדימה, והוא מבולגן כאילו שזו בעצם צמה שלא הצליחה. והרישול שלו הוא הדבר הכי מדויק. לפעמים אני מנתקת את הקוקו של ורד מוורד, ורואה בו הוויה בפני עצמה. אני מנהלת איתו מערכת יחסים שלא ידועה לוורד, אבל קשורה אליה.

הכי אני אוהבת את ורד ואת הקוקו שלה עייפים. הם שקטים, לא נאבקים, אולי נרדמים. ואז עולות על פני השטח המהויות הפצועות שלהם, שעטופות צמרגפנים רכים. אני מרגישה את הצמרגפנים האלה – עננים מהורהרים, ומתרכזת בבושם שלהם. שמה גרה ורד. ככה ורד.

"באת לבקר אותי או לעזור לי"? שואלת אותי אלה.

"מה את מעדיפה"?

"מה את מעדיפה"? היא מעתיקה אותי.

"באתי לתחזק את ימית".

"את הזיכרונות שלך או את ההנצחה שלה"? – אלה לא תיתן לאף אמת להתחמק.

אני לא עונה, אולי כי אני לא יודעת.

"מה קרה"? היא שואלת, "את שוב מריחה את הריח"?

"כן", אני עונה לה, "וזה אפילו לא יום השנה".

"את צריכה חברה או להיות לבד"? היא שואלת בהזדהות מיומנת.

"אני צריכה להיות לבד עם חברה".

אלה מחליפה מבטים עם השעון שלה. "יש לי כמה דברים לעשות, אבל אני מוכנה לארגן אותם ב'חדר ימית'. ככה אני אוכל לעשות עלייך בייביסיטר. איך אני"?

"שאני אגיד לך מה באמת אני חושבת עלייך"?

"לא", היא מתחננת בדרמטיות, "תחסכי את זה ממני. בבקשה".

"במוקדם או במאוחר תצטרכי הרי לדעת את האמת", אני מזהירה אותה.

"כן, אני בהחלט סומכת עלייך".

אני מדפדפת באלבומים. רואה את האנדרטה. מדמיינת את עצמי עליה. עיניי מנציחות את הנוף. את הפער הקרוב שבין המדבר לים, שרק המבט הגבוה מאחד. באחד מהאלבומים מופיעות תמונות שפיתחתי מהאלבום הפרטי שלי. בית משפחת אבן בימית. המרפסת שמשקיפה על הים. קירות שעדיין התמונות מסתירות. לא ריקים, חלקים, כמו ביום הראשון שראינו את הבית, וגם ביום האחרון – כשהסרנו את התמונות והנחנו בארגזים שהעניק לנו צבא ההגנה לישראל.

הקירות היו כל כך ריקים ביום האחרון שלנו בימית. לא רק בדירה שלנו, גם בדירות האחרות של הבית. אף אחד כבר לא נכח בהן. היינו המשפחה האחרונה בכל הרחוב. הדירות האחרות היו פתוחות. שוטטתי בהן. אחר כך לקחתי טוש שחור ובכל דירה רשמתי על הקיר את שמות הדיירים שגרו בה מאז שנוסדה. דירה–דירה עברתי. משפחה–משפחה. אבא, אמא, כל ילד בסדר יורד עד לתינוקות הכי קטנים שהיום הם כבר ילדים.

בדירה שלנו הייתה מאז שנבנה הבית רק משפחה אחת – המשפחה שלנו. לא יכולתי לרשום את השמות שלנו על הקיר. עדיין הסתובבנו בדירה. היינו חיים מדי. במקום זה כתבתי על הקיר באותיות גדולות: פה חיו יהודים. פה ימשיכו לחיות. עוד נשובה אלייך, ימית.

חייל אחד, מאותם שבאו לפנות אותנו, ונשארו לעזור לנו לארוז, הביט בי בשקט. כשסיימתי למלא את הקיר הוא שאל אותי: "מה הטעם? הרי במילא עוד מעט הבית ייהרס".

"זהו"? שואלת אותי אלה. אני מושכת בכתפי.

"אבל לא הספקתי להיות איתך", היא מוחה. אני עדיין לא עונה.

"מה קרה? כואב מדי"? אני מהנהנת.

"מה יהיה איתך"?

"זה לא עד כדי כך נורא", אני עונה לה. "אני סתם פתאום רואה בתים נופלים. את יודעת, כמו גורים פצועים הם היו. והדחפורים – כמו דינוזאורים מפחידים. מפלצות רעות".

"תתחבאי", אומרת אלה. "אני שומעת קולות של בנות מהכיתה שלך. הן בטח מחפשות אותך. או שאת רוצה לחזור למציאות"?

"אני כל הזמן במציאות", אני מבהירה לה, אבל ליתר ביטחון גוררת אותה איתי לאיזה חדר נידח, ונועלת אותנו. "השאלה היא כמובן באיזו מציאות. איך בכלל קובעים מהי המציאות הנכונה"?

"את לא מתכוונת לגרור אותי עכשיו לשאלות פילוסופיות", לוחשת אלה, שנדבקה בפחדים שלי להימצא על ידי בנות כיתתי.

"דווקא לא הייתי מתנגדת", אני עונה לה בלחש. "בואי נצא. אולי הן כבר הלכו. שווה בדיקה".

אנחנו יוצאות. בית ספר השדה ריק לגמרי. "אולי הן בכלל לא היו פה"?

"את חושבת שאני דמיינתי את זה"? מתקוממת אלה.

"זה יכול לקרות. מה את כל כך כועסת"?

"יש גבול", היא סונטת בי, "פרנואידית זאת רק את. אין לי שום כוונה לגזול ממך את התואר המכובד".

"תודה שאת שומרת על הזכויות שלי", אני מחייכת אליה. "דרך אגב, אני מרגישה מצוין. עבר לי".

"יופי", היא מרוצה. אחר כך היא שואלת אותי אם אני רוצה לשתות מים.

"אם כבר, אז קולה", אני מתקוממת. "מה קרה לך? אני לא חולה".

"אז מתי נתראה שוב בנסיבות האלה"? היא שואלת אותי.

"לא כל פעם שאני נזכרת זה כרוך בכאבים", אני מזכירה לה, "את שוכחת שאני מתנדבת בהתלהבות להרצות לקבוצות על ימית".

"אני לא יכולה להרשות לעצמי לשכוח", היא מחמיאה לי, "חשבת פעם לעשות קריירה כמדריכה מקצועית"?

"אפילו לא בשירות הלאומי", אני מתגרה בה.

"אז מה תעשי שם"? היא שואלת אותי לא בפעם הראשונה.

"לא יודעת, אני רק שישיסטית. תני לחיות".

"פתאום את רוצה לחיות. עוד מעט תרצי להיות מאושרת".

"אני מתנצלת" – אני מתנצלת. "תגידי, איך היית כשהיית בתיכון"?

"יותר גרועה ממך", היא נלכדת בתוך הצחוק שלה.

"אני אמורה להיעלב"?

"כן".

"לא רוצה".

"תינוקת".

אני לא עונה לה. מישהו פה צריך להיות מבוגר. אני תוהה מי הבנות שחיפשו אותי, מתוך תקווה שאלה לא דמיינה. "את צריכה עזרה"? אני שואלת אותה שנייה לפני שהתכוונתי להסתלק, נשלטת על ידי דחף משונה, פתאומי.

"משוחררת", היא מחייכת אלי בהבנה, מודעת לאנרגיות ההפכפכות והסותרות שלי.

"אבל יש הרבה עבודה", אני מתעקשת להתעקש.

"אני מוותרת לך", היא צועקת, ואז לוחשת לי – כדי שהיא לא תשמע את עצמה – "רוצי, לפני שאני אתחרט".

אני רצה בכל כוחי.

הגעתי מתנשפת לחדרים. כולן מכונסות בחדר של חיה ונטע. "איפה היית גל? דווקא חיפשנו אותך במדרשה", שואלת–מדווחת נורית.

אני בוחרת לחייך במסתוריות. "אני מצטערת אם איחרתי. מה קורה"?

נטע מחייכת אלי בעייפות. עוד אחת מהיוזמות של חיה?

חיה אומרת: "אנחנו לא מגובשות".

"אז מה את חושבת לעשות בעניין"? אני שואלת אותה.

ורד ורז מצחקקות. חיה מתעלמת מהן וממשיכה להתמקד בי. "טוב", היא אומרת, "זה באמת העניין. בשביל זה התכנסנו כאן כולנו. וזה כולל אפילו אותך".

"על מה את מרמזת"? אני שואלת אותה בארס מהול בהרבה מתקתקות.

"אל תתחילו, בבקשה", נזהרת אביגיל.

"לא להתחיל מה"? מיתממת נטע. ללא ספק משעמם לה.

חיה עדיין לא מבינה, אבל רוח הדברים מחלחלת אליה באיטיות. "אתן רואות? לזה התכוונתי. אנחנו בכלל לא מגובשות. כל פעם שאנחנו ביחד שלא במסגרת הלימודים, אנחנו מתחילות לריב".

"אבל מי אמר שאנחנו צריכות להיות מגובשות"? אני פורצת מוסכמות.

ורד מסמנת לי מחיאות כפיים סמליות.

אני רואה אפלולית של חדר. ורד מטושטשת על המיטה. עוד אקמול פורטה. בתוך הבנות אחווה מתנדפת כבושם. החדר סגור – אל תברחי, אחווה. דיבורים מתעמעמים מכאב נמוגים אל תוך שארית היום שמקדים להחשיך. בכל זאת חודרים רסיסי ים, שמתמקמים מאותו יום בעיני ורד. ואני משוכנעת שפעם היו לה עיניים חומות. סודות לא חשובים מסתחררים מגושמים וצונחים בלאות. אני מקשיבה לקשב. הכל עגול ונמוך עד שהצללים מאריכים, מחדדים את הרך.

אני מתבוננת בתוך החדר שגובר עלינו. ורד נראית עצובה, אך אני יודעת שזה רק הגוף. ידיה על ראשה כמו צעיף. "אני באמת עייפה".

"למה באמת"?

"אני" – עיניה נעצמות. "לא. תמשיכו".

כמה טוב לדבר עליה בידיעה המתוקה שאולי היא שומעת. תחושת סכנה. איך תגיב לאהבה? אני מפוררת אקמול עייף ונבוכה מהשאלות האישיות שאנו שואלות זו את זו. בינתיים בתוך ורד – גוף אפל שרוע – נספגו פתקי משאלותינו. נחה לה חיבה. כל האביזרים הנשיים שבחדר מאשרים בחוזק את מה שהם מעידים עליו. תאי הגוף מפנים לו מקום. דמעות הלב הופרשו.

י"ז

"צריך קצת להיכשל לפני שמתאבדים", אמרה לי ורד. הרמתי בזהירות את המבט, והיא שאבה מכך עידוד והמשיכה: "מה בכלל נכשלת לפני כן בחיים, אה? כמה כישלונות היו לך בכלל? את חושבת שאת ראויה לבצע את ההרואיות הזו"?

"זאת לא הרואיות", תיקנתי אותה. היה מאוחר מדי. שתינו שמנו לב ללהט המוכר, שהופיע מחוץ לשליטתי ובניגוד לדעתי. ורד חייכה. לפחות שתסתיר את זה, אבל גם היא כנראה לא יכלה לשלוט בעצמה וזה גם היה האות לכך שהסבלנות שלה עמדה לפוג. היא את שלה כבר עשתה, אני צריכה להעריך את זה.

בכל זאת קשה לסלק ככה את הצורך הזה לעזוב. את העטיפה – שם עצם ושם פועל – של העלבונות הענוגים, הכואבים במתיקות. הם יצטערו. נכון שהם יצטערו כשאני אמות? איך יהיו ההספדים?

נטע נכנסה לתוך החדר ולתוך השיחה של ורד ושלי ביהירות דורסת, קצרת רוח. "מה קורה"? היא שואלת את ורד. למה היא לא שואלת אותי? מה רע בתשובות שלי? מי יכול לדעת יותר טוב ממני? זאת אני!

"גל בדיכאון", עונה לה ורד. אין בה שמץ של דריכות.

"מה הפעם"? מזלזלת נטע. פשוט לקום וללכת? האם ורד יודעת שהיא נמצאת במבחן שלי? האם היא מתכוונת לעמוד בו? שלא תיכשל. בבקשה.

"נטע"! בקולה של ורד יש תחינה לעזרה. אני שמחה שהיא לפחות מודעת לעובדה שאני מעמידה אותה במבחן. היא לא יודעת מה לעשות. אבל אני מורה רחומה וחנונה. אם אני רואה שמץ של מאמץ, של השתדלות – אני הולכת לקראת התלמיד הנואש.

"זה בסדר", אני אומרת לוורד.

"את בסדר"? היא שואלת אותי.

"כן. תודה".

"את לא צריכה להגיד לי תודה" – חוש הצדק של ורד ניעור.

"אפשר להגיד שעזרת לי", אני ממשיכה ללכת לקראתה. אולי כי כל משפט כזה הוא גם התעלמות נוספת מנטע, שמתעלמת ממני לאורך כל ההתרחשות. באקראיות מוחצת, כך נראה לי.

"באמת"? החיוך של ורד הוא השמש כשהייתה תינוקת. כל הפוטנציאל החם שלה התקיים בה, אבל עדיין ברכות טהורה ולא הורגת בסנוורים.

אין לי זכות להחזיר לה חיוך. כל צחוק קפוא לעברה יהיה עוול. לא משתווה בשום אופן לטוהר הקורן שבו נראית אמת כשהיא אמיתית.

"היא לא יכולה להיות נחמדה אפילו אלייך"? אני שומעת בלכתי את נטע, שנשארה שם.

"אבל אמרתי לך שהיא עצובה", מגינה עלי ורד. אם להזדקק – אז רק לה, אפילו שלרוב היא מאכזבת. אסור לצפות ממנה לדבר. כל התגלות כזו היא חסד.

לא. לא ללכת עכשיו לים. זה בנאלי מדי. אז לאן? הדיונות מפחידות אותי בלילה. אני באמת רוצה להיות לבד? או זקוקה לחברה? חברה בוגרת או צעירה? האם עלי לחגוג את העלבון שהכבידה עלי נטע? מה קורה לה? היא יודעת שאני עצובה וכבר יומיים שהיא מתעלמת ממני.

אני הולכת לחדרי חסר הרחמים וחסר הפרטיות. חנה כבר ישנה. אני מפענחת את תחושת ההקלה האכזרית מהגילוי הזה. חנה ישנה. לא צריך לארוג שום שיחה חסרת משמעות. ורד ונטע מסתובבות. חגות יחד בברית שלהן. אם אחפש אותן, אמצא מיד. אין כאן מקומות מסתור מהעיניים הנעלבות שלי. אני מקווה שאלה הבוגדת לא מארחת אותן במבצר שלה. בקנאה הזו לא אוכל לעמוד. מה ורד מצאה בנטע שאין בי? רגישות? – אני מתאכזרת אליהן באבחנה שלי. מה נטע מצאה בוורד שאין בי? – תשובה שקל לדעת אותה וקשה להסתגל אליה. ורד היא ישות כה מרתקת במרחק המרחבי שלה. שום דבר לא דומה. פלא. אני לא מצליחה לישון. אני שמה סוודר על הפיז'מה שלי ויוצאת החוצה. קר מדי ואני נבוכה. אי אפשר לדעת את מי אני אפגוש. ורד ונטע לא בחדרים שלהן, ואם הן מדברות – הקול שלהן חרישי, או שהן רחוקות מאוד מכאן.

נורית בענייני דת. פוליטיקה לא מעניינת אותה. החניכים שלה בבני עקיבא היו רוצים שהיא תארגן אותם לצייר שלטים להפגנות, והיא מארגנת להם ימי עיון ולימוד בחברותות. הנושאים שהיא בוחרת מרתקים, אבל לא כולם יודעים להעריך את זה.

נורית חייבת להבין. היא ואני יכולנו לחולל עם החומרים האלה גדולות ונצורות, אבל נורית לוקחת אותם למקומות מבוצרים, ואני משתמשת בהם בכמיהה שלי אל שטחים פתוחים.

נורית ואני – זיכרונות ימית משותפים. היא בונה מהם אמונה – בצדקת הדרך, בחשיבות המטרה, באצילות המאבק. באמונה עצמה. אני רק חווה החמצות. פצועה מספקנות. חיה את המבט האחרון על העיר. כותבת להבין ולהנציח.

נורית נוברת בספרים קדושים. העיניים שלה נפוחות מחוסר שינה. מפצה בהתמדה על קשיי הריכוז שלה. אולי היא הייתה פעם עילוי, שהיה יושב לאור הנר, לומד תורה, ולא הבין שהנר כבר כבה מזמן. נורית! הגיע זמן שחרית – אני לא אומרת לה כמובן, לנורית שעיסוקיה הם רק הפסקות מהתפילה הגדולה, בעלת שלושת החלקים.

נורית היא מיסיונרית של עומק יהודי דתי. ניצבת בראש המערכה למיגור הקלישאות השטחיות. לוקחת את הלהט שבשירים החסידיים, אבל רק משתמשת בו לצרכים הדידקטיים שלה. החניכים שלה אמורים להתאמץ, לא סתם לכייף.

י"ח

באמצע הדיבורים חיה התחילה לשיר. אני בדיוק ניסיתי לספר לוורד על רעיון שלי – שבעצמי לא הבנתי. הייתי זקוקה לוורד כדי לנסח אותו לעצמי. ורד גילתה עניין, אבל לשיר היו כוחות משלו, והיא נשמטה ממני. שלושת השולחנות התחילו לשיר: "הילל אומר / הווה מתלמידיו של אהרון / אוהב שלום / ורודף שלום / הילל אומר / אוהב–אוהב–אוהב את הבריות / ומקרבם / ומקרבם לתורה".

בנות התחילו לדפוק על השולחנות ולרקוע ברגליים. הקאנון היה בלתי נמנע בשיר הזה: הילל או… – הילל או… / הווה מתלמידיו של אַ… – הווה מתלמידיו של אַהַ… / אוהב שַ… – אוהב שַ… / ורודף שַ… / ורודף שַ…

בדרך כלל הייתי מתמסרת לשיר האהוב הזה, אבל הפעם שתקתי. חיה ידעה שאני מדברת עם ורד. היא ישבה מולנו ויכלה להבחין שהנושא חשוב לי. אולי היא קינאה. אולי היא רצתה שגם אותה אשתף בסיפורים אישיים. הרגיז אותי שהיא התחילה לשיר ולגרור את כולם כשהייתי באמצע הדיבור.

אני יודעת שבכל מקרה מישהי הייתה מתחילה עם הזמירות בדקות הקרובות, אולי גם מישהו מהמורים, אבל עד אז, אולי הייתי יכולה להציג לוורד לפחות את עיקר הרעיון שלי. "צור משלו / משלו א–כ–אל–נו–או–או–או / צור משלו / משלו א–כ–אל–נו"… "נו, גל, למה את לא שרה"? שאלה אותי חיה בדרבון מהסוג של מדריכות בבני עקיבא כאילו שאני איזו חניכה מופנמת.

תסתמי את הפה, רציתי לצרוח עליה, אבל במקום זה נעצתי בה מבט חד, שהיא הקפידה לחמוק ממנו. רציתי לעזוב את השולחן, אבל ידעתי שזה ייראה הפגנתי מדי וכולם יביטו בי בתמיהה חשדנית, ולא היה לי כוח.

גם לא נראיתי טוב. שמלת השבת שלי הייתה מקומטת, השיער שלי היה גרוע והאיפור בעיניי לא החזיק מעמד מאז שעטיתי אותו לפני שבת. ולא יכולתי לחדש אותו, כמובן. זה כמו לצייר בשבת.

התחלתי לברך ברכת המזון בעל פה