להקת "דודה" בהנהגת דני סנדרסון וגידי גוב פעלה שנה אחת בלבד, בין 1980 ל-1981. בין שאר שיריה הידועים ("אלף כבאים", "לידיה הלוהטת") משתולל בעליצותו הרוקנרולית גם "ערב אבוד" – שיר דאחקה חמוד שאומנם נשמע טוב עד היום, אבל מגיעים לו גם ניעור וטִלטול הגונים שיבריקו אותו בצבע חדש. ובשביל זה אנחנו כאן!

אני שמחה לארח את הצמד "סטלה ומארי" – יוצרות מוכשרות, יצירתיות, מצחיקות, מגניבות ופרפקציוניסטיות. על הסעיף האחרון אני מעידה כמי שכבר כמעט חצי שנה מדסקסת איתן את מה שהפך בסופו של דבר לקאבר הנוכחי, שבתזמון מושלם עולה בסוף השבוע של יום העצמאות. הוא לגמרי הולם אותו במהותו הישראלית, שדני סנדרסון – מחברו ומלחינו – הצליח (כהרגלו) לנסח.

למה דווקא "ערב אבוד" ולמה דווקא עכשיו? סטלה ומארי: "לכבוד יום העצמאות, החלטנו לעשות כבוד לשני אמנים גדולים שהם חלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית למשך דורות, גידי גוב ודני סנדרסון. אהה ו…  מי מאיתנו לא המתין למוקדי שירות? ומה יותר ישראלי מלהמתין 'בסבלנות'?".

כן, אז זו בדיוק ההברקה שלהן, הטוויסט עם הקריצה שהן הוסיפו לשיר. "ערב אבוד" – כתוצאה מההמתנה  הכפויה והמייאשת על הקו של מוקדי שירות טלפוניים גוזלי-זמן.

"השובבה של הכיתה עם הילדה הכי שקטה"

סטלה מושאילוב ומארי לוי, בנות 27, הכירו כשהיו בנות 14, בלהקת הנוער של פתח תקווה שהפיק המוזיקאי אבי אלבוחר. מארי: "מאז שאנחנו זוכרות את עצמנו, כל אחת בנפרד, חלמנו להיות זמרות וכתבנו שירים. כבר בגיל 14 אבי ראה בנו פוטנציאל ויחד עם עוד שלוש חברות מהלהקה הוא יצר להקת בנות: מתופפת, בסיסטית, גיטריסטית, סטלה על קלידים, אני על גיטרה חשמלית ושתינו שרנו. הופענו בעיקר עם קאברים".

כששומעים את ההרמוניה ביניהן ממש קשה להאמין שההיכרות ביניהן, כילדות בנות 14, לא הייתה אהבה ממבט ראשון. "סטלה ואני ממש לא התחברנו אז", מספרת מארי, "היינו – ואנחנו עדיין – מאוד שונות באופי, ממש הפוכות. אני הייתי ביישנית ושקטה, הילדה הזו שמכינה שיעורים בהפסקה – וסטלה הייתה יותר אש, שמחה, שובבה ותמיד מוקפת חברים, כך שהקשר ביננו היה אך ורק מוזיקלי. אבל למרות שלא התחברנו מיד, לשוני היה יתרון גדול – אף פעם לא הייתה תחרותיות בינינו, כי מעולם לא היינו על אותה משבצת. לכן רק תמכנו אחת בשנייה למען המטרה וזה מאוד תרם לנו כצמד. גם היום השוני באנרגיה שלנו משלים אותנו, וזה מתבטא גם על הבמה".

בגיל 15 השתיים הלכו יחד למגמת מוזיקה בתיכון ולמדו באותה כיתה, והן התקרבו זו לזו עד שהפכו לחברות הכי טובות. "השוני בינינו היה נראה כל כך קיצוני אז, שאפילו המורים לא הבינו את החברות הזו", ממשיכה מארי, "השובבה של הכיתה עם הילדה הכי שקטה. אבל סטלה ואני כבר ידענו שבפנים אנחנו פשוט אותו הדבר עד כדי כך שמתישהו התחילו לשאול אותנו בלי סוף אם אנחנו אחיות.

בינתיים, שאר חברות הלהקה פרשו ושתינו היינו בחיפוש מתמיד ומתסכל אחר נגניות עד שבשלב מסוים הבנו שזה אני והיא – סטלה ומארי. החלטנו שאחרי הצבא נתחיל להקליט, וכך היה. הקלטנו EP של ארבעה שירים שאבי אלבוחר הפיק, עם נגנים מדהימים כמו ישראל נחום, ז'אן פול זימבריס, זיו הרפז, גליה חי, מאיה בלזיצמן ועדי מאירי."

שלושה מהשירים כבר יצאו – "קמת ונתת לי תות", "כוח להיות" ו"עושה לו טוב", והשיר הרביעי "רק להרגיש" בדרך. כצמד הן הופיעו בברים בארץ עם מופע אקוסטי אינטימי וכיום עובדות על מופע להקה שילווה את השקת הסינגל האחרון ל-EP. במקביל, הן מתפרנסות מלימוד מוזיקה – מארי מלמדת גיטרה וסטלה מלמדת פסנתר ופיתוח קול.

למה לקח לכן כל כך הרבה זמן להוציא את השירים הראשונים שלכן?

מארי: "כי העלויות של אולפנים, נגנים, הפקות וכל מה שכרוך בלהוציא שיר הן מאוד גבוהות והשקענו בכל פרט לגמרי בעצמינו. בסוף, כשהשירים היו מוכנים – אנחנו לא היינו מוכנות. לא הרגשנו שלמות עם הטקסטים שכתבנו כשהיינו יותר צעירות. החלטנו בכל זאת להוציא את השירים, כי זה מסע שלם – להיות שלם, וסקיצות של אלבום חדש ובשל יותר כבר מוכנות ומחכות לצאת".

איך אתן יוצרות?

"אין חוקים. לפעמים כל אחת בנפרד, לפעמים יחד, לפעמים שולחות אחת לשנייה קטעים בווטסאפ וככה כותבות שיר שלם. מה שבטוח זה שתמיד הכול מתחיל מהשראה".

מה החלום שלכן?

"לפעמים אני שומעת שיר ומרגישה שהוא ממש נכתב עליי. שמישהו מבין אותי כמו שאף אחד אחר לא, ושלא יכולתי לתאר טוב יותר מה אני מרגישה. זה החלום שלנו. ככה אנחנו רוצות שאנשים ירגישו כשישמעו את המוזיקה שלנו".

הערב האבוד של סטלה ומארי

את הרוקנרול האירוני שבערב האבוד של להקת דודה, השתיים לקחו לכיוונים בלוזיים. השיר, מצחיק וקליל ככל שיהיה, מסתיים אצלן בנימה עצובה, מהורהרת ובעצם מובסת. כי סטלה ומארי – עם כל ההלצה, הדאחקה והאירוניה – העמיקו להבין את רוח השיר שמגולמת בשם שלו, ואת הבלוז. אכן ערב אבוד, אבל בגישה חדשה, מעוררת לחשוב, ומחויכת על אף הכל.