מה עבר על לאה גולדברג כשכתבה את השיר "חמסין של ניסן"? לעולם לא נדע, אבל התוצאה מרהיבה, צבעונית, מיסתורית – ופסיכית לגמרי. במובן הנפלא-יצירתית, כמובן

אָכֵן אֵדַע, זֶה יוֹם לְלֹא תְּמוּרָה
וְלֹא נָפַל דָּבָר וְלֹא אֵרַע
וְלֹא יַבְדִּיל בֵּינוֹ לְבֵין יָמִים
צִיּוּן וָאוֹת אֲשֵׁר מִטּוֹב עַד רָע.

וְרַק לַשֶּׁמֶשׁ רַיחַ שֶׁל יַסְמִין ,
וְרַק לָאֶבֶן קוֹל שֶׁל לֵב פּוֹעֵם,
וְרַק לָעֶרֶב צֶבָע שֶׁל תַּפּוּז,
וְרַק לַחוֹל שְׂפָתַיִם מְנַשְּׁקוֹת.

אֵיךְ אֶזְכְּרֶנּוּ אַלְמוֹנִי סְתָמִי ,
אֵיכָה אֶשְׁמֹר חַסְדּוֹ הַפִּתְאֹמִי,
אֵיךְ אַאֲמִין שֶׁיּוֹם אֶחָד הָיָה
כֹּל נִיד וְרַיחַ עֶצֶם מֵעַצְמִי?

כִּי כֹּל אִילָן הָיָה מִפְרָשׂ רוֹטֵט
וְלִדְמָמָה עֵינַיִם שֶׁל יַלְדָּה,
וְלִדְמָעוֹת נִיחוֹחַ הַלִּבְלוּב,
וְשֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם אַהֲבָתִי.

אז מה אומר השיר הזה? (כן, שירים מדברים!). מצד אחד, הוא מתעקש בהדגשה יתרה על כך שלפנינו מונח יום סתמי באופן מוחלט. עד כדי כך, שאי אפשר לזהות אותו אפילו בתוך תיקיית "ימים סתמיים" בקטגוריה של החידלון. שום אפיון. חוסר ייחוד משווע.

מצד שני – ותיראו איזה טריק מתוחכם ומקסים של הדגשה באמצעות המעטה, אפילו ביטול, שמתגלם במילה "ורק". אה, אומרת גולדברג, שום-כלום, "רק" גיליתי פה איזה קסם קטן. וחוץ מזה – ממש שממה. "רק" עוד איזה פלא, אבל ממש-ממש פִּצפון. והנה "רק" עוד נס אחד או שלושה, יום סתמי, כן?! ותיראו מה זה – מתברר שזה אחד מהימים הכי משמעותיים בחיי.

איזה שיר נפלא ומוזר. ממש פסיכדלי, עם כל הסינסתזיה (ערבוב חושים) – שהיא חווה. לשמש יש ריח (בושם יסמיני), לאבן יש מנגינה (במקצב של פעימת לב חי), לערב יש צבע (כתום תפוזי), והחול? שפתיים יישקו. העץ המקובע – מפליג למרחקים, לדממה יש עיניים תמימות, ולדמעות יש ריח של לבלוב.

האם הקליידוסקופ הזה של הצבעוניות-מוזיקליות-חושניות הוא תוצאה של חוויה שמקורה בטריפ נרקוטי שעברה המשוררת? אין זה משנה כלל. אבל על מה השיר הזה בכלל?

בעיניי, השיר הזה מנציח חוויה מרגשת של חיבור טהור, מזוקק ומושלם עם העצמי. חסד פתאומי – כך היא מכנה את הנס הזה. ביום אחד התגלמו "כֹּל נִיד וְרַיחַ עֶצֶם מֵעַצְמִי". כל תזוזה עדינה, כל ריח, היו היא – בדרגה הכי צלולה ותמציתית. בלי כל הכיסויים הקבועים, המסתירים והמעכירים. איזה אושר! וככזה – הוא ראוי לחגיגה צבעונית.

ולאה גולדברג חוגגת אותו. ועוד איך: היא מרקידה אותו באמצעות הזרה – כלומר הופכת את המוכר לזר כדי לחדש אותו. גורמת לידוע ולשחוק להיחוות כמו בפעם הראשונה. כמו כשהיינו תינוקות וילדים. הרי זה מה שיוצרים עושים. וכמה שהיא מכייפת ומשתובבת! שימו לב למחבואים שמשחק ניסן, עם החמסין. המילה ניסן מתחבאת בתוך החמסין כמעט בשלמותה. ויש כאן משחק מילים תזזיתי בין הנַס (הבריחה מהעצמי? ההכחשות וההדחקות וכל אותם כלים פנימיים שגורמים לנו להימלט מהמפגש עם הנוכחות המוכרת-זרה שלנו) – לנֵס (שהוא הפרס והתגמול על האומץ להישאר ולחוות).

וכל אילן היה מפרש רוטט. מהיציב והקבוע, הנטוע על עמדתו כמו עץ – היא נכספת למרחקים הבלתי נודעים, לארעיות, להרפתקאות.

וכשכל המחול הזה מסתיים לרקד, לאה גולדברג משאירה לנו מתנה – את אקורד הסיום – השיא של כל החוויה. איפה היא מתרחשת? מה אומרים אמצעי הניווט? מה מספרת המפה? איך נקרא כרגע  הלב שלי? "ושם העיר כשם אהבתי".

לי יש שם ספציפי לעיר הזאת. ולכם?