הראל מויאל משתייך לנבחרת המצומצמת של מוזיקאים שאומנם התגלו ב"כוכב נולד", אבל האיזכור הזה כבר לא רלוונטי עבורם. הרשימה הזו כוללת בין השאר את שי גבסו ואת מרינה מקסימיליאן בלומין – יוצרים שבמהלך השנים ממשיכים לבנות את עצמם אמנותית וזוכים להערכה.

שלוש שנים לאחר אלבומו הקודם "לבדי", מויאל מוציא את אלבומו השלישי, "מתחיל מחדש", אבל בניגוד לשמו (שנקרא על שם שיר הנושא), הוא אינו באמת מתחיל מחדש, אלא דווקא ממשיך את הקו הקיים. לא מדובר בכלל במסלול רע – מויאל הוא זמר סימפתי, נעים קול ומראה, אשר שר בהתכוונות, ברגש ומתוך כבוד לשיריו. כל אחד מהם הוא להיט פוטנציאלי, וכתוצאה מכך מויאל עשוי להיות כותב מבוקש גם לזמרים אחרים. דווקא בגלל כל אלה, יש משהו מתסכל באלבומו הנוכחי, שכולל שירים שכולם ראויים וקליטים, אבל לא אחידים ברמתם. הבעיה המרכזית, גם בשירים הטובים באלבום, היא העיבודים הפשטניים והמשעממים שמויאל יצר ביחד עם אסף צרויה. מדובר בנוסח הנדוש והמיושן של שירים שמתחילים שקט ומתעצמים בפזמון, עם דרמטיות בתופים ובגיטרות ברגעי השיא הצפויים וכינורות שנשמעים לעיתים קיטשיים.

יש ב"להתחיל מחדש" שירי עידוד והעצמה, שהבולט בהם לטובה הוא "עכשיו תורך" המרגש ("אף אחד כבר לא יגנוב ממך יותר את עצמך") והכתוב טוב (""אתה זוכר את הנתיב, שבו נהגנו להציף / עוד זיכרון ישן מלילה שלפני המלחמה / ואת הכלב האובד והעורב שהתאבד / אשר אספנו בנובמבר של אותה שנה"). לצידם, שירי אהבה רבים (כולל שניים שכתבו אחרים: "יחידה רעיה" – פיוט מאת רבי דוד חסין, שמויאל אף הקליט לכבוד כניסתו לחופה ו"רציתי להיות" – שיר סביר של קרן פלס, עם דימויים נחמדים, אך נוסחתי מדי). מבחינה מוזיקלית, הפופ המיינסטרימי שבאלבום משובץ בים-תיכוניות ("לה לה") ובמוזיקת עולם, כמו זו שבשיר הפותח "אושר", עם תבליני מנדולינות ומנדול (ויקטור וייצמן), חליל אירי (אמיר גבירצמן) וכינורות (אורן צור).

רוב השירים הטובים מרוכזים בחלקו השני של האלבום, למשל שיר הנושא – מין וריאציה של השיר "היום" של אהוד בנאי עם עליזות סקוטית סוחפת (חמת חלילים של אמיר גבירצמן) ואופטימיות יפה ("ארקוד בתוך שדה של בשורות טובות"). וישנם "עיר מלאת שקרים" הביוגרפי ובעיקר "קרקס" המקסים. בשיר הזה מתגלה החוזק של מויאל כיוצר שמעמיד תמונה שלמה ומורכבת, שלמרות קלישאת הליצן העצוב, יש בה תיאורים מרשימים של אווירת סיוט ("לא לעשן, הכרטיסן מודיע, ומחייך בפה מלא עשן", "אל תחייך, גם אתה נופל הלילה לתוך עיניה כמו אותו ליצן").

המוזיקה של מויאל היא אמצע הדרך איכותי, אבל האם הוא לא מעדיף  להיות "סוף הדרך"? לשם כך עליו להעז בעיבודים, להתנער מקלישאות של טבע  ("אקח אותך אל האופק שמעבר לנהר. היום אל ההרים נצעד") וניו-אייג' ("אם ניפול, אם נמעד, עם הזמן עוד נלמד לקבל את הכל באהבה") ולהתמיד בשיאים כמו "קרקס". בזכות כישרונו המובהק, ובניגוד לשם האלבום שלו, מויאל לא מוכרח להתחיל מחדש ולהתכחש לדרכו הישנה. הוא פשוט יכול להמשיך אותה, אבל לחפש בה מסלולים חדשים, במישורים גבוהים יותר, או בשתי מילים: להמשיך להתפתח.

פורסם ב-ynet ב-6.03.11