נונו (נעמי אהרוני-גל) היא תופעת הפופ הישראלית החדשה והמנצנצת של הקיץ הזה. באלבום הבכורה המדובר שלה, "סטטוס", היא מתגלה כיוצרת שכיף להקשיב למוזיקה שלה – כולל המילולית. יש לה קול מובהק משלה, ובמקביל היא מהדהדת גם את שפת חבריה לדור ה-Z – בדומה למוזיקאים שנסקרו באתר הזה כמו אולי דנון, עמנואל יצחק לוי ועיליי אשדות (שהפיק איתה את האלבום)  – וגם הסופרת מאיה קלופמן שפסקול ספרה "ויסקי לארוחת בוקר" הוגש כאן.

אז במה נונו שונה מכוכבות הפופ של התקופה כמו נועה קירל או עדן בן זקן? ממה היא צריכה להיזהר ואת מה היא צריכה לטפח? ומה השירים שלה אומרים עלינו?

על כל אלה, ועוד, בפוסט אורח שכתבה נ.מ.

*

[אזהרת ספוילר לסרט "ת'ור- אהבה ורעם"]

נתחיל מהסוף: מוזמנים לעשות לופ על השירים של נונו, ובהצלחה לכם עם להפסיק.

ועכשיו להתחלה: העידן המיידי גרם לנו לפתח מנעד קשב של כפית, כשהוא מלעיט אותנו תוכן לעוס באלף ערוצים מקבילים. התשלום בביט, הסדרות בבינג', השיחות באימוג'יז, הדיג'יי מחליף שיר עוד לפני שהוא הגיע לשליש. הסרטים הפופולריים בקולנוע שוב לא סגורים על עצמם. אין כותרות פתיחה כדי שאיש לא יירדם חלילה. אין בניית מתח, ולעיתים גם לא עלילה. זורקים לנו הכל בפנים: ויזואליות בפול ווליום, סראונד באוזניים, ציצים, שרירים, תלת ממד חד ממדי ופיצוצים למכביר.

ב"ת'ור-אהבה ורעם", סרט הקומיקס שיצא לאחרונה לאקרנים, הבמאי הטרנדי טאיקה וואיטיטי מזפזפ בהילוך מואץ בין בדיחה לבדיחה קורעת, בין צבע צעקני למשנהו. מרוב שהסרט טס במהירות האור, כמעט ולא ניתן להבחין בכתיבה הדלה או בכישורים המוגבלים של השחקנים. זה הרי לא מאוד חשוב כל עוד התפקענו מצחוק וזללנו פופקורן. הסרט הוא דוגמה למוצר קצר-תוקף מבית מארוול להתקנא, שלכאורה לא מתיימר להיות יותר מסוכרייה אחת בחפיסה. ואם נגדיר אותו ככה – אין בכך כל רע.

אבל.

חוץ מלעמוד בפני עצמו, הסרט כושל ברובד אחד נוסף – בלרגש – וזה לא שהוא לא מנסה. לא משנה שמישהי מתה פה וזוג אוהבים נקרע לשניים בנסיבות טראגיות. לרגע לא דמענו עבורם, לא התחברנו, ולא היה לנו אכפת – ושכחתי שהיה סרט כזה עוד לפני שסיימתי להקליד את המשפט.

"ת'ור-אהבה ורעם". מוצר קצר-תוקף שלא מתיימר להיות יותר מסוכרייה אחת בחפיסה

ונדמה, ששילוב הומור וכאב באותה הכפיפה הוא משימה קשה עד בלתי אפשרית, עד שהיא נזנחת מראש על ידי רוב האומנים. יש לנו מוזיקאיות עם רצינות תהומית כגון סיה; לצידה אומרות תוכחה כמו קארדי-בי וליידי גאגא; ומנגד, איזו ליזוּ או אריאנה בשביל להקליל. ובבקשה אל תתפסו אותי בשמות כי זה לא באמת משנה. התמונה הכללית נותרת שטחית או מקסימום באה להרים להעצמה נשית. וגם זה, עם זיוף גדול והתחנפות לתרבות ה-PC  גדולה לא פחות. כי האם העצמה נשית היא באמת העצמה נשית כשהיא שואבת את המוטיבציה שלה ממקורות חיצוניים? לא בעיניי. היא סתם קשקוש פוליטי ולא אומנותי בעליל – עוד לפני שהתחלנו לדבר על המוזיקה בכלל.

חושפת את עירומה של תעשיית הפופ

ואז באה "נונו" הדמות, ונעמי אהרוני הבחורה, וכמו הבת האובדת של להקות כמו "כוורת" – הטילה לקלחת אחת הומור קורע, פרודיה, ביט קליט וקולע, ומשהו מהנשמה. אבל באמת מהנשמה. ואנחנו התמכרנו והתמסרנו, כי אין ספק שלצד היותנו רעבים לפופ, אנו כנראה גם רעבים לאמת. וכמו בימיו הטובים של אמינם, התפללנו לבשורה של אומנית שלא מפחדת להגיד כלום כי זה יצונזר או יעליב. והנה ההומור והמלנכוליה שלה מתגבשים לישות הרמונית, שווה בכל רמה, שעושה לנו לבכות ולצחוק ולרקוד גם יחד. וזה ממש לא מובן מאליו.

אם לעזוב לרגע את הקיי-פופ והראפ מחו"ל ונתרכז בארצנו, אין ספק שנונו מתכתבת עם הפופ העכשווי והקצר (שלא לומר עני) בעברית ששמענו אצל אלה-לי, נועה קירל, אנה זק, עדן בן-זקן ועוד שמות שנמ-הס מלהזכיר. אבל בעוד שהן מתאמצות לשכנע אותנו שהן "מטורללות", "לא בקטע של הלאבי והקוצ'י מוצ'י" ולתקוע יתדות מילוליים מהז'רגון השגור בפי הנוער בגרון שלנו בצורה כה מאולצת עד שזה מחליא; ובעוד שהן מעמידות אותנו עם הגב לקיר מול פמיניזם מהונדס שהוא רק עטיפה חלולה, ושלגבר המיותר שמולן לא נותר לעשות דבר מלבד לצלצל אל מספר לא נכון ולבכות בלילה – נונו מביאה אותה בהפוך על הפוך על הפוך עד שהעיניים מתגלגלות בתענוג. הגבר בשיריה של נונו לא היה מיותר – הוא היה. והוא אינו, אבל ישנו ברוחו. והוא פגע בה, והוא דוש – אבל היה לו אופי, ויש לו מקום ויש לו מהות ויש לו משמעות.

כמו הבת האובדת של להקות כמו "כוורת" – נונו הטילה לקלחת אחת הומור קורע, פרודיה, ביט קליט וקולע, ומשהו מהנשמה. אבל באמת מהנשמה. ואנחנו התמכרנו והתמסרנו, כי אין ספק שלצד היותנו רעבים לפופ, אנו כנראה גם רעבים לאמת

והיא משתעשעת על הסקאלה של עיבוד חוויות – מאבל ויגון תוך שימתן בפרופורציה ועד הגחתכן המוחלטת (גולית2), והיא כל כך אינטליגנטית ויצירתית שגם כשהיא זורקת שליכטה של צבע על הקיר בהתרסה, יוצא לה מעניין יותר מאלף ג'ורדי. ועם אדג'. ממש כמו האיפור שהיא מעטרת בו את פניה היפות. את המשפטים הריקים שמטיחות בנו האחרות, היא גוזרת מחדש ומדביקה למונטז' של הברקות ציניות. וגם אם היא עשתה זאת במקור בשביל החברים והצחוקים – זה לא מאוד משנה. התוצאה מדברת בזכות עצמה, והיא עושה את זה מעולה.

בין השאר (ולמרות שאולי תהפוך לשפחה שלה בעתיד) נדמה שהיא חושפת את עירומה של תעשיית הפופ בארץ, ואולי בכלל. מוכיחה לנו מה קורה כשמוזיקאי של ממש לוקח דבר כמו פופ ליד, ואילו ממתקים ערבים לכל חך – המודע והתת מודע – הוא (היא) מסוגלים לדלות מאותו מקור מחוכם וליצוק לתוך גבולות שהם צרים מלכתחילה. נכון שאלו לחנים פשוטים, ושאולי הטקסטים בחלקם הם ארס פואטיקה, אבל גרעין האמת שנעוץ שם ("ישת'י בלעדייך, ישת'י ברמות") הוא לא הבלחה עילגת בניגוד ל"מקורות", אלא פרפראזה עם תוכן שיש בה יותר משמץ כאב. וכאב זו השפה שמדבר בה הלב.

חבל שדווקא באלבום, בניגוד לקליפים ששחררה קודם לכן, נונו משתנמכת למשהו הרבה פחות ברור. חושבת באמת שהיא זקוקה למדיום הווידיאו כדי להביע את עצמה במפורש ובכל הכוח, ושזה חלק מהסיפור, או לכל הפחות להופעה חיה שבה היא האקט המרכזי. עיבודי הג'אז הנפלאים שעשתה עם להקה ב"אקווריום" מוכיחים כמה פוטנציאל של איכות מקופל בדמות הקומיקס שהיא נונו, וחוצמזה "אלבום" הוא מזמן כבר קונספט שאבד עליו הכלח וספק עם מישהו צורך אותו – בטח לא הקהל הנוכחי שלה.

ובנוסף, בעוד שורות אלה נכתבות, נונו לקחה חלק בטקס המכבייה המיינסטרימי, לבשה ושרה מה שאמרו לה מול קהל של זאטוטים – מה שבעיניי ובאוזניי לא ישב עליה – ומכאן המרחק לפסטיגל קצר ולשטחיות שאנחנו מוצאים אצל חברותיה לז'אנר.

זה עצוב בעיניי, משום שחברותיה לז'אנר לא יודעות עצב מהו (לפחות באייקון שהן מוכרות לנו). הן עסוקות בלשים לק ולדפדף הלאה כל רגש שאינו שמחה או תרעומת על כך שהחצאית לא יושבת כמו שצריך. וזה עצוב, כי לנונו היה משהו להביא לנו – האנשים שלא קונים את השקר שבריקוד יענו סקסי מול מצלמה סלקטיבית, ועדיין אוהבים פופ. עדיין רוצים בו, עדיין צורכים אותו. עדיין מתגעגעים.

הבזק בלתי שכיח

הכי הייתי מרוצה מנונו כי יש לה כישורי משחק שגם הם, כמו המוזיקה שלה, שמים את כל האחרות בצל. המימיקה שהיא מצליחה לדייק, הדמות שהיא מתכווצת לתוכה, של הנערה שמחפשת את בחיר ליבה הטינדרי במועדון הומה אדם; של זו שמתאמצת לעשות יוגה בשבת כדי לשכוח אותו – בלתי מבוטלות.

יש לנו על המסך כמה כוכבניות מצודדות שלא יודעות לכתוב, לשחק, לזוז או לשיר, או לא אף אחד מהללו, אבל מקשטים אותן במלבושים המתאימים, מצלמים אותן בזווית מתעתעת ומשווקים אותן כמוצר להמונים עם נאמברים שנגנבו בלא בושה מן המקבילות בחו"ל.

נעמי אהרוני-גל יצרה את נונו, והיא יוצרת את עצמה ואת תו התקן שלה, ולרגע היה שם הבזק בלתי שכיח שסימן V על כל הסעיפים – רדודים ועמוקים כאחד – ואת כל זה היא עשתה כמעט לגמרי לבד. הגם שאני מבינה את הרצון הלגיטימי לכבוש את הפריים טיים ולהתפרנס, זה בא עם מחיר – חוק פשוט יחסית שגורס שככל שיורדת הרמה וככל שמשתטח המסר כך גדל הקהל. זה מה שכנראה יכריח את נונו ליישר קו עם הפי-סי ולהיעשות אובייקט בובתי ומתנחמד ששוב לא נשמע ממנו פנטזיות על ההצתה של הבית של האקס, כי זה פשוט לא הולם. אמן ואני טועה.

עוד על מוזיקאים ישראליים עכשוויים מדור ה-z

עמנואל יצחק לוי, עיליי אשדות ואולי דנון: האפוקליפטיים האופטימיים הצעירים