כל כך הרבה לא נכנס לביקורת ההופעה ההיא, שפורסמה השבוע ב-ynet. נראה לי קצת מגוחך לתעד את ה-"לאאאא! בבקשה אל תלכו"! שזעקתי בשקט כשלהקת "אחרית הימים" עמדה לעזוב את הבמה.
עברו כמה ימים, ועדיין אני מתקשה לשמוע מוזיקה. כל שיר מחוויר כרגע ליד הקולות שנשארו בי מההופעה. מתסכל אותי שעם כל המוזיקה המצוינת שנוצרת כאן (הפסקה לצורך טמינת הראש בגומת חול נטולת גלגל"צ) – ה"מבוגרים" עדיין מנצחים את ה"צעירים", למרות הייתרונות המוכחים של הנעורים. לא כל המבוגרים, אבל יוצרים כמו שלום חנוך וחוה אלברשטיין – בהחלט. וגם מבצעים כמו מירי אלוני. בדרך כלל אני מעדיפה יוצרים ששרים את שיריהם, גם אם אינם "זמרים", על פני מבצעים בעלי קול נפלא. אבל כל זה נכון לגבי הזמרים-כוכבים שכל שיר שלהם הוא מופע פירוטכניקה קולי – מתאמץ, מלהטט ונמוג מיד לאחר סיומו. אבל כשמירי אלוני מפרקת בקולה את האוויר למולקולות, מסחררת אותן וגורמת להן להסתדר בסדר אחר, מערער והרמוני בו זמנית, אני חוזרת בי מקיבעונותיי המטופשים.

יש היום אנרגיות עזות ויצירתיות של אנשים צעירים מרובי כישרון. אבל כשנפגשים לרגע נדיר עם להקת "אחרית הימים", שחבריה מתקרבים לשישים, וגם עם שלישיית "שריד", שגם הם התאחדו במופע ההוא, וחבריה חצו את השבעים – אז באמת שהמילים חוזרות לאחור, אל מאורות הגרון, מרוב הלם. ולגבי "שריד", הערה קטנה: כניסתם לביקורת ב-ynet  התאפשרה רק אחרי מאבק מתיש שלי, שהחזיר אותם (בנוסח דהוי) אחרי שכבר הוסרו בעריכה כי מי בכלל מכיר אותם היום.

אז הנה גרסה ארוכה יותר (עם הרחבות נוספות) מזו שהתפרסמה השבוע ב-ynet.

* * *
 
באמצע מופע המחווה למירי אלוני נואשתי לדבק, שיצמיד את האנשים לבמה וימנע מהם לעזוב אותה. בפעם הראשונה התאחדה להקת הרוק "אחרית הימים" שהקדימה את זמנה בשנות ה-70 והתפרקה בלי ליהנות בזמן אמת מתהילתה. נטולי זהר לוי המלחין והמתופף, אבל עם הנוכחות המחשמלת של כל השאר – אלי מגן, גבי שושן, יצחק קלפטר ואלוני עצמה (ומחוזקים בעדי רנרט בקלידים ואיתן איצקוביץ בתופים), הם יצרו את אחד מהשיאים של הערב שהתקיים אמש במועדון צוותא בתל אביב.  "רבים ניסו לאחד אותנו, ורק מירי הצליחה", התרגש גבי שושן לפני שהם שרו את "אין מקום לשניים על עמוד חשמל", "הנסיכה" ו"פתחי לי את הדלת". האולם נטען מהאנרגיות החזקות שיצרו קולותיהם וכלי הנגינה שלהם. הם לא שחזרו את העבר, אלא יצרו הווה מרהיב ואמין. את כובד ההישג ריככו חיוכי ההנאה שנארגו ביניהם. ולמרות העונג שהרקיד אותם, הכריז אלי מגן רגע לפני שהתפוגגו: "נתראה בעוד שלושים שנה". אז מהבמה הזאת, ובשם כמהים רבים, שלוחה הבקשה: חברי "אחרית הימים", אל תיתנו לנו לחכות כל כך הרבה.

מירי אלוני פתחה את הערב בשיר "מות קיץ", ומיד עברה ל"להיות לבד". הקהל, שהוזמן להצטרף לפזמון, נעתר בהתלהבות ושר: "זה לא אומר, זה לא אומר. אולי זה משהו אחר". בשיר הבא, "הבלדה על חדוה ושלומיק, האולם עבר למצב אקסטטי. אלוני התענגה ממחיאות הכפיים, חייכה וסימנה "עוד" בתנועות ידיים רחבות. "לשיר זה כיף גדול. כל אחד שמתקלח יודע את זה", היא חייכה לפני ששרה את "לשיר זה כמו להיות ירדן" ו"בארץ להד"ם", מעבירה אותם כמו את שאר השירים דרך מנהרה שקופה של עוצמה קולית והגשתית. בשיר "הבן יקיר לי" התברר שאלוני בעצם חזנית – מובילה את הקהל אל החלקים הגבוהים ביותר בשמיים הנבקעים מרוב קדושה.

בין תקווה לייאוש

בשנים האחרונות אלוני מופיעה רק במופעי רחוב, פעמיים בשבוע במדרחוב נחלת בנימין בתל אביב. פה ושם נשמעים קולות מודאגים, שמסיקים מכך שמצבה מעורער. אולי כדי לענות להם היא בחרה לארח על הבמה "שלה" נגני רחוב – את ברט החלילן שמנגן בדיזנגוף סנטר ואת הצמד לינה ופאני שמנגנות על כינור ואקורדיאון ליד כיכר רבין. הצלילים שמנעימים את השגרה הרחובית הועברו בשלמותם היפה לבמה ולא ניזוקו בדרך. האיכויות הגבוהות לא הותירו ספק, מדובר בנגנים מקצוענים, שהרקע הקלאסי שלהם ניכר בביצוע שמצליח להיות בו זמנית מיומן ורענן. אלוני זזה הצידה, בכל המובנים, כדי שהם יהיו במרכז התשואות המוצדקות. כך גם עשתה עם קבוצת מוגבלים מהוסטל בית פלדמן, ששרו בהעמדה בנוסח הלהקות הצבאיות את "הכל פתוח" של נעמי שמר, מתרגשים ומרגשים, מדגימים בעצם הופעתם ש"זה ייתכן, זה אפשרי, כל עוד אנחנו כאן שרים".

והיו בין 24 השירים שהתהדקו על כמעט שלוש שעות, גם "שיר לערב חג" ו"ברית דמים" ("על דעת המקום") המבכה את נפילתם הכפולה של שני החיילים יובל הראל. אלוני, מדורה של קינה, הטיחה להבות זעם כנגד האובדן והאירה את האולם שנצץ גם ככה מדמעות קולקטיביות.

בעצם, אלוני לא נזקקה לאורחים ולאיחודים. קולה והאופן הממגנט שבו הוא פגש את שיריה ואת הקהל, הספיקו להחזיק את הערב באופן נחרט. אבל אלוני העתירה על הקהל מתנות נוספות. האירוח הבא היה איחוד היסטורי נוסף: שלישיית שריד, שפיארו בקולם את שנות השישים עם קלאסיקות בהרמוניות גבריות ובגיטרה וירטואוזית. הקולות נשארו כשהיו, מתעלמים משנות השבעים ומעלה של בעליהם, ששרו כאילו לא עברו ארבעים שנה את "טוב ללכת בדרכים", "שיר העמק" ו"ביתי אל מול גולן". "מצטערים, שינינו קצת את המילים בשיר", הם התנצלו וחשפו יושר אומנותי שגרם להם להחליף את "כאן ביתי" ל"שם ביתי". הסיבה: מלבד אחד מהם, שנשאר בקיבוץ שריד, השאר עזבו את הצפון וגרים במרכז הארץ.

הקהל התקשה להכיל את התפעמותו, והקושי התגבר כשאל הבמה עלו חלק מחברי להקת הנח"ל של השנים 70-69, וביניהם: לאה לופטין, אפרים שמיר, אלון אולארצ'יק, תמי עזריה, יובל דורי, איציק בן מלך ושמעון וייצמן. מהשורה הראשונה של הקהל התמוגג דני ליטאי, הבמאי שלהם באותן שנים. הם שרו את "בהיאחזות הנח"ל בסיני" של נעמי שמר, "בלי אף חזרה", כפי שהעיד מישהו מהם בגאווה. ואכן, היה להם במה להתגאות. העליצות שהפגינו מ"פגישת המחזור" רק ייפתה את שירתם המוכרת. הערב הסתיים ב"שיר לשלום" בהעמדתו המקורית: מירי אלוני עומדת בשטח של הקהל, אלומת אור מאירה אותה. היא שרה ונשמעת היטב, גם בלי אמצעי הגברה, ומתקדמת באיטיות אל הבמה. שם כבר מחכים לה כל השאר, שרים איתה ובלעדיה. לבסוף הם מתאחדים, כשאמש השיר הטעון הזה קיבל בזכות המעמד משמעות נוספת, חדוותית וממלאת תקווה.

אבל בעושר המוזיקלי נכח גם תסכול, כי ההבזקים משנות הששים והשבעים האירו על צחיחות. הקולות הכי יפים היום נשמעים אנמיים לנוכח הדם הסמיך שמזין עורקים ישנים יותר, וגם הרוק הכי חזק דוהה על רקע "אחרית הימים".

ובכלל, האם יהיה המשך לערב הזה? "להתראות במדרחוב", נפרדה מירי אלוני בביטחון שלא התברר אם יש בו חזרה מפוכחת לפרופורציות, יאוש או דווקא שמחה טבעית מעוד פגישה עם המוזיקה ועם הקהל. הוא אומנם הגיע כדי לפגוש את אלוני, אך זכה לפגוש גם את עצמו כפי שהיה בעשורים תמימים יותר.

מופע מחווה למירי אלוני, מועדון צוותא, תל אביב, 13.5.07