הצער מסתער על האוזניים כבר בשיר הראשון, "עולה ויורד". נעם רותם שר במונוטוניות מכוונת על לילה רחוק מהבית, "בבניין הגדול". המטען שלו כבד דיו, כך שאין לו צורך להוסיף דרמה ולציין שמדובר בבית חולים. מי שמקשיב מעבר לקולו, כבר מבין. המילים חזקות, אבל השיר מאופק. וככה לאורך כל אלבומו השני, "עזרה בדרך".
 
רותם מדווח על קריסת המציאות שלו. כבר משמות השירים מתבררתים מימדיה: "בשורות רעות", "חלום שבור", "לפני תהום" ועוד. עם חומרי חיים כאלה יש לגיטימציה להחצין את הכאב באופן הכי זועק ששירה ונגינה יכולות לאפשר – צעקות מגובות בכלי נגינה משתוללים, מוחים ומקוננים. אבל רותם שומר על טון מרוסן ומתון. דווקא היובש שבו בונה לעומק את המצע הרטוב של הדמעות, וכך הוא מרגש מבלי לסחוט בכוח את בלוטות האמפתיה.       
 
גם את המילים שלו רותם מתאפק לא להטיח בבת אחת במלוא כובדן. במציאות תקשורתית, בידורית ואומנותית כה מתערטלת, החשיפה היא אופן מקובל לזכות באהדת ההמונים. אבל רותם שמדייק בפרטים הקטנים (למשל: "ד"ר נירקין התעורר מוקדם הבוקר. השעון עוד לא צלצל כשהוא יצא. בלי העניבה ובחולצה קצת מקומטת, הוא לא הרגיש כמו אלוהים, והוא גם לא רצה"), מביא את התמונה הגדולה בהדרגה. רק באמצע השיר השישי יוצאות ממנו המילים המפורשות: "סרטן פגע גם באשתי".
 
בכלל, רותם מיטיב לשלוט במילים ומפגין יכולת כתיבה מעניינת, עם מטאפורות שממחישות את התוכן ואת האווירה, למשל "יוצא לשוטט בבניין כמו מקק", ותיאורים מקסימים כמו: "במקום שאין גוף, את תהיי מלכה".     
 
לחניו נעים בין שני סוגים: העליזים יחסית, הנעים במהירות שכמו רוצה לפרוק כבר את המעמסה, הם כמוסה נוחה לבליעה, שממנה משתחררים בקלות החומרים המרים. יש אפילו סוכריות ממתיקות, כמו למשל סולו הגיטרה התזזיתי של גיא שמי בשיר "לפעמים זה קשה".  הלחנים השקטים-איטיים משמשים מעצור, בלם לאותם חומרים שעלולים להיות מסוכנים כשהנפש צורכת אותם בצורה לא זהירה. כמה מהם (למשל "לפני תהום" עם איכות שמוליק- קראוסית ו"קול פנימי") יפים בשבריריותם.  
 
קולו קטן באפשרויותיו, אבל גדול באנושיותו ועמוק. הוא לא מצטיין בווירטואוזיות, אבל נוכח במלואו. הוא נמצא שם באופן ברור, יציב על אף השבריריות ועתיר כנות, האדם האידיאלי להגשת שיריו (שהם כולם שלו, פרט ל"חרב דמוקלס" שתרגם מלו ריד וניכס לעצמו בטבעיות משכנעת). הוא יודע להדגיש בעדינות ניואנסים, למשל במשפט "משהו בתוכך מת" הוא מבטא את ה"מת" בחלחלה ("חלום שבור").   
 
לני בן בשט אחראי לעיבודים ולהפקה המוזיקלית המינימליסטית (בעיקר גיטרות, בס, תופים ופסנתר), המשמרת היטב את הצניעות. וכך מתאפשר לחומרים הטעונים לעבור ללא פילטר שתלטן שיצבע אותם בצבעו.
 
יש משהו נועז, מסתכן, כמעט מתאבד, אך גם בטוח בעצמו בהחלטה להוציא יצירה שכזו. הוא עלול לתפקד כאלבום תראפיה – מרפא את יוצרו, אך לא נגיש לאחרים – או להרתיע את ההמונים, שעלולים לחשוש מהכניסה לטריטוריות האפלות. אבל "עזרה בדרך" מצליח להתעלות מהאישי לאוניברסלי ומעניק את החסד שבאומנות טובה: זיכוך הכאב הפרטי באופן שקוף עד כדי מראה שבה נשקפים כאבי המאזינים על מנת לפרקם, וחוויה של יופי, שמרומם את המאזין למקום שבו שוכנות התקווה והנחמה הנצחיות. רותם מספק אותן – בשם האלבום, ששיר הנושא שלו מתחייב להגיע עם הסיוע, וב"שיר מהקומה התשיעית", השיר האחרון שמשאיר טעם ממכר והימנוני באופטימיות המתנגנת שלו. "צריך לחשוב חיובי", הוא שר שם, ומפרט: "תמיד יש מוזיקה ויש אור ויש חום. ויש לב שצריך אותך".
 
הלב הזה נשקף מעיני רותם, שמביטות בישירות, מתוך פניו הפותחות את החוברת. יש להן מבט גלוי שממחיש באופן ויזואלי את מה שברור מהמוזיקה שלו – שהכל אמיתי.
 
"עזרה בדרך", נעם רותם,  "נענע דיסק"

23.7.07, ynet