אחרי הרמת הכוסית כולם הלכו הביתה, כולל גל, שדווקא רצתה להישאר איתו באולפן. "עדיף שלא", הוא אמר לה.
"שאני אעזור לך לנקות אחריהם"?
"תודה, אבל לא. נדבר אחר כך, טוב"?
"אולי".
 
נועם הופיע שוב והשתהה לפני שאמר לבסוף "אז שנה טובה".
"שנה טובה, שנה טובה".
"טוב טוב. אני הולך. מה קורה לך"?
"חשבתי שכבר הלכת".
 
נועם היסס. ממש ראו עליו שהוא שוקל אם להיפגע או לוותר. ואז חייך אליו וטפח בחיבה מסורבלת ישר על הנקודה הרגישה שבין העורף לגב. "זאת היא עונה כזאת, חבוב. זה רק הסתיו וזה עובר".
"זה כואב! יא חולה נפש פתטי".
"גם אני אוהב אותך".
 
סוף סוף נשאר לבד. אולי בכל זאת חן היתה צריכה להישאר ולעזור לו לנקות. הצנצנת של הדבש נשארה פתוחה, וזה מושך נמלים. אני כל כך נרגן, הוא נזף בעצמו. ממה אני פוחד? מחשבון נפש? אבל זאת היתה השנה הכי יפה שלי, ובגלל זה הזמנתי את כולם. אפילו נתתי לכל אחד מתנה.
 
היא היתה מונחת לפניו, מתחת לעטיפה המאולתרת של הדיסק. המוזיקה שלהם. לפני שקרן הציעה לו להישאר, גם היא הסתכלה שוב על הדיסק החדש, וחייכה אליו. גם הוא חייך אליה.
 
נתי סיפר להם שהתחיל לפזר ככה, בעדינות, שירים לכמה עיתונאים שהוא מכיר, ושיש פידבקים נהדרים. "אני לא מבין למה אתה מעכב את ההפצה", הוא הביט בו, וחיכה להסבר, כאילו שלא שמע אותו מעולם.
"בוא נפתח את זה עוד פעם", אמר נועם, שהרים את הגיטרה שלו והסתיר בה את פניו, ליתר ביטחון.
"עזוב אותו", אמר איתן. "כבר סיכמנו שהוא משוגע".
"אבל אם אתה כל כך פוחד מהיחסי ציבור", אמר נתי, "אז אפשר לעקוף אותם. להתרכז בהופעות – בשביל מה עשינו כל כך הרבה חזרות? – ולהתחיל לשלוח סינגלים לרדיו".
"אתם יודעים שהם לא יוותרו לי. אתם לא קולטים שאנחנו כבר לא הלהקה האלטרנטיבית הזאת שאף אחד לא מכיר?! מאז שאני חבר שלה, שהייתי חבר שלה, אני, אנחנו, מפורסמים. הם ירצו לשאול אותי עליה, ואם אני לא אסכים, הם לא יכתבו עלינו כלום. פשוט יחרימו אותנו".
"פרנואיד", לחש איתן.
"אולי ננגן משהו"? הציע נועם.
"טוב".
"לא", אמר כעבור דקה נתי. "לא את החומר שלנו. בואו ננגן שירים של ראש השנה".
 
 
בהתחלה הם לא הסכימו שתהיה נוכחת בכל חזרה ובכל הקלטה שלהם. הם פחדו שהדינמיקה ביניהם תיפגע. וחוץ מזה, צריך להודות, נוכחותה היתה מרהיבה באופן עוכר ריכוז.
"אתם לא מבינים שאני מוכרחה להיות איתכם?! כאן זה המחבוא שלי מכל הצלמים הנודניקים".
"מה קורה באמת עם הצילומים? את לא צריכה ללכת"? הוא שאל אותה, נקרע בין יצר רכושנות בזוי שסירב לחלוק אותה עם אחרים לבין הרצון הנקלה לא פחות להשוויץ בנפלאותה.
היא חייכה ושתקה כשהם אמרו לה שעדיף שיסתלק בעצמו, כי מי צריך אותו בכלל,  ושישתוק כבר, ושרק איתה הם יכולים לעבוד כי היא ההשראה שלהם. גם הוא התחיל לחייך, בלי שליטה.           
 
זו היתה באמת השנה הכי טובה שלהם. שנת הפריצה האמיתית. חבל שהמעריצים לא הבינו שזה קודם כל בזכות המוזיקה  שלהם – קרעים מודבקים של פליאה תמידית. וחבל שטל לא נשארה איתו כדי לאשר את זה. וכמה מוזר שזאת הפעם הראשונה שהם מתכנסים בחדר, בלעדיה, למרות שהוא היה מוכן להישבע שנירה היתה שם, ואפילו רצתה להישאר. הרי גם בלי להבין במוזיקה, היא היתה חלק מהלהקה, וזה אומר שבעצם הלהקה התפרקה.
לא, הוא אמר לעצמו. אנחנו פשוט בנויים עכשיו אחרת.
 
הוא עבר לחדר השינה ונכנס למיטה בלי לצחצח שיניים כי החמיצות של היין שהתערבבה עם הדבש נראתה לו טריטוריה הולמת להחלטות חדשות. ובסוף נרדם, ורק אז הוא הצליח להגיד את השם האמיתי שלה.