פסקול ירושלמי שנות-תשעימי

לפעמים את פוסעת בבוקר עם חברה שלך בשדרה, אחרי שהפקדתם את הילדה שלך ואת הילד שלה באותה הכיתה. ואז, מתברר שהפטפוט שלכן ייאלץ להיקטע, ואת הסיבה לכך היא מסבירה בחיוך מסתורי – "אני כותבת ספר".

וכך, בוקר אחרי בוקר, על רקע חילופי עונות ושנים, בהתמדה נחושה. ואת סקרנית, מאוד סקרנית, ונכספת כבר לקרוא, ולו כמה מילים.

ויום אחד זה קורה, וביד שלך נחה טיוטה. ואת נכנסת לתוכה, אבל עדיין צופה מבחוץ, אבל הספר לא מאשר לך את הפריבילגיה של "חוסר מעורבות", כי הוא סוחף אותך. אז את שוקעת בפנים, מושקעת בדמויות, מעורבת רגשית.

ויום אחד, ממש לאחרונה, הוא יוצא לאור.

זה מה שקרה לי עם תמר טסלר, ועם הגיבורה שלה, בלה, בספר הבכורה של תמר – "שיר העצב הנורא" (הוצאת "שתים"). הזמן: שנות ה-90, המקום: ירושלים, מצב הצבירה: שברירי, ובמילים אחרות: נעורים. כלומר: מאוד נעורים – עם כל הצבעים המודגשים, וגם עם הניואנסים של הצבעים העדינים והשקופים. יש מערכות יחסים – משפחתיות וחברתיות, ובעיקר מערכת יחסים חזקה של נערה עם עצמה, על מצע ילדות שמתחילה להיות עבר והווה מתמשך – שנחזה להיות נצחי. ויש סודות, ושקרים, ואמת אחת לופתת. והמון מוזיקה במילים וגם ממשית. כי המוזיקה בספר היא לא רק פסקול שמלווה את החיים. היא גם החיים ממש.

ומכאן, המילים עוברות לתמר טסלר עצמה, שמספרת על השירים שמחוברים אצלה לספר.

"איש קופה ומשאית" בביצוע נושאי המגבעת (מילים: אוהד פישוף, לחן: רם אוריון, תמיר אלברט, אוהד פישוף, אדם הורוביץ ואלון כהן)

לנושאי המגבעת היה מקום משמעותי בחיי כמתבגרת בירושלים. כשהתוודעתי אליהם, הם כבר היו חתומים בהד ארצי וכיכבו על השער של ראש 1, אבל בעבורי ובעבור החברים שלי הם היו להקה ירושלמית מהתיכון לאמנויות. במקביל ל"מי רצח את אגנתה פלסקוג" הסתובבה בעיר "הקסטה" שעברה בינינו ושוכפלה בטייפ דאבל קאסט שהחזקנו בחדר, והיא שמרה על מקום הכבוד של נושאי המגבעת בשוליים הירושלמים הגאים. המחתרתיות הזו משכה אותי כמתבגרת. מצאתי בה קסם ועוצמה, ומהמקום הזה כתבתי את בלה – נערה מתבגרת שבדיוק מוצאת את קצוות החוטים הדקים האלה להיאחז בהם כשהיא מתחילה בתהליך העדין והסוער של גיבוש הזהות שלה.

"עלבון" בביצוע כרמלה גרוס ואגנר (מילים ולחן: ערן צור)

אחת מההופעות הראשונות שהייתי בהן כנערה, ובוודאי זו שהשפיעה עלי אז יותר מכול, הייתה זו של כרמלה גרוס ואגנר ב"פרגוד". ערן צור היה מהפנט והמוזיקה שלהם פרטה על כל נים ונים בנפש שלי. ההופעה הזו נכנסה לספר. את האלבום "פרח שחור" שמעתי לפחות שנתיים ברצף. בבית או בווקמן, הוא ליווה אותי לכל מקום שהלכתי. אני אוהבת את כל השירים באלבום הזה, אבל ל"עלבון" אני קשורה במיוחד. ארבעה בתים – תיאור סיטואציה בין גבר לאישה, פירוק הסיטואציה, חשיפת הגרעין הפסיכולוגיסטי אצל כל אחד מהצדדים ולבסוף העלבון שמוטל ביניהם, כיישות נפרדת. ההפשטה הזו שהשיר מציע מלווה אותי בתת מודע כמעט תמיד.

"גיבור צבא ההגנה" בביצוע פוליאנה פראנק (מילים ולחן: אליוט בן עזר)

פוליאנה פראנק (היום אליוט) הייתה גם היא חלק מהשלב הזה בהתבגרות שלי. היא פרצה לחיי עם "זיווה", אבל את "גיבור צבא ההגנה" גיליתי כשקיבלתי את הדיסק שלה ליום-הולדת 17. הקול של פוליאנה פראנק הוא הקול הפנימי שבלה, גיבורת הספר שלי, הייתה רוצה לסגל לעצמה. יש בו את הכעס ואת הציניות שמרכיבים את מנגנון ההגנה שלה.

"גבעת התחמושת" בביצוע הפה והטלפיים (מילים: יורם טהרלב + גרסת הלהקה, לחן: יאיר רוזנבלום)

גרסת הפאנק הכאוטית של הפה והטלפיים לשיר המלחמה אפוף האתוס, מגלמת בתוכה את הפרדוקס שלתוכו נולדתי – מקום שאילץ אותי מגיל צעיר לחיות לצד ובתוך נרטיבים ומיתוסים לאומיים. כמוני, גם בלה גדלה באתרי הנצחה. גני המשחקים שלה היו זירות קרב, בית הספר שלה סופר את מתיו ומקדש אותם. בלה גדלה לתוך מציאות בלתי אפשרית שבה רגשות אשם מודחקים מלווים תמיד את אלו החיים.

"דם על הים" בביצוע אלג'יר (מילים ולחן: אביב גדג')

מעבר לזה שאלג'יר, בעיניי, היא אחת הלהקות הכי טובות שהיו פה, "דם על הים" הוא שיר שתמיד הקסים אותי בטקסט שלו. שיר שבו אהבה וחרדה שזורות זו בזו, כמו גם מותו של הדובר ומותו של האחר, שבסימביוטיות שלהם מסמנים את אותה מיתה. אביב גדג' מציף בשיר את הזה את הממד הנבואי שמכילה לעיתים היצירה, ולמעשה משרטט את המעגל שבו לכוד הדובר שלו.
גם בלה, גיבורת "שיר העצב הנורא", נמצאת בלימבו הזה. היא מדמיינת שוב ושוב את הלווייתו של אביה, בכל פעם באופן אחר, על מנת להכין את עצמה למעמד הזה ולהתחזק לקראתו, ותוך כדי התהליך חווה בעצמה את מות ילדותה שלה.

את "שיר העצב הנורא" ניתן – ומומלץ – לרכוש בחנויות הספרים ברחבי הארץ, וגם באתר "עברית" בלינק הזה:
https://www.e-vrit.co.il/Product/24521/%D7%A9%D7%99%D7%A8_%D7%94%D7%A2%D7%A6%D7%91_%D7%94%D7%A0%D7%95%D7%A8%D7%90