יוצר שבע – יש כזה דבר? כשמאזינים לאלבום החדש של רמי קליינשטיין וקרן פלס, הנושא את שמם, התהייה הזו מתחדדת. יצירה מתבססת על ריק שמתמלא מתהיות ופליאות. אבל קליינשטיין ופלס נשמעים כמי שהגיעו כבר אל יעדם, השתקעו ושקעו בכורסתם הנוחה. "כבר לא מפחדת להודות שאני מאושרת, שאני מאושר", הם שרים בשיר "היה שווה".

שני מוזיקאים סופר-מקצוענים, אך לא אמיצים, שילבו רגליים בהליכה על בטוח בדרך האמצע. התוצאה: אלבום פופ קומפקטי (37 דקות), בהפקתו המתאפיינת בליטוש אך בחוסר תעוזה של עמוס בן דוד, ובו שירי הודיה, שירי תקווה ואמונה, ושיר העצמה נשית. כולם בנימה ניו-אייג'ית של קבלת הטוב והרע; הסתפקות ברגעים הקטנים הטובים, ופיוס. שום התקוממות כנגד עוולות או רצון לשפר ולתקן – כאנשים וכיוצרים.

אולי יש כאן אג'נדה – להראות שדווקא אפשר ליצור מתוך התברגנות, אבל לגיטימית ככל שתהיה גם הזכות להתאחד מטעמים כלכליים – מהאלבום הזה נודף חוסר אמינות. העליצות צועקת מדי את עצמה. השיר "רגע שקט", למשל, מתעד גסיסת זוגיות ובדידות, אבל קליינשטיין ופלס נשמעים בו כל-כך ביחד מבחינה הרמונית, אז איך אפשר להאמין להם?

וזה מוזר, כי דווקא מונצחת באלבום תודעת מוות (בשיר "לחיות"), ויש פוליטיקה (ב"עד אשר ישוב"), אבל הרעיונות האלה לא נפתחים, ואין נכונות להתמודד עם קשיים. "שומעים יחד שיר לא מדי עצוב" – זוהי הגישה, שמומחשת בשירים כמו "מושלמת": "רוצה לשמוע את אותו השיר / לחזור למקום המוגן / רעמים זה דבר מפחיד / ולפחד זה מסוכן". לא, אתם טועים. פחד הוא אוצר ליוצר. הזדמנות לשרטט את מפת האפלה כדי לצעוד אל מעבר לשיתוק.

ומה הערך המוסף של איחוד הכוחות? הכימיה המוזיקלית פורחת בין השניים, אבל לא נוצרת ישות חדשה מהחיבור. רק הכפלה שנוצרת מהשתקפות במראה. אפילו הניגוד המתבקש של גבר מול אישה לא מתרחש. על השירים שורה א-מיניות שמטשטשת כל מתח, שלא לדבר על אירוטיות, או סתם פלירטוט מרומז.

והכי מקוממות הקלישאות – "ללכת לאיבוד בעיר זרה", "היה שווה לעבור את הכול" ועוד. גם אם האלבום לא מתיימר להיות יצירה מטביעת חותם, אלא סתם מוצר צריכה המוני לנפש, גם אז מורגש חוסר כבוד למאזין, כשהקלישאות אינן רק משעממות אלא גם מובנות מאליהן כמו "אור בליל ירח" (אם זה ליל ירח, ברור שיהיה בו אור) והשיר "עדיף אהבה", שכולו הרמה להנחתה צינית: באמת? אתם בטוחים שעדיף אהבה מאשר "לירות על אחרים"? (אכן כך. במקור). ובכל מקרה, אמרו את זה קודם.

וזה מצער, כי דווקא יש באלבום הבלחות מקוריות כמו: "(תודה לך עולם) שלא ייבשת את דמעותיי, והנחת להן לזרום, ועכשיו הן אגם ילדות"; או קטע אינסטרומנטלי יפהפה, רוק'נרולי, בסוף השיר "רגע שקט" – שמביע יותר מהאלבום כולו; והשיר המצוין "ככה היא אוהבת", עם דיוקים כמו "יותר רועש מרגשות אשם", מורבידיות (כן!) – "הימים נערמים כמו מצבות על קברים" ואפילו הומור: "או שאני הורג אותה או שאני מתחתן איתה", שר קליינשטיין, ומתחשק לענות לו: אז תהרוג. תזעזעו לרגע, לפחות בשירים.

פורסם בגלובס ב-18.2.2016