את השיר "נשים יושבות בחדרים" שמרית אור כתבה במקור על אלמנות צה"ל דרוזיות, שכאבן הטוטאלי והבלתי הפיך – חרישי ושקוף. אבל השיר הזה, כדרכה של יצירה נשגבת, הוא הרבה יותר אוניברסלי ממשמעותו המקורית. הוא מהדהד בעיניי את התקופה האיומה הזו, שבה מהלכות בינינו נשים שימיהן ספורים והן עומדות למות. סיבת המוות: רצח. וישנן נשים, וגם גברים, וילדים, שכבר נרצחו – אך עודם בחיים. קורבנות תקיפה מינית. אחד מהפוגעים השפלים, חיים ולדר, חמק השבוע לנצח מבית דין של מטה ולעולם לא יבקש סליחה מקורבנותיו.

יהודית רביץ הלחינה להפליא את השיר וירון בכר עיבד אותו בנימה כהה, קדורנית, שמשקפת את המילים שבעצם חותרות כנגד השיר הזה – ושירים בכלל – במציאות כזו: "ואין זמירות ואין שירים".

ובעיקר, כדברי המילים החותמות את השיר, "אין סליחה ומחילה".

נשים יושבות בחדרים / מילים: שמרית אור, לחן: יהודית רביץ, עיבוד: ירון בכר

נשים יושבות בחדרים
ומיישנות את עוללן
וכל ריחות ההדרים
לא יבשמו את משעולן

נשים יושבות בחדרים
ומתעטפות באפלה
ואור היום בצהרים
צורב סביב להן הילה

ושוב ושוב יבכיר דגן
הצאן, החלילית, הנער
אבל בירכתי הגן
לא יעבור האיש בשער

נשים יושבות בחדרים
ובלבן יבשה תפילה
ואין זמירות ואין שירים
ואין סליחה ומחילה.