פרק 23: גילי מאוד

תקציר הפרק הקודם: גיא מעודד את שלומית לצאת מתקופת האבל על צוהר, וככה נולד הרעיון להקים להקת רוק דתית.

"גילה, אני מניחה".

"לא", אמרה גילי, "זה גילי ממש. לא שם קיצור. אבא שלי קרא לי ככה על שם הפסוק בישעיהו 'גילי מאוד בת ציון, הריעי בת ירושלים"…

"הנה מלכך יבוא לך, צדיק ונושע הוא", הצטרפתי אליה, אחרי הכל אני בת אולפנא. "עני ורוכב על חמור", המשכנו ביחד, "ועל עיר בן אתונות".

"אגב, הלחנתי את זה", היא אמרה. "רוצה לשמוע"?

"בטח".

היא לקחה את הגיטרה. "רגע, יש לך חלילית"?

"לא. למה"?

"כי אני אוהבת להתחיל את זה בנגינה על חלילית. לא חשוב. אני ישר אשיר".

ברגע ששמעתי אותה הבנתי למה חליל. היא הייתה חליל אנושי. המנגינה דווקא הייתה פחות אנושית ויותר כמו נחל באמצע העיר. רציתי כמו חיית בר פשוט להתכופף וללגום את הצלילים. רק עכשיו הבנתי כמה הייתי צמאה. אבל המים היו כל כך עצובים, בניגוד לשמחה שבמילים. גילי, איך לא גילו אותך. "יש לך רקע, אני מבינה".

"בטח, אבל קלאסי. מקהלות אומנותיות כאלה". היא צחקה בהקלה כשקולי רעד.

"את לא באמת מתרגשת ממני", התפלאתי.

"אני מתרגשת מכל בחינה. תוותרי לי על האודישן, נכון? זה היה במקום".

"מה קרה לך? ברור שהתקבלת".

"רוק רוק רוק", היא צווחה בעליצות.

"מה זאת האקוסטית הזאת"? היא פרטה בגסות על הגיטרה שלה. "בטח יש לכם כאן חשמלית".

"חשמלית ושמה תשוקה", אמר גיא, שהספיק לשמוע את המשפט האחרון.

תהיה לי להקה, ידעתי. להקה שתשיר את השירים שלי סוף-סוף. עדיין הייתה לי רק הסולנית, וחסרים לי נגנים, שינגנו, וחסרות לי מנגינות, אבל את הצליל אני כבר מכירה. אני יכולה לשמוע אותו. גילי. גילי מאוד, בת ציון. הריעי. כן. הריעי בת ירושלים.

"גייצ'וק, יש לי להקה".

"אני יודע מיתילה. אני יכול לשמוע אתכם על הבמה. יופי של שירים".

"באמת"?

"ברור. חבל שלא ייכתב עליכם שום דבר בעיתון שלנו".

"אבל זה שווה לי, אתה יודע? שווה לי".

"אני יודע. טוב, לעבודה".

"איזה"?

"איזה מה"?

"איזו. העבודה על הלהקה או על העיתון שלנו"?

"על העיתון, מותק. זהו. סיימת להיום את מנת החלומות שלך".

"רגע! רק עוד שיר אחד".

רק עוד שיר אחד. רק עוד נפש אחת להצמיד מקרוב. לנכס. רק עוד לילה אחת של התבררות ושל ספקות. הם רק פתח. לאן?

ידעתי שאני חולמת, אבל בכל זאת התקרבתי אל הדלת, שהייתה פתוחה. הם לא ראו אותי. "על מה אנחנו מדברים"?, שאל גיא.

"אתה יודע טוב מאוד על מה אנחנו מדברים", השיב גיא.

"עד שזה לא ייאמר במילים מפורשות, אני אעמיד פנים שאני לא יודע על מה אנחנו מדברים", אבל הוא כמעט בכה. "אני יודע שאני אמור להיות קשה להשגה. שכולם נופלים לרגליך. אבל אני לא יכול.

גיא התקרב אליו, גופו מכוון חיבוק. "אתה יודע שלא תוכל להיות בינינו מערכת יחסים, אז בוא נחגוג את החד פעמיות. נהפוך אותה לחג פעמיות. בוא נפאר אותה. נעשה ממנה משהו יפה".

הוא דיבר כמו אמא שמפתה את תינוקה לטעום מתבשיל נהדר שרקחה. ריחות מטבח משגשג ומואר, שמחלונו נשקף גשם, עלו בו בעוצמה. אבל בשביל מה האמא – או גיא – מתאמצים כל כך לשבח את תוצרתם, המפצירה בו מעצמה?

וכך, תוך כדי ההרהורים, הוא חלף על פני המרחב המותר בין אנשים זרים, והגיע לשטח שבין אנשים קרובים. הגיא שמולו שתק. הוא נאנח. גיא ענה לו: "לך על זה. אני לא יכול לעשות את העבודה במקומך. זה צריך לבוא ממך. אבל אני כאן".

"אני רואה אותך".

"טוב מאוד. זאת ההתחלה".

גיא התיר לגופו לנוע בעקבות מבטו. חלק אחד של עיניו הופנה לשפתיים של גיא, וחלק אחר בדק את העיניים. הפליאה החדה התחלפה שם לכמיהה עמומה. שום ציפייה. אפילו תשוקה לא הייתה שם. גם הדריכות נשתתקה.

ופתאום גיא עזב את גיא, והיה איתי, וכבר היינו מחובקים הרבה זמן. הרגשתי שהוא הולך לגור בתוך החיבוק  שלנו, אז התנתקתי כדי להביט בו. הוא היה מרוכז בעיניי, כאילו תמיד התגורר בהן, ולא בחיבוק. הקרבה המרוכזת שלנו רפרפה מעגנים פיזיים עד כדי כך שהרגשתי שאני משתוקקת אליו, ומבטו אישר לי חיזוק ממנו. נבהלתי והתרחקתי. גיא המשיך להביט בי מתוך פניו היפות, עדיין רציני, אם כי זיהיתי חיוך בהיר ולבן, כמעט שקוף. לא – נענעתי לו בראשי בתנועה קלה, תואמת לחיוכו המעורפל. כן – ניענע לי באותו האופן. לא – שוב התנועה חסרת התנועה. כן. חייכתי, הפעם בצורה גלויה, שמחה בחדוות ההבנה. הוא שיקף אלי חיוך דומה, אם כי מתוך תווי פניו האהובות והמאשרות. זזתי הצידה, חותמת את ההתרחשות. פתאום חשתי את ידו על כתפי. הסרתי אותה בעדינות. הורדתי אותה באיטיות והגשתי את כף היד אל ידי השנייה, חפונה. אחר כך לחצתי אותה לרגע חם וממצה. ואז העפתי אותה משם.

והתעוררתי.