
שני גיא, רומן בהמשכים, פרק 35: אמא של הנפש
24 בינואר 2025
שני גיא, רומן בהמשכים, פרק 37: כי אליך נפשי תערוג
24 בינואר 2025
השמש שואפת אל הים. כבר לא יום, ועדיין לא ערב. השבת אוזלת מאיתנו
פרק 36: קול באישה ממעמקים
"על מה לעזאזל חשבתם, זאת אומרת… איך זה יכול להיות – להקה דתית עם סולנית אישה, על רקע כל הקול באישה ערווה"? אלישיב פרץ אל חדר החזרות.
"מה עובר עליך"? תמהה גילי בנחת.
"מה זה קוֹלַקוֹל"? התפלא עידו.
"קוֹלַקוֹל"? נדהם אלישיב.
"כל הקול", צחקנו, הבנות.
"אה", אמר יודה. "שולחן שבת".
"עוד פעם הקודים המשפחתיים שלכם"? רגז עידו ואני חייכתי, לא יודעת למה.
"האמת שזו באמת הייתה ארוחה משפחתית. מורחבת. קידוש. לא קידוש רגיל. נו, אליה, תסביר להם. סבא שלנו. התכנסות משפחתית".
"מה סבא שלכם עכשיו"? שאל עידו.
"יומולדת 70", אמר אלישיב. התכנסנו כל המשפחה. המורחבת. עם כל הבני-דודים והאחיינים. והדודים הזקנים. ויודה ואני השווצנו".
"כן", אישר יודה, "אבל לא הייתה ברירה. הם שאלו אותנו וסיפרנו להם על הלהקה שלנו".
"ואז הם אמרו", המשיך אלישיב, "שזה לא יכול להיות מה שאנחנו עושים. כי אם אנחנו להקה דתית, אז איך יש לנו אישה בלהקה? ועוד סולנית"?
"ומה עניתם להם"? שאלה גילי.
"אמרנו שזאת לא להקה דתית. זאת להקה רגילה, שיש בה אנשים דתיים. ובכל מקרה, אנחנו לא פנאטיים. וחוץ מזה, שמה הם מצפים? שיודה ואני נשיר? הם יודעים שזאת תהיה קטסטרופה".
"אתם באמת חושבים שזאת להקה רגילה"? שאלתי בזמן שגילי שאלה: "וזה הרגיע אותם"?
"לא", ענו יחד שניהם. יודה לי ואלישיב לגילי.
"אז מה הרגיע אותם"?
"כלום, גילי. הם אמרו שבאמת עדיף שיודה ואני לא נשיר, כי אנחנו זייפנים – שקר גס – אבל אריק הבן של נחום יכול להצטרף ללהקה כי יש לו קול פעמונים – שקר גס – ואז העניין ייפתר".
"אז זהו? אתם מעיפים אותי מהלהקה"?
"נראה לך גילי? את באמת מתייחסת ברצינות למשפחה המעוותת שלנו"?
"לא, אבל עובדה שנכנסת הרגע לחדר נסער כולך".
"נכון, כי זה גרם לי לחשוב על כל זה. על הלהקה. אנחנו קצת עוף מוזר, אתם לא חושבים"?
"יש לך קצת הצתה מאוחרת", אמר יודה, "עכשיו נזכרת"?
"רוצים לדבר על זה"? שאלתי.
"בשביל מה"? שאל עידו.
"זאת השאלה, אם זה בכלל מעניין אתכם. אבל תחשבו קדימה. מתישהו הרי אתם אמורים לפרוץ. יהיה אלבום, יהיו הופעות. יהיו גם יחסי ציבור. זה חלק מהמשחק. ראיונות בעיתונות. ישאלו אתכם שאלות, והנושא הזה מתבקש. אולי צריך לעשות סימולציה".
"אנחנו עוד לא שם", העירה גילי.
"לא שם מבחינת הראיונות, נכון, אבל לא חשבתם לברר ביניכם לבין עצמכם את העניין"?
"לא", אמרו כולם, חוץ מעידו שאמר: "אני עוד לא מבין איזה עניין".
"כי אין עניין", סיכמה גילי.
"מעניין שדווקא את אומרת את זה", אמרתי לה. "את הסולנית. זאת שנמצאת בחזית. זאת ששרה. הפנים של הלהקה. הקול שלה. הייצוג שלה. את לא מרגישה שום קונפליקט"?
"ממה? מזה שאני דתייה ששרה? מקול באישה ערווה"?
"כן. למשל".
"את מאמינה בזה"?
"ברור שלא, אבל יש דתיים שמאמינים שזאת ההלכה".
"אני בכלל לא רואה את עצמי כלהקה של המגזר הדתי. אני רואה אותנו מופיעים בכל מקום שיזמינו אותנו, ובכנות, נראה לי שיותר מתאים לנו להופיע במקומות חילוניים. איפה שמבינים את השפה שלנו ואנחנו את השפה שלהם".
"אבל מה באמת השפה שלכם? את רוצה להגיד לי שהשפה שלכם היא לא השפה הדתית? שאתם לא מרגישים יותר בבית, יותר בנוח, עם אנשים מהסוג שלנו"?
"השפה שלי היא שפת המוזיקה. וזאת שפה בינלאומית".
"והדתיות שלך"?
"כן, מודה באשמה, מודה אני לפנייך, לפניכם – אני דתייה. מה תעשו לי? ואני אישה. ואני גם מוזיקאית – ואין כאן שום סתירה! אני מאמינה שאלוהים רוצה שנגשים את הייעוד שיש בכל אחד. והייעוד שלי זה ליצור מוזיקה ולשיר אותה".
"עד כאן הכל יפה ונכון, אבל מי אמר שאת מוכרחה לשיר גם לפני גברים"?
"כי מה? סלקציה? הפרדה"?
"לא יודעת".
"מה לא יודעת, שלומית? את באמת שואלת או שזאת טכניקה שלך לדובב אותי כדי להוציא ממני דברים כמו בראיונות שלך? ברור שלכל אחד יש זכות לשמוע את המוזיקה שלנו. את השירה שלי. אפילו המיעוט הזה… איך קראת לו? גברים".
"ומה עם קול באישה ערווה"?
"דוחֶה".
"תסבירי".
"מה יש להסביר? אפילו המילה ערווה, המילה הדוחה הזו, היא צביעות אחת גדולה. מי שאומר אותה, שזה כמובן גברים – הם אלה שהגו אותה, הם כביכול קבעו משהו שישמור על צניעות, אבל זה רק כדי לדכא את האישה".
"גם במובן של דיכוי וגם במובן של דיכאון", קטעתי אותה.
"וזה מראה", היא המשיכה, "שרק סקס מופיע בראש המעוות שלהם. הקישור בין סקס לשירה של בנות הוא בראש שלהם בלבד. אז שיטפלו בסטיות שלהם ויעזבו אותנו בשקט. האמת, שבכל מקרה לא הייתי רוצה גברים כאלה כקהל בהופעה שלי. זה מטריד אותי ובעיקר מפחיד אותי".
כולם מחאו כפיים. גם אני הצטרפתי. "ותגידי, יש כאן גם משהו פמיניסטי"?
"לא יודעת. אני גם לא בטוחה שאני יודעת מה זה פמיניזם, אבל אולי דווקא יש בזה משהו. אני מכירה בתי כנסת שבהם נשים קוראות בתורה".
"אבל לעצמן"!
"נכון יודה, אבל אני מאמינה שזה ישתנה. בינתיים רק לעצמן. אני מקווה שעוד כמה שנים זה יהיה אחרת. גם מתחילות להיות טוענות רבניות, ונשים לומדות להיות רבניות. לא יודעת אם יתנו להן את התואר".
"הסמכה".
"תודה יודה צדיק שלי. אולי כן ואולי לא יתנו להן את ההסמכה, אבל בכל מקרה, זו התחלה של משהו. מהפכה".
"אז אתם חלק מהמהפכה"? שאלתי.
"מה פתאום", אמר אלישיב.
"אולי", אמר יודה.
"לא יודע", אמר עידו.
"לא יודעת", אמרה גילי.
"אתם רוצים להיות"?
"עזבי, אנחנו עושים מוזיקה", אמר אלישיב.
"אבל לא שוללים את זה", הפתיע יודה.
"אתם רוצים שידברו עליכם ככה? הלהקה שעושה מהפכה"?
"לא", אמרה גילי.
"בשום אופן", הדגיש אלישיב.
"ממש לא", הסכים עידו.
"אם כבר", חידדה גילי, "אז מהפכה שקטה. אנחנו ניתן למעשים שלנו, במקרה הזה – למוזיקה שלנו – לדבר. פשוט נהיה טובים במה שאנחנו עושים".
"ומוכרים", אמר יודה.
"אתה מתכוון, מפורסמים", אמר אלישיב.
"אממ… אולי… כן… למה לא. אבל רק כדי שניחשף לכמה שיותר אנשים".
"אתה רוצה להיות מפורסם! יודה רוצה להיות מפורסם"!
"שתוק אליה".
"בואו נחזור ללהקה. מוכנים להרחיב"?
"הרחבה זה החרבה", כעס אלישיב שחולל את הכל, "מיצינו את הנושא. את לא רואה שאנחנו רק הולכים הצידה עכשיו"?
"רק מזכירה לפרוטוקול את מרים אחות משה ואת דבורה הנביאה ש… ועוד איך שרו לפני כולם כולל גברים", התפרצה גילי בלהט שעד אותו רגע לא יצא ממנה בשיחה הזו, "ואף אחד לא השתיק אותן או נמנע לשמוע אותן".
ואני חשבתי רק הרחבה זו החרבה. להרחיב זה להחריב. כל המוסיף גודע.
בלילה הלכנו להופעה, ופתאום זה קרה. שם. באמצע ההופעה, המבט של להט התרחק מהקהל, והיא כיוונה אותו למעלה. לאן? אל התקרה?
"ממעמקים ממעמקים
קראתיך יה
אלי
שמע קולי
שמע תחנוניי
אלי
שמע קולי
שמע תחנוניי
א-לי".
סכין, זכוכית שבורה, מחט של זריקה, הצמיתו אותי בבת אחת. אלה כבדה ריסקה את ראשי. קרסתי כמו מגדל שמתמוטט לתוך עצמו. אף אחד לא ראה שנלקחתי משם אל אולם ענק. חדר האוכל של האולפנא.
ושם – סעודה שלישית של שבת. אנחנו – מאות נערות, שהרעב ההורמונלי גורם לנו לראות בחתיכות הטונה ובסלטים התעשייתיים, מעדני מלכים, מתמסטלות מהתרכיז, שדילולו במים פושרים לא מיתן את מתקתקותו, ומתחילות לשיר בערגה: "כה אמר. כה אמר השם. זכרתי לך חסד נעורייך. אהבת. כלולותייך. אהבת כלולותייך. לכתאאך אחרייייי במממיידבבררר. באאאררץ לא זרווועעעה. הוי לכתך. אחריי. במדבר. בארץ. לא זרועה".
הלומות געגועים לא מוגדרים. השמש שואפת אל הים. כבר לא יום, ועדיין לא ערב. השבת אוזלת מאיתנו. אנחנו אוחזות בה, והיא מתרפרפת. נשמטת מאיתנו. אל תלכי, בבקשה, מלכה. תישארי עוד קצת. רק קצת. הנה, הבאנו לך שירים כל כך מתוקים.
וכל כך עצובים. מה הכניסו בתוך המנגינות האלה? אני חושבת רק עכשיו.
האם מסרים דידקטיים, עם מנגנון השהיה משוכלל, שיתפוצץ מתחת לעור שלנו בדיוק כשנרגיש שבא לנו להתרחק מהטריטוריה המכבילה הזאת?
עוד. עוד שירים מלנכוליים חרישיים עם טוויסטים משלהבים. כמה נפלאים הקולות שלנו ביחד. בעיקר כשאנחנו עושות קולות. שני קולות. כמה יפות אנחנו בבגדי השבת שלנו, בשרידי האיפור הקליל, בזוהר שמאצילה עלינו השבת.
"ממעמקים", אנחנו שרות. "ממעמקים. קראתיך. יה – הקול שלנו שוקע ושוקע. "אלי!!! – הוא עולה. "שמע קולי"! – הוא ממשיך לעלות. "שמע תחנוניייייי" – הוא גבוה. זועק. "אלי" – הוא מתמתן. "שמע קולי. שמע תחנוניי", הוא מתנמך. "א-לי". השלמה. ויתור. מה זה בכלל ויתור? יש כזה דבר ויתור? איך אפשר לוותר על משהו? אי אפשר לוותר. אין כזה דבר לוותר. זה או להתייאש או לאבד עניין.
או להיות בודד. "ויוותר יעקב לבדו". מה יהיה עכשיו.
כף יד לופתת את כף ידי. אני מתעלמת, אך היא אינה מרפה. מהדקת. "איי" צעקתי וראיתי את גילי רועדת לידי. "מה קורה פה"? היא שואלת. עוד בת אולפנא צחה במועדון המעושן הזה.
אנחנו מביטות בלהט. היא על הבמה. "ממעמקים… ממעמקים…. קראתיך, יה".
אני עוצמת עיניים. שומעת אותה ורואה נערה עם שיער ארוך, חום מתולתל, חצאית כחולה וחולצה לבנה מכופתרת עד הסוף. לא. שמלה ארוכה ועדינה בצבע תכלת. פותחת עיניים, שומעת אותה ורואה אישה עם שיער קצר ושחור, מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו לבנה. להט. פתאום טיף. טיפה חמה על כף ידי. אני מלקקת את מליחותה. שולחת את המבט שלי לבדוק את השטח. היכן הגיטריסט? היכן הבסיסט? היכן המתופף? להט לבדה על הבמה. מחזיקה את הגיטרה שלה, שתשמור עליה, אבל הגיטרה שותקת. להט לבד לגמרי. לא מרגישה את האנשים שמקיפים אותה למרגלות הבמה. לבד. קוראת לאלוהים. איך היא ידעה באיזה מילים לפנות אליו? מהיכן היא מכירה את המנגינה הזאת? הו, להט.
*
רישומים אחרי ההופעה
הקול של להט
צבע: אדום.
טקסטורה: צמר פלדה. אש.
ריח: יין.
טעם: דם.
פירוט: שיר שלה הוא שטח שבו על משבצת אחת קטנה יש הרים שלא רואים את פסגתם, אולי הם הרי געש פעילים, תהומות מפחידים בעומקם ומשטח קרח קפוא, שמסוכן להחליק עליו, כי הוא עלול להיסדק בכל רגע. ייתכן שמתחתיו אגם עמוק, שורץ תנינים.
ראית את התנינים?
טרם.
ומי אמר שהם שם?
כתבתי "ייתכן".
את מאמינה בזה או לא מאמינה?
מאמינה.