
שני גיא, רומן בהמשכים, פרק 36: קול באישה ממעמקים
24 בינואר 2025
שני גיא – כתב יד שלם של רומן מוזיקלי מאת תימורה לסינגר
24 בינואר 2025
פרק 37: כי אליך נפשי תערוג
"שיט שיט שיט שיט שיט", שרה גילי, והבנים מצטרפים אליה. עושים לה קולות תוך כדי הבלאנס. בלאנס של דוסים. שני גיאיים נכנסים לחדר. אחד משועשע, השני תמה. "אני במקום הנכון? התדרדרתם, אה"?
הוא מביט בי, ואני אפילו לא מתכווצת. פניו היפות מחפשות בי סדקים. "שיט שיט שיט".
"מה, גיא", אני מיתממת כמו אין בכוחי להבין: "מה מטריד אותך"?
"ניבולי פה בחסות ההלכה"?
מבטי, כמו סדרן, מכוון את מבטו, מפנה אותו אל גילי. תיכף זה בא. הוא צריך להיות שם כשזה קורה. מבטו מתקרב באמון אל מבטי. מבטי מרצין, השובבות מוכחדת, נצמד אליו, מושיט לו יד. מבטינו משלבים זרועות בדרך אל גילי. ששש… תיכף. התופים מאותתים. גיא השני, כלומר הראשון, כבר עמוק איתם, מזייף בעליצות. "שית. המון. שיריי. עליך. ורינתי. תִקרב אליך".
"שית" – אני מצטרפת – "המון. המון. המון".
"מה זה"?
"שיר הכבוד, גיא, הידוע בשם אנעים זמירות. כל שבת, בסיום התפילה, אצל אשכנזים. ילד שר – וכל בית הכנסת עונה לו. הוא משפט – הם משפט. איך קינאתי בבנים. גם אני רציתי לשיר, ורציתי שיענו לי. בשיר. זה כבר הבית האחרון. מתחיל בשין. זה לפי האל"ף-בי"ת".
"שיט"?
"שית – שים".
"מה לשים"?
"את השירים שלי, גיא", מתפרץ גיא. "את כל השירים שלי אני רוצה לשים עליך, גיא. המון שירים. ורינתי. הו, רינתי תקרב אליך". מבטו בגיא גלוי, אירוטי. כולם רואים. איך לא הבנתי בכל שנות בית הכנסת. כל שבת. אנעים זמירות – שיר אהבה אירוטי לגמרי. "אַנְעִים זְמִירוֹת וְשִׁירִים אֶאֱרֹג, כִּי אֵלֶיךָ נַפְשִׁי תַעֲרֹג. נַפְשִׁי חָמְדָה בְּצֵל יָדֶךָ, לָדַעַת כָּל רָז סוֹדֶךָ". טוב, אני ממשיכה להקרין על במת ראשי את השיר, מול ארון הקודש שבנפשי. מקרינה ומפרשת לעצמי: זאת נכספות אינטלקטואלית. להבין את הרזים. את סודות החוכמה. וממשיכה: "מִדֵּי דַבְּרִי בִּכְבוֹדֶךָ, הוֹמֶה לִבִּי אֶל דּוֹדֶיךָ". אממ…דודיך – זה לא ממש אינטלקטואלי. יותר שיר השירים סטייל. סיפור אהבה נכזבת. איך לא שמתי לב.
לבי יוצא אל גיא שלי, שהיה שלי, שעדיין שלי, שפחות שלי. יוצא אליו, יוצא ממנו. נכנס אל גיא השני, ומוצא שם את ליבו של גיא הראשון. כל הנוכחים שמים לב. אל שני הלבבות.
"וַיֶּחֱזוּ בְךָ זִקְנָה וּבַחֲרוּת, וּשְׂעַר רֹאשְׁךָ בְּשֵׂיבָה וְשַׁחֲרוּת". השיער של גיא. תערובת של זמנים. משחר בחרותו, ובשיבת זִקנתו העתידית. גיא זקן. שני גיאים זקנים. "טַלְלֵי אוֹרוֹת רֹאשׁוֹ נִמְלָא, קְוֻצּוֹתָיו רְסִיסֵי לָיְלָה. יִתְפָּאֵר בִּי כִּי חָפֵץ בִּי". כי חפץ בו. ומה חפצי? מה חפצך, שלומית? "כֶּתֶם טָהוֹר פָּז דְּמוּת רֹאשׁוֹ, וְחַק עַל מֵצַח כְּבוֹד שֵׁם קָדְשׁוֹ". השם הקדוש של מי חקוק על מצחו? "מַחְלְפוֹת רֹאשׁוֹ כְּבִימֵי בְחוּרוֹת". בחורוֹת, היו טועים הילדים, לפעמים גם צחקקו כאשר שרו, אבל לא הבינו כי שוב מדובר על ימי הבחרוּת. הנעורים שהשתרעו עדיין לפניהם.
"קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחוֹרוֹת", המשיך המזמור. אלוהים. כמה שיער יש בשיר הזה! זו תפילה של סַפּרים… "פְּאֵרוֹ עָלַי וּפְאֵרִי עָלָיו, וְקָרוֹב אֵלַי בְּקָרְאִי אֵלָיו". כמה פאר וקִרבה.
ובדמיוני, גיא שהכרתי קודם, שר לגיא שהכרתי אחר כך, את שיר הכבוד. גיא שר, גיא עונה. הבלאנס כבר הסתיים והאדרים יריצו עכשיו את כל ההופעה. כל השירים לפי הסדר. "איך זה לא בליין-אפ", שואל גיא העורך.
"מה לא בליין-אפ", שואלת גילי.
"השיר הזה עם השיט".
גיא ואני – היחידים שלא צוחקים.
"כי זה בדיחה", אומר יודה.
"שיר הבלאנס הקבוע שלנו", אומר אלישיב.
"זאת לא בדיחה", אומרים גיא ואני ביחד.
"אני רוצה עיבוד רוקיסטי לזה", דורש גיא. "יש לכם שעה".
"הוא צוחק"? תוהה עידו.
"לא", עונים כולנו.
"זה יהיה בהופעה"? הוא עדיין לא מבין.
"זה יהיה בהופעה"? גילי מביטה בי.
זה יהיה?
זה היה.
בהופעת הבכורה. של אדר גימל.
מכל קרני האור, המשתלבות זו בזו מתועפות ההופעות החיות שממשיכות לחיות לעצמן בהיכלי האלמוות – היא ההילה הזוהרת ביותר. עד כה.
הבאס של עידו בידיים של גילי שר "אנעים זמירות".
בזרועות עידו גיטרת באס אחרת – מאיפה הגיעה? – והיא עונה לו.
משפט אחד היא, משפט אחד הוא. היא – הוא.
זה היה בסוף ההופעה, השיר הראשון בהדרן. אבל במהלך ההופעות הבאות, הוזז אחורה, כמעט התייצב לקראת האמצע, והתקבע בחלק הראשון של ההופעה.
הדתיים תמיד חייכו. בהתחלה הופתעו – אחר כך כבר לא, כי זה הפך שיר קבוע, חביב הקהל – כשגילי התחילה לשיר: "אנעים זמירות ושירים אערוג". בת שרה תפקיד של בן!
החילוניים לא הבינו, אבל חשו באנרגיות החתרניות שליבו מבטי הדתיים, ובצחוקים המהוססים, בכחכוחי הבלבול. בהופעות הראשונות חששתי כי יחושו מבוכה כמו זו שמערערת אותם כשהם נקלעים לבית כנסת באמצע התפילה ודפי סידוריהם מִתדפדפים קדימה ואחורה, מניפה של חוסר אוריינטציה.
אבל כשהשיר יצא כסינגל, וגם הושמע ברדיו, הגימיק שהגיע לשיאו במהירות, מוּצה והתנדף מהשיר, שנותרה ממנו תמציתו – הבאסים, והמקום שפינו לקול נשי סמיך מביטחון ולקול גברי דליל מפגיעות. והחיבור ביניהם.
כמו בין הנפשות שמתחתיהם.
שלומית וגיא חזרו הביתה ביחד. "מה את עושה"? הוא שאל אותה, כשבפעם הראשונה לחצה על המנגנון של מיטתה שמרחיב אותה. היא לא נחרבה. היא הפכה זוגית.
גיא שכב לצדה. הם דיברו.
עברו שעות, והוא הושיט לה יד בחושך, אבל ידו נותרה באוויר ולא נענתה.
היד הנפשית של שלומית התלפפה בידו. ידה הפיזית נצמדה לגופה. והכבידה. ואז קירבה אותה אליו, ורגע לפני ההצמדה, הוא כבר ישן.
להעירו? להאירו? עכשיו, היד שלה היא זו שעומדת באוויר, ולא נענית.
שלומית חולמת שהיא נוגעת בגיא.
היא מתעוררת ובאמת נוגעת בו. הוא ישן.
הוא מתעורר מזה. מביט בה. היא ישנה על הידיים שלה.
השעה 03.15. שני מחוגים כאחד קופאים על שלוש.
~ סוף ~