שנת תשס"ח היוצאת היתה שנה טובה למוזיקה הישראלית. טובה, אבל לא מקורית. לא נוצרו בה תופעות חדשות ולא התקיימו חוויות יוצאות דופן ואירועים מוזיקליים שיירשמו בספרי ההיסטוריה.

חשיבותה של השנה הזו היתה דווקא בשגרה, הנורמלית עד כדי כך שכבר הפכה מובנת מאליה. שפע האלבומים החדשים שהחל כבר אשתקד, נמשך גם השנה. חברות התקליטים – הוותיקות והממוסדות, וגם החדשות והעצמאיות, לא הפסיקו לייצר עבודה (מעניינת) למבקרי המוזיקה. הגיוון המשיך לרתק – מיינסטרים לצד אלטרנטיבה, מוזיקאים מוכרים לצד כוחות חדשים,  אלבומים מצוינים, טובים, בינוניים וגרועים. כולם זכו למקום ולקהל. והכל בטבעיות שיצרה את הרושם שכך היה תמיד.

אבל לא תמיד התקיים שפע כזה. אפשר להדגים זאת על תופעת הזמרות. פעם, כאשר מוזיקאית הוציאה אלבום, היא היתה נשאלת איך זה להיות אישה בתחום הגברי הזה. היום אף אחד לא יראה בכך משהו חריג. רק השנה יצאו אלבומיהן של: חוה אלברשטיין, קורין אלאל, אילנית, עלמה זהר, איה כורם, דנה לפידות, שירי מימון, גלי עטרי, קרן פלס, אמילי קרפל וריטה, וזוהי רק רשימה מצומצמת (הרשימה המקורית גדולה פי שלוש!).

המשך התחזקות המוזיקה היהודית

מאיר בנאי, שולי רנד, שלמה גרוניך, דויד דאור, עובד (שהתפרסם בעבר בזכות הלהיט "ברווזים ברווזים בואו הביתה" ומאז חזר בתשובה והתקמבק באלבום הדתי "הכל באהבה") ויוסי אזולאי. אפילו רוחמה רז שהוציאה השנה אלבום ("פיסת שמיים") כללה בו את הפיוט "בשם השם". וגם אבישי כהן הג'אזיסט שהוציא אלבום ראשון כזמר, הקדיש כמה שירים מתוכו לזמירות שבת – חלקן במנגינות מסורתיות ושיר אחד – "שלום עליכם" – הלחין בעצמו.

בימים אלה יוצא אלבום הזמירות של אהוד בנאי. והמגמה נמשכת ותימשך. אלבומים נוספים בדרך. גם כאן רואים את הגיוון, שנובע מהסגנונות – רוק, נשמה, פולק, ואפילו אופרה, וגם מהפילטרים האישיים של כל אחד מהמוזיקאים האלה כיוצר וכמבצע.

עד כה הקהל (מאמין וכופר) התחבר ואהב, אולי בגלל המגע המעורר בכפתורי הזיכרון האישי והקולקטיבי, ובעיקר בזכות התוצאה – מוזיקה טובה.

מאנגלית לעברית

בצד הפריחה (שנמשכת. כאמור, זוהי שנת ההמשך) של זמרים ישראליים ששרים באנגלית, מוציאים אלבומים משובחים, ואף זוכים להצלחה בחו"ל ("איזבו", "איטליז", עמית ארז, גבע אלון, נועה בביוף, אסף אבידן וסקוויד, הם רק דוגמאות) – הסתמנה השנה מגמה הפוכה: אלבומים ראשונים בעברית למוזיקאים שהוציאו עד עכשיו אלבומים באנגלית. התחילה בכך הדרה לוין ארדי, שעד כה כל אלבומיה היו באנגלית, והשנה הוציאה את האלבום "כאילו אין מחר". גם רות דולורס וייס, שהיה לה אלבום באנגלית, הוציאה באחרונה אלבום ששמו מנציח את התופעה – "בעברית". בדרך אלבום ראשון בעברית למוזיקאי שי נובלמן, שגם הוא צבר עד עכשיו אלבומים באנגלית.

האם מדובר בשיקולים מסחריים או אומנותיים? – זה לא משנה בכלל, כי זוהי מגמה מבורכת. המילים הן חומרי הבנייה של המוזיקה לא פחות מהמנגינה. יש ערך מוסף ליצירה בשפת האם, שבה מתקשרים ובאמצעותה חולמים, ושאינה רק מבע טכני, אלא גם מהות. יוצר שיוצר איתה, גם כאשר מדובר בעברית – שפה נוקשה לחיך – מתקרב לאחרים דרך ההתקרבות לעצמו.

הקיץ של קיסריה

קיסריה תמיד היתה פסגת הכיסופים של זמרי ישראל. הריכוז של אלפי אנשים מריעים לאורך כל מושבי האבן באמפי העתיק, הוא פנטזיה מפורסמת של כל זמר שמכבד את עצמו. קיסריה היא סמל סטטוס, מפגן מרשים של שיא מקצועי שמי שהגיע אליו "עשה את זה" – הצליח למשוך אחריו קהל מכובד ובעיקר אוהב, שנהנה להפגין את אהבתו.

בקיץ השנה האמפי של קיסריה עבד שעות נוספות. יהודית רביץ, אייל גולן, מופע המחווה למאיר אריאל ושלמה ארצי (אבל אצלו זה לא חדש) – הם רק דוגמאות בודדות להופעות שהתרחשו שם השנה. רביץ וגולן אף הוציאו באחרונה דיוידי של הופעותיהם במקום העוצמתי הזה.

מי שכבר זכה להופיע שם, חולם לחזור. מי שעדיין לא זכה, מתאמן, בינתיים לעצמו, על הגיית  "ערב טוב קיסריה" ומקווה שיום אחד גם יענו לו משם.

פורסם ב-ynet ב-30.9.08