הקצב אין לו סוף

פתאום, באמצע הקורונה ופלונטר המבוי הסתום הפוליטי – פרצו ברזיל, ים, נינוחות מתוחכמת וזמרת על במה קטנה מוקפת בארבעה נגנים. מוצ"ש (7.3.20), מרכז ענב בתל אביב. בקהל אישה שפניה מכוסות במסכה – לא של פורים – זכתה למבטים חשדניים. על הבמה, לעומת זאת, אביגייל רוז שרה שירים של אנטוניו קרלוס ז'ובים בנוסח עברי של תלמה אליגון-רוז, אמא שלה. "אהבתנו לז'ובים", כך נקרא המופע, שזוהי הפעם השנייה שהוא מתקיים. הראשונה הייתה בפסטיבל הפסנתר האחרון.

"עצוב לבד, לבד עצוב", הסתלסלו בחלל הצלילים הראשונים עם קולה של רוז – רציני ומאופק בהתחלה. המלנכוליה והיא נדמו כמו מכרות ותיקות, חשות בנוח זו עם זו. הכמיהה לאהבה, שהיא התשתית של אלבומי הסולו של רוז, קיבלה יתר תוקף עם האוטוריטה של ז'ובים. "בוא אליי אל לילותיי", היא שרה, וקולה פינה מקום לסולו קונטרבס מקסים של גיא לוי. בכלל, הנגנים שאיתה היו מצוינים – מלבד לוי גם מרסלו נמי בגיטרה, עודד אלוני בכלי הקשה ומעל כולם הפסנתרן, רועי בן סירה, שהוא גם המנהל המוזיקלי של ההופעה.

הפורטוגזית נשמעה מצוינת בעברית, והבוסה נובה היפה של ז'ובים המורכבת הרבה יותר מהאופן שבו היא נחווית – כנון-שלנטית ואגבית – התנגנה בהופעה בהתענגות של כל הנוגעים בדבר. בשלב מסוים בן סירה דיבר עליה ועל ז'ובים –גדול מלחיניה. "זו מוזיקה שגורמת לנו להרגיש קצת בחופש", הוא היטיב לנסח את טיב העונג, "שמחה, אבל לא שִמחה של קרנבל. סמבות של הקרנבל שהוכנסו לתוך הגיטרה באופן אינטימי".

ואכן, הייתה אינטימיות בהופעה, ולא רק בהתרגשות של רוז שהדרך שלה להתמודד איתה הייתה לדבר עליה עם הקהל. הלחנים, המילים, העיבודים, המקצב, הנגינה והשירה הותכו ביחד והוטחו, אבל לא בהתרסה או בשאננות אלא בחום אנושי משולב בפגיעות.

בשלב מסוים, כהמחשה להסברים של בן סירה, רוז עזבה את הבמה והשאירה אותה לנגנים שלה, שניגנו את "הנערה מאיפנימה" (Garota de Ipanema) – גדול להיטיו של ז'ובים. הם ניגנו ארוכות, מפורטות, מזרימים את הצלילים מצינורות מדויקים, מבליטים את צבעיהם, מתמסרים אליהם ומנכיחים אותם בכבוד ובפאר צנוע.

"מוזיקה ששומעים מגיל קטן נכנסת לגוף", הסבירה רוז מאוחר יותר את פשר המופע, שמנגינותיו נטבעו בה מילדות בביתה. את השיר "כיפת זהב" המתאר אהבה הענקית, היא הגדירה כהקדשה  מאמא שלה אליה, שתמצא אהבה כזו.

את אהבת הקהל היא בכל אופן מצאה בהופעה, וכל שיר הגביר את מחיאות הכפיים שנשלחו אליה כמו מסרים של חיבה עצומה. "העצב אין לו סוף, לאושר יש ויש", שרו איתה, ודווקא הזמן הקצוב של השמחה נתן לה – ולהופעה כולה – תוקף.

ופתאום, בהדרן – "והגשם יבוא" שרוז ביצעה עם גיא לוי נגן הקונטרבס – המילים קיבלו משמעות רלוונטית למציאות הישראלית העכשווית, המוזרה והחולה: "אם נחיה לא נמות, לא נמות כי נחיה". אפשר היה לחוש בהן תקווה, ואפשר גם היה לשמוע בהן ציווי.

פורסם בגלובס ב-14.03.2020