פתאום, לקראת סוף השיר "אל הציפור", אבישי כהן כמעט צועק את הטקסט הידוע של ביאליק. מתוך הנינוחות המאפיינת את "שעות רגישות", אלבומו החדש, בוקע המשפט "צהלי נא קולך ורוני" כמו תשוקה לזעקה. המהלומה הפתאומית הזאת לא מגיעה לשיאה, ועדיין היא מסקרנת במיסתוריותה, שנבנית בהדרגה. אבל אז כהן חוזר על המשפט באופן רגוע והסדר שב על כנו.

"שעות רגישות" הוא אלבום סימפתי, לא לוחץ על שום מנגנונים חדים של התנגדות תהומית או התלהבות קיצונית. כוחו במתינותו המעודנת. מוטבעת בו בבירור חותמת האיכות של כהן עם הרקורד של הצלחה בינלאומית בתחום הג'אז (בחסות צ'יק קוריאה) כמלחין וכנגן קונטרבס וגיטרה בס. אחרי שמונה אלבומים אינסטרומנטליים, כהן מרחיב את הטווח שלו ושר – בעברית, בלאדינו ובארמית. יש לו קול נעים – רך ומינורי, מותאם לאווירה הרגועה של האלבום, שאותו הוא עיבד והפיק עם לני בן בשט.

השניים יצרו צליל "ישן", תערובת של מזרחיות ארץ-ישראלית מהמאה הקודמת (חלילים, עוד וכלי הקשה) וג'אז (פסנתר, פנדר רודס, טרומבון וקונטרבס). הקונטרבס המזוהה עם כהן נוכח ברוב השירים, אבל לא מתנשא מעליהם, אלא נוטה להיבלע בהם בצניעות, מלבד בשיר "יד ענוגה", שבו הוא כלי הנגינה היחיד. האלבום נשמע הומוגני, למרות הגיוון בשירים. כהן מבצע שירים בלאדינו ("התאהבתי ברוח", "סי קאנמיה" ו"פונצ'ה פונצ'ה), זמירות שבת ("אזמר בשבחין" שבארמית, אליו הוא מצרף טקסט בשם "אדמה" שכתב בעברית, "שלום עליכם" בלחן שלו ו"דרור יקרא" במנגינה התימנית הנודעת), קלאסיקות ישראליות ("יד ענוגה" ו"אל הציפור") ושירים משלו ("אהבה חדשה", "שעות רגישות", "צעדי" ו"שובי אלי" הקליט, שהתפרסם כסינגל). המילים של כהן פשוטות, לא מתכוונות להרשים בשנינויות  ובדימויים מבריקים, מספרות על אהבה – נוכחת ונעדרת, ומתקשטות בטבע  – ים, אדמה, שמש וכוכבים.

יש באלבום חום משפחתי, שמקורו, מלבד הלאדינו, גם בקולו של הסבא, יצחק שמחה ז"ל ובקולה של האם אורה כהן. דגימות מקולו של הסב הוכנסו ל"שלום עליכם" ול"שובי אלי", ואורה כהן מבצעת בנועם שיר שלם, "פונצ'ה פונצ'ה", עם ויולות וצ'לו אציליים שמרפדים את קולה.

הזיקה הג'אזית המובהקת של כהן מתבטאת לטובה בקטעים האינסטרומנטליים המתוזמרים למופת שחותמים רבים מהשירים ומעשירים אותם. שיא האלבום הוא השיר "יד ענוגה", שלכאורה אין הצדקה לחדשו לנוכח ביצועיו הרבים, אבל כהן מחלץ ממנו איכויות חדשות. תורמת לו בקולה דנה עדיני, שהוא מלווה אותה בנגיעות קונטרה בס עדינות ובקול שהופך בשלב מסוים לקול שני מרגש. ראוי לציון גם הדואט האנרגטי "צעדי", שבו חוברת לכהן דין דין אביב ויוצרת איתו חיבור מלא חיים.

ומה באשר לחשיפה, שמימוש יצירתי אמיתי אינו מתקיים בלעדיה? כהן אכן נחשף בכך שהוא מפגין לראווה את קולו בפעם הראשונה, אך זה עדיין לא מספיק. אומנם בחירת שיריו מעידה על טוב טעמו ועל שורשיו, אבל אין בה שום הסבר ממשי לגבי הרלוונטיות שלהם, שאמורה לעבור ממנו למאזיניו. בתקווה שכהן מתייחס ברצינות לקריירת השירה החדשה שלו, ולא רואה בה אפיזודה חד פעמית, יהיה מעניין לשמוע את אלבומו הבא. בעיקר אם הוא יטעין אליו את הווירטואוזיות, הידע והאיכות שלו, וייצור מתוך הצעקה שסימן באלבום הזה, בשיר של ביאליק.

"שעות רגישות", אבישי כהן, "הליקון"

פורסם ב-ynet ב-18.8.08