רגע לפני השיר "כמה יוסי", אסף תלמודי – הקלידן והמפיק המוזיקלי של המופע ושל האלבום "היא הופיעה כמו הרוח" – סקר במהירות את הקהל. זה קרה קרוב לסיום ההופעה (ב-2.2.17), וכולם ישבו באופן מנומס ומתורבת, כמתבקש מהאולם – "היכל התרבות" בתל אביב. "טוב", הוא הכריז בחיוך, "תצטרכו לקפוץ במקום". הצלילים המוכרים התחילו להתנגן, והקהל נעמד – לא מתוך ציות, אלא פשוט בגלל שהמוזיקה הכריחה. ההיכל השליך את עניבותיו המטאפוריות כשצעקנו תוך כדי ריקוד עם ברי סחרוף ועם אהוד בנאי: "כמה חול – כמה יוסי. היה טוב – היה יוסי"!

ובאמת היה טוב – לאורך כל ההופעה – אבל עוד יותר לקראת סופה, בחטיבה של הלהיטים הרוקנרוליים: "ג'מלי פורוש", "עיר מקלט".

"מלחיץ קצת היכל התרבות הזה", אמר סחרוף די בהתחלה, "אבל יש כאן אנשים שאני מכיר, אז אני מרגיש בבית". ואכן, זוהי הפקה יקרה, מפוארת ונוצצת – חוויה שונה לאלה שרגילים לחוות את השניים (בדרך כלל לחוד) באולמות "מחוספסים" יותר, משפחתיים ותחת כיפת השמיים. אבל כמו אישה יפהפייה – שנראית מצוין גם באופן "טבעי" וגם באיפור שמדגיש עוד יותר את מעלותיה – כך בנאי וסחרוף. הם השתלבו נפלא בהיכל, ששימש עבורם בסיס, כן שיגור והזנקה למוזיקה שלהם. "השיר הזה  מתחיל כאן" – נפתחה ההופעה בשיר "יוצא לאור".

אהוד בנאי סיפר על היווצרות האלבום, שנים אחרי ששניהם רצו לעשות משהו עם שירי הלדינו. "את הקשר של ברי – הזמיר מאיזמיר – לשירים האלה אפשר להבין, אבל איך אני, ממשפחת בנאי, שבאו כידוע מנורבגיה" – הקהל צחק – "קשור אליהם?". ואז סיפר על סבו וסבתו, שבמוצאי שבתות שמעו שירים בלדינו לצד אלביס פרסלי ועל הפייטן יצחק לוי ז"ל, חברו של אביו, יעקב בנאי. השירים באלבום הזה, סיפר, "יצאו מתוך החיים. קראנו לאלבום היא הופיעה כמו הרוח, כי השירים האלה מופיעים כמו רוח, עוברים מאבא לבן, מסבתא לנכדה, ומקבלים חיים חדשים". ואז הם ביצעו את שיר הנושא, עם מחיאות הכפיים במקצב המיוחד, שסחפו גם את הקהל.

וכך נעו בין מקצבים ותקופות. מ"בואי הביתה" הרוקנרולי של סחרוף ל"שיר געגועים" של בנאי על דוד ושאול, והקהל צעק איתם נכסף: "בוא שוב לנגן הלילה שיר געגועים". ובין לבין הפגישו את הקהל עם שירי האלבום החדש, כמו "העצים לגשמים בוכים", שסחרוף סיפר את סיפורו העצוב. הוא היה פופולרי בכל קהילות הלדינו, וכאשר נלקחו יהודי סלוניקי למחנות הריכוז, הם המשיכו לשיר אותו, אבל בשינוי מצמרר. במקום "בארצות זרות איך אמצא את ביתי?", הם שרו: "על אדמת פולין אמצא את מותי". "פעם ראשונה כנראה שהשיר מושר בעברית", הוסיף בנאי, ולאורך השירה שלהם הוקרנו עצים במיצג הווידיאו ארט המושקע שליווה את ההופעה – שנראו יפים וסיוטיים כאחד.

בשיר "כולם יודעים" של אהוד, קולות השניים נאחזו זה בזה בהתעלות, והמשיכו לנסוק ביחד ל"ניצוצות" הסחרופי. מוקדם יותר, הם שרו לזכר מאיר בנאי, שנפטר לפני פחות מחודש, את "בלוז כנעני" שבמקור הוקדש למאיר אחר – אריאל, והקהל שר איתם "הנר שלך מאיר עדיין בוער". איתם ניצבו כל הנגנים בשורה אחת. תלמודי המיר את הקלידים באקורדיאון. איתו הייתה נבחרת משובחת: יונתן דסקל בקלידים, גיל סמטנה – בס, איתמר דוארי – כלי הקשה, ניר מנצור – תופים, גליה חי – ויולה והדס קליימן – צ'לו.

ביחד כיבדו את האלבום הזה שראוי להיכלל בהגדרות של קלאסיקה, משום שהוא עושה לשירת הלאדינו את מה שיהודה פוליקר עשה לשירים היווניים ב"עיניים שלי", ומה שסחרוף ורע מוכיח עשו לשלמה אבן גבירול ב"אדומי השפתות". בשיר "אסתר" התמזגו בשירה האנשים שעל הבמה ולמרגלותיה: "הלב של העולם נפתח". וגם הלב של האולם.

פורסם בגלובס ב-9.2.2017