כשאדם נאמן למנגינה שלו, מתנועע לצליליה בשטח הפרטי ובהתאם לקצב הפנימי, לפעמים נעשה איתו חסד. הזמן שלו מסתנכרן עם הזמן של כולם. תמוהים אלה המאשימים את "שיר חדש", אלבום הזמירות והמזמורים של אהוד בנאי, בהיסחפות לתוך גל אופנתי. כרונולוגית בנאי אכן מצרף את אלבומו לערימת האלבומים היהודיים המצטברת באחרונה על מדף המוזיקה הישראלית. אבל האזנה לאלבומו מצביעה על השקעה איכותית בעיבוד המוזיקה, חיצונית ופנימית, באופן שמתקיים רק כחלק מתהליך ממושך.

בנאי, יוצר לא מתפשר, הוציא אלבום ארוך (כשעה ועשר דקות), ממוקד ולא מתנצל. בפעם הראשונה הוא שר שירים שאינם שלו – במילים ובלחנים, אבל משתייכים אליו ברגע שקולו מונח עליהם. המקורות הטקסטואליים והמוזיקליים הם המסורת המשפחתית שלו, בתי  הכנסת השכונתיים שלו – התימני והאשכנזי, ושירת רבי שלמה קרליבך. השירה הרהוטה מגלה שאת כל אלה הוא מרבה לצרוך על בסיס קבוע, עם אלבום או בלי.

בנאי – "מוזיקאי" ו"יהודי" מתקשר בשתי ההגדרות האלה גם בשפות שאינן מוכרות לו מלכתחילה. וכך הוא מאמץ גם ניגונים שאינם מבית אבא (שלו) אלא מתפוצות אחרות. את "אל אדון על כל המעשים" בלחן של רבי שאול טאוב, הבן של מייסד שושלת חסידות מודזיץ', בנאי שר בקול רגוע, כמעט מנומנם, כמי שמורגל באהבתו. כך גם ב"מזמור לדוד" במנגינה הנודעת ביופיה (לא רק לפוקדי בתי כנסת) שהלחין בן ציון שנקר, אף הוא מחסידות מודזיץ'.

רוב הלחנים באלבום, בעיקר העממיים, מתאפיינים בפשטות שנועדה לשמר את המילים ולהקל על שינונן. לפעמים זה יוצר מונוטוניות במנגינה, למשל ב"לכו נרננה, לכה דודי", אבל היא לא מחלישה אותה, אלא דווקא מחזקת. כוחה בהצטברות שנוצרת על ידי החזרה, בית אחרי בית.

בנאי הצליח ליצור בית כנסת פרטי, אך מזמין וזמין לכולם. שעות הפתיחה תמידיות ולא חייבים להישאר עד סוף התפילה. החמימות מושגת גם בזכות המשפחתיות, שמתבטאת בהצטרפות של אודליה בנאי, אשתו, ל"שלום עליכם", "אשת חיל" ו"אזמר בשבחין". נוכחותה הטבעית, כפי שהיא עושה זאת בוודאי על בסיס שבועי קבוע, מרפדת את חלל השירים בחן משפחתי. כך גם ב"עת שערי רצון" שבו בנאי מצרף את קולו להקלטה של אביו, יעקב בנאי ז"ל.

בנאי הפיק היטב את האלבום ועיבד אותו עם נגניו, שגם נוכחים בקולותיהם – גיל סמטנה בקונטרה בס ובבס חשמלי, ערן פורת בתופים ובכלי הקשה, ניצן חן רזאל בכינור, נעם הלוי בכלי הקשה ונושי פז בגיטרה אקוסטית. הגיבוש העמוק שלהם כנגניו הקבועים של בנאי תורם להרמוניה הצלילית החמה. בעיקר זה מתבטא לטובה באלתורים המוזיקליים שבין המילים עם  הפתיחות האינסטרומנטליות הנדיבות שמשרטטות את קווי המתאר של המנגינה כולה לפני שהשירה ממלאת אותה. הבלוז היהודי הזה מתגלה בסולו המיתרים היפהפה שב"צור משלו", ב"שלושה דברים" ובעצם לכל שיר יש ג'אם משלו.

בנאי קושר אליו את השירים לא רק באמצעות בֶּגֶד קולו, אלא גם בתפירה שמחברת אותם לעורו. אבל דווקא במצב הזה, כאשר השירים ובנאי מתמזגים, הוא מרשה לעצמו להיפרם. בשירים של קרליבך "התנערי מעפר" ו"הנשמה לך" הוא עולה גבוה-גבוה אל מקום שאין בו גבולות, חורג מחוץ לטריטוריות הטבעיות של קולו ולא חושש להיות פגיע. וכך, גם מבלי שכתב והלחין את השירים, בנאי נחשף בתוכם, הופך אותם לשיר החדש שלו.

"שיר חדש", אהוד בנאי, "אן אם סי"  

פורסם ב-7.10.08 ב-ynet