עיניים
15 במאי 2009אורי מרק, "לא לדבר על מין"
1 ביוני 2009
ידעתי שזה יהיה ככה. אפילו רשמתי במחברת לפני ההופעה: "חוויה מתקנת לחוויה מרוממת אך מדכדכת מיום חמישי". (מאוד-מאוד-מאוד, אני מוסיפה כעת – למתקנת, למרוממת ולמדכדכת).
עכשיו מוצ"ש, וחזרתי מהופעה של אלון אולארצ'יק בלבונטין 7.
יש לי הרבה מה לכתוב על אולארצ'יק, ואת הרוב לא אוכל לכתוב עכשיו. בשבוע שלפני פסח זכיתי להיות "מראיינת אורחת" בתוכנית של נעמה מס (טריקסרין) ברדיו הר הצופים. ריאיינו אותו והשמענו את שיריו. נעמה גם היתה הנהגת שהסיעה אותו (ואותי) מתל אביב לירושלים ובחזרה. הדיבורים בדרך (וגם השתיקות) היו הזדמנות נוספת לחוות את היוצר מלא החן הטהור הזה, שככל הנראה אין הבדל או פער בינו לבין שיריו. אגב, בהקלטה של התוכנית (לינק בהמשך) שומעים את שלושתינו מצחקקים כל פעם שמוזכרת המילה "אותנטיות". זה גם בגלל הבירה (לא במובן של בירת ישראל) ובעיקר בגלל שבנסיעה דיברנו על לימודי הפילוסופיה של נעמה, שחלק מהם עוסקים ב"אותנטיות".
היה יפה הלילה. הופעה קטנה ומושקעת. בהתחלה רק הוא בגיטרת בס ואלעד אדר (שעיבד את השירים ופורגן במאסיביות מוצדקת) בפסנתר. אחר כך הצטרפו מקס אולארציק, הבן, בקונטרה בס ו (שמו פרח ממני, לצערי) בכלי הקשה.
מקס – ניגן בכישרון, בריכוז ובהתענגות. מדי פעם עברו בינו לבין אביו חיוכים שקטים.
לקראת סוף ההופעה – הפתעה. אלון הזמין את טסה, בתו (זאת שעליה הוא כתב את השיר "ילדה").
היא עלתה לבמה, מחייכת בביישנות, ושרה בקול נמוך ועמוק את "ערב יום שישי" מהאלבום האחרון של אביה. שיר יפה. במיוחד אני אוהבת ממנו את החלק הזה: "מה אומר פשוש לנחליאלי? לי לפעמים נדמה שהם מדברים. מה אומר אבינו בשמיים? הכרתי פעם ילד
שהוא אותו הכיר".
ערב יום שישי
גשם חרישי
ברחוב ראשי
מנגן כושי
יש והדמיון
נח ממעשיו
וחושים פשוטים
משתלטים עליו
ילדים משחקים תופסת
והמורה נכנסת בזריזות
וזקנים משחקים קנסטה
אתה ודאי עלית פה
על משהו של שטות
שמש מדמם
בחלון הקר
משתקף מביט
Forty Second Street
מסתלסל הכביש לירושלים
בנוף של המנזר השתקני
כל הארץ שוב על הרגליים
עולים אל אוטוסטרדה
ויורדים מצד שני
יש והדמיון
נח ממעשיו
וחושים פשוטים
משתלטים עליו
לפעמים חושב על אבא אמא
אחורה וקדימה, כמו עכשיו
ומיד מבול מהשמיים
מתוך בלבול הגשתי
את הלחי השנייה
מה אומר פשוש לנחליאלי
לי לפעמים נדמה שהם מדברים
מה אומר אבינו בשמיים
הכרתי פעם ילד
שהוא אותו הכיר
הראשונה עולה
השנייה יורדת
ה
שלישית עולה
רביעית יורדת
ערב יום שישי
רוח חרישית
ברחוב ראשי
שקט.
אלון ליווה את טסה בפסנתר. רק שניהם על הבמה. שוב חיוכים תוך כדי השירה והנגינה. היא יורדת מהבמה, הוא עוצר אותה – חיבוק, ואז משחרר.
עכשיו הוא לבד על הבמה. מתכוון לשיר, אבל אז, לא יכול להתאפק יותר, ושולח לקהל אנחת התמוגגות גדולה של אבא: "אהההה"….
ואז מקס עולה. עם הקונטרה בס. רק שניהם על הבמה. הוא עדיין על הפסנתר. "ילד מזדקן".
אחר כך עולה כל ההרכב. גם טסה. אביה מימינה, אחיה משמאלה. היא מחייכת אליהם. רוקדת בעדינות ומצטרפת בפזמון לאביה בשיר היפהפה "בעינייך".
ובין לבין – הלהיטים, וגם השירים הפחות מוכרים מאלבומו האחרון. וגם: "בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי" ו"ניו יורק" המלנכולי, אחד משיריו האהובים עלי ביותר.
אני פותח את החלונות – בן יהודה סטריט
יוצא לשמש והבוקר שם תמיד
עושה סימן להישאר אבל גם כן להיזהר
אדם הולך לו ברחוב שלו – מברך שלום
והכלבים שמה נובחים עליו – אוהו
אדם הולך לו ברחובו והרחוב אומר לו בוא
ניו יורק, ניו יורק זה לא בית
ניו יורק, ניו יורק לא לא
אם אתה יודע כמה – מסובך להתרגל
אז תן לי עוד אחת מריימה – תן לי זמן להסתגל
אם אתה יודע איפה – אז תגיד עכשיו מייד
בינתיים אחכה לי – אחכה לי פה לבד
מה יש בעיר הזאת ההומייה – ולמה זה כואב
תמיד לפסוח בין הזאת להיא – תמיד
מה שהווה זה שהיה – ולא מדברים על העתיד
אם אתה יודע כמה – מסובך להתרגל
אז תן לי עוד אחת מריימה – תן לי זמן להסתגל
מסתכל בנעליים – מחזק את השרוכים
ופותח את העין – לא מבין במרחקים
כסאות הנוח עצובים עכשיו
הנה בא הסתיו
אפור שמיים והחול רטוב – בת ים
כמעט תמיד אני מרגיש
אולי טיפונת מאוהב
ניו יורק, ניו יורק זה לא בית
ניו יורק, ניו יורק לא לא
והיו שירים נוספים, יפים ואהובים, עם עיבודים מרעננים. ואווירה משפחתית (שלושה אולארצ'יקים על הבמה) וחן ושמחה.
* * *
והנה האירוח של אלון אולארצ'יק ברדיו הר הצופים עם נעמה מס ואיתִי. יצא לנו מצחיק, וגם עצוב בקצוות. כמו בשירים שלו.
– היה כאן פעם לינק –
15 תגובה
על רשימה יפה ומחוייכת
אולארצ'יק הוא מהמוסיקאים הישראליים האהובים עליי ביותר
במיוחד 'שעשועי כאילו' (קניתי אותו ביום הוצאתו ב-1987, עד כמה שאני זוכר, כי 'כל הליל אני בגנך' השאיר עליי רושם עצום) ו-'תגיד לי איך אתה מרגיש'
אז תנו לי עוד אחת מריימה
לרשימה הזו יש גרוב פנימי עצוב, מתנענע, מחוייך בקצה השפתיים, כמו אולארצ'יק. תפסת את הרוח והצליל והפיל של האיש הכי מקסים שהסתובב פה.
ניו יורק, ניו יורק זה לא בית. שנה הסתובבתי ברחובות של ניו יורק עם תינוק ובטן הפוכה ומילות השיר הזה על שפתי.
תודה שועי, תודה רוני.
עשיתם לי את הבוקר הזה קל יותר לנשיאה.
היוצר מלא החן הטהור הזה, שככל הנראה אין הבדל או פער בינו לבין שיריו.
יצא לי בעבר לעבוד איתו. איזשהו סרט פרסום שהפקנו בגיתם על פי אחד משיריו, והחוויה שלבוא אליו לסטודיו בפלורנטין, אי האמצעיות שבהתנהלות שלו, הצחוקים, היצירתיות, החופש…
לא ישכחו ממני.
רשימה מענגת ביותר, בעיקר החלק התחתון שהוא יצירה פלסטית בפני עצמה
אהבתי את ההגדרה שאין פער בינו לבין שיריו. זו באמת התחושה שהוא משדר.
כתבת יפה, תימורה
מה שכן, כנראה אין לנו טעם זהה במוזיקה, גם לאור הפוסט הקודם…
ו"אבד עלייך כלח" זה דווקא נכון – כך זה מופיע בתנ"ך. אפשר למסור לו שיש אישור 😉
הנה משהו שכתבתי על זה פעם:
http://www.safa-ivrit.org/expressions/kelah.php
למרות שכמו שרון רז, טעמי המוסיקלי שונה, רשימתך היפיפיה עוררה בי רצון לשמוע את המוסיקה של אולארצ'יק. רשימתך שופעת נדיבות אנושית.
אך, תימורה, משום מה, לחצתי על הקישור שהוספת בסוף הרשימה, ואינני מקבל דבר.
וגם אם אולארצ'יק מעולם לא הרטיט את לבי, היה נחמד לקרוא פה בפוסט ולהכיר מילים שלא הכרתי קודם. גם לא ידעתי שכל המשפחה מוזיקלית… בקיצור שמחה שנהנית.
אגב, את חוש ההומור של אולארצ'יק אפשר היה לפגוש ב"שבוע סוף" בשישי האחרון. תוכנית סתמית, וגם הקטע עם אולארצ'יק היה בנאלי – אבל נחמד
אסתי: תודה! כיף לך שיצא לך לעבוד איתו.
יעל: תודה, יקירתי.
שרון: תודה רבה! כן, הולכים ומסתמנים פערים בטעם. אבל אני די משוכנעת שראיתי אותך באיזו הופעה או שתיים, כך שנראה לי שהמצב לא נורא עד כדי כך…
רוני ה: נפלא! גם האתר שלך (מוסיפה למועדפים).
ותודה רבה במיוחד על ה"אבד עליו (ה) כלח". באמת שווה למסור לו. אני בטוחה שהוא ישמח.
צבי: תודה! שימחת אותי!
ובעניין הקישור: חוששתני שהבעיה היא במחשב שלך. אצלי זה נפתח (ולא רק מהמחשב שלי).
גלית: תודה!!! ומה היה עם אולארצ'יק (אני מניחה שאלון? כבר אי אפשר לדעת במשפחה הזו:) ב"שבוע סוף" האחרון?
אילו לו
שהקטע בשבוע סוף היה מצחיק ממש, במיוחד (אם תחפשי את זה ברשת, תימורה) כשהוא מציע לאולארצ'יק ללכת להנחות באולפן השקוף ואולארצ'יק אומר -"אבל אמרת לי לא לעשות יותר טלוויזיה" והוא עונה לו -"אל תדאג, זו לא טלוויזיה."
שזה ממש מעצבן שאני לא מצליחה לשלוח תגובות (מאף מחשב),
למרות שאני מכניסה את הססמא והכל
אבל… הנה! שלחת!!!
זה כנראה הדיליי הפנימי של הזמן הסובייקטיבי תודעתי מפגין חוסר סנכרון עם זמן היומיום אליו אנחנו משליכים את עצמנו בשביל לשכוח מהזמניות של קיומנו חסר המשמעות.