נערה מעציון גבר
19 בינואר 2007ה-5 שלי
4 בפברואר 2007
(וזאת סקיצה, כמובן)
עוד מעט הם יהיו מוכנים. חלקם רק מחכים למימון שידפיס אותם ויפיץ. אחר כך יתחיל המסע שלהם אל האוזניים, בתקווה שיגיעו אל כמה שיותר מהן, ושכל אחת תהיה נכונה.
ואז תבוא ההקשבה. לכבודה הם מצוחצחים ומקושטים. משוכנעים שהם במיטבם, ואולי גם צודקים.
כמה מהם לא שמעתי ולא אשמע לעולם. לא נצליח להיפגש, או לא נרצה. את חלקם כבר שמעתי, לעיתים כאשר היו פרועים ומלוכלכים, אך כמיטב הפרדוקסים – נקיים הרבה יותר ממה שהם עכשיו.
אני נקשרת לסקיצות. ההקלטות הראשונות – היום הן באיכות טכנית מצוינת – שלתוכן הכריזו בוראים לנבראים: הנה אתם וזה הקול שלכם.
ורגע אחר כך הסתערו עליהם עם צעצועים וממתקים של אפשרויות טכנולוגיות. סירקו אותם, הלבישו ואיפרו. הם יצאו נפלא. אף אחד לא מתווכח עם התוצאה.
אבל אני נקשרת לסקיצות. מה תעשו לי? האם זה העונג האינפנטילי של יודעי סוד מטומטמים, ששרים לעצמם שירים שאף אחד עדיין לא מכיר, רגע לפני כולם? מקווה שלא.
בכל מקרה אני יוצאת גרוע. כי מה זה כבר יכול להיות? חוסר גמישות? הינעלות על המוכר והשגור? פחד מצמיחה? התרפקות מזויפת על "ימי תום" שמעולם לא התרחשו?
נוח לי להתעקש על כך שיש משהו נכון יותר בסקיצות. אמת ודיוק, שאינם מצליחים לעבור בשלמותם בדרך אל האלבום המוכן. אולי הציפוי שנועד לתת את הברק, אבל גם לשמר – חוצץ בין המהות הראשונית למהות המשופרת. אי אפשר לקבוע מי מהן נכונה יותר, אבל הן צריכות לדבר ביניהן, וה"פיניש" לא תמיד מאפשר.
אני אוהבת סקיצות, ואולי ברגע זה יריתי בעצמי מקצועית. לא מסוגלת לבטל את היקשרותי אליהן. וכשאני שומעת את השירים בגרסתם הסופית, בא לי לפעמים להטיח ביוצרים שהם בוגדים.
("אבל מה את יודעת על השירים? במאורות ראשך הם הושמעו שוב ושוב, כמו שנוצרו להיות? אלייך התחננו שתעזרי להם להישמע בדיוק ככה? מה את יודעת"?)
11 תגובה
לפעמים אוהבת לשמוע את הלפני.
את יודעת, זה כמו לקרוא ספר לפני העריכה או שיר עם המילים שנמחקות אחר כך..
הסקיצות של "מנועים קדימה" אינן נופלות בכלום מהאלבום הגמור, הסופי, ובמקרה אחד ("בתוך הצינורות") גירסת הסקיצות טובה לאין ערוך יותר
מזו המהוקצעת שהוקלטה בסופו של דבר לאלבום.
לפעמים אין דבר שחזק ומופלא יותר מהתמימות והראשוניות של הרגעים הראשונים, כשהאמן מקליט את שירו כמה שיותר קרוב לרגע היצירה, ולא אחרי שחבטו והפכו בו מעבדים ומפיקים ואנשי סאונד כדי לקבל איזושהי תוצאה מסויימת.
לפעמים ההפקה בהחלט משפרת ומוסיפה ומעדנת ומחזקת ומהדקת ומפתיעה – אבל לא תמיד.
הפתרון הוא, בעולם המאה ה-21, לתת למאזין להתרשם גם מזה וגם מזה. גירסאות הדה-לוקס שאמנים מוציאים לכל מיני אלבומים שלהם עכשיו, מאפשרות את זה. יש את השיר, כפי שאנחנו מכירים אותו, ויש אותו בגירסה הגולמית יותר.
במקרים רבים נרשמת הפתעה גמורה מהשיר העירום, הראשוני.
ויש לא מעט מקרים שגם זה טוב, וגם זה טוב. זה מה שכיף עם מוזיקה. הגמישות שלה היא אינסופית.
הצעצועים והממתקים הטכנולוגיים האלו הם החיים שלי…
אולי זה רק בראשי הפארנואידי, אבל יש כאן איזו שהיא טינה נגד הצעצועים היקרים שלי?
כמובן שבועז צודק, יש מקום גם לסקיצות וגם למוצר המוגמר. אבל בוא נשווה את זה לאמנות פלאסטית: נורא מעניין, ואפילו מרענן, לראות סקיצות של מיכלאנג'לו לתקרת הקאפלה הסיסטינית. אבל התקרה, ולא הסקיצות, היא יצירת המופת. פיקאסו יצר סקיצות יפיפיות לגרניקה, אבל הן לא הגרניקה.
אני מתאר לעצמי שזה יכול בקלות להידרדר לויכוח על "אמת" ו"שקר" באמנות, (אני מבין בדיוק למה סקיצה עירומה עם שירה וגיטרה בטייק אחד יכולה להישמע יותר"אמיתית" מאשר עבודת אולפן מהוקצעת), אבל בניגוד להרבה אנשים שאני אוהב, אותי לא מעניינית האמת באמנות. אני רוצה שישקרו לי, בצורה מרהיבה, עוצרת נשימה, גדולה מהחיים. השקר הרבה יותר מעניין מהאמת.
נכון, ברוב השירים ה"מהוקצעים", ערוץ השירה למשל הוא שקר אחד גדול: מקליטים משפט-משפט, לפעמים מילה-מילה, ולפעמים מתעכבים על הברה-הברה (כן). אז בקלות אפשר לקום ולזעוק:"זו לא האמת!". אבל אפשר גם להסתכל על זה הפוך: זה אוסף של עשרות (מאות?)רגעי אמת, שכל אחד מהם נבחר אחרי עמל וחזרה שוב ושוב, כך שדווקא האוסף המודבק הזה מכיל יותר אמת.
"הצעצועים והממתקים" הם לא מילות גנאי בעיני. להיפך. הם גן עדן, מאגר מבורך ומתחדש של אפשרויות נפלאות ומפתות.
והפיתויים האלה אומנם נעלים, אבל עדיין פיתויים בכך שכשם שהם יכולים לבטא באופן הכי מדויק את הכוונה המקורית – הם עלולים במרהיבותם להרחיק ממנה.
האם הכוונה המקורית בכלל חשובה? יש לה ערך? לא יודעת.
אבל אין ספק שאימצתי כחומר תמידי למחשבה את האמת שלך על השקר.
במיוחד אהבתי את הפרדוקס שמתגלה במסקנתך, שבסופו של דבר השקר הוא האמת.
מחכים ומרתק. תודה.
אין כמו "מודה אני" של מאיר אריאל כדי להמחיש מה שאת אומרת.
כמה יפה שהוא נשאר כמו שהוא!
אבל מצד שני… במקרה שלו, לעולם לא נדע באמת
🙁
צריך להשתדל להראות במיטב כשיוצאים החוצה, זה לא כמו בבית שאפשר להסתובב עם טרייניינג. עניין גם של מה שהיוצר שומע בראש, אם הוא שומע את זה עם כינורות וחצוצרות, ככה זה צריך להיות…
מי בכלל אמר שהתכוונתי אלייך, אה???
:)))
מה את מתגוננת…
כאילו שאת לא יודעת.
אגב, קבלי ביטול על הדבר הזה, כי אני באותו יום עושה בכלל דיג'יי.
זה בכללא באותו יום. באנה, שאיבדתי בכלל קשר עם הלוח שנה. אני מתנהלת באקראיות מוחלטת.
נו כבר, לאן נעלמת?
בניגוד לתימורה, שסיפרה כאן על ההתאהבות שלה בסקיצות, אין לי העדפה מוקדמת לגרסאות הראשונות. אין ספק שלאמן יש איזה חזון שהוא רוצה לממש. הסקיצה היא רק המתווה שלו. היא לא אמורה להיות גם תחנת הסיום. בטח לא