אריק איינשטיין / "אוהב להיות בבית"

אוהבים להיות עכשיו בבית? אריק איינשטיין זצ"ל אהב. עד כדי כך, שבשנת 86 הוציא ביחד עם מיקי גבריאלוב את האלבום עם השם הביתי הזה. זהו אלבום אישי במיוחד – איינשטיין כתב את המילים לשבעה מתוך עשרת שיריו. מיקי גבריאלוב העניק לחנים יפהפיים ואחראי להפקה המוזיקלית ולעיבודים החמים שמחבקים את השירים, שחצי מלהקת כוורת מנגנים אותם (יוני רכטר, אלון אולארצ'יק ויצחק קלפטר).

בימים אלה של הסתגרות בדל"ת אמות, נעים לחזור אל המוזיקה הזאת, שמתחילה במעין הצהרת כוונות צנועה, ששיאה שוחר הטוב בפזמון: "סך הכול רציתי לטפטף טיפה / כי טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה / תהיינה לים".

זוהי יצירה מלנכולית ("תוכי יוסי" – אחד מגדולי השירים העבריים, "היום השיר שלי עצוב"), ביקורתית לגבי המצב בישראל ("יושב מול הנייר", עם המשפט המוחץ שמחבר את הכאב עם הכעס – קוראים לזה אכפתיות – "הו ארצי מולדתי, את הולכת פייפן. שברת לי את הלב לחתיכות קטנות"), קוהלתית ("לכול זמן", "שכשנבוא") ואופטימית על אף הכול ("מנסה לראות את הדברים הטובים").

האלבום מסתיים בכבדות העצובה שבשיר "אחכה". יעקב מצפה לרחל אהובתו. אנחנו כבר יודעים שהסוף שלו יהיה טוב כי היא תגיע. נקווה שכך יהיה גם הסוף שלנו.

יהודית רביץ / "ומאוד לא פשוט לחכות"

"ומאוד לא פשוט לחכות" – כל-כך נכון עכשיו. יהודית רביץ הוציאה בשנת 93 אלבום שרובו שירי משוררים, שהיא הלחינה את כולם. שיר הנושא, שמתוכו לקוח שם האלבום, הוא "למחרת" של לאה גולדברג: שמתחיל ב"הירוק היום ירוק מאוד / והאפור היום אפור מאוד / וקצת שחור ואין לובן בעיר", ולקראת סיומו: "ועוד לא קל לנשום ועוד לא קל לחשוב מול הרוח". נשמע מוכר? איך היא ידעה?

כדאי להיזכר באלבום הזה, לא רק בגלל פגישה מחודשת עם השירים האהובים שעדיין מושמעים, אלא בזכות שירים נשכחים יפהפיים כמו "קח" שכתבה שמרית אור, "נוסע סמוי" של חוה אלברשטיין ו"בגן מוקסם" של יהודה עמיחי.

"הבית צף על מים גועשים", כתבה צרויה להב בשיר "נעמיד פני יתומים", והוסיפה: "ואת המציאות נסגור מאחורי הדלת / היא מחכה כי היא נמל והיא תהום / ומתגנבת דרך הסדקים ממילא /

מחר נראה הכול לאור היום".

נקווה שהמחר הזה כבר יגיע, ושהוא יהיה טוב. לפחות כמו שלאה גולדברג הבטיחה בשיר "הגננים היום עצובים": "הסערה הזאת תחלוף עוד מעט… הנה מעל למגדל כבר עומדת הקשת".

יאפים עם ג'יפים / "בשנת החרב בחוץ והרעב מבית"

הנה אלבום שלרובכם כנראה לא יהיה מוכר, ובכלל לא בטוח שתתחברו אליו. אז מה הוא עושה ברשימה הזאת? במצבים קטסטרופליים, לצד הנחמה הכה מתבקשת, לפעמים דווקא נחוצה מוזיקה שתהדהד – אבל היטב – את כל הבאסה.

בשנת 2002 הוציאו צמד ירושלמי – דניאל קיצ'לס ונעם יעיש – את האלבום המנוכר הזה. בהגשה קרה, יבשה ואנטיפתית (כי השירים כה טעונים, עד שרק כך ניתן להעבירם) לחנים מינימליסטים-ממכרים ומוזיקה עשירה בכלי נגינה, הם מטיחים מציאות זוועתית כמו: "התליין הלילה לא עוצם עיניים, מכות הפטישים לא יפסיקו להלום", אבל איכשהו, היא גם מושכת בזכות מילים מבריקות שמנסחות עולם אסוציאטיבי שלם: "אחרי הגשם הראשון אקבור זהב בחצר / אני אכניס אל תוך השק דגנים וגרנולה / את השם שלי אחרוט בשירותים על הקיר /ואוסיף בצד: ביקר והתאכזב".

בשפה בוטה מושמע גם שיר פרובוקטיבי כמו "הבת של הדיקן" שלצד פרוורטיות מגיחות ממנו מילים ששוברות אותי בכל פעם מחדש: "אבל זה בכלל לא ענייני". כי בעצם – וכאן טמון הסוד של האלבום – זה דווקא מאוד עניינם, ותחת מסווה האדישות בוהקת אכפתיות גדולה.

פורסם בגלובס ב-27.03.2020