המילים של אריק ברמן דומיננטיות גם באלבומו החדש " II", שיוצא שנתיים לאחר אלבומו הראשון. יש לו כישרון חריזה מובהק, חוש קצב טבעי ודימויים מקוריים כמו "התניניים הדומעות" בשיר "כרוניקה של שקיעה סגולה מאוד".  אבל המילים המרשימות בשיר הזה, ובשאר השירים, הן "שואו" נוצץ שמבליע את קולו של ברמן ואת האמירה שלו. ב"כרוניקה של שקיעה סגולה מאוד" שמתריס את מחלותיה של המדינה, הביקורת מיטשטשת במהלך המפגן הלולייני של השפה, ובמקרה הזה גם כתוצאה מהגימיק הנחמד – גאולה אבן שרה, ובהצלחה.

כמו התפקיד של יעל מה"שיר ליעל 34#" – "יעל שבסלון מונחת, שתשתלב יפה עם ה'מונה' החדש, עם החרסינה במקלחת" – ברמן משתמש במילים כמו באביזרים. בלי לטרוח אפילו לצטט, הוא מניח "כותרות" בחלל השיר ומניח שהן כבר יעשו את העבודה, כלומר יעניקו בעצם נוכחותן עומק, משמעות ואולי גם התפעלות מהאישיות שמשתמשת בהן. הנה, למשל, נושאי השיחה ב"שיר ליעל": "נדבר מיתולוגיה יוונית, אבולוציה דארווינית, אומנות פוסט מודרנית… על השורה הדילנית על הפרשנות הרמב"נית". בשיר "טעם נרכש" מתקיים כבר ערבוב פוסט מודרני בין הסופר הרוסי דוסטויבסקי לשחקנית ההוליוודית קייט בלאנשט. ויש את הרמן הסה, שאת שם ספרו, "זאב הערבה", ברמן מנכס לשירו, "זאב הערבה" – שיר מוצלח  שיופיו יכול היה לקיימו בכבוד גם מבלי ההתקשטות היומרנית.

והנה הסעודה האחרונה מהברית החדשה עם שלל מרכיביה הבוגדניים בשיר "הסיגרייה האחרונה (על מגדלנה מרח' הנצי"ב 14)"  שבו ברמן משווה את עצמו ללא פחות מאשר ישו. "אני יורד להיצלב", הוא חותם את השיר.

לפעמים הציטוטים ממקורות "גבוהים" מצליחים לשכנע בטבעיות שלהם, אבל זה קורה בשירים המבדחים, למשל בשיר "אוריה חוזר הביתה (הבחורה עם החתולים)" – שמשחזר באופן פארודי את הסיפור המקראי של בת שבע ובגידתה בבעלה אוריה. אפרת גוש, שותפתו של ברמן לדואט, מעוותת את קולה באופן קריקטורי שמלעיג על הבחורה שהיא משחקת. גם ב"אימפוטנציה של מילים" וב"כמובן שאם את נופלת" ה"דילני" מדובר במשחק של "דמויות", לא אנשים, הפעם במחזות סוריאליסטיים, אך גם משעשעים.

בכלל, האלבום מרובה בהלצות כמו בשיר "ילד מדהים" – שבו מרוב דאחקות מילוליות מוחמץ הכאב, שנזעק בסופו של דבר, אך נבלע במוזיקת הקאנטרי העליזה שמכסה אותו.

ואכן, גם המוזיקה מגויסת להעצמת ההלצה. בשיר "את טעם נרכש" זוהי מוזיקה יוונית אופנתית משמחת בנוסח "בום פם" מעוטרת במקהלה גברית. כמו באלבום הקודם של ברמן, גם הפעם המפיק המוזיקלי הוא משה לוי וההפקה ממשיכה להיות עשירה בעיבודים ובכלי מיתרים ונשיפה  דומיננטיים, אבל השפע הזה לא מבליט את ברמן, למרות שהוא ראוי לכך בזכות התקדמותו כמלחין מאז האלבום הקודם.

בשיר הפותח "שמות" נראה כי ברמן עורך חשבון נפש אמיץ. "נהייתי בן אדם קטן, צר וקר וציניקן. פסימיסט, מטיריאליסט, שינקין-אבן-גבירוליסט, תפוח אדמה ספתי מול הקולנוע הביתי" – הוא שר. אבל איזה ערך יש להתבוננות פנימית כזאת כשאין בה הבטחה לתיקון – המהות האמיתית של חשבון נפש. גם כשברמן נשמע פגיע בחלק מהשירים, פגיעותו נחשדת בזיוף. למשל, בשיעולים שהוא משמיע בשיר "עץ". למה הם נועדו? להמחיש מצוקה של מחלה? להצחיק? כך גם בשיר "מגיע לך שיר", שבו הוא מצטייד בהצטרדות מתוזמנת, קול נשבר והשהיית המילים בהיסוס מתגמגם. פגיעות אמיתית לא אמורה להישמע כל כך מודגשת.

"סתם צחקתי, זה לא יפה", מודה ברמן בשיר "את טעם נרכש". ובסופו של דבר, בזה אפשר לסכם את האלבום. ברמן צודק. זה באמת לא יפה. לא ה"צחקתי", אלא ה"סתם".

אריק ברמן, "II", "אן אם סי"  

פורסם ב-ynet ב-8.2.09