"אלו ימים שהאומנות הפכה ליומנות", שר אריק ברמן ב"יום חדש נפלא", השיר הפותח את אלבום הבכורה שלו, "I". והוא צודק עד כדי כך, שלמרבה הצער והאירוניה, זה בדיוק מה שניתן להגיד על המוזיקה שלו. מרוב ציניות, התבוננות לעגנית על סביבתו והאשמתה בשטחיות, בזיוף ובסתמיות ("אתה מלחין תאריכים ושעות בשבוע" ממשיך הציטוט הקודם, למי שחשב ש"יומנות" היא שגיאת כתיב) – מתבקש לשאול אותו: האם אתה מודע לאפקט הבומרנג? והתשובה? כנראה שכן, שהרי ברמן עצמו מכריז בסופו של דבר: "מה אני? בינונימי אני" ("בינונימי").
 
וזה חבל, כי ברמן מוכשר, ויש לו יכולת טובה לספר סיפורים. בלהיט "מה עוד ביקשת", שהתפרסם בגלל כמה מילים בוטות וגסות (בכלל, ברמן חובב פרובוקציה,  ויעיד השיר "המתוקות האחרונות" שנפסל לשידור מטעמי צנזורה בתחנות רדיו מסוימות) הוא גם מצליח לרגש. זה קורה בזכות היצמדות מדויקת לפרטים קטנים שבהצטברותם בונים תמונה מעוררת הזדהות של גבר מרוטש מנטישה. הדימויים המלוכלכים, עם מרכאות ובלעדיהן, מעוררים אמפתיה ששיאה מתרחש בסוף השיר: "הצל שלך רודף אותי, חג מעלי כלהקת זבובים. הניחי לי לשמוח, אהובתי, בהמשך חיי העצובים".  
 
אבל זוהי דוגמה לא מייצגת, משום ששאר השירים אינם מצליחים לחולל את הרעד המיוחל בנפש. לא רק הטקסטים הלעגניים של ברמן אשמים בכך, אלא גם המנגינות המונוטוניות שאינן מצליחות להתעלות מעל קרקע מוזיקלית משעממת. וכל זה מפתיע כשמתברר שעל ההפקה חתום משה לוי, שתרומתו למוזיקה הישראלית רבת משמעות (שלמה ארצי באלבומיו המוקדמים, שלום חנוך ואביב גפן הן רק דוגמאות להפקותיו). בנדיבות מופרזת איפשר לוי להעמיס כלי נגינה רבים ומגוונים, שיצרו עושר אשר הועצם עוד יותר בעיבודים התזמורתיים (אודי קראוס עיבד ביחד עם אריק ברמן). התוצאה דומה לאיפור כבד מדי שבמקום להדגיש – מכסה ומטשטש, עד שקשה להגיע לאמת שמסתתרת מתחתיו. ברמן יכול היה להפעים באמצעות שימוש חסר תחכום בקולו, אבל במקום זה הוא מלהטט עם האינטונציות המאוד פעילות שלו, ובכך "מציג" את השירים במקום להשמיע אותם בטבעיות פשוטה. וזה קורה גם בשירים המעטים שהוא שר בשקט, כמו "זה לא שאני אור" או ההתחלה של "אם היה לזה סיכוי".
 
ולא עוזר כשברמן מגייס לשיריו את יהודה עמיחי בשיר "ג'וני", ובדואט "אהבה באור וצל" גם את: ווגנר, רארוול, פיקאסו, גוגן, לנון, ואן גוך ורפאל. לכאורה הוא לועג בשיר ליומרנות של גיבוריו להיות אומנים, כשבמקביל הם צוחקים על עצמם במודעות עצמית שחוקה של "הפוך על הפוך".  אבל מכל זה מתקבל בסופו של דבר ניימדרופינג שתכליתו להרשים.   
 
ובכל זאת, משהו ברושם הזה עובד כנראה, עובדה שהצייר אורי ליפשיץ התרשם מברמן עד כדי כך שבחר לצייר את דיוקנו על עטיפת האלבום. ויש גם את "הילת רימון", שנראה שריפדה מראש ובדיעבד את דרכו של ברמן אל התודעה. ברמן, כותב לעצמו את שיריו כמו רוב חבורת הבוגרים  האופנתית. בדומה לחלקם הגדול, גם הכישרון שלו, כפי שעולה מאלבומו, הוא מהסוג הקופירייטרי (המאפיין למשל את שירו "שער 6"), כלומר מעוצב, מבריק וקליט, אבל במקרה הטוב מייצר רגש סינתטי, ובמקרה הרע – חסר נשמה.
      
 
אריק ברמן, "I", אן אם סי

16.1.07, ynet