מותו המתמשך של חזי לסקלי והיעלמות ספרי השירה שלו לא המעיטו את נוכחותו בתרבות הישראלית, אולי אפילו הגבירו אותה. בתזמון מתבקש עם הכמיהה למילים שלו, יצא לאור בימים אלה "באר חלב באמצע עיר" – ספר המאגד את כל שיריו, כולל שירים שלא התפרסמו מעולם, בעריכתו הבהירה והרגישה של מאיר ויזלטיר. 
 
קריאה בספר היא שוטטות מרחיבת לב ותודעה בתוך ציוריות חדשנית. אבל השפתיים החדשות השטות בעשב (עמוד 15), הכורסא החירשת המשמיעה את שיר הישבנים המתמוטטים (עמוד 64), נרקיסי החלון (עמוד 291) ושאר הפלאות, אינם רק תכשיטי מילים יצירתיים, אלא הוויות עמוקות שמענג ומאתגר הניסיון לפענח אותן. עם זאת, העיסוק באסתטיקה לא נועד רק להבינה ולתעדה, אלא גם להזינה על מנת לקיימה. "היופי ניזון מהדיבור על היופי", הוא מסביר בשיר "מחול 24" (עמוד 105).  
 
בספר נפרשת במלוא היקפה ועומקה מחויבותו של לסקלי למהויות העקרוניות שבנפשו כמו: שפה, ריקוד, יופי, שירה והחוויה ההומוסקסואלית. לכל אלה הוא מתמסר בשיריו בכנות מרגשת, שחושפת גם את האמביוולנטיות. "את רחוקה ואהובה עד בחילה", הוא מתאר בשיר "הצעיף" (עמוד 189) ומסכם בשיר "המשטח": "וצַיֵית לקולות, המצווים עליך לבגוד בקולות" (עמוד 60).
 
הציות הפרדוקסלי הזה מלווה את שירתו באופן רציף ועקרוני: "יצאתי מהחדר / וכששבתי אליו, נמחקה המלה 'חדר' מן המילונים, ומלה אחרת באה במקומה. / ישבתי בתוך המלה האחרת / וצִייתי לחוקיה" (עמוד 46).
 
לסקלי מבטא היכרות עמוקה, מפוכחת עד סרקזם, עם השירה. "כמו נוכל קטן, לא חכם, אני מנצל / את זולות תככיה של השירה, / גמישותה הרכרוכית ואת הארת / פניה למטשטש העקבות החביב" (עמוד 22).   
 
הבדידות העזה הכרוכה באינטימיות הזו עם השירה, מתסכלת אבל גם מתגמלת: "השיר שהיה איתי בחדר / הִבהב חמש או שש פעמים ואחר-כך כבה. נשארתי לבד בחושך, / בלי השיר / שלא הבטיח דבר / וקִיים כמעט הכול" (עמוד 43). ההתמסרות הזו מאפיינת את התקשורת האנושית הלסקלית, וגם היא מחייבת כשם שמבטיחה תמורה: "אם תלמד אותי לרפא / אותך בחושך, ארפא את החושך. / אם תלמד אותי לכתוב בחושך, / אלמד את החושך / לכתוב" ("לימודי רפואה ולימודי ספרות", עמוד 235).
 
ומה באשר לאהבה? "את ביטויי האהבה תמחק היד שלא העזה לכתבם", מסתכם צדה העצוב, בשיר "אור כתום".
 
"באר חלב באמצע עיר" הוא ספר מתנגן. השירה שבו מוזיקלית כשם שהיא ויזואלית ותנועתית. בשיר "מוחו של המשהו" לסקלי מנכס לתזמורת שלו גם את הבכי ומבהיר: "הבכי הוא כלי נגינה המחכה בנרתיקו. / כלי נגינה בלבד. / לא כלי ביטוי" (עמוד 67).  
 
המוזיקה בקיום השירי של לסקלי היא נוכחות בפני עצמה, אבל גם מצע לריקוד – אחת מהזהויות הכי משמעותיות שלו. הקריאה בשיריו מלמדת עד כמה יצירת הכוריאוגרפיה למחול המילים שלו שברירית ומועדת להסתבכות. הוא מתמודד עם מהמורות כמו "רצפה שמכחישה את הריקוד כולו" ("תאור", עמוד 59). בקובץ "חיבור וחיסור" ממחישים "שירי מחולות" את הפילוסופיה של הריקוד, אם אפשר לכנות כך את הצבת השאלות הריקודיות הקיומיות. "קל יותר לומר: 'אינני סובל את / המחול הזה', מאשר לומר: / 'בבית הזה גרים רקדנים שאינם רוקדים'" ("מחול 13, עמוד 93). כך גם השיר התמציתי "מחול 16":  "אין ריקוד כזה ולא היה ולכן נרקוד אותו ונדבר בשבחו / כאילו הוא ישנו ותמיד היה" (עמוד 96).       
 
איך היה ובאיזה אופן התממש? לא מוכרחים להבין, רק להקשיב. "צפצופו של תדר חדש אינו מציג את עצמו ומוותר / על מילות נימוס. / האם עלי להקשיב לו מבלי / להבינו"? ("המקסימים", עמוד 61). לסקלי לא מציג כאן שאלה, אלא מציב תביעה.
 
הספר "באר חלב באמצע עיר" אינו אנדרטה למשורר מת, אלא מאגר חיים פעיל ובעל תודעה, שמצווה: "שירה חייבת להכשיל את עצמה, / לבטל את עצמה, / לבגוד בעצמה, / לנטוש ולהינטש. / שירה חייבת לחיות" (עמוד 176).
 
חזי לסקלי, "באר חלב באמצע עיר". שירים 1992-1968, הוצאת עם עובד    

פורסם ב-ynet ב-7.4.09