א. יותר מדי הופעות מחו"ל בשבילי. אפילו לא גיששתי על "Air". אני מכירה במגבלות (הספיגה) שלי.
זו מול זו מותחות אצלי עדיין את גבולות ההכלה שלהן שתי ההפקות הקוטביות שחוויתי בזמן האחרון – LOW בבארבי ומקרתני בפארק הירקון.

ב. לא שמעתי השנה שופרות. חשבתי שאולי במקום שהתפנה תיכנס מנגינה. אבל זו היתה אי הבנה.

ג. לאט לאט הם חוזרים מלאונרד כהן. איש איש והארץ שבה התראו. עוד מעט אשמע בוודאי מכמה מכרים על ההופעה בברלין. ואני? לא ברור. את הוודאות המובטחת, החתומה ביומן החדש, מרעידים פתאום סימני שאלה לא צפויים.

ד. מוזר (ונעים) לחוש איך עניינים מתגלגלים. זה הפוסט הראשון שלי השנה. בפוסט הראשון של השנה שעברה הנצחתי את הפעם הראשונה שלי באולפן רדיו. מאז הייתי על תקן מתעדת,  ומעכשיו (טוב, מלפני שלושה שבועות בעצם) יש לי פינה בגלי צה"ל שבה אני מדברת על אלבומים ישראלים חדשים.

כל יום רביעי, מתישהו בין שתיים לשלוש, במסגרת התוכנית (היומית) "מוזיקה היום" בהגשת אסף צ'רנילס.

אשמח להרגיש את אוזניכם (כן, זה אפשרי, ואל תשאלו אותי איך).

ה. שלשום, בזמן שעפעפתם, ריצדתי קלות (כשתי דקות) מתוך הטלוויזיה בתוכנית לסיכום השנה במוזיקה. "מתרגשת"? שאלו אותי בזמן הצילומים עופר נחשון ואילנה ברקוביץ' המנחים, קולטים ממני במיומנותם המקצוענית, אבל גם ברגישותם החיננית, נימת חשש.
– "פעם ראשונה שלי"…
"תירגעי, את בערוץ הראשון, במילא אף אחד לא יראה אותך", חייך נחשון, מול עיניהם הנדהמות, אך למרבה המזל בעלות ההומור העצמי (ועוד כמה תכונות חיוביות), של אנשי ההפקה.

ו. "ושבעה ימים הלבבות פתוחים" – כמה ימים נשארו?

לאה גולדברג, עם ארץ אהבתה, היתה הפסקול שלי בשעת חילופי המשמרות. שמעתי את שתי השנים – היוצאת והבאה – עושות חפיפה עם הצלילים של דפנה אילת והקולות של חוה אלברשטיין, רות דולורס וייס וברי סחרוף.