בציר טוב

אחרי חודשים של יובש במוזיקה הישראלית, הגיעו גשמי ברכה. ארבעה אלבומים מומלצים של יוצרים שצניעותם מסווה את כישרונם ואת הספקם. כאלה שלא יודעים רק לחשוף את פצעיהם אלא גם לרפא אותם בכוח יצירתם

אילן וירצברג / הפצע והמַרפא

16 אלבומים הוציא אילן וירצברג, אבל זוכרים לו אלבום אחד בלבד – "בציר טוב". היצירה מ-1982, שבה הפך עם שמעון גלבץ את שירי יונה וולך מחומרי נפץ שבכתב לקלאסיקות מושרות, ממוקמת במדף של האלבומים הישראלים החשובים ביותר, ובכל זאת אינה ממצה את פועלו של וירצברג. כמלחין, מעבד ומפיק מוזיקלי, הוא התפרסם בעיקר בעבודותיו עם אחרים, כמו נורית גלרון ("הלילות הקסומים", "כולנו זקוקים לחסד", "אתה הרי יודע" ועוד), שמוליק קראוס (שווירצברג הוא הקול המלווה בשירו "רואים רחוק רואים שקוף"), גלי עטרי ועוד, וגם הלחין מוזיקה לסרטים ("מאחורי הסורגים", "חיוך הגדי", "אל עצמי", "חימו מלך ירושלים", "אחד משלנו").

"הפצע והמַּרפא" החדש שלו הוא אלבום תרפויטי. וירצברג חושף בו נפש מיוסרת, ובמקביל מניח את התשתיות לריפוייה ולהחלמתה. עם סימן ההיכר שלו – רוק עדין אך עז ואפוף יופי, והאינטליגנציה הנפשית הגבוהה, הוא מתקדם תוך כדי ירידה למנהרותיו האפלות ויציאה מהן, פגיע ונחוש, כאוב וזוהר. "כמה שאני רוצה לכתוב שירים, כאלה שרוצים לשמוע / שירים שמחים, כאלו שרוקדים במסיבות, ואת הכול אפשר לשכוח", הוא שר ב"שיר של השוטה" – מחווה פרטית לשיר ההוא של הביטלס. בניגוד לדמות ההיא, וירצברג אינו מסוגל לשיר בשמחה כשהעולם – החיצוני והפנימי – קורס. במקום זה, הוא מתעד את מערכת יחסיו הסבוכה עם הזמן, מפקפק בטוב כשזה מבליח לרגע, ועדיין מקרין אופטימיות, חום ותום. גם כאשר שר על חולשותיו, יצירתו מוכיחה את עוצמתו בכך  שהוא החולם והמגשים היחידי שלה; מילים, לחנים, נגינה בכל הכלים, עיבודים והפקה, כולם מעשה ידיו, תפירה עילית מרהיבה וצנועה.

משפט לקחת: "הסוס עוד לא מת".

אבנר שטראוס / תשע

גם לאבנר שטראוס תשתית מפוארת, ולא מספיק נודעת כפי שראוי לה. מחלוצי הג'אז והבלוז בארץ, באגף האוונגרדי, ואפילו בעל "ייחוס" בתור הנין של הפלוסוף מרתין בובר, הנכד של המשורר לודוויג שטראוס והבן של הפילוסוף מיכה שטראוס. כשלעצמו, הוא משורר לא פחות מאשר מוזיקאי, והדבר ניכר במיוחד באלבומו הנוכחי, "תשע" (כי זהו אלבומו התשיעי), שיש בו 18 (!) שירים, רצופים התבוננות פנימית מפוכחת כתובה בחרוזים מושלמים. שטראוס הוא סינגר-סונגרייטר אמיתי, כזה שאינו מתהדר בקול יפה, אלא בקול עם אישיות. האלבום כולו מעשה ידיו – מיצירת השירים, דרך נגינתם בשלל כלים ואפילו עיצוב העטיפה.

"מילים לא ירפאו את כל הקלקולים", הוא שר, אבל לא בטוח שמאמין לעצמו ולכן האלבום מרוצף בשירי עידוד שכמו נועדו למשות אותו ממצולות. וכך, מפלרטט עם הזמן, הזיכרון והשכחה – שטראוס "עושה חשבון נפש, עושה חשבון גוף" ומעתיר שירי עם, אגדות ופילוסופיות קוהלתיות במסווה של שירים שלעיתים נראים קלילים, אבל מורכבים בלחנים ובתכנים. המורכבות הזו מתבטאת בדרכים מגוונות, כמו השיר "הקוף ותיבת הנגינה" – אגדה עממית על מופע שמח, שממנו משתרכים שובלי בדידות, או האופן שבו הוא שר במתינות "אם אין אמונה צריך קצת טירוף" – כשאת הרוגע בשירה שלו שוברת השתוללות הפסנתר (של שי בכר). "מי ששר לא חושב מחשבות רעות", הוא מסביר בשיר "מחשבות" את המוטיבציה היצירתית והנפשית שלו. האם זה אכן כך? על זה האלבום.

משפט לקחת: "מי שלא עונד שעון תמיד נשאר צעיר".

נדב אזולאי וגיל נמט / תלמד אותי לרקוד

צעירים – בקילומטרז' ובמהות – הם נדב אזולאי וגיל נמט, מהסצנה המוזיקלית המוערכת של באר שבע, צמד מתפקע מיצירתיות, שזהו כבר אלבומם השלישי המשותף. רק שניים, אבל האנרגיות שלהם מעוררות רושם של תזמורת שלמה כולל תגבורת הפקתית עצומה. אזולאי הביא את המילים ואת הלחנים, וגם שר ומנגן. נמט הפיק מוזיקלית ומנגן כמעט על כל כלי אפשרי. ביחד הם משתוללים עם "הומור עצמי מריר מלכתחילה", כפי שמגדירים את עצמם בשיר הפותח "מטריצות" ומפגיזים בשירים עתירי מקוריות ואינטליגנטיות. משתעשעים בשיר "5050" –  דרמת פשע בתפאורה ביתית; מרגשים בדואט "פחות ופחות" עם אביגיל קובארי כצלע של סיפור אהבה מתוסבך; ולא נרתעים מהשמעת ביקורות פוליטיות, כמו בשיר הפוליטי-פואטי "חצי התורן", וגם בשיר "עזה" – שמעבר להיותו שיר אקטואלי חזק, הוא גם אמנות במיטבה. בצבעוניותם, מתרוצצים השניים בין שירים מגוונים שלכאורה אין קשר ביניהם, אבל תוך כדי האזנה, כשנעצרים לרגע להתאושש מכל השפע, מגלים כי החיבורים בינם לבין עצמם ובין השירים חושפים יוצרים שהברק של ההפקה וההגשה שלהם מאיר כמו פרוז'קטור ענק על רגישות ופגיעות.

משפט לקחת: "כנס סטודנטים, אור פלורסצנטי, מסלול תצוגת אופנה מחשבתית / ד"ר מצפון וגב' אותנטית, לכו חפשו עבודה אמיתית".

יולנטה והרוקר פוקט / דיסתימיה

והנה עוד אמנית אלמונית מדי ביחס הפוך לכישרונה – יולנטה – יוצרת צעירה, מקורית ומיוחדת, שקולה ושירתה מהדהדים גם זמרות-יוצרות אווירתיות שקדמו לה כמו טובה גרטנר ומלכה שפיגלר ("מינימל קומפקט"). האלבום "דיסתימיה" הוא כבר אלבומה החמישי, ו"הרוקר פוקט" הוא אמיר גרומן (מנהיג הלהקה הבאר-שבעית מריונטה סול שנאלמה בשנים האחרונות, וחבל), המלווה אותה בכל אלבומיה. הפעם הוא מעבה את הפסנתר והסינטים שלה בגיטרות, בס, תופים, פסנתר וסינטי והעיבודים העזים שדייק לה אינם בולעים את עדינותה אלא מחלצים ממנה את עוצמותיה.

דיסתימיה היא מונח מתחום הפסיכיאטריה. "דיכאון מתון המתמשך על פני תקופה ארוכה ופוגע באופן חלקי בתפקוד" (רב מילים). על היצירה אכן שורה לפרקים עגמומיות – לא של חידלון, אלא כזו שנכספת למקומות רחוקים. אלבום אירופי בנופיו ובטמפרטורות שלו, חורפי, מקושט בעופות נודדים ושבים כמו עגורים ואווזי בר. יפהפה ושקט עם הילה של אפלולית וקורים של אמת מרה, שצעיפי הרוק והרוך של יולנטה לא מעמעמים את חדותה, למשל, כאשר היא מקוננת על עצמה בנימה תנ"כית – "על במותיך נפלתי חלל". בקול עדין ומכשף היא שרה על הכמיהה להתרומם מעל הכול, ולחזור לשגרה, וגם על שאיפה להתחדש בעתיד בפלא, כשהפלא בעצם כבר כאן. בהווה.

משפט לקחת: " כשאתה שר, אווזי בר מתיישבים לי על הכתף".  

פורסם בגלובס ב-9.11.2018