איך העולם נראה אחרי שנוסף אליו דיסק חדש? האם הוא יפה יותר? נסבל פחות? מובן מכפי שהיה? מזהם את האוויר? מטהר אותו?
ב"לולה", האלבום החדש של דודו טסה, התשובה פשוטה: העולם נותר אותו דבר.
 
טסה, מוזיקאי מוכשר, כתב את כל הטקסטים (חלקם עם רועי שופן, דן תורן וטלי כץ) ואת כל הלחנים, ניגן בגיטרה, הפיק ועיבד היטב (בחלק מהשירים עם שמוליק דניאל, עדי גולדשטיין וליאור טבת). ועם כל זה, משהו חסר ביצירה שלו. שום דבר לא מתחדש באמת במציאות שאחרי "לולה".
 
השירים מסתכמים במילה "נחמד". הם לא מזיקים. לא מעוררים התנגדות, אבל גם לא מאירים השראה. לא דומיננטיים מספיק בשביל למשוך תשומת לב, אך גם לא מערערים את סדר היום. ולמרות שהם חדשים, הצליל שלהם נשמע מוכר. למעשה כל כך מוכר, עד שאפשר להתבלבל ולחשוב שזה שלמה ארצי ששר שם, בגלל הדמיון בצבע הקול, במיוחד בצלילים הנמוכים, ובאינטונציה, וההתחבטויות הטקסטואליות האופייניות. לטסה יש יכולת לשרטט תיאור מעניין כמו: "מתחיל להיות דומה לאבא, מתעכב על הצדדים החלשים. גם בעצמי, בעיקר באחרים" ("2006"). אבל טקסט כזה נמחץ תחת קלישאות כמו: "לא היה בי כוח, לקבל אותך לסלוח… לא מצאתי דרך, ואהבתי רק בערך" ("כי ככה זה").
 
חבל שהתוצאה ב"לולה" היא רק "בערך", בלי להתחייב לכלום – קצת פופ, קצת רוק, רעש, שקט, בלדות, תבלינים מזרחיים והתוספות המקובלות, מיתרים וכלי נשיפה. טסה מנגן במיומנות על הגיטרות, וניכר בו ניסיונו העשיר כנגן (ניגן עם ריטה ורמי קליינשטיין, אביהו מדינה, אריאל זילבר, אייל גולן, זהבה בן ואחרים). חלק מלחניו יפים, למשל בשירים "קחי אותי לטייל" ו"נעים", אבל יותר מדי פעמים השירים סתמיים ואפרוריים, ממש כמו שטסה עצמו אומר בשיר "חשבתי" – "יפה לך אפור, ונראה שגם לי זה נחמד".
 
התנועה של טסה בין פופ לרוק נשמעת באלבום כמו הבהוב לא החלטי, ולא ברור מה הוא רוצה להיות ולהגיד. מהאופן המחוספס שבו טסה שר ניתן להסיק שהוא רואה את עצמו כזמר רוק, אבל לשם כך חסר לו העירום הבסיסי, החושפני והפגיע באמת, שרק עליו אפשר להלביש באופן אמין את תלבושת הדיסטורשן. בדואט "מעליות" שרה הפרטנרית שלו, רוני אלטר: "אני אלך איתך לאן שתרצה, רק אל תלך רחוק מדי". אבל זה בדיוק מה שקורה. לא רק שטסה אינו מעז ללכת עד הסוף, הוא גם פוחד להתרחק ומתכרבל ברכות הנוחה של מצעי הליטוש.
 
מתחשק לטלטל את טסה ולהטיח בו כבומרנג את מילותיו שלו בשיר "דבּר פתוח": "דבר פתוח, בטוח. שחרר קצת אוויר… מה אתה נרדם? דרך פתוחה בשבילך, זה יעלה לך בדם". אולי זה מה שמפחיד את טסה – הדם. אומנם דם מכתים וגם מזכיר את הכאב, אבל תחזוק הפצע וחשיפת הצד הפנימי של התחבושת, זה בדיוק העניין. ושוב מתבקש לשלח בטסה את משפטיו: "אז תבוא, תשב, ספר על מה אתה חושב. מה זה שמכרסם בפנים. ילדות פצועה, אהבה גדולה או סתם הראש מעיף לכל הכיוונים… אז פתח את הכל".
 
טסה לא פותח את הכל. אין דרך לחוש את נשמתו, כי האשנב שהוא מפנה אל מאזיניו צר ולא נדיב. כך שאנו נותרים עם 35 דקות, 10 שירים (אחד מהם מופיע בשתי גרסאות) ואלבום נחמד, שאינו מעלה ולא מוריד, לא משחיר ולא מווריד.
 
דודו טסה, "לולה", "הד ארצי" 

28.8.06, ynet