דורי בן זאב תמיד היה איש רוח – רוח נעורים, רוח שטות, רוח טובה  והרוח החיה ברוק הישראלי של שנות ה-70, ה-80 וה-90, תחילה כשדרן יצירתי ומשפיע, ובמקביל גם מנחה ("עוד להיט" בטלוויזיה), סטנדאפיסט, כותב ושר. לכן, הוצאת "מתחת לכובע" – אלבומו החדש, השביעי במספר, כמעט עשרים שנה מאז שיצא אלבום האולפן הקודם שלו, היא אירוע משמח. ואכן, בן זאב נשמע נלהב כשהוא שר – בשיר "החיוך" ממש מורגש החיוך שלו, אם כי גם בתקופות שלא כללו דיאטת אלבומים ממושכת, הוא נשמע ככה. הפעם נוסף עומק לקולו הדומיננטי ולמתיקותו המרירה, שמשבח עוד יותר את יכולת ההגשה שלו.

"מתחת לכובע" הוא אלבום תמציתי, שנמשך כחצי שעה בלבד, דבר שמהדק אותו ומונע מהיצירתיות המפורסמת של בן זאב להתפזר. כהרגלו, בן זאב מעתיר על היצירה את חוש הקצב שלו, משחקי המילים (למשל, השם של השיר הראשון – "אכזבות באכזיב"), ההתחכמויות הלשוניות ("כל מה שיש לי זה אין לי אותך"), ההומור ("ממלאת לי אמבטיה. הגיעו מים עד נפש") והציטוטים ("צאנה צאנה צאנה הבנות וראנה"). יש באלבום שירי אווירה ושירי-סיפור, רומנטיקה מחויכת כמו בשיר "רצתי אלייך אהובתי" – שאידיאלי כשיר חתונה, שיר מחאה על תרבות החפיף בשם "הסנדל", שאיילה אשרוב הלחינה להפליא, הדהודים תנ"כיים כמו בשיר "הקשת עלתה" ("הקלו המים, סוף המבול. נפתחה התיבה ונשר המנעול"), וגם גרסה עברית בתרגום חמוטל בן זאב, ל- via con me  של פאולו קונטה ("It's wonderful, It's wonderful, It's wonderful, Good luck my babe").

אבל לא פחות מהמילים (שאת חלקן כתבו גם מאיר אריאל, חמוטל בן זאב – אחותו של דורי ואריאל הורוביץ), ומהחלק הוויזואלי המקסים של האלבום (בעיצוב נעם לבקוביץ'), יש באלבום דגש רב על המוזיקה. בן זאב ועובד אפרת – שהפיקו ביחד את האלבום, יצרו תמהיל משובח של פופ, ג'אז, נשמה וקאנטרי, עם חבורת נגנים מובחרת, שבראשה הפסנתר הדומיננטי לטובה של אלונה טוראל (וגם משה לוי באקורדיאון ובס, אבי סינגולדה בגיטרות, פטר ורטהיימר בכלי נשיפה, אהר'לה קמינסקי בתופים, עובד אפרת בבס, תומר הדדי בקלידים, גדי סרי בהקשה, אורן צור בכינור, וקולות הליווי המצוינים של רותי נבון, אלה והדר תדמור, אסי המר וערן כרמלי).

"מתחת לכובע" הוא אלבום נעים להאזנה ולהתנועעות. אפילו לשירים החלשים יותר כמו "ניפרד כידידים" (עם האלמנט הקליט אך המעצבן של ה"דים-דים-דים") יש את החן שלהם.

ובכל זאת, למרות הקסם הבן-זאבי, נראה שחסר בשירי האלבום האלמנט החמקמק של הברק הנצחי, אותו ציפוי שמצפה למשל שירים כמו "סופשבוע בכפר", "לאה גנוב", "גנבים", "ננסי ננסי", "ואתם רוקדים" ואחרים,  שכבר הבטיחו לבן זאב את חשיבותו בפופ-רוק הישראלי. ועדיין, גם כשהרוח מסירה את כובעו של בן זאב, רואים שמתחתיו ממשיכות לנצנץ שפע קריצות של תובנות ושובבות מוזיקלית עמוקה. ועכשיו, כשקיבלנו תזכורת טרייה לכך,  זה לא יהיה נסלח לחכות לאלבום הבא עוד עשרים שנה.

פורסם ב-ynet ב-15.09.10