רגע אחד היא לא היתה כאן ובמשנהו כבשה את צמרות המצעדים. דנה לפידות הכניסה לרדיו את הסינגלים "מוניות" ו"משוגעת", ומיד הם יצאו משם החוצה בתור להיטים. "דנה לפידות" – אלבום הבכורה שלה, לא נשמע כמו אלבום ראשון, והוא משאיר על האוזניים נוכחות מלאת ביטחון עם מגע מקצועני מלוטש. 
 
המפיק והמעבד משה דעבול (שהפיק באחרונה גם את לאה שבת ואת אורנה דץ), יצר אלבום גדוש בצלילי פופ סול. המטרה – שהושגה – היא להכניס לתודעה את לפידות כדיווה שמצד אחד "גדולה מהחיים" בשואו הדרמטי שלה, ומצד שני נגישה בפשטות ובעממיות של חייה המתועדים בשירים. חוברים אליה שחקני החיזוק הקבועים בהפקות עשירות כאלה – כלי קשת לצד תכנותים, עם נבחרת נגנים שמשופשפת מהשתתפות בלהקות כמו "איזבו" ו"היהודים" ביחד עם "כוכב נולד" (ניר מנצור בתופים וערן מיטלמן בקלידים, למשל).
 
יש בלפיד הרבה אנרגיות והתלהבות להחצינן במלואן. ההפקה לא ממתנת אותה, אלא מגבירה בה את האש וגורמת לה להוציא אותה החוצה באופן צעקני. הגודש הזה עטוף בצלילים נוצצים שמפעילים נוסחת להיטים יעילה. היא כוללת שירים מקפיצים כמו "מוניות" ובלדות פופ כמו "הפוכים", "מוצ"ש", "רוחות של קיץ" ו"ברגע". הן מתחילות בשקט שקשה להאמין לו, משום שברור שהוא מניפולציה עיבודית לבניית המתח, שיתפרק לבסוף, בצרחה כמובן. ונשאלת השאלה למה בעצם במציאות הזו כל רגש הוא דרמה ולמה כל דרמה היא צעקה?   
 
אבל יש צד נוסף לתמונה. לפידות היא יוצרת, כלומר כותבת את הטקסטים (ביחד עם שותפתה לכתיבה, חנה לפידות, אמא שלה) ומלחינה. איכות הכתיבה סבירה. על הקלישאות מחפים משפטים מוצלחים כמו "מנגן חיים ופוחד סתם לחיות" ("בובת קברט"), "ירח מתחנף" ("מילים קטנות") ובעיקר "העוצמה פוחדת מעצמה" ("משוגעת"). 
 
ומתברר שגם בלי איפור יש ללפידות קול נעים – חם ושופע, ודווקא כשהוא מתעדן הוא הופך למעדן. למשל בשיר "בובת קברט", שהצרחה שבו מתונה יחסית, "מילים קטנות" שנפתח בגיטרה אקוסטית סימפטית (ארז יולביץ) ו"ברגע" הנחמד (מילים ולחן: דורון בראון).
 
בלהיט המוצדק "משוגעת" לפיד שרה "משוגעת אני, חוצה את הגבולות". אבל מה בדיוק משוגע בה? והאם היא באמת חוצה את הגבולות?
 
התשובה שלילית. לפידות אפילו לא מתקרבת אליהם. היא מתמקמת עמוק באמצע, במקום שבו הטעם רחב ושטוח להכיל את ההמונים. ואכן, אלה שמזהים זעקה רק כאשר היא נשמעת כמו אזעקה יתענגו מהשירים. את האחרים היא מחמיצה, אלה שכאשר צורחים להם – מפסיקים להקשיב.
 
האתגר של לפידות הוא להגיע גם אל הקהל שמאזין בעיקר כשמדברים אליו בשקט. משיריה ניכר שיש לה מה לומר, אבל לפעמים מרוב הדגשות קשה לשמוע את המילים ומרוב רצון להכרה מיטשטשת המקוריות.
 
לפני שלפידות ממשיכה קדימה, מומלץ שתביט לאחור אל העיר שממנה הגיעה – באר שבע. הסצינה המוזיקלית הרוחשת שם ופורצת צפונה יכולה לספק לה השראה ותזכורת לכך שלא מוכרחים להתיישר אל נוסחאות מוכרות. אפשר גם לדבר בקולות חדשים, וכל עוד הם מחברים כישרון עם אמת, יקשיבו להם בסופו של דבר.
 
 
דנה לפידות, "דנה לפידות", הד ארצי
 
פורסם ב-ynet ב-28.8.08