כל כך הרבה קולות. מצד אחד, מתווי הבאזזים וההייפים, שבמיסיונריות אופיינית ממליכים את תגליתם: "אלבום בכורה", הם מכריזים, "של זמרת חדשה שצצה פתאום – יוצרת מוכשרת יפת קול ומראה ומפליאת שירים". מצד שני, גם לשתיקה התמהה צלילים משלה: "מה קרה? מי זאת? לא שמענו דבר".
"איך לא שמעתם?", צווחים-נוזפים הממליכים, "היא כבר ברדיו. לא שמעתם את 'הכוכב הזה מת'"?
"אה, זאת היא? איך אמרתם שקוראים לה"?

ולנוכח הרעשים האלה, הממיתים את ההאזנה הראשונית, התמימה, ולעיתים עוטים עליה "אנטי", נדרשת התעלמות. לא לקרוא את המילים הכתובות כדי לא להיחשף להשפעתן, להיאטם לקולות ההכתרה ולהתכנס פנימה, אל האלבום החדש. להקשיב בפשטות נקייה ככל האפשר לשירים של דניאלה ספקטור.

יבורכו צניעותה וחוש המידה שלה – זאת המסקנה הראשונה כשמתברר שהאלבום קצר יחסית. כשמוזיקאי חדש מוליד את עצמו, אחרי זמן ממושך של בישול והתבשלות עצמיים, הוא נוטה להעתיר על המאזין בארכנות את הגודש שצבר בלי לדעת שההעמסה ממאיסה. ספקטור, לעומת זאת, מגישה תמצית עצמית בת 38 דקות.

הזיכוך הזה אוצר בתוכו שירים יפים בטעם טוב ובטון חרישי אך בעל נוכחות, קול ענוג שמתיקותו מדוללת בפגיעוּת וכישרון מסחרר בבשלותו – בכתיבה, בהלחנה, בעיבוד ובנגינה על פסנתר, סינטיסייזר, גיטרות, קסילופון, בנג'ו ועוד. נוספים להם כלי מיתר ונשיפה, מנוגנים על ידי יוצרים משובחים כמו מאיה בלזיצמן ויהוא ירון, שמעשירים את השירים בלי לגרוע מאווריריותם. מלבד עושרם, העיבודים יצירתיים בהבעתם, למשל בנגינה בעלת המוטיבים היפניים בשיר הנפלא "הירושימה" וההמהום הגברי (דן קרפמן, הבסיסט של האלבום) שנדחס ב"ארובות ואוטובוסים" לתוך קולה הנשי של ספקטור. ממלכת הדמיון שלה  משתרעת בין יפן ("הירושימה") לקוטב ("הדב הלבן הגדול") וכתיבתה פשוטה ומינימליסטית, אבל מצליחה להביע תחושות מדויקות. ב"ציפור ביד", למשל, שיר ארס-פואטי, ספקטור ממחישה באופן ציורי דילמות פסיכולוגיות ופילוסופיות על זהות עצמית, תלות וחופש וב"על הים" היא מפרקת קלישאות כשהיא מפרשת את הדימוי השחוק "ים הזמן" באופן מילולי, ופשוט צוללת לתוכו עם הירח ("הוא נעלם. בים הזמן צלל. אני צללתי גם").

וכך, ככל שמתרחקים מקולות ההייפ, ומתקדמים בהתעמקות העצמאית, החשד המסתמן הוא שאלבום הבכורה "דניאלה ספקטור" אכן "טוב מכדי להיות אמיתי". מלבד יופיו, הוא מבטא נימה אישית מובהקת, שגם אם היא מזכירה לעיתים יוצרות כמו ביורק ואפרת בן צור, הרי שעדיין יש בה חידוש מרגש. כשלנוכח הקירבה הזו לשלמות מציבים זכוכית מגדלת, אפשר בדוחק לאבחן פגמים קלים כמו דיקצייה לא תמיד ברורה – לעיתים קשה להבין את המילים. מצד שני, חיפוש נוקדני שכזה מוסיף לגלות מעלות נוספות.

פורסם ב-ynet ב-15.12.09