כתב יד שמעולם לא פורסם, מתחילת שנות האלפיים.

תקציר ("הכריכה האחורית")

"אז מה עושים"? שאל דני.

"אתם באמת חושבים שיש עתיד לעיתון כזה"? מיקד רועי את התמונה.

"בהחלט", אמר חן. "בתור משהו שדודות מראות לילדים עם האצבע ואומרות להם: אתם רואים? תילמדו. ככה – אסור".

"בית קברות לאפשרויות", מלמלתי.

"קול הזמן" התיימר להיות עיתון שעצם קיומו מעמיד את שאר העיתונים בארץ באור (או נכון יותר – בחושך) נחות, צהוב ושטחי.

הוא החשיב עצמו כבשורה איכותית, ערכית ומעמיקה. בקיצור – עיתון שונה מהמקבילים לו.

גל שטיין, עיתונאית צעירה שהוזמנה לעבוד בו, מיד הבינה שזה אכן עיתון מדגם אחר. טרם נמצא כמותו בישראל – עיתון ימני מוצהר.

כאחת שחוותה את טראומת ימית, התחנכה באולפנא – תיכון לבנות בלבד, המשתייך לזרם הציוני–דתי, והתגוררה בהתנחלות – גל קיוותה להשתתף בתוצר יוצא דופן, שיפתח את מחולליו – הלא מנוסים עדיין בתחום זה, ואף יעשיר את המפה התקשורתית בארץ.

היא לא הביאה בחשבון עד כמה יוהרה, יומרנות ובעיקר בגידה בייעוד האישי, הן תכונות כלל–אנושיות, בלי קשר להשתייכות חברתית–פוליטית. היא גם לא שיערה את עוצמת ההרס שכל אלו יביאו בעיקר על עצמה.

על רקע קריסה של הדתיות הלאומית, שהחלה להסתמן כבר בחורבן ימית, גל חווה בפעם השנייה בחייה את החלום האידיאולוגי שהכזיב ומנסחת לעצמה דמויות לגנאי ולהזדהות.

חלק א'

איך אפשר להסביר עיר

א

זאת הייתה התכלית, לקחת את האופניים, להתמזג איתם, ולשוט. עברתי דרך המרכז המסחרי, לא התעכבתי לראות מה יש על לוחות המודעות. המשכתי ישר על המדרכה הארוכה והצרה, שקידמה אותי, במהירות, אל השביל המיוחד לרוכבי האופניים, לצד הכביש הרגיל. ימית העיר הייתה מאחוריי, וכעת חוויתי את ימית שמחוץ לעיר. ימית שבדרך אל הים. ימית הים.

והרוח הזו. הרוח הייתה התכלית. רוח שהופכת לריח. תחילה לא מוגדר, וזה מה שנעים בו, ואחר כך ברור יותר – תמהיל של התוצרת החקלאית של שני השבטים הבדואים, כל אחד מצד אחר של הכביש. ריחות זבל אורגני, גללי גמלים, מנגו מעוך שכמעט ודרסתי וריח של מבטים זרים. ולבסוף הים.

אני עכשיו בתוך טוהר. אף אחד לא יפריע לי. אני והחול. לא שומעת קולות סכנה. כי אין סכנה. יש ים. נקי. נגיש. אני לא צריכה אף מבוגר בשביל זה. אני עצמאית. במו אופניי הובלתי את עצמי לתוך דומייה בטעם ארטיק מוקה–וניל שקניתי בכספי הבייביסיטר שאני הרווחתי ועכשיו אני בתוך חופש של חמש דקות, שיתארכו עד שכמעט יחשיך ואחזור באופניי אל הטלוויזיה הישראלית שמתחילה בדיוק בחמש וחצי .

ואחר כך אלך אל המרפסת שמאחורי הסלון, ואביט אל הים, אבל לא אראה אותו בגלל החשיכה. אז אתיישב על המעקה עם הגב אליו והפנים פנימה. מי שנמצא קרוב להתרחשות, דווקא הוא לא מתאר אותה לעצמו. הוא יכול לדעת עליה, אבל לא מרגיש כלום. אני מנסה למצוא תשובות. יש תאריכים. אני מספיק מבינה. אף אחד לא היה במצב הזה קודם. לתת משהו גדול כל כך כמו עיר. אני זוכרת שראיתי אותה בפעם הראשונה. אף אחד לא נגע בה קודם. היא הייתה נקייה. הלכלוך היחיד היה חומרי בנייה, אבל גם הם היו נקיים, בעצם, ורק אסור היה ללכת יחפים בגלל המסמרים, הזכוכיות והברזלים.

"גל"!

במהירות אני חווה תערובת של הפתעה – שכמעט הפילה אותי למטה, מאחור; פחד – יכולתי למות מזה, להתרסק; הקלה ורגשי אשמה – כמה פעמים אמא הזהירה אותי מהישיבה הזו על המעקה. זה מתרחש שנייה אחת, שמיד אחריה אני צועקת: "כן חלי", תוך כדי שאני נוחתת על הרצפה שבבית, צועקת: "אני אצל חלי", לא הולכת לפני שראיתי את המבטים המאשרים, ושוב אני בחוץ, תחילה חשה את נוכחותה, ורק אחר כך מזהה את החברה הכי טובה שלי בימית, בינתיים.

אני מושיטה יד אל האופניים, אבל היא אומרת: "בואי נלך לדיונות". דיונות בחושך זה כמו ים בחושך – אפל ומסתורי. אין לנו חשק לגלוש, אז אנחנו סתם יושבות על גבעת חול קטנה, דווקא די נמוכה, ושותקות.

בעוד חודש חלי והמשפחה שלה עוזבים את ימית. רוב הילדים בכיתה עזבו או עוזבים. בעצם, כולם. גם המורים. חוץ ממני, ומעוד שלושה ילדים, אבל אבא אומר שגם הם בטח יעזבו. "ומה איתנו? נישאר לבד"?

"כן, לבד", הוא צוחק, "רק אנחנו והים. אפילו הבדואים ילכו מפה. מה הם צריכים את המצרים".

"די, אבא". "מה די"? "מה יהיה איתנו"? "אל תדאגי. את לא סומכת עלי"? "לא"!

"אמא, מה יהיה"? "בינתיים אנחנו פה". "ומה יהיה אחר כך"? "נעשה הכל כדי שלא ייקחו לנו את הבית". "מה זה הכל? מלחמה"? "לא מלחמה שהורגים בה. מאבק. ננסה לשכנע. נפגין. ולא נהיה לבד. יבואו עוד אנשים".

לי זה נראה מוזר. קשה לי להאמין. העיר מתרוקנת. במרכז המסחרי נסגרות חנויות. אנחנו מתכוננים למסיבת הסיום. הקדימו את סיום שנת הלימודים. במקום בחודש תמוז, גומרים בחודש ניסן. מסיבת הסיום תהיה גם מסיבת הפרידה. מהחברים. מימית. מסיבה עצובה. לא שמחה.

"גל"!!! עכשיו אני לוקחת את חלי איתי ביד. מראה לה את האנשים החדשים. רק חלי קוראת לי גל במנגינה הזו. הם מסתכלים עליה במבט זר. הם בטח חושבים שהיא בוגדת. הם באו להציל את ימית, והיא עזבה אותה. "הכל השתנה", היא אומרת לי. "זאת עיר אחרת. אפילו הצבע של הדיונות השתנה".

"אבל הים נשאר אותו דבר", אני מנסה לעודד את שתינו, בזמן שאני מרכיבה אותה על האופניים שלי. לעולם לא נרכב יותר זו לצד זו, כל אחת על האופניים שלה, בדרך אל הים.

"הם אוהבים אותך", היא אומרת לי.

"זה בגלל שאני עוזרת להם. כותבת שירים, סיסמאות לעצור את הנסיגה".

"לא. זה בגלל שאת נחמדה".

היא הסתפרה. נראית טוב, אבל אחרת. אני אוהבת אותה. אני מתגעגעת אליה גם כשהיא נמצאת עכשיו לידי. אנחנו מדברות בטלפון. מתכתבות. "בואי נסתובב בסופר כמו פעם", היא מביטה בי במבט הישן שלה, שמשמח אותי. "אי אפשר. סגרו אותו". "תעצרי. אני רוצה לרדת", היא תופסת אותי. כמעט נפלנו מהאופניים. "מה קרה לך? יש חנות אחרת. מה את רוצה לקנות"?

"אני לא רוצה לקנות כלום. את לא מבינה"? אני מבינה.

ב

בפעם הראשונה שראיתי את איתמר, לא הרגשתי כלום. הוא אמר לי: "שמעתי שאת כותבת". "כן", עניתי בביישנות. "וגם ראיתי", הוא מיהר להוסיף. "מה ראית"? שאלתי. "את החוברת".

זאת הייתה חוברת פרידה, שכתבתי לבד, לכבוד מסיבת הסיום. היה שם את הסיפור של ימית, מההתחלה, דרך האמצע והסוף, והפיצו אותה לא רק בבית הספר, אלא גם באירועים רבים אחרים שהתחוללו בעיר הזאת. כמעט כולה הייתה בחרוזים מדויקים ומוקפדים, מקושרים בפרוזה רחבה, עצובה. זו לא הייתה חוכמה גדולה להיתקל בחוברת הזו. היא הייתה בבתים רבים, וגם ציטטו ממנה, ממש העתיקו, באמצעי התקשורת.

איתמר היה מראשי התנועה לעצירת הנסיגה. הוא היה מתנחל, מאלה שהציפו את חבל ימית. אחרי שהסתגלתי לשינויים האנושיים בעיר, וזה לקח לי זמן, גיליתי שהם מוצאים חן בעיניי. ראשית, הם באו להציל את ימית, דבר שעשה אותם במובן הכי אנושי – בעלי ברית. חוץ מזה, הם היו מלאי אידיאלים. חלוצים. בפעם הראשונה הם עזבו את הבתים העירוניים שלהם ועברו לקרוואנים עלובים, ואפילו לאוהלים. המטרה: ליישב את יהודה ואת השומרון, השוממים. להורים שלי, לעומת זאת, היה מאוד נוח בתל אביב. ולכן הם נשארו בה, עד שיום אחד הם קראו בעיתון על עיר חדשה שמקימים בתוך מדבר וים – שילוב שקסם להם, וגם לנו, הילדים שלהם, שהתפעלנו ממנו ביחד איתם כבר בפעם הראשונה שדרכנו בחולות האלה. ונשארנו שם. הבעיה הייתה שאחרי כמה שנים מאושרות מאוד, אבל מועטות, התברר שהעיר הזו בסכנה. ואז באו האנשים האלה שאיתמר היה חלק מהם. זאת הייתה הפעם השנייה שהם מתגייסים להציל חבל ארץ, והפעם הצטרפנו אליהם. לא היינו צריכים אפילו לעזוב את הבית. פשוט היינו שם. והם היו איתנו.

התאהבתי בהם. בזקנים של הגברים. בכיסוי הראש של הנשים. גם אנחנו היינו דתיים, אבל לאמא שלי לא היה כיסוי ראש ולאבא שלי לא היה זקן.

פתאום היה בימית בית כנסת נורמלי. כלומר, גם קודם היה, אבל הפעם הוא היה מלא. פתאום נפתח לי פתח לאפשרויות חדשות. למשל, אנשים חדשים – מעניינים, מרתקים. הם היו חכמים, וידעו להיות רציניים ומשעשעים. הסתחררתי מהמגוון של החברות החדשות, שפשוט עמדו שם, ידידותיות, עונות בפשטות מסעירה על הכמיהה שלי לקשר ולחידוש.

חידוש שיפצה על מה שעדיין ביכיתי – סוף של תקופה.

לא היה זמן לתקופת מעבר, צינון, הפרדה הכרחית לי בין שני העולמות. בהתחלה ראיתי את עצמי פטורה מלימודים, הרי סיימתי כבר עם הכיתה שלי את כל החומר. תכננתי לקרוא ספרים, ללכת לים, לכתוב, ללכת לבני עקיבא ולהיות פעילה במאבק לעצירת הנסיגה. אבל אז חני, חברה חדשה, שאלה אותי למה בעצם אני לא הולכת לבית הספר. הסברתי לה. היא אמרה שחבל. שדווקא כיף בבית הספר. בקושי לומדים כי כל הזמן באים תלמידים חדשים, במילא כל אחד בא ממקום אחר ונמצא ברמה אחרת, אז יש בלגן. וחוץ מזה, הוסיפה, ממתי הלימוד בבית הספר הוא העיקר? הרי מה שקובע זה מה שקורה בהפסקות. לא יכולתי להתווכח איתה. התייצבתי. עשו לי כבוד. הייתי תושבת ימית אותנטית יחידה. ואז בא איתמר והראה לכולם את החוברת. הוחלט לגייס אותי למאבק.

בהפסקות היינו יושבות על הדשא ומעלות רעיונות יצירתיים ואבסורדיים איך להשאיר את ימית בידי ישראל. היינו מתגלגלות מצחוק, מתחפשות לעיתונאים, לחיילים, למצריים. ממציאות מנגינות למילים שלנו. ואז היא הייתה ניגשת אלינו בעדינות, מורה צעירה או בת שירות לאומי, ושואלת בביישנות: "בנות? לא כדאי שתיכנסו"? בתוך הכיתה לא דיברנו פוליטיקה – את זה השארנו לפעולות של בני עקיבא ולאספות התושבים. בכיתה היו לנו שיעורי אמונה ומחשבת ישראל, שחוויתי אותם בפעם הראשונה, ונסערתי מהמעמקים שחשפו בפניי ומההנאה שהצלחתי להפיק – וזה היה חידוש – מלימוד.

הבנים למדו בכיתות משלהם. גם זה היה חדש, ההפרדה. פניהם היו סמוקות ממשחקי הכדור שלהם ומפעילות מסעירה, שכללה, בשלב ההוא, הפצת חומרי הסברה.

הבטתי בהם בעניין מסוים, אבל לא הייתי סקרנית. הבנות עניינו אותי הרבה יותר. הן היו מרתקות ביצירתיות שלהן, במיזוג המתחלף במהירות בין להט לשקט ובאמון היפה שלהן ברעיונות ובאנשים שהביאו אותם.

הבנות גם לא עשו עניין מכך שחלקן נולדו לאנשים חשובים. בין האנשים שבאו לעצור את הנסיגה היו כמה חברי כנסת, ראשי ישיבות ושאר פונקציונרים, שגם אם לא תמיד התפרסמו בהוויה הארץ–ישראלית הכוללת, הרי שנודעו בקרב אנשי גוש אמונים, המפד"ל ויתר המסגרות החיצוניות.

הבנים, לעומת זאת, כך התרשמתי, הסתנוורו מהמצב של להשתייך למשפחה מפורסמת. במפגשים ביניהם הם יצרו במהירות מעמדות. ה"מפורסמים" נאותו לקבל ילדים מ"פשוטי העם", אבל התנאי היה הערצה. בין ילדי המפורסמים נרקמה אחוות ידוענים, שהבחנתי בה יום אחד במקרה. זה קרה כשעברתי ליד בני עקיבא וראיתי קבוצה של בנים שהתגבשה בספונטניות, לאותו רגע. הם היו מיוזעים. בטח אחרי משחק בכדור. "בואו נשחק ב'שמות'", מישהו אמר.

וכך יכולתי לשמוע אותם טופחים על ברכם ומוחאים כף בקצב שיצר סדר שאליו התאימו את המילים: "שמות. של. ילדים. וילדות". "חיים" – אמר מישהו. "אחמד" – התחכם זה שלידו, וכולם צחקו. "סעידה" – המשיך הבא בתור את הבדיחה. "ג'מילה" – אמר הבא. "פטמה" – עד שלמישהו נמאס. "שמות", הוא העביר נושא, "של. אנשים. מפורסמים. אבא שלי"! – הוא הזדרז להבהיר את כוונתו. "אבא שלי"!! – הצטרף הסמוך אליו. "אבא שלי"!!! – המשיך הבא בתור. "אבא שלי"!!!! "אבא שלי"!!!!!

הבטתי בהם. זיהיתי שאכן כולם ילדים של חברי כנסת, רבנים מיוחסים ושאר אח"מים נחשבים. המשכתי ללכת מהורהרת. לא יודעת איזה מסקנות להסיק.

ג

איתמר חיכה לי ליד בית הספר. "הכנת"? שאל אותי.

"כן", היססתי, אבל הושטתי לו מחברת.

"מה? מחברת שלמה"? הוא אמר בתימהון, שהתחלף בהתמוגגות כשעלעל בה. "את ילדה מאוד מוכשרת".

"תודה", עניתי, והבטתי בו, תוהה מה עכשיו.

"טוב", הוא אמר, "אני אתן למישהי להדפיס את זה במכונת כתיבה. אל תיעלבי. יש לך כתב מאוד יפה. אבל הוא קצת ילדותי. טוב, מותר לך. את ילדה".

"נערה", תיקנתי אותו.

הוא חייך. איתמר ידע שאני בכיתה ו', אבל מבחינתי זה נחשב גיל שמתחיל להיות מבוגר. הוא כנראה חשב אחרת, אבל זה לא היה משנה. האיש החשוב הזה עמד להשתמש בחומר שכתבתי בשביל לעצור את הנסיגה.

"תודה רבה–רבה", הוא אמר. "אני לא רוצה להבטיח כלום, אבל אני חושב שהחומר הזה יהיה מפורסם לפחות כמו החוברת שכתבת. בעצם, זה יהיה הרבה יותר מפורסם. בכל הארץ יכירו את מה שכתבת. תתכונני לזה שירצו לכתוב עלייך בעיתונים ולצלם אותך".

"באמת"? לא ידעתי אם אני רוצה בזה או לא רוצה.

"טוב", הוא חתם את השיחה בטון ענייני. "אני מאוד ממהר. כמה כסף את רוצה"?

"מה פתאום כסף"? אמרתי בלהט. "אני נותנת את זה במתנה. בהתנדבות. זאת התרומה שלי למאבק".

"יפה מאוד וכל הכבוד", הוא אמר. "האמת", הוא הוסיף אחרי רגע, "שתיארתי לעצמי. יפה מאוד ילדה".

"נערה", אמרתי בשקט. כבר לעצמי.

עליתי הביתה. אף אחד לא היה בבית. האחים שלי בטח היו בבני עקיבא וההורים שלי כנראה הלכו לחברים. הלכתי למרפסת. מביטה בהתכוונות. אותה פיסת מים עטורת דקלים, אבל משהו נראה אחרת. התלבטתי אם לקחת את האופניים לסיבוב בעיר, שיסתיים בחוף. לא רציתי. היה שקט מדי. אני אמורה לאהוב שקט, חשבתי. אבל השקט הזה, לא היה לי נעים איתו.

התיישבתי על המעקה של המרפסת עם הפנים אל הבית. אף אחד לא קרא לי מלמטה. בטח שלא חלי. התגעגעתי. ירדתי מהמרפסת. יצאתי מהבית עם שקית ניילון קטנה של סנדוויצ'ים. הלכתי לדיונות. מילאתי את השקית באבקה העדינה והנקייה שקראו לה חול.

ד

"גל, תרדי למטה". זאת הייתה ענבל. "את נראית עליזה היום", היא אמרה לי כעבור שתי דקות. היא לא ידעה שחייכתי כל כך בזכותה. בזכות הקשר המתהווה שלנו, שקיוויתי, והאמנתי, שיהיה חברות גדולה.

ענבל הייתה ביישנית – מסך שכיסה עולם ענוג ויצירתי, שהיה התגלית שלי. היא הייתה חוויה פרטית, בשלבי התרקמות, שהקדשתי מחשבות ומעשים לרכוש אותה.

גם היא גילתה בי עניין, שחוסר הביטחון שלה אמנם היסס אותו, אבל הוא היה מספיק מובהק כדי לאשר לי להתקרב.

ענבל ואני, תוך כדי עיכול המציאות המסעירה בהתחדשותה – בהתאם להתפתחויות המדיניות והפוליטיות שבמדינה – יצרנו לעצמנו מציאות תחליפית, ברורה יותר, וגם מצחיקה. כי המציאות הזו השתמשה באנשים שאנחנו מכירים – ילדות מהכיתה, מדריכים בבני עקיבא, חיילים שהשתקעו בעיר, אנחנו – ונתנה להם תפקידים ראשיים בסרט האמיתי: עצירת הנסיגה, השתקעות בעיר ימית, התבגרות מהירה, חתונה מקסימה וחיי נישואין וגידול משפחה מפוארת בין חולות הזהב ולצלילי מנגינת גלי הים.

אנשים היו רואים אותנו מדברות. ככה לפחות הם חשבו, שאנחנו מדברות. בעצם, חיינו חיים שלמים, כולל טיסות בשמים וצלילות בים. אפילו לירח הגענו פעם – כדי לחלץ משם אביזר כלשהו, חיוני להגנה על ימית.

הכרנו את בעלינו וילדנו את ילדינו. היינו הולכות, פתאום מוצאות את עצמנו בלב דיונה, חפונות חול, מבלי לדעת איך הגענו אליה.

"בואי נלך מהר, גם ככה אנחנו מאחרות", אמרה ענבל.

"לאן"? שאלתי, תוך כדי הליכה מהירה לצידה.

"יש פעילות".

"איזה? מי מארגן"?

"לא יודעת בדיוק. זה כמו חבורה כזו. מגייסים את כל התלמידים. כל מי שרוצה. זה חשוב. ככה אמרו".

"מי אמר? מה אמרו"? עצרתי לרגע. היא נראתה נלהבת, אבל מבולבלת. ההתלהבות שלה עדיין לא הצליחה להדביק אותי, ודווקא רציתי להידבק, אבל הייתי צריכה משהו שיצית אותי, והיא בעצמה לא ידעה ממש מה קורה.

"אני לא בעניינים", היא הודתה, אבל הוסיפה: "אז בואי נבדוק מה קורה".

בשכונה של ענבל גרו כמה מראשי התנועה לעצירת הנסיגה. בדרך לשם עברנו ליד בריכת השחייה, שכבר לא פעלה, אבל הבחנתי שבניגוד לתמיד, הכניסה אליה הייתה פרוצה. נכנסנו. הבריכה הייתה מרוקנת. "בואי", התלהבתי, "ניכנס למים העמוקים".

עמדנו שם. זה היה מוזר. הבריכה בלי מים הייתה הוויה משונה. מרתקת. כשהיו בבריכה מים, והייתי מגיעה לחלקת המים העמוקים, רפרפה סביבי תחושה מסתורית של סכנה. שחיתי, אבל לא העזתי לצלול כי פחדתי שמשהו ישתבש ולא אצליח לעלות על פני המים. אי שם ביירכתי ראשי המתינו תחושות חנק ומים רעים, כבדים, חוצצים וממיתים. אבל אני לא נתתי לתחושות האלה לבצבץ, אלא השארתי רק את הריחות שלהם, מוהלת אותם בריח הכלור והמים שעל פני השטח, שוחה על פני מרחבים וחווה את תחושת החופש – בת דודה עליזה של הרכיבה על האופניים.

הפעם המים היו יבשה. אני הייתי מוגנת. שום דבר לא יחצוץ ביני לבין האוויר, שאני נושמת עכשיו ברעב. "בואי נשחה. בואי נצלול", אמרתי לענבל, שועטת במרחבים התכולים, על פני חלקלקות החרסינה, מתווה בידי תנועות רחבות דמויות שחייה.

ענבל רק הביטה בי בהבעה שהזכירה לי חוסר אונים. אחר כך היא צחקה. אחר כך היא אמרה: "טוב, די, גל, אנחנו מאחרות". רציתי להישאר. שקלתי לבוא שוב לבריכה, מאוחר יותר, אבל פחדתי להיות שם לבדי.

המשכנו ללכת. בדרך ראינו ילדים מהכיתות הנמוכות הולכים לכיוון שלנו. "לאן אתם הולכים"? שאלתי אותם. הם לא ענו לי.

בגינה לא רחוק מהבית של ענבל ראינו המון ילדים וילדות נאספים. "תשבו, תשבו", אמר להם ילד יותר גדול. קראו לו אפרים, נדמה לי. הוא היה גדול מאיתנו בשנתיים בערך. בן של איזה רב. היו איתו כמה חברים שלו, בגילו. הם נראו מאוד שמחים. ענבל רצתה כבר לציית ולשבת על הדשא. "חכי רגע", אמרתי לה. "זה רק ילדים קטנים".

"מה פתאום"? היא אמרה. "את לא רואה שם את ישראלה"?

"מי זאת ישראלה"? שאלתי.

"מה קרה לך? לא זוכרת? היא מהכיתה שלנו".

"מתי הם הגיעו"? ניסיתי באמת להיזכר.

"הם באו עם הגרעין של יום שני", הביטה בי ענבל, משתוממת.

בכל זאת לא הסכמתי לשבת עד שאבין מה מתרחש. "טוב, כולם לשבת", אמר שוב אפרים (כנראה) הזה. אף אחד לא הקשיב לו. כולם דיברו וצחקו. היה הרבה רעש. אחד מהחברים שלו שאל בקול של מדריך בבני עקיבא: "רוצים לעצור את הנסיגה"?

"כן"! שאגו כולם, כולל ענבל, לתדהמתי.

אפרים חייך ונראה מרוצה כאילו כולם מעריצים אותו.

"טוב, תמשיך אפרים", אמר החבר שלו, שכבר קראתי לו בלבי "המדריך".

"אז אתם רוצים לעצור את הנסיגה"? הפעם ענו לו רק כמה ילדות. הגימיק, כך נראה, כבר מיצה את עצמו. אפרים הביט אל "המדריך" ואל עוד שני ילדים בגילו, שעמדו שם. שוב התחיל להיות רעש. הוא לא כל כך ידע מה לעשות. "שקט, שקט", הוא אמר.

"טוב, בואי נלך", אמרתי לענבל.

"רגע", היא אמרה. "תיראי".

אפרים התלחש עם החברים שלו. "תקשיבו", הוא אמר. "כולנו באנו לפה לעצור את הנסיגה, אבל בינתיים רק ההורים שלנו והאחים הגדולים שלנו עושים את זה. הגיע הזמן שגם הילדים יעשו משהו. בשביל זה קראנו לכם".

רוב הילדים כבר שתקו. אפרים חייך. אחר כך הוא אמר: "החלטנו להקים חבורה – חסמבה. זה ראשי תיבות של: חבל סיני מעכשיו בידי הילדים. הנה, תיראו". הוא הראה שלט גדול שעליו זה נכתב בצורה שהבליטה את ראשי התיבות. "אני, אפרים לביא – ראש החבורה. הנשיא זה דוב (הוא הראה על "המדריך"). המנהל הוא בנציון והמפקד זה מושיקו. היום נילמד את ההמנון שלנו, שאני חיברתי. הוא מאוד חשוב כי בכל פעם שיבואו לצלם מהטלוויזיה, כולנו נשיר אותו. אחר כך נעשה מיפקד. כל אחד יכתוב את השם שלו ואיפה הוא גר. אנחנו צריכים את זה כדי להכין דפי קשר. זה מאוד חשוב כי זמני המפגש שלנו וגם המקומות שבהם ניפגש הם סודיים לגמרי. חשוב שכל אחד ידע למי הוא צריך להעביר מתי ואיפה נפגשים. מחר נעשה את ההשבעה. תגידו לחברים שלכם שיבואו גם. כמה שיותר, זה יותר טוב. מצד שני, אסור שיבואו ילדים פחדנים או פטפטנים. זה כולל את הבנות" – הוא הוסיף מיד. וכולם צחקו.

עשיתי פרצוף לענבל. "אפשר כבר ללכת"? שאלתי אותה.

"כן. איזה תינוקות", היא קמה. התחלנו ללכת.

"אני מבקש שאף אחד לא ילך עכשיו", אמר לנו אפרים.

הסתכלתי ישר בעיניים שלו. זה היה קשה. גם בגלל המרחק. גם בגלל שהיו לו משקפיים עם זגוגית עבה וגם בגלל שבעצם הוא די התחמק ממני אחרי שקלט אותי. הלכנו בכוונה מול הפרצוף שלו.

ה

"אני מאמין / באמונה שלמה / שלא תהיה נסיגה / אני מאמין / או או ואף על פי ש / יאמרו לי / שזה לא / הגיוני / עם כל זה / חבל ימית / חי וקיים לעד"!

השיר, במנגינה של "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח", הושר שוב ושוב. בכל פעם חזק יותר עד שבסופו של דבר, המילים "חבל ימית חי וקיים לעד" נצרחו על ידינו.

היו ברחבה הגדולה מאות אנשים. אולי אלפים. מבוגרים וילדים. גם ההורים שלי היו שם, אבל לא ראיתי אותם כי הם עמדו עם החברים שלהם, כמו שהאחים שלי היו עם החברים שלהם ואני – עם החברות שלי.

"ת–ל–ל–ל–ל–ל–ל–ל–ל–לה לא תהיה נסיגה", התחכם מישהו, ושר את הפזמון של השיר שנהגו לשיר הילדים, במנגינה של "במדינת הגמדים". נשמעו קולות צחוק, ביניהם שמעתי את הצחוק שלי ושל הקרובות לי.

אחד מהרבנים, שכבר התבלבלתי ביניהם, עמד על הבמה המאולתרת ודקלם את התפילה לשלום המדינה. "אמן", רעם הקהל, ותחושת יום כיפור בבית הכנסת הלמה בי, אפילו שבעצם פורים התקרב. כולם נראו לי ישות אחת, אבל כשהבטתי בהם ראיתי שבעצם יש כאן הרבה קבוצות. קבוצת ילדים ממש קטנים, קבוצת ילדי בית ספר. נערים ונערות זרים ומעוררי קנאה בסודות שעטפו אותם – לא בהכרח קשורים למאבק שלנו. מדיפים כיסופים. חלקם הגיעו מכל מיני מקומות – בלי ההורים שלהם. סיפרו שהם ברחו מאולפנות ומישיבות כדי להשתתף בהרפתקת ימית.

היו שם נשים במטפחות צבעוניות או חדגוניות. גברים מזוקנים עם ציציות בחוץ וכיפות סרוגות. היו גם חרדים, אם כי מעט. הם בלטו בתלבושתם השחורה הזרה ובמגבעותיהם. והיו אנשים מוזרים וקולניים, עם מבטא אמריקאי, שכל הזמן הפריעו בצעקות ושהכיפות שלהם נראו משונות, כאילו נסרגו בצמר של כבשים שלא גדלות בארץ.

וחיילים. הם היו בעיר בכל מקום. פלוגות שלמות. כמה בנות מהכיתה שלי ידעו להבחין לפי המדים והכומתות לאיזה חיל הם שייכים ובאיזו דרגה הם. אפשר היה לשמוע אותם מתאמנים בתרגילי סדר. אולי הייתי אמורה לפחד מהם כי הם באו לפנות אותי, אבל הם נראו נחמדים, לפעמים גם משועממים. הייתי מסתובבת עם ענבל בעיר וחיילים ניגשו אלינו, לעיתים הושיטו לנו חבילות שלמות של סוכריות חמוצות שעל אריזתן הוטבע סמל צה"ל. "איך קוראים לכן"? הם היו שואלים. "מה שלומכן"?

"אל תעני להם", הייתה אומרת לי ענבל בפחד.

"למה"? שאלתי, והיא בעצמה התקשתה להסביר, וכשהתרחקנו אמרה שהם מסוכנים. התווכחתי איתה. הם לא נראו מאיימים, אפילו שהיה להם נשק, אבל הנשק היה נגד האויבים.

"את באמת לא מבינה"? שאלה ענבל, "אנחנו האויבים"!

"את מדברת שטויות", עניתי לה. "הם חמודים".

"הם חמודים בכוונה", היא אמרה. "ויום אחד את תחשבי שהם חברים שלך, ותאמיני להם, ואז הם יפנו אותך מהבית שלך, ולא יתנו לך לחזור. ולא יהיה לך נעים בכלל להתווכח איתם כי הם הרי חברים שלך. אבל הם לא חברים שלך באמת, ותזכרי את זה".

מבוגרים, וגם ילדים גדולים מאיתנו, התווכחו עם חייל מזדמן או עם קבוצת חיילים. "ימית היא חלק מארץ–ישראל".

"יש הסכמים", הם נענו.

"הסכמים לא חוקיים", באה התשובה האוטומטית.

"אתם לא רוצים שלום"?

"בוודאי שאנחנו רוצים שלום. מי לא רוצה שלום? אבל זה לא שלום אמיתי. זאת פשוט מזימה של המצרים. ברגע שהם יקבלו את ימית ואת סיני – הופ, תהיה מלחמה. אל תאמינו למצרים".

"אנחנו בסך הכל ממלאים פקודות".

"אסור לכם. הפקודות האלה הן לא חוקיות. תסרבו פקודה".

בשלב מסוים הפיצו בעיר איגרות לחיילים ובהן סוכמו כל הדברים האלה בכתב. כנראה שלא סמכו על התושבים שיידעו לענות היטב את התשובות הנכונות.

בקהל לא היו חיילים, אבל היה לי ברור שאם הם רוצים – הם יכולים לשמוע כל מה שנאמר בכנס. המגאפונים השמיעו את הדיבורים היטב.

"אל תפחדו"! אמר אחד מהמנהיגים. "כל הדיבורים על הנסיגה הם דיבורים שנועדו להפחיד אותנו. במו אוזניי אני שומע מעיתונאים שמסתובבים בעיר. הם אומרים לי שאין סיכוי שיחזירו את ימית עם התנגדות כזאת עצומה. בגין לא רוצה קרע בעם. מלחמת אחים. יש תוכניות אחרות. ואם ככה מדברים בתל אביב – אז ברור שאסור לנו להתייאש. הרי בסוף, בעזרת השם, יקרה נס. יום הנסיגה יהיה יום הנס"! אבל כל זה רק אם נמשיך להילחם במסירות נפש על ארץ–ישראל השלמה"!

כולנו מחאנו כפיים.

תוך כדי מחיאות כפיים חשבתי: איך אפשר להסביר עיר? נזכרתי באנשים הרבים שמבקרים בזמן האחרון בימית. אבא אומר שהם באים לראות אותה בפעם האחרונה. להיפרד ממנה (ואז הוא ממהר להוסיף, כמובן, שהם טועים. ושזאת לא תהיה הפעם האחרונה. הם יבקרו בה עוד הרבה פעמים. אבל מצד שני: זה טוב שהם באים כי רק ככה הם יכולים להבין כמה שהיא יפה וחשובה, ואז אולי הם ישכנעו אנשים אחרים, אנשים בעלי השפעה, לא לפנות אותה, ויצטרפו בעצמם למאבק).

האנשים שבאים לימית, מה הם מבינים ממנה? הם רואים את הים ואת הדקלים ואת החולות. הם מריחים את הריח של הקיץ, שנמצא כאן תמיד, אפילו בחורף. הם דורכים על החול, שמכסה לפעמים את המדרכה. הם פוגשים את האנשים. אבל מה הם מבינים? מה הם חושבים שזאת ימית?

אפשר להגיד להם. אבל מה להגיד? שאסור לוותר על העיר כי גרים שם אנשים? שעיר זה בית? הרבה בתים. אבל בתים יש בכל מקום.

אם יחליטו, נניח, להחזיר את תל אביב – אני לא יודעת למי. למדנו באחד השיעורים, שביפו, שהיא חלק מתל אביב, גרו ערבים. וחלקם כבר לא גרים שם כי יהודים גירשו אותם. ועכשיו היהודים גרים בבתים שלהם. ונניח שהערבים שגרו שם יחליטו שהם רוצים את הבתים שלהם בחזרה. ויצטרכו בגלל זה להחזיר את כל תל אביב. בטוח שזה לא יעבור בשקט. תל אביב היא ענקית ומלאה באנשים. אנשים שישתוללו כשישמעו על הדבר הזה. אבל מה הם יגידו? איך הם יוכלו להסביר למה אסור בשום פנים ואופן לפנות את תל אביב?

נניח שיבוא לכאן איש מארץ אחרת. הוא יגיד: מה אתם עושים עניין? תל אביב? ימית? מה זה משנה? עיר זה מקום שגרים בו. ואפשר לגור בכל מקום. כל אחד שעוזב את הבית שלו יקבל פיצויים, שזה כסף לקנות בית דומה בעיר אחרת. מה זה משנה באיזו עיר? כל הערים אותו דבר. תל אביב. חיפה. אולי ירושלים שונה כי יש בה כותל ואין בה ים. בעצם אין ים בעוד כמה מקומות, אבל מי שרוצה ים, שילך לכמה שעות לעיר אחרת, ויחזור אחר כך לעיר שלו. הרי לא גרים בים.

איך מסבירים לאיש כזה כמה שהוא טועה? קודם כל, אומרים לו שעיר זה גם אנשים. טוב, הוא יגיד, אתם מדברים שטויות. הרי אנשים יש בכל מקום. וגם אם יש לכם חברים, אז חברים אפשר למצוא בכל מקום. תאמינו לי.

אתה לא מבין, נגיד לו בכעס. עיר זה לא רק בתים ואנשים. כי בתים ואנשים ונוף יש בכל מקום – בזה אתה צודק. אבל מה שקובע זה הבתים האלה והאנשים האלה. וכמובן הנוף הזה! ככה גם רואים הבדל בין עיר לעיר. זה גם ההבדל, למשל, בין תל אביב לימית, שבעצם אמורות אולי להיות דומות כי בשתיהן יש ים ובשתיהן יש אנשים מעניינים, בעיקר בימית.

אבל לתל אביב יש את הנוף שלה. ולימית יש את הנוף שלה. ואפילו אם בשתיהן יש ים – זה לא אותו ים. זה כמו שלשני אנשים יש עיניים כחולות, אבל הם בכלל לא דומים. הים של תל אביב מלא בזפת ובמתרחצים. אי אפשר למצוא בו פינה שקטה להיות בה לבד. וגם אם מוצאים – אין שם מציל ואסור להתרחץ שם. אבל הים של ימית הוא נקי–נקי. יש בו מקומות שאף אחד לא היה בהם, חוץ ממני, וגם אני לא הייתי בכל המקומות.

בתל אביב יש המון אנשים. הם עושים הרבה רעש ויש כאלה שגרים בבניינים ענקיים, בתוך רחובות סואנים עם כבישים מסוכנים. ילדים לא יכולים לשחק שם ברחובות כי הכדור שלהם ייפול לתוך הכביש, והם ירדפו אחריו ויידרסו. גם יש שם אנשים זרים, וכשלא מכירים מישהו – הוא יכול להיות מסוכן. לא תמיד זה ככה, אבל בכל מקרה צריך להיזהר.

בימית לא מסוכן לשחק בחוץ. הכבישים הם מסביב לעיר, ובתוך העיר מגיעים ממקום למקום ברגל או על אופניים, שאפשר לרכוב עליהם על המדרכות או בשבילים מיוחדים לאופניים. בימית כולם מכירים את כולם, וגם אם לא ממש מכירים – הפרצופים מוכרים. אפשר לדעת שזה מישהו מכאן, אפילו אם לא ממש יודעים את השם שלו.

איך אפשר להסביר את ימית או כל מקום? יש את הקשר. ההרגשה שמרגישים כשמרגישים את המקום. זה כמו אהבה. זאת אהבה. איך אפשר להסביר אהבה? אה. זה קל. אי אפשר. פשוט אי אפשר. ניסו. מנסים. כותבים על זה שירים יפים. אבל אי אפשר להסביר. אי אפשר ולא צריך. בשביל מה? אם אוהבים – אוהבים. אפשר להגיד את זה. זה עושה חשק להגיד. אבל להסביר לא מוכרחים.

התחלתי להרגיש טוב כמו שאני מרגישה כשהמחשבות מתחילות להסתדר לי, והן כבר לא מבולבלות, אלא להיפך – שמחות. הולכות לטייל ביחד וכל אחת מפטפטת עם השנייה וכולן ביחד שרות: איזה כיף לנו. כמה פשוט ונחמד לחיות.

וכל הזמן הזה האנשים הקשיבו והמנהיגים דיברו. כמה מהם לקחו פסוקים מפרשת השבוע והסבירו איך זה קשור למציאות שלנו, וכמה חשוב ש – אני לא יודעת מה – הרי לא הקשבתי. גם החברות שלי כבר לא הקשיבו. הן דיברו אחת עם השנייה וצחקו. התחלתי להשתעמם ורציתי ללכת הביתה, אבל כל הדרכים היו חסומות מרוב אנשים. אז חזרתי להקשיב. "חיזקו ואימצו", אמר אדם שנראה לי מוכר. "כולנו קהל קדוש. אנחנו צריכים להמשיך להאמין, ואז, בעזרת השם, הכל יהיה בסדר. הרי הכל מתחיל מהאמונה. אם נוכיח לאלוקים שבשמיים כמה שהכוונות שלנו רציניות, הוא יעזור לנו להישאר באדמה. באדמה הזאת. אם כולנו נהיה בטוחים שלא תהיה נסיגה – אז לא תהיה נסיגה. אנחנו צריכים לשכנע אחרים, אבל רק אם נשתכנע בעצמנו. בעזרת השם נעשה ונצליח".

רב אחד אמר: "זה יקרה כל כך בקרוב. אני כבר רואה לנגד עיניי את חביות היין המשובח שנגיר לפיותינו בחגיגות הגדולות שייערכו כאן, בעזרת השם, לכבוד יום הנס".

"עוד אבינו חי, חבל ימית חי" – התחיל מישהו לשיר, וכולם, גם אני, הצטרפנו אליו. איתמר לקח את המגאפון ואמר: "יש בצד ארגזים ובתוכם פלקטים ומדבקות וחומרי הסברה. כל אחד מוזמן לקחת, ולשלוח לאנשים שהוא מכיר ברחבי הארץ. יש מספיק לכולם אז לא צריך להתנפל. תעשו את זה בצורה מסודרת. יש גם קסטות עם שירים בביצוע מקהלת פרחי ימית. המנגינה מאוד קליטה, אבל תקשיבו גם למילים. כתבה אותן גל אבן הצעירה. הייתי מעלה אותה עכשיו על הבמה, אבל היא מאוד ביישנית. בכל אופן, רציתי שתדעו שאנחנו נכנסים עכשיו לשלב הכי משמעותי במאבק שלנו. ואני בטוח שנצליח בו כי אנחנו צודקים. לשירת התקווה – נא לעמוד דום".

ובזמן ששרתי עם כולם את ההמנון, קולטת בביישנות מבטי השתאות וגאווה מהחברות שלי, מדמיינת את ההורים שלי ואת האחים שלי שבטח גאים בי במקום שהם עומדים בו – הרגשתי שמחה, שיכולתי אפילו לצייר אותה – עד כדי כך היא הייתה ברורה. הייתי מציירת אותה כמו להבה כתומה שמתרחבת וממלאת את כל העיר, אבל לא שורפת, אלא רק מחממת את כל מי שמתקרב אליה או שהיא מתקרבת אליו.

ו

"הדליקו אור ברחובות ושיר זמרו בעיר / מחר על פני כל התקוות יפציע אור בהיר / קרני השמש כמו תמיד מעל גלי הים / נדע כולנו כי ימית שלנו לעולם / ימית ימית / שלנו לתמיד / נמשיך אותך עוד לאהוב / ועוד יהיה טוב // לכן רעים אל המרום הרימו עיניכם / וכאן בארץ תעשו את כל שבידכם / וכך אנחנו מגלים בלב המון תקווה / ושוב הים והגלים חולות ואהבה"!

את המילה "אהבה" צעקנו כולנו. במיוחד הילדות הגדולות מכיתות ז' ו–ח' – שבט מעפילים–הרא"ה. זה היה מפקד של בני עקיבא סניף ימית, כמו בכל שבת. השיר הזה היה ההמנון של הסניף – חיברה אותו אורנה, אחת המדריכות מהשירות הלאומי. "השם עימכם" – אמרה ליאורה, הקומונרית, את הברכה המסורתית לתנועה. "יברכך השם" – קראנו במהירות, להוטים כבר להתפזר לפעילות.

היא רצתה להגיד לנו עוד משהו, אבל אז קפץ עליה תורה, או אולי עבודה. זה היה אחד משני הכלבים התאומים, הגורים – אחד שחור, שני לבן. הכלבים שבנות השירות אימצו, והם הפכו להיות הכלבים של הסניף – משמינים מיום ליום מתשומת לב ומאספקה ללא הפסקה של אוכל. תורה ועבודה בהתאם לשני העקרונות שעליהם התבססה תנועת בני עקיבא, כמו שנאמר בהמנון התנועה, שהושר לפני ההמנון של הסניף: "יזהיר לכם כוכב תורה / דרככם סוגה בעבודה"…

לא ידענו איזה כלב הוא תורה ואיזה כלב עבודה. היו שטענו שהשחור הוא עבודה – כי העבודה היא שחורה. אחרים, גרסו שאלה שעוסקים ברצינות בתורה הם "שחורים", חרדים – הייתה הסתייגות מהדעה הזאת. בכל אופן, אחד מהכלבים קפץ על ליאורה ואנחנו צרחנו מרוב צחוק. תוך רגע התחוללה התפרעות כללית. הילדות הגדולות ארגנו שירה בציבור, כלומר התחילו לשיר – ואנחנו הצטרפנו – את השיר שחיברה אחת מהן למנגינת "בחולות": "היה זה בחצות הליל – בימית / כשזוג יצא לו לטייל – בימית / ועל ראשו כיפה שחורה / והיא יפה, יפה נורא / וכך הרבה זמן הם טיילו / ופטפטו וגם ריכלו / ת–ל–ל–לה בימית // ויום אחד פרצה שמועה – בקרוב / בסניף שלנו חתונה – מזל טוב / אך אני רוצה פה לספר דבר מאוד חשוב לכם / הבחורה היא לא תמר והבחור לא מנחם / איך עבדתי עליכם"!

שלחנו מבטים למדריכים שעליהם נכתב השיר. נהנינו להביך אותם. דימינו לראות אותם מסמיקים. הם דווקא היו מרוצים מתשומת הלב, וגם משועשעים. "זה נכון שיש ביניהם משהו"? שאלנו את המדריכה שלנו. ישבנו – קבוצת הגיל שלנו – על דשא מבודד והבטנו בה. "בואו נשיר כמה שירי שבת", היא ענתה לנו.

"קודם תגלי".

"לגלות מה"?

"אם תמי ומנחם מאוהבים".

כמסורת הסניף היא לא אישרה ולא הכחישה, וכך הזינה את המיתוס. אחר כך שרנו שירי שבת. אחר כך היא סיפרה לנו את הסיפור על חמדה וישראל. חמדה הייתה יפהפייה, והיה לה חבר יפה בשם ישראל. הם עמדו להתחתן. הם מאוד אהבו אחד את השני. אבל יום אחד ישראל נאלץ לצאת למלחמה. עברו ימים רבים, והיא לא שמעה ממנו. היא מאוד דאגה. בינתיים אמרו לה אנשים: את צריכה לשכוח אותו. או שהוא שכח אותך או שקרה לו משהו רע. אולי הוא מת. הרי אם הוא היה בחיים והיה אוהב אותך, הוא כבר מזמן היה יוצר איתך קשר, אפילו אם הוא לא היה יכול לחזור. הוא כבר היה שולח לך מכתב. או מוסר דרישת שלום עם מישהו.

חמדה לא שמעה לעצות האלה. היא לא הסכימה להתחתן עם אף אחד. והיו רבים שהציעו לה נישואין.

עברו שנים. בלילה גשום אחד, באמצע סופה נוראית, נשמעה דפיקה בדלת. חמדה מיהרה לפתוח אותה, וצעקה פרצה מגרונה. זה היה ישראל. גם הוא צעק כשראה שהיא לבושה בשמלת כלולות. "אפשר כבר להתחתן", היא קראה בשמחה ובהקלה.

"אבל איך ידעת שאני אבוא דווקא הלילה"? השתאה ישראל.

"כל לילה אני ממתינה לך קרוב לדלת, לבושה בבגדי החתונה שלי. ידעתי שתחזור אלי. ובאמת חזרת – הלילה, אהובי".

יעל המדריכה שלנו סיימה את הסיפור. דמעות שטפו את פניי. לא התקשיתי לדמיין את חמדה. היא נראתה ממש כמו יעל היפה.

"אבל זה לא הכל", הוסיפה יעל. "הסיפור על חמדה וישראל הוא בעצם משל. יש לכן רעיון מה הנמשל שלו"?

שתקנו. סיפור כל כך מקסים. מי צריך בכלל שיהיו לו הסברים?!

יעל המשיכה, מעודדת מהשקט שלנו: "חמדה זאת ארץ–ישראל, המכונה חמדת ישראל. ישראל זה עם ישראל. עם ישראל וארץ–ישראל נועדו זה לזו. כך הבטיח האלוקים בכבודו ובעצמו. במשך הרבה שנים הם לא היו ביחד. בגלל הגלות, עם ישראל נאלץ לעזוב את ארץ–ישראל – לא היה ברור לכמה זמן. אבל ארץ–ישראל לא התייאשה. עברו שנים רבות, והיא חיכתה לו. ידעה שהוא ישוב. במשך הזמן הזה הגיעו לארץ–ישראל עמים שונים והם רצו אותה. אבל היא לא נענתה להם. עובדה שכל הזמן היא הייתה שוממת – כשהעמים האחרים ניסו לגדל בה גידולים חקלאיים – הם נכשלו.

"ואז חזר עם ישראל. היא כל כך שמחה לקראתו, וגם הוא שמח שהיא שמרה לו אמונים. האהבה שלהם הייתה עצומה והניבה צאצאים רבים ומפוארים".

הבטתי בחברות שלי. היו להן עיניים חולמניות. האם גם אני נראיתי כמותן? האם גם הן מדמיינות עכשיו כמוני את אהובן היפה והמסור לארץ–ישראל ולעם ישראל?

"ענבל", לחשתי לחברה הכי טובה שלי, "כשתהיי גדולה את תגורי עם בעלך בימית"?

"בטח"!

"אבל זה יהיה הרבה שנים אחרי שהנסיגה תיעצר. זה אומר שהמשימה כבר בוצעה ולא יהיה צורך לגור בימית".

"אבל אני אוהבת אותה. היא מוצאת חן בעיניי בכל מקרה. ברור שאגור שם".

"איזה מזל", אמרתי בהקלה.

ז

ענבל ואני הגענו לפינה שלנו, שהענקנו לה את השם "המקום שבו קורים הדברים". זו הייתה גדר אבן במיקום צנוע, מרחק ראייה מהדרך המרכזית. היא ניצבה בדיוק באמצע בין הבית של ענבל לבית שלי – מרחק עשר דקות של הליכה לא מהירה מכל אחד מבתינו. מדדנו את המרחק הרבה פעמים. נהגנו לשבת עליה ולהמציא מציאות לדמיונות שלנו. כמעט תמיד עבר שם מתישהו מישהו שאנחנו מכירות ובפיו צידה מילולית שהזינה את העניין הדחוף שעסקנו בו באותו הרגע.

מלי מהשירות הלאומי חלפה על פנינו ונעצרה: "מה קורה לכן שאתן רציניות כל כך"? שאלה.

"החיים רציניים", אמרה ענבל, "את לא חושבת"?

"אין לך מושג כמה שאת צודקת", אמרה מלי והמשיכה ללכת.

"דווקא יש לי", אמרה בשקט ענבל.

"טוב, איפה היינו"? שאלתי, "באמצע מה מלי הפסיקה אותנו"?

"באמצע הרעיון לעבוד על כולם ולמצוא לנו אהוב סודי".

"כן", אמרתי, "אז איך נקרא לו"?

"אני יודעת", אמרה ענבל, נקרא לו ישראל".

"ישראל"? בכלל לא התלהבתי, "את לא יכולה להמציא שם יותר מיוחד"?

"את בכלל לא מבינה", כעסה ענבל, "לא סתם ישראל".

"אז איזה מין ישראל"?

"תחשבי על זה. ישראל! זה כל העניין. לאהוב שלנו יקראו ישראל, וזה בכלל לא יהיה שקר כי אנחנו באמת אוהבות אותו. אני מבטיחה לך שאת אוהבת את ישראל".

"איך את יכולה להבטיח כזה דבר"? התקוממתי. "אני אפילו לא מכירה אותו".

"את לא אוהבת את ארץ–ישראל"?

"אה", עכשיו הכל התברר, "בטח שאני אוהבת את ארץ–ישראל. אני מאוהבת בה. זה באמת לא שקר. כל הכבוד ענבל".

"רגע", היא חייכה, אך עדיין נותרה דרוכה, "רק עכשיו מתחילה העבודה שלנו. אם נספר שאנחנו אוהבות את ישראל, ישר יתחילו לשאול אותנו שאלות. איך הוא נראה, כל מיני שאלות כאלה. אנחנו צריכות להחליט עכשיו. למשל, באיזה צבע השיער שלו"?

"אה, זה קל", אמרתי, "יש לו שיערות חומות–בלונדיניות, שזה האדמה של ארץ–ישראל והחולות".

"כן", היא התלהבה, "ובאיזה צבע העיניים שלו"?

"תכלת, כמובן, כמו הים", עניתי במהירות.

"ועין אחת יותר גדולה מהעין השנייה", אמרה ענבל.

"מה? השתגעת"?

"אין ברירה", הרצינה ענבל, רגע לפני שגלגלנו את דמעות הצחוק, "ים המלח וים כינרת".

עכשיו כבר לא יכולנו להירגע. רצינו כבר לפגוש את כל האנשים שאנחנו מכירות, ובעיקר את החברות שלנו, כדי לבשר להם את הבשורה. אנחנו מאוהבות, והפעם – זה רציני.

"יש לי רעיון", אמרתי, "אבל זה רעיון מסוכן. כולם ייבהלו ויקבלו התקף לב".

"נו"? רגזה ענבל על ההפסקה הדרמטית.

"נגיד שאפילו נישקנו אותו. וזה בכלל לא יהיה שקר, את יודעת למה"?

"למה"?

"כי זה מה שאנחנו עושות בדיוק עכשיו" – קמתי ממעקה האבן, התכופפתי ונישקתי את אדמת ארץ–ישראל המטונפת שלמרגלותיו. ענבל מיהרה להצטרף אלי בעליצות שגברה אף על זאת שלי. לא הסתפקנו בנשיקה אחת סמלית. שוב ושוב ספגה האדמה המאובקת את נשיקותינו הבלתי מתפשרות. "בואי", אמרתי לענבל, "הגיע זמן ללכת הביתה".

"אז תלכי", היא אמרה לי בעזות לא אופיינית.

"אני לא מוכנה שתישארי איתו לבד. הוא שלי".

"לא! ישראל שלי. רק שלי"! אמרה ענבל.

"שלי".

"שלי".

"של שתינו", ניסיתי למלא את קולי בסמכותיות מבוגרת, "בואי נעזוב אותו ביחד".

"אבל אל תחזרי לכאן כשאני לא אהיה", ביקשה ענבל.

"גם את לא".

הלכנו, כל אחת לכיוון אחר, מקפידות להסתכל מדי פעם לאחור, לוודא שהשנייה לא עושה מעשים אסורים בניגוד להסכם שלנו. לפני שנעלמנו זו מעיני זו שמעתי את הצרחה של ענבל: "אבל ישראל נמצאת בכל מקום! אני אהיה איתו בלעדייך".

"גם אני", צעקתי. "הוא שלי".

"הוא רק שלי"! צרחה ענבל.

"רק שלי. רק שלי. רק שלי" – מלמלתי לעצמי עד שהגעתי הביתה, וגם כשנכנסתי פנימה.

ח

נורית ואני עמדנו ליד האנדרטה. "שנעלה"? שאלתי. ראיתי שלא מתחשק לה, אבל היא עלתה איתי בכל זאת. המדרגות הלולייניות הסתבכו מתחת רגליי. היה לי פחד גבהים, אבל נורא רציתי לראות את ימית מגובה האנדרטה.

"איזה יופי" קראנו שתינו, לא בפעם הראשונה, כשראינו מצד אחד את המדבר ומצד שני את הים, שלמרגלותיו דקלים ובאמצע – עיר. ימית שלנו.

נורית חייכה, אבל אני מיד הרגשתי שיורד לה דם מהחיוך. "לא תהיה נסיגה", אמרתי בקול רם.

היא הורידה את המבט שלה דרך כל המדרגות, ומיהרה אחריו כשהיא אומרת לי בשקט: "תהיה".

"איך את מדברת"? רצתי אחריה, ולא היה אכפת לי ליפול מכל הגובה המסוכן הזה.

היא אמרה בלי להביט אחריי: "את לא רואה את כל החיילים? בשביל מה את חושבת שהם פה"?

"בשביל לפנות אותנו. אבל הם לא יצליחו. את יודעת".

"אני לא יודעת", היא אמרה לי כל כך בשקט עד שחשבתי שזו לא היא שמדברת, אלא המחשבות שלה.

"תגידי, מה קרה לך"?!

הבטתי בה. הייתה לה חצאית כחולה וסווטשרט תכלת של "לעצור את הנסיגה". מה קרה לנורית הנמרצת, התוססת ובעיקר – הבטוחה בעצמה? נזכרתי שרק אתמול, יום ראשון, היא עודדה את ענבל, שהתחילה להתייאש. ענבל המתוקה. ופתאום עכשיו – היא נשברת. האם יכול להיות שאם נורית נשברת, סימן שהמצב באמת גרוע? לא. דחיתי את מחשבת הכפירה. מה פתאום. הבטתי בסווטשרט שלה שעליו צויר בביטחון חצי האי סיני. ימית היא שלנו לעולם, נשלפה ממני המחשבה הנכונה. לא יכול להיות אחרת. כל מי שמדבר ככה הוא סתם פחדן או טיפש או חסר אמונה. הוא ממש כופר. איך אפשר אפילו לחשוב את המחשבות הרעות האלה?

"יש לי הוכחה שאנחנו נצליח", אמרתי לנורית, שהתחילה ללכת לאט לכיוון הבית שלה. "רק רגע, בואי נלך דרך החולות", ביקשתי.

"מה ההוכחה שלך"? היא שאלה אותי בקול חלש.

"היה צריך להיות פינוי עוד לפני פסח, ובסוף לא היה. את רואה? יום הנסיגה זה יום הנס".

"בסך הכל דחו את הנסיגה. כבר קבעו תאריך אחר" – היא הרימה מעט את קולה, אבל עדיין נשמעה בקלישות.

"אבל גם את התאריך הזה ידחו. את לא מבינה? ידחו וידחו ויידחו, עד שבסוף יתייאשו, ולא יהיה פינוי. אני אומרת לך, ימית תישאר שלנו".

"כן", אמרה נורית. היא לא האמינה. היינו כבר על השביל. פתאום, בבת אחת, כבו הפנסים וחושך כיסה את השטח. גם הבתים, שמהם בצבצו אורות חמימים כמו מנגינה עליזה, שתקו מרוב חשכה.

"אמא'לה", קראתי.

"את רואה"? אמרה נורית.

"מה אני רואה? האמת היא שאני לא רואה כלום".

"אבא שלי בטח היה אומר שזה כמו קריסת מערכות".

"מה"? לפעמים היה לי קשה להבין את נורית. אבא שלה היה רופא, ולפעמים היא הייתה משתמשת בכל מיני מושגים רפואיים, לא בשביל להשוויץ – כמו שחשדתי בה בהתחלה, לפני שהכרתי אותה – אלא מתוך הזדהות.

"כשבן אדם הולך למות, אז לפעמים המערכות של הגוף שלו מתחילות לקרוס, אחת אחרי השנייה. מערכת הנשימה. הלב. הוא עדיין בחיים, אבל הוא גוסס, עד שבסוף שום מערכת לא פועלת, והוא מת".

"נורית, את לא חושבת שאת מגזימה? זאת בסך הכל הפסקת חשמל".

"אבל זה בדיוק מה שאמרתי. זה מתחיל עם החשמל. אחר כך לא יהיו מים. וטלפונים. אחר כך מי יודע מה יהיה, ובסוף"…

"אל תגידי", צעקתי. "די, את עושה לי רע".

"אני מצטערת".

"לא. אני זאת שצריכה להתנצל. את במשבר, ואני אמורה לעודד אותך, אבל אני פשוט לא יכולה. זה לא מצליח לי. אולי נלך לאיתמר"?

"לא כדאי", אמרה נורית. "חושך, ואני קצת פוחדת, וחוץ מזה, ההורים שלי בטח דואגים לי. וגם ההורים שלך".

"כן", אמרתי, "אני צריכה ללכת".

בדרך ראיתי את הרב נחום מסביר משהו לבחור ישיבה. "הכל פוליטיקה", הוא אמר.

"פוליטיקה זה רע", אמר הבחור.

"לא, פוליטיקה זה טוב. אנחנו מדינה דמוקרטית. כל מה שצריך כדי למנוע את הנסיגה זה רוב. זה הכל. ואנחנו כבר כמעט שישים אחוז שמתנגדים לנסיגה. אתה יודע איזה הישג זה"?

"הישג גדול", אמר הבחור.

"הישג עצום", אמר הרב. "ולכן אנחנו צריכים לשמוח, כולנו. נכון שאת שמחה, ילדה"? הוא הבחין בי הולכת בסמוך להם.

"נערה", תיקנתי אותו, והתחלתי לרוץ.

"אני לא אוהבת שאת מתרוצצת בחוץ בחושך", אמרה אמא. ישבנו בסלון, לאור נרות, כל בני המשפחה בתוספת אורחים. חלק מהם היו כבר קבועים. אלי, מאיר וציון – הרווקים מהדירה למטה, שבדיוק השתחררו מהצבא, ולפני שהחליטו מה הם רוצים לעשות בחיים, הם הגיעו לימית, לעצור את הנסיגה; היה גם אברהם, בחור ישיבה חרדי, שהיה בשלבים מתקדמים של הפיכה לציוני; הייתה שרי, בת שירות לאומי שאימצנו; וכמובן חגית השמיניסטית, בת דודה שלי, שבאמצע שנת הלימודים שלה עברה ללמוד באולפנת חצר אדר, שבחבל ימית. עכשיו, כשחצר אדר הפכה לשטח צבאי סגור (זה היה שם עדין למילה "פינוי"), היא עברה לגור אצלנו, לשביעות רצוננו המלאה. כדי להשלים את המפגש המשפחתי היה בעיר גם אריאל, האח שלה, בתור חיל שהיה אמור, חס וחלילה… בעצם, התעלמנו מהמשימה שלו בעיר, אבל אני, לייתר ביטחון, שיחדתי אותו במנות הכי מובחרות בארוחות.

חוץ מהאורחים הקבועים, היו גם אורחים מזדמנים, שחלקם נראו לי הפעם מוכרים, אבל לא ידעתי את שמם. הבטתי בבחורים שבהם בסקרנות. תוהה במי להתאהב. כולנו ישבו בסלון, שהיה נראה חם ומכושף.

"לא יכולתי לדעת שתהיה הפסקת חשמל, אמא", עניתי לה בקול הכי עדין ומתוק שניסיתי להפיק, כדי להרשים את אלי.

"עוד מעט האור יחזור כנראה", אמר מאיר.

"מאיפה אתה יודע"? שאלה חגית.

"יש לי הרגשה כזו".

"זה כבר שעה ככה", אמר אבא.

"אני דווקא חושב שהפעם זה יימשך יותר זמן", אמר אברהם.

"אמא, משעמם לי", אמר יואל, אחי הקטן.

"מה יהיה"? שאלה אמא. "רוצים שוקולד"?

"לא כדאי לשמור אותו בתור אספקת חירום"? שאל אבא.

"אנחנו מסודרים", הרגיעה אמא, "באמת".

"כן, אנחנו רוצים שוקולד", אמר ציון.

"ומה יהיה אם תהיה הפסקת מים"? שאלתי.

"אז לא נתרחץ", אמר אבא.

"איזה כיף", אמר יואל. "מתי תהיה הספקת מים"?

"כמה זמן אפשר לא להתרחץ"? שאלתי את אמא.

"כמה שרוצים", היא ענתה.

"הבעיה היא הריח", אמר אלי, "תתכונני לזה שלא יהיו לך חברים".

"תמיד אני אוכל להתרחץ בים", פתרתי את הבעיה.

ט

ענבל ואני ירדנו מהאנדרטה והתיישבנו לנוח על החול. "אם יהיה פינוי"…

"לא יהיה פינוי", קטעה אותי ענבל.

"אבל אם יהיה"…

"לא יהיה".

"אולי תקשיבי לי"?

"אבל לא יהיה פינוי".

"יהיה, אבל אנחנו נסדר את הכל ונציל את כולם. אולי תתני לי לספר לך איך זה יקרה"?

"אבל תגיעי מהר לסוף".

סיפרתי לה בפעם המיליארד ששתינו נברח בדיוק אל המקום שאנחנו נמצאות בו עכשיו. נחפור מנהרה בתוך החול, ולא ימצאו אותנו. נצא משם והעיר תהיה ריקה. הישראלים פונו והמצרים עדיין לא הספיקו להגיע.

אנחנו נברח לים, נקטוף תמרים ונשתה ממי התהום.

"הבדואים יישארו"? שאלה ענבל.

"אני חושבת שכן".

"נגלה להם שאנחנו כאן"?

"זה תלוי אם הם טובים או רעים".

"תיראי", אמרה ענבל, "השמש שוקעת". אני חושבת שהסיפור שלנו כבר שיעמם אותה. היא בטח לא תסכים להיות עוד פעם מצרי.

"תודי שאת לא רוצה לשחק".

"אני רוצה, אבל השמש באמת שוקעת. תיראי כמה שהיא יפה".

נכון, השמש התחילה לשקוע. ישבנו על החול ושתקנו לכבודה כמעט דקה. ענבל התחילה לחפור בחול. זה לא היה חול עדין ולבן של דיונות, אלא חול יותר גס. עבה. פחות בהיר. היא לקחה את החול שחפרה, הניפה אל השקיעה וזרקה אותו לאט. "מה את עושה"?

"תנסי גם את. תיראי איזה יופי. כמו זיקוקים לכבוד השמש".

החול שהיא זרקה שוב ושוב אל עבר השמיים היה כמו פירורים של עוגת שוקולד על גלידת תות וניל כהה.

"איזה קסם", אמרתי לה, "כמו חגיגה".

חפרתי גם אני חול, וכך השלכנו אל השמיים את הזיקוקים שלנו, שמיהרו לנחות על החול, אבל בשנייה שהם היו באוויר הם נפגשו עם הצבעים של השמש השוקעת וקישטו את החיזיון – שרק ענבל ואני ראינו.

י

כל העיר הייתה מקושטת בדגלים. יום העצמאות שיתקיים בעוד שבועיים היה אמור להיות חגיגי במיוחד בימית. כשהוא יתרחש, נהיה אחרי תאריכים לפינויים שנדחו ונדחו. אם נגיע אליו – סימן שכבר לא יהיה פינוי. שימית תהיה שלנו. זו באמת סיבה לחגיגה ענקית. זה יהיה יום הנס. חשבתי על חביות היין שהבטיח הרב לכולם. אני בטוחה שאפילו לילדים ירשו לשתות יין. מצד שני, לא הייתי בטוחה שאני ארצה לשתות. מיץ ענבים – בטוח, ובעצם גם ליקר שוקולד.

ענבל כל הזמן נדנדה לי להצטרף לחזרות של המקהלה שאמורה להופיע ביום העצמאות, וכרגיל אמרתי לה שזה לא בשבילנו כי יש שם רק ילדות קטנות.

"את בעצמך ילדה קטנה", היא כעסה עלי.

"נערה", תיקנתי אותה.

"נערה קטנה".

הפינוי היה אמור להיות ביום שני, תשעה עשר באפריל. יום לפני כן – ראשון, הגענו לבית הספר לאחר חופשת פסח ארוכה. כרגיל היו בנות חדשות בכיתה. חשבתי איזה כיף שיש לי את הזכות לבחור חברות מתוך מאגר שכל הזמן מתחדש. בערב התקיימה אספת תושבים גדולה. ברדיו הודיעו שזהו, מחר מפנים אותנו. לא האמנתי, אבל ידעתי שזה יום גורלי. ראיתי שכמה אנשים מתארגנים על גגות בתים. מביאים ציוד. "מה הם עושים"? שאלתי את אמא.

"מתכוננים לגרוע מכול", היא ענתה לי. לא התחשק לי לדעת למה היא מתכוונת. אבל הייתי מוכרחה לדעת מה המדיניות בביתנו – בית משפחת אבן.

"אצלנו הכל כרגיל. לא מתכוננים לשום דבר", אמר אבא. "את רואה? לא התחלנו לארוז. מבחינתי אין לנו סיבה לעזוב. גם אף אחד לא ביקש מאיתנו. פשוט תמשיכי לעשות שיעורים. אני מקווה שלא מוותרים לכם בעניין הזה".

בדרך כלל באמת לא ויתרו לנו. המדיניות בבית הספר הייתה להאמין, וגם להראות לכל העולם, בעיקר לתקשורת, שהחיים בימית הם נורמליים, ושהילדים בבית הספר לומדים כרגיל, כמו בכל מקום נורמלי. אבל אני כבר לא יכולתי להרגיש שזה מקום נורמלי. באיזה מקום נורמלי מסתובבים כל כך הרבה חיילים נחמדים, אבל עצבניים? באיזה מקום נורמלי מסתובבים עיתונאים, מאוד חייכניים, ששואלים אותנו שאלות כאילו שהם החברים הכי טובים שלנו, אבל בעצם הם אנשים זרים לגמרי? באיזה מקום נורמלי הכל מקסים – כולם חברים של כולם ואוהבים אחד את השני וכל הזמן שרים ורוקדים ומשחקים, אבל גם מתעוררים כל הזמן באמצע הלילה מרוב פחד שאי אפשר בכלל לחשוב אותו?

לא רק אני לא ישנתי בלילה שבין יום ראשון ליום שני. "תתפללו", אמרו כל הנואמים, ללא יוצא מן הכלל, באספת התושבים. התפללנו. אמרנו תהילים. ביום שני בבוקר קמנו מתוחים, אבל אז התברר שהתפילות עזרו ושום דבר לא קרה – לא בעיר ימית. אבל לעומת זאת, התחילו לפנות את המושבים שבחבל. בכל זאת הרגשנו הקלה, הבטיחו לנו שלא יהיה פינוי מחר – יום שלישי – כי זה יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

ביום השואה חשבנו בעיקר על השואה שלנו – שעלולה חס וחלילה לקרות. מרוב מחשבות על הפינוי, שמתי לב שאנחנו שוכחים לחשוב את המחשבות הנכונות – על היהודים שנרצחו בשואה. ניסיתי לחזור לצפירה, שהסתיימה כבר לפני הרבה שעות. ניסיתי להמשיך אותה. היא הייתה הרגע שבו באמת הרגשתי את הצמרמורות.

"אנחנו לא עצובות מספיק", אמרתי לענבל.

"מה"? היא שאלה. הפרעתי לה באמצע דיבורים עם נורית. לא הסברתי להן. חיפשתי מישהו לשיר איתו שירים עצובים כמו "אחים בעיירת שריפה" או שיר הפרטיזנים. מצאתי את ישראלה, שזו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אותה שרה. היה לה קול יפה. דק ועדין.

אמרתי לה: "בואי נלך, תוך כדי השירים, למרכז המסחרי".

היא לא רצתה ללכת לשם. המקום הזה כבר היה נטוש וריק. מקום שמפחיד להסתובב בו. נזכרתי שכבר מזמן לא הייתי שם. אם אני רוצה להיות במרכז, אצטרך לטייל לבדי. זו הייתה מחשבה עצובה כי רק לפני כמה חודשים – את כל העיר אפשר היה לפגוש במרכז. אבל עכשיו כבר לא הייתה עיר – פתאום היה נדמה לי שאני מבינה את זה, אבל גירשתי את המחשבה הלא נכונה הזו.

אז הלכתי עם ישראלה לבתים במוטל. השירים העצובים מזמן כבר נגמרו לנו, ובעצם לא היה לי בכלל על מה לדבר איתה כי היא הייתה חדשה בימית ובכיתה ולא הכירה את כל הסודות שלנו. פתאום הרגשתי שבכלל אין טעם לגלות לה אותם.

במוטל הייתה התארגנות. כל הסימנים וההודעות הראו שמחר יהיה הפינוי, והיו כמה אנשים קיצוניים, של הרב כהנא, שהתבצרו במקלט ליד המוטל ואיימו להתאבד. ישראלה ניסתה לפתות אותי להישאר אצלה. היא אמרה לי שיש להם עוגה מאוד טעימה. לא התחשק לי. הלכתי הביתה. למרות השמועות, שהפעם התעקשו להיות נכונות, הרגשתי למרבה הפלא שאני לא מתוחה כמו שלשום. גם שאר האנשים נראו פחות מודאגים מאשר ביום ראשון. לא יודעת למה. אולי בגלל שזה היה קשה לקלוט ולקבל דבר כל כך נוראי. אמרתי תהילים והלכתי לישון מתוך המחשבה שאני מאמינה באמונה שלמה שהשם יעזור לנו.

ביום רביעי הלכתי לבית הספר. אם היה קורה משהו – היו מודיעים שאין בית ספר. לא היו נותנים לנו לעזוב את הבית. השמש זרחה. ברחוב היו הרבה ילדים ואנשים. אמרתי שלום ליעל ושאלתי אותה מה שלום חמדה.

"איזה חמדה"?

"חמדה של ישראל".

"אה", היא אמרה, "הם חיים ביחד באושר ובעושר. לא ידעת"?

"ידעתי. רציתי להזכיר לך".

"טוב", היא חייכה, "אני אשתדל לא לשכוח".

"תמסרי ד"ש לכל בנות השירות", ביקשתי ממנה.

"בטח", היא הבטיחה. "ואת תמסרי ד"ש לחברה שלך".

"איזה"? היתממתי. "יש לי הרבה".

"החברה הכי טובה".

מיד כשהגעתי לבית הספר מסרתי את הד"ש לענבל. פחדתי שיתרחשו דברים ואני אשכח. ענבל שמחה. "איך ישנת בלילה"? היא שאלה אותי.

"דווקא בסדר", אמרתי לה.

"מוזר", גם אני.

"זה בכלל לא מוזר", התערבה ישראלה, "עוד מעט כולם יראו מה קורה כשמאמינים באמת. התפילות שלנו – הן לא סתם. הכל יהיה בסדר. כל כך בסדר עד שנמות משעמום".

"אמן", אמרה ענבל, ואני התפלאתי. מה פתאום שענבל תסכים למות משעמום? זה לא מתאים לה.

"למה אני לא רואה מחברות חשבון על השולחן"? שאלה המורה מיכל.

נעלבתי. המחברת שלי הייתה פתוחה בדיוק במקום המתאים.

"אני לא יכולה להתרכז", אמרה נורית בקול חלוש.

"תשתדלי", חייכה מיכל, "אני בטוחה שאם קצת תתאמצי, תצליחי".

"אז אחר הצהריים את הולכת לחזרה של המקהלה המטופשת שלך"? – כתבתי פתק לענבל.

"טיפשה את בעצמך", היא ענתה לי, ומחקה את השורה הזו רק בקו דק, כדי שאני אראה. במקום זה היא כתבה: "יש לך הצעה אחרת"?

"זה תלוי אם את רוצה לראות אותי. אם כן – אז ניפגש במקום ששם קורים כל הדברים. אם לא – זה בכלל לא בא בחשבון".

"באיזה שעה"? היא בזבזה עוד דף מהמחברת שלה על ההתכתבות שלנו.

"ארבע".

אל תפנו אותנו, רציתי לומר לחיילים ולשוטרים שנכנסו אלינו הביתה בעשרים לארבע. קבעתי עם ענבל בארבע במקום ששם קורים כל הדברים. היא מחכה לי. אני אף פעם לא מאחרת. ואם אני לא אגיע – אז היא בכלל תיבהל. היא תחשוב שקרה לי משהו.

באותו הרגע לא הבנתי שבאמת קרה לי משהו. שענבל לא נבהלת ודואגת לחינם. גם שכחתי שבעצם גם ענבל, כנראה, לא הופיעה לפגישה שלנו.

חלק ב

תחנת זיכרונות

י"א

שנתיים שאני לא זוכרת מהן כלום. מחוקות. בעצם אני זוכרת את כיתה ז'. אני נמצאת בקייטנה שיקומית, שאני המדריכה בה, ואני החניכה היחידה. קייטנה מטושטשת, שהתחילה כנראה מיד אחרי הפינוי. במשך כל התקופה של כיתה ז' (מקום חדש – יישוב ביו"ש. אני לא מכירה אף אחד מבית הספר. אולי כמה שהגיעו לימית אחרונים לעצור את הנסיגה, ולא ממש הספיקו להתאקלם. הם דווקא זוכרים אותי משם ומנסים לעזור לי. אני מתקשה לשתף פעולה).

הפעילויות היחידות בקייטנה: כתיבת שירים חדשים והצמדתם למנגינות מוכרות. הנושא: ימית – שירי אבל, שירי עידוד, שירי לכת שנועדו לרפד את הדרך חזרה לימית.

האזנה לחדשות ברדיו. צפייה בחדשות בטלוויזיה. לא להחמיץ אף מהדורה. מי יודע. ייתכן שיודיעו בכל רגע, שאפשר לחזור לימית. שקרה משהו. שהתגלה פרצופם האמיתי של המצרים. תהיה מלחמה – בדיוק כמו שהבטיחו לנו ראשי התנועה לעצירת הנסיגה.

במקום זה פורצת מלחמת שלום הגליל.

אני מתגעגעת לחברות שלי. במיוחד לענבל. יום אחד פשוט הפרידו אותנו זו מזו. ניתקו את הקשר בלי לשאול אותנו. בלי לתת לנו אפשרות להתכונן. בלי להיפרד. בלי לומר שלום. בלי להבטיח להתראות. ואיך אני אמצא אותן? ואיך הן ימצאו אותי?

אני מתכתבת עם ענבל. כל מכתב שלנו מסתיים במילים: להתראות בימית. לשתינו ברור שהכתובת שלנו זמנית.

חלי באה לבקר אותי. היא סיפרה לי על בית הספר שלה ועל החברות שלה ועל זה שהיא בוועדת כיתה ותמיד מקבלת את התפקידים הראשיים בהצגות של בית הספר. היא רוצה להיות וטרינרית כשתגדל.

"אבל את פוחדת מכלבים"!

"מה פתאום"?

"בימית פחדת".

"לא נכון"!

"כן נכון"!

"את בכלל זוכרת את ימית"?

"בטח זוכרת".

"לא נכון", אני כועסת. "את היית אז אחרת. לא כמו עכשיו".

"אבל ככה זה. אז הייתי תינוקת. עכשיו אני גדולה. בגיל ההתבגרות".

"את לא היית שם תינוקת" – איך היא יכולה להגיד שבתקופת החברות שלנו היינו תינוקות? הרי עשינו דברים מדהימים שילדים קטנים לא מסוגלים אפילו לחשוב עליהם.

היא כל כך השתנתה. אני לא מוכנה לזה. אני מוכנה להיות חברה רק של חלי הישנה, שהכרתי. עכשיו אני לא ממש מכירה אותה. וכבר לא מתחשק לי להכיר. אנשים צריכים להישאר כמו שהם היו. אסור להם להשתנות. כל השתנות כזו היא בגידה. בגידה בימית.

יום אחד מגיעה לכיתה תלמידה חדשה. המורה אומרת: "עד עכשיו גל הייתה התלמידה החדשה. עכשיו הגיעה אלינו מלי. ומה יותר מתאים מכך שגל – שהייתה התלמידה החדשה, תאמץ את מלי, תכניס אותה לעניינים ותהיה החברה הראשונה שלה? גל, זה אומר שמהיום את כבר לגמרי משלנו. כאילו שכל הזמן היית כאן. את בעניינים, ולכן תסבירי הכל למלי".

כבר בהפסקה אני מבהירה למלי שכדי להיות חברה שלי היא צריכה לעבור כמה מבחנים. מבחני קבלה לימית. בימים הבאים אני מלמדת אותה לגלוש על דיונות. זה קצת מסובך – כי אין על מה להדגים, אבל אני מאלתרת על מדרגות.

היא יודעת לשחות. איזה מזל. ככה לא יהיה לה קשה להסתדר בים, כשימית תחזור ותהיה שלנו, ואנחנו נחזור אליה.

היא שרה בלי לזייף. מצוין. ככה היא לא תטעה בהמנון של בני עקיבא סניף ימית, וגם נחמד שעוד מישהו מצטרף אלי לשירים שכתבתי לעצמי.

כתבתי הזמנות לפגישת מחזור לבנות הכיתה מימית. "המקום של הפגישה הוא זמני" – כתבתי – "רק אם אין ברירה. אם ימית תחזור אלינו – הפגישה, כמובן, היא שם. ובאותה השעה. נא לדייק".

ההזמנות אפילו לא נשלחו. לא היו לי הכתובות של כולן. פתאום הבנתי כמה מעט אני יודעת על החברות שלי מימית. אפילו מאיזה מקום בארץ הן – לא תמיד ידעתי. טוב, זה ברור למה. הרי כולן באו מימית. כולן כאילו נולדו בימית.

ואני מתתי בימית. ולא ידעו איך לקבור אותי ואיפה. גם לא בכו עלי. אבל אני בכיתי. פשוט יושבת שעות ובוכה. הייתי נזכרת – ולזיכרונות לא היה אכפת אם הם נעימים או עצובים. זה לא היה משנה. בכל מקרה הם היו מביאים איתם את הדמעות. והדמעות היו מכרות נחמדות וחמות. הן ליטפו את פני והרוו את פי במליחותן המרגיעה.

לכאורה הכל היה בסדר. גם הציונים שלי היו בסדר. לא מעולים, אבל גם לא רעים. אף אחד לא התלונן. המורים אפילו לא הזמינו את ההורים שלי לאספות מורים כדי להגיד: "היא מסוגלת ליותר". אולי הם לא חשבו שאני מסוגלת.

לכאורה הכל היה בסדר. אבל עובדה שאני לא זוכרת שום דבר מכיתה ח', למשל. כל השנה ההיא נמחקה. אני חושבת שבכיתי פחות. אולי התרגלתי. כמעט ברור לי שלא השלמתי, אבל עובדה שאין לי הוכחה לכך.

נפלטתי מהקייטנה השיקומית. המדריכה חזרה על עצמה וכבר לא הייתה מעניינת. וגם החניכה היחידה איבדה עניין. מדי פעם הן היו נפגשות, בעיקר בלילה, במיטה. הן כבר לא היו שרות לפני השינה, אבל עדיין היו בוכות – בכי עמום ולא מוגדר. בכי של גור פרוותי ששומע את עצמו ומתעודד מהידיעה שלפחות יש לו קול יפה.

היו לי חברות – תמיד יש לי חברות. עשינו את הדברים שחברות עושות ביחד. אני לא זוכרת מה הם היו, אבל כנראה שעשינו אותם, והכל היה בסדר.

כל הזמן, כל השנתיים האלה, הייתי ממשיכה להקשיב לחדשות. ככל שעבר הזמן הייתי פחות מתעצבנת או חוששת אם נאלצתי להפסיד מהדורה. אבל עדיין כשהקשבתי לחדשות חשתי באותה דריכות בטעם גלים של כאבי בטן, שמכים – ונרגעים.

י"ב

המילה "אושר" היא מופרזת. הבה ואשתמש במילה "התחלה" כדי לדייק. אני יודעת שהיא לא בדיוק מילה נרדפת, אבל מבחינתי שתיהן משתייכות עכשיו לאותה משפחה של צבע. רק הגוון שונה.

נוצר חידוש – פתוח כמו שמיים של תחילת היום. מאז שאני נערה, לא זכורה לי ודאות טובה כזאת: מתברר שהמבוגרים שסביבי – הוריי וכמה אנשי חינוך, דורשי טובתי – צדקו בהמלצתם. הם אמרו שקמה אולפנא חדשה, שכאילו נוצרה עבורי. היא ממוקמת בסמוך לים, בישוב שבחבל עזה, לא רחוק מאוד מהמקום שהועזבתי ממנו – ימית. יש בה שני יתרונות מבחינתי. האחד – תחושת החלוציות שאחוש, מעצם ההקמה של האולפנא והיותי במחזור הראשון שלה. הזכות לעצב את האופי של המוסד הזה. להטביע חותם. להשפיע ולתת מהצבעים שלי ליצירה המשותפת. היתרון השני הוא המדרשה – בית ספר שדה ימי, שגם עוסק בהנצחת מורשת ימית. שיתוף פעולה הדוק ומפרה מתנהל בין שני המוסדות. ביקור במקום היה רק אישור סופי, מבחינתי, למה שנטיתי להחליט עליו כבר קודם. תקופת התיכון החלה עבורי על שפת הים.

אף אחד עוד לא יודע שהאולפנא היא תחנה. תחנת זיכרונות. תחנה חיה – של הנצחת זיכרונות עבר ושל ייצור זיכרונות עתיד. תחנה פעילה מאוד. לפעמים ברור לי שהאנשים המאיישים אותה, ואני בתוכם, לא מדברים על זה, כי מדובר בסוד. זה כל כך ברור, שלא צריך להזהיר אותנו ולהסביר את הכללים. אנחנו אנשים נבונים. לכן בחרו אותנו להיות במקום הזה. למה סודיות? – התשובה הרי ברורה לחלוטין, ואני שואלת את השאלה רק בגלל שככה למדתי, באולפנא בשיעור חיבור, שכדי להעלות רעיון, יש להביא את כל היבטיו, גם הברורים. בעד ונגד. שאלות ותשובות. הסקת מסקנות – הנחתן והפרכתן. אם רוצים לשבור משהו – יש לוודא שהוא בעל תשתית. אם רוצים לשמור משהו – צריך להעז ולתת לו לעוף גבוה, למרות החשש שייעלם, כדי שהתנופה והמעוף ימצו אותו, בטרם יקורקע.

אז למה סודיות? – כי הגילוי יחבל בתהליך הנצירה.

האולפנא היא גם מעבדה לחקר החברוּת כפי שהיא מתבטאת בדינמיקה שבין בנות. דינמיקה מסעירה, כי הנפשות הפועלות בהתרחשות הזו הן ברורות. נערות חדות – במובן של חוזק והחלטיות, אך גם במובן של היכולת להכיל דקויות מגוונות. לפעמים נדמה לי שתהליך המיון לאולפנא שעברנו, שמטרתו הסופית היא ההתקבלות, כלל גם סעיפים לא מוצהרים. הם בדקו, אולי, את קסמנו האישי (ברור לי שנכשלתי, אני מניחה שפיציתי בכישורים אחרים), את רהיטותנו המילולית והמעשית, את כישורנו לעורר חיבה או הזדהות ולגעת בלב, את תבונתנו ואת יכולתנו להפיק חן, שילווה את תהליך ההתגבשות האישי והקבוצתי שלנו.

האם זה הצליח? – קשה לקבוע. אנחנו איומות לפעמים. יצורים שדומים יותר למפלצות מאשר עלמות בשיא הנצתן. התנאים המעבדתיים – פנימייה, הרחק מהבית ומהמשפחה – רק אפשרו לנו ביתר קלות לדחוס בחלל את שאיפותינו הלא תמיד מנוסחות מבלי להתחשב בעוצמת ההתנגשויות שנגרמו כשכל זה התחולל בו זמנית.

היו צעקות כאב, קולות חד משמעיים של חבלה בנפש – מוזיקה לא מתחשבת של פציעות.

אבל היו גם ריצודים של חיבה פשוטה וגולמית, היו כדים של משקאות חסד נגישים, ואנו היינו שותות מהן בצימאון לא פוסק ומשקות זו את זו. הייתה אכפתיות – אותה ברייה ענקית–תינוקית, שהתקרבנו אליה להנשים אותה ולנשום אותה, לעיתים בקשיי דלילות, לעיתים בסמיכות חונקת ולפעמים בקלות פריכה ומשמחת.

ומעל הכל אפפה אותנו המיה של כיסופים, שריח הים התמידי היה למענם תיבת קטיפה ענקית לנצירתם בלתי נידפים.

היינו נטע, ורד, נורית, חיה, הדסה, רז, חנה ואני – שמונה בנות שהיוו את כיתה ט' במחזור הראשון של אולפנת שבות סיני. הכיתה היחידה בינתיים, בתיכון החדש, שהצלחתה תביא בעקבותיה כיתות נוספות.

על שפת הים אני עומדת עם נורית. אנחנו מעלות זיכרונות מתקופת ימית. אני מזכירה לה את חווית האנדרטה המשותפת שלנו. "רצית להרוג אותי", היא אומרת.

"את צדקת", אני מודה בפניה. "זה כל כך כאב".

"כן", היא מסכימה. "זה עוד כואב".

"איך ידעת"? אני שואלת אותה. "את ממש חכמה כי הבנת את זה כבר אז. אבל איך"?

"גל, עוד לא הבנת שזאת לא הייתה חוכמה גדולה? היה ברור שיפנו אותנו".

"למי היה ברור"? הכאב בהחלט עוד בתוקף. רק צריך להגיע אליו, והוא נכנס לפעולה.

"לכולם".

"לא לי".

מתחיל להחשיך. נורית מתיישבת על החול. גם אני. היא לא עונה, רק מביטה בי, כנראה סבורה שהיה כאן רעיון שרציתי לבטא, ומרגע שנאמר – הוא נגמר.

"וגם לא לכולם", אני מבהירה לה שהדיון לא הסתיים. "זה באמת היה יוצא דופן, תאמיני לי, נורית. הרי כולנו האמנו ב'יום הנס'. את לא זוכרת"?

"יום הנס", היא צוחקת. "בטח שאני זוכרת. אבל את יודעת משהו? אולי דווקא אתם צדקתם, ואני הייתי לא בסדר. אולי זה היה מבחינתי רגע של ייאוש. רפיון. חוסר אמונה. זאת לא הייתה אמורה להיות נבואה, או משהו כזה".

"אבל עובדה שצדקת עם הייאוש שלך. הייתה לו סיבה".

"גל. היו חיילים בעיר. היה הסכם עם תאריך לנסיגה. הכתובת – כמו שאומרים – הייתה על הקיר".

"אבל כל המנהיגים שלנו אמרו לנו שבדיוק מהדברים האלה אנחנו לא צריכים לחשוש. לא אמורים. הכינו אותנו למציאות אחרת. אם הם היו צודקים – לא היו מחזירים את ימית".

"עובדה שהם לא צדקו".

"ועובדה שאת לא היית מטומטמת כמוני, והפינוי לא נחת עלייך פתאום".

"את חושבת שהיה לי יותר קל"?

"בטח, נורית".

"באמת"?

כאן הנושא משתנה לגמרי. אנחנו עושות תחרות במסכנוּת. שתינו יריבות קשות זו לזו. לא מוכנות לוותר, להתגמש, להתפשר. כל אחת מאיתנו המומה ומזועזעת מכך שהשנייה לא מוכנה להכיר בצורה ברורה בסבלה, שעוצמתו משיגה בקלות כל סבל אחר.

העוול כה גלוי לעין מבחינתי. מה היא רוצה, שאני אביא לה מסמכים – עדויות בכתב מפסיכולוגים? לא שיש לי כאלה, אבל לא תהיה לי בעיה להשיג. כל כך בקלות זה יתרחש. הרי אני מקום ראשון – הפצע מימית – שלי הכי גדול.

"נורית, גל, מה קורה לכן? יש שיעור ערב. כולן בכיתה. למה אי אפשר שפעם משהו יהיה פה בזמן", מקטרת חיה, שצצה פתאום על החוף.

"אני לא מאמינה", אומרת נורית. "וגם פספסנו את ארוחת הערב. באמת הרגשתי שאני רעבה, אבל חשבתי שזה בגלל הריח של הים. הי, איפה הסנדלים שלי? אני לא מוצאת אותן".

למזלי, יצאתי החוצה יחפה. אני עוזרת לנורית לחפש את הסנדלים שלה לצלילי ההאצה של חיה: "תמהרו כבר". נורית שולפת בחושך את הזוג המרופט, לא מבזבזת זמן על נעילה, ואנו נכנסות לכיתה. סופגות מבטים שחלקם זועפים וחלקם מבודחים. שיעור אמונה. נורית בתוכו מרגע שהניחה את ידיה על המחברת. אני משתאה מיכולת הריכוז העצומה שלה, שאינה אופיינית לה בדרך כלל. הסיבה הפעם היא העניין שלה בנושא. האמת היא שהרב אופיר, הניצב מולנו, מציב נושאים שעד שהופקו לנו מפיו – לא ידענו שהם בנפשנו. כולנו מוקסמות ומעורבות. אבל לי לוקח זמן. אני לא נכנסת מיד. עדיין אני אוספת את השאריות שלי מהחוף.

"גל" – הפלא הזה של ההבחנה ותשומת הלב. הנדיבות שבשיתוף. "אנחנו מדברים על מילים", אומר הרב אופיר. "אני רוצה להכניס אותך לדיון. אולי תתרמי לנו משהו".

אני בפנים. אני בפנים. אני בפנים.

י"ג

"גל"? אני על ערימה של מתמטיקה לא ברורה. יש לקול של נטע צליל נחמד של "אסור לבזבז את החיים על שיעורי בית אידיוטיים במתמטיקה". יש רק בעיה אחת. אם הם היו אידיוטיים, לא הייתי כל כך מסתבכת איתם, והייתי הולכת עם נטע מזמן ובלב שלם.

"לא נטע. עוד לא. אולי אחר כך. אני לא יכולה עכשיו".

אני אפילו לא שואלת אותה לאן הולכים ומה בדיוק היא מזמנת לנו. ברור שאין לי סיבה להתעמק בזוטות כאלה. אני יכולה לסמוך על יכולת ההפקה של נטע ועל האבסורדיות הפראית שפורצת ממנה, נלהבת לגעת בנשמות אחרות, רצוי תאומות. להיות עם נטע זה להשתתף בהצגת תיאטרון. בשום אופן לא להיות קהל. נטע דורשת מחויבות פעילה. ככל שאני חושבת על זה, המתמטיקה בורחת ממני. אני חוששת שלא נתראה היום, העריצה הממוספרת ואני. אני אסירת תודה לנטע על שבחרה בי מכל האחרות. אולי הן פשוט סירבו לה – בגלל המבחן במתמטיקה, ואני הפראיירית היחידה – חולפת בי מחשבה נגדית, אך לא מתעכבת באופן שישפיע עלי באמת.

נטע לא לחוצה מהמבחן במתמטיקה. היא פשוט טובה במלאכת המחשבת הזו של ההיגיון, בניגוד לכאוס הכללי שמאפיין אותה. אבל זה לא מדויק. הכאוס הוא רק בצורה של האימפולסיביות והספונטניות שלה. אם נכנסים להפקותיה לעומק – מגלים עיר שלמה, מסובכת ומורכבת, בנויה על יסודות מתוכננים במחשבה מדויקת ובהגיוניות כבירה.

"אולי תעזרי לי נטע? תסבירי לי במהירות מה הולך כאן. אני אתאמן לבד. רק תסבירי לי בערך, שאני אדע איך בכלל להסתכל על זה. אחר כך אני אבוא איתך".

"להסביר לך מהר, גל? אבל את בחיים לא תקלטי את זה. את סתומה גל. אני מתכוונת במתמטיקה. את לא לגמרי חסרת תקנה, יש לך פוטנציאל, אבל אל תצפי ממני שתוך שניות אני אסביר לך את מה שלא הבנת בשליש שלם. אפילו אני לא מסוגלת לזה. אולי באמת כדאי שתקדישי קצת זמן למבחן. את זקוקה לזה".

אני משתדלת לא לקחת ללב את דבריה הנוקבים. ליהנות מכנותה. "רק תגידי לי מה אני מפסידה"?

"מסע היסטורי בעקבות קונכייה".

"מה"???

"אבל זה בסדר. זה יכול לחכות למחר".

ככה זה. הרצף מורכב מקטעים. קטעים מחוברים. אני נהנית מהאיחוד שלהם, אבל חווה כל קטע בנפרד. החיבור בעצם מתרחש בכתיבה שלי. אני מקפידה עליה. היא יומן שמורכב ממחברות בית ספר פשוטות ולא עטופות של ארבעים דף. אני חושבת על כל זה כשאני רואה את נטע עם קונכייה ביד. "זו לא הקונכייה שהבטחת לי לפני שבוע"? אני שואלת אותה.

היא מהנהנת בראשה. לא בראש שלה לענות. "מה קרה"? אני מציקה לה. "בגדת בי? מצאת פרטנרית אחרת"?

"לא", היא עונה לי, לא פוגשת את פניי כדי לוודא שאני מבינה שהיא לא מתכוונת להוסיף משהו בעניין. כנראה שהנושא מוצה מבחינתה. כנראה שהיא הצטרכה אותי – או אחרות – לפני שבוע, כדי לסייע לה לפגוש את עצמה מגיעה לאיזו אמת או הבנה. היא מחזיקה את הקונכייה הגדולה כמו שמחזיקים מזכרת ממסע.

"אפשר לראות"? כבר תוך כדי הדיבור שלי אני מבינה שלא הייתי רגישה. לא הייתי צריכה לבקש. האופן שבו הקונכייה אחוזה בידה הוא אישי. אינטימי. סודי. לא מתחלק.

היא מושיטה לי את הקונכייה באי רצון. "תיזהרי", היא מבקשת.

אני חופנת אותה. מקרבת אותה אל אוזני לשמוע את רחש הים כביכול. מערבלת אותה במבט הלא מבין שלי. קונכייה. "הכל בסדר"? אני שואלת את נטע.

"כן", היא עונה לי. אני תוהה אם להאמין לה. כל משפט שלה – רק מילה אחת. היא מסתובבת בין חדרי הפנימייה. לא מגיעה אל החדר שלה. אולי בגלל שזהו גם חדרה של חיה הפולשת מרחבים. איזו טעות איומה בשיבוץ. מצד שני, אף אחד לא מוכן לתקן אותה.

אבל חיה לא נמצאת עכשיו בחדר. ראיתי אותה בחדר האוכל עם ורד, שתיהן תורניות, עורכות את השולחן לארוחת הערב. שתיהן קראו לי. התעכבתי איתן רק מעט. הרגשתי שלא במחיצתן כרגע מתרחשים הדברים האמיתיים. אז הגעתי לפנימייה ונכנסתי מחדר אל חדר, ובאף חדר לא קרה דבר. אחר כך הסתובבתי בין החדרים, וככה פגשתי את נטע ואת הקונכייה. ונזכרתי במבחן הגרוע במתמטיקה שנערך היום. וברחתי לים. ונזכרתי בארוחת הערב המתקרבת. והלכתי לחדר האוכל. ומצאתי את הבנות בצלחות מתרוקנות. ואף אחת לא דאגה לי וזכרה למלא לי צלחת. עזבתי אותן מרחמת על עצמי. הלכתי לבית ספר שדה.

פגשתי שם את אלה, בת השירות הלאומי. למרבה המזל הטוב, הייתה ברשותה חבילת ופלים פתוחה ובקבוק גדול של קוקה קולה. היא הושיטה לי את החבילה ומזגה לי קולה אל תוך כוס חד פעמית. "שוב מאסת באוכל הסטנדרטי שלכם והעדפת לאכול את השטויות שלנו"?

"איחרתי ושכחו אותי", ניסיתי להצחיק אותה ביבבה שלי.

"מסכנה שלי. את יכולה לחסל את הוופלות. יש עוד חבילות".

"תודה", אמרתי לה. "את צריכה עזרה במשהו"?

"את רצינית או שאת שואלת סתם מתוך נימוס"? היא ניסתה לוודא.

"שואלת מתוך נימוס", אמרתי, "מה קרה לך? ככה את מכירה אותי? את יודעת שאני נהנית מאוד מהפרויקטים הדביליים שלכם כאן".

"יופי. טוב מאוד", היא אמרה בעייפות. "אז אני אתן לך כמה עבודות שחורות. אל תכעסי עלי. פשוט, מחר צריכה להגיע קבוצה, וצריך לצלם להם כמה דברים, וצריך לנסות את מכונת השקופיות, אני חושבת שהיא קצת מקולקלת. אם כן, אז צריך לקרוא ליודה. טוב, אני חושבת שאני אטפל בזה. את תתעסקי עם הצילומים. אני מכינה דפי מקורות חדשים. בואי, תיראי".

על השולחן היו מונחים ספרים של ידיעת הארץ וספרי ילדים ואלבומים כבדים של צילומים. חלקם היו פתוחים ומהסגורים שביניהם בלטו סימניות שנתלשו מדפים משומשים. "מה, מה הנושא החדש"? הסתקרנתי.

"דיג", אמרה אלה, ופתאום נראתה פחות עייפה. "תיראי, הדייג ודג הזהב, וגם" – היא רצה אל הטייפ ופתאום בקעו אל החדר הצלילים של "בת הדייג": "אלי, נצור מצולות האינסוף ושמור נתיבות בימים. כמוני עומדים ילדים על החוף והמה בני דייגים"…

"תהיה הפעלה מעשית"? שאלתי אותה.

"את מתכוונת לדיג ממש? אני לא יודעת", היא אמרה. "נראה, צריך לחשוב על זה. אותי מעניינים הדברים הרוחניים של העניין. הים כמקום נוסף שהאדם מצד אחד כבש, מצד שני תלוי בו כדי להתפרנס. כל המשמעות של ציד. כל המהות של הדגים עצמם. השתיקות שלהם. החיים שלהם בתוך המים. טוב, ברור שלארוחת הערב התפריט יהיה דגים. צריך לדבר על זה עם שמעון".

"רגע, את רוצה להגיד לי שזה קורה מחר"?

"כן", היא אמרה, "אבל אל תעשי לי את הפרצוף הזה, יש לנו את כל הלילה".

"תגידי, אלה, מה היית עושה אם לא הייתי נקלעת אלייך במקרה עכשיו"?

"את באמת חושבת שזאת מקריות, גל? לא מתאים לך".

"לא ענית לי, אל תתחמקי, מה היה קורה אם"…

"די כבר, שמעתי אותך. יש כמה אפשרויות. או שהייתי משתמשת בסוף בנושאים המשומשים, או שהייתי נשברת, ומחפשת אותך. הייתי אפילו מנסה להשיג לך שחרור מהלימודים מחר. בטח תרצי לישון אחרי מה שיקרה כאן הלילה".

"את חושבת שתצליחי להשיג לי שחרור? אני חייבת ללמוד ממך כמה טכניקות. איך את עושה את זה"?

"אפשר לחשוב כמה שאת סובלת. מעניין מאוד שממך תמיד שומעים דווקא דיבורים נלהבים על האולפנא. לא נעים לי להגיד לך, גל, אבל את אוהבת ללמוד".

"איזה שטויות את מדברת. אני לא אוהבת ללמוד, אבל אני אוהבת את מה שקורה בתוך הלימודים".

"מה קורה"?

"אין זמן לסיפורי חוויות. מתי תלמדי לא להשאיר דברים לרגע האחרון? תגידי, מה הבוס שלך אומר על זה"?

"שוקי? אם הוא לא פיטר אותי עד עכשיו, אז כנראה שיהיה בסדר. טוב, את רוצה לעבוד או שסתם באת לפטפט איתי"?

"רק שאלה אחרונה", קימטתי את הכוס, "איפה החברות שלך? הן גם אמורות להיות פה ולעזור, לא"?

"הן יבואו יותר מאוחר, אני חושבת. אני מקווה. יש להן את הדברים שלהן".

"את הגברים שלהן", אמרתי ברשעות.

"את סתם מקנאה", היא ענתה אוטומטית.

"אני"???

לאלה אכן הייתה נטייה מסוכנת להשאיר דברים לרגע האחרון. היו לה רעיונות מבריקים, שידעו לשקף בצורה מדויקת ומרתקת את מהות המדרשה, אבל הם היו צצים בעיתויים לא הולמים. דווקא במצבים שבהם נדרשו כישורי ההמצאה והחידוש שלה, היא הייתה בוהה בשעמום ואומרת: "מה אני יכולה לעשות? אין לי רעיון". עם זאת, כאשר פתאום היה תוקף אותה חוסר השקט שהוביל לשינויים לא תמיד מתבקשים, אך לרוב מתקבלים ומאומצים בחיבה, היא ידעה לאלתר ולמצוא פתרונות מהירים לבעיות הרבות שהמציאה.

אלה הייתה עסקת חבילה. רצית אותה? – קיבלת אותה חסרת סבלנות, אך יצירתית; לא מתמידה, אך נאמנה; עקשנית, אך מתמסרת למה שמשתכנעת ממנו; מפיקה מהרגע הבודד את מה שאנשים אחרים מנסרים ממנו באריכות של שבועות. סיפור מתח שאמנם נכתב לפי התבנית המקובלת של הז'אנר, אך סופו תמיד מפתיע.

היא הייתה מדריכה שחניכיה – קבוצות חד פעמיות של תלמידים – היו מצייתים בלי להרגיש למזימות החינוכיות שרקמה עבורם בזמן שחשבו שהם נהנים.

אלה הייתה נסיכת המדרשה. כך, לפחות, אני תפסתי אותה. היו אנשים שחשבו שהיא שחצנית, מתבדלת – סנובית כפי שכינו זאת וקולנית מדי. אני ראיתי אותה ברגעים שבהם צפתה בעייפות במחשבותיה המתרחקות ממנה בשקט. לא הבנתי איך ייתכן מצב שבו אנשים לא ירצו להפוך את עצמם לשיר הערש שלה.

המדרשה – בית ספר השדה הימי הזה. שוקי הקים אותו, אבל הוא לא היה מצליח בלעדיה. נכון שהוא הביא את חדווה ויערה, גם הן בנות שירות לאומי, אבל דווקא אלה, האימפולסיבית, התגלתה כבעלת כושר ארגון שיטתי וראייה לטווח הארוך.

בשבוע אחד הם עשו את הכל. שוקי ואלה. כל מלאכת ההקמה. שבוע שאחר כך לא יזכרו ממנו כלום. רק העבודה השוטפת של ההווה, המבוססת על נהלים ברורים וכתובים, היא ההוכחה לכך שהיו פעם תכנון והכנות הפעלה.

ועכשיו אני יושבת מול ההתלהבות של אלה, כמהה לתדלק את עצמי ממנה. היא מתרוצצת בין החדרים ומדברת מכמה טלפונים בו זמנית. אני שמחה לציית לה. לתת לה להפעיל אותי בעבודות שחורות. אני מצלמת דפים. גוזרת. מדביקה. מצלמת שוב. עבודה טכנית. את כל היצירתיות אלה לקחה לעצמה. אני מכינה לה קפה שחור והיא מעדנת לי מבט חיבתי: "את ילדה טובה".

"ילדה", אני מתרעמת, "אפשר לחשוב. את גדולה ממני רק בשלוש שנים".

"שלוש שנים וחצי", היא ממהרת לתקן.

"אפשר לחשוב".

נטע באה לבקר אותי. "ידעתי שאני אמצא אותך פה", היא מתיישבת, מזיזה תוך כדי קריאה את הדפים המתהווים.

"כן", אני מרפרפת אליה חיוך. קשה לי לדבר כשאני חווה את שתי הבנות האלה בו זמנית. הן היו אמורות להיות חברות, אני חושבת לא בפעם הראשונה, אבל השהות של שתיהן יחד, ללא נוכחות ניטרלית, שלי למשל, עלולה לשרוף אותן מעוצמה של אנרגיות מסוכנות. תשוקה להרפתקה. מעיינות של דמיונות וכוחות ביצוע לא מרוסנים. להבות שאסור להשאיר לבדן ללא השגחת מבוגר.

עכשיו הן מביטות זו בזו בעניין. בדמיוני במבטים שהן מערבלות מונחת הבטחה להיפגש פעם ולדבר באמת. על מה הן ידברו ללא התיווך שלי? אני מסתקרנת.

עלי! על מה כבר יש להן לדבר? אני המכנה המשותף שלהן. אותי הן מכירות הכי טוב. כל אחת מזווית אחרת. הן ידברו עלי, והפאזל – התעלומה הגדולה שקוראים לה גל – יתחבר להן. זה מה שהן צריכות לעשות כשהן לבד בלעדיי.

"אז את באה"? שואלת אותי נטע.

"לאן"? אני לא בטוחה ששמעתי את השאלה. מביטה בנטע ורואה תימהון טהור נעוץ בי.

אלה צוחקת. "זאת בעיה עם גל", היא אומרת לנטע. "כשהיא בתוך משהו, הנאמנות שלה מוחלטת. היא שוכחת לגמרי שיש לה חיים אחרים גם במקומות אחרים".

"ודרך אגב, החיים האחרים האלה הם דווקא החיים האמיתיים שלה. המרכזיים שלה. לפחות הם אמורים להיות", עונה נטע לאלה. תחושה מוזרה. אני נושא השיחה, אבל מבחינת השתיים שמשוחחות, אני לא נחוצה, אפילו שאני נמצאת שם בפועל.

"איך את יודעת? איך את קובעת? מי נתן לך את הסמכות להחליט מה החיים האמיתיים של גל"? שואלת אלה.

"ואת? מה את יודעת? למה את חושבת שדווקא את"?

אני משתוממת בשקט. האם ייתכן שהן רבות עלי? "גל"! הן קוראות בו זמנית. עכשיו אני אמורה להחליט. אמא שנדרשת להכריז את מי מבין שני הילדים שלה היא הכי אוהבת. איזה מטומטמות.

"מה אתן רוצות ממני? השתגעתן? למה אתן עושות לי את זה? אתן יודעות שאני אוהבת אתכן".

נטע מתאוששת ראשונה מפרץ הווידוי העצבני–נואש שלי. "תודה על המחמאה הלא צפויה", היא אומרת, "נסחפת קצת, לא? בסך הכל קצת ריכלנו עלייך, מה יש? אני הגעתי לפה כי רציתי לשאול אותך אם את מעוניינת להצטרף לערב שירה מטופש שחיה מארגנת. בעצם רציתי להציע לך לברוח משם, אבל אני רואה שכבר ידעת לברוח בעצמך. מה אתן אומרות, שאני אצטרף אליכן? אתן צריכות עזרה"?

הבטתי באלה במבוכה. היא, לעומת זאת, אמרה לנטע בשלווה: "בטח. יש לך בעיה עם עבודה שחורה"?

"יש לי בעיה עם עבודה שחורה"? נטע פונה אלי.

"לא יודעת. תלוי. נשאר בכלל מה לעשות"? אני שואלת את אלה. "מה השעה בעצם"?

"חצות ורבע. דווקא לא כל כך מאוחר. האמת היא שאת רוב העבודה כבר גמרנו. אתן יודעות מה, יש לי רעיון. תהיו הקהל שלי. הקבוצה. אני אתאמן עליכן. אני אפעיל אתכן בתוכנית החדשה שלי ואתן תגידו לי מה דעתכן. מה דעתכן"?

נטע מרוצה ומתחילה להתמלא רעיונות. למשל שהיא ואני נייצג כל מיני טיפוסים שעשויים להיות בתוך קבוצה. הטיפוס הסקרן והטיפוס המטומטם והטיפוס המעצבן והטיפוס המתלהב והטיפוס האדיש. ואנחנו ממש נציג את הטיפוסים האלה. נתנהג כמותם.

"אולי נביא לכאן כמה בנות מהכיתה"? אני שואלת בחשש. איך אוכל להתמודד עם גודל המשימה שנטע מציבה בפניי.

"כן", נטע היא עכשיו הטיפוס המתלהב, אבל בלי להציג, "כמה בנות אפילו לא יצטרכו להציג".

אלה מבחינה שאין לי כוח וחשק להיות בתוך ההוויה שנמלטתי ממנה. היא גם יודעת שאני שונאת להיות חלק מעדר. נעים לי להיות בפני עצמי. כל המרבה הרי זה מסובך. "נטע"! אומרת אלה בהחלטיות.

"כן", נטע מבינה בלי הסברים. "טוב", היא מתעשתת, "תתחילי כבר".

ועוד לילה מיוחד בפני עצמו נפתח אלינו. מדי פעם, כשהעייפות מתחילה להתפשט בנו מבפנים, אנחנו יוצאות החוצה, אל הים, לנשום אותו. יש תקופות ומצבי גיל שנושמים ריחות טובים. ממלאים את הנפש בים. אחר כך זה מתחלף אצל אנשים מסוימים לשאיפות מרעילות יותר. סיגריות, למשל.

י"ד

הצרחות שלנו ממלאות את כל השטח. אנשים מהיישוב עוברים ליד המתחם שלנו. מביטים בנו בתימהון. לאחר רגע הבהלה האוטומטי, הראשוני, הם מבינים שאנחנו בסך הכול נהנות. אני מקווה שהם זוכרים לחיוב את הגיל שלנו.

החדר של ורד הוא המוקד. הרדיו דולק. רשת גימל וגלי צה"ל מתחלפים בו במהירות. הרדיו שלה צורח ואנחנו איתו. "אני בכלל לא מכירה את השיר הזה", צועקת חיה, "אבל לא אכפת לי, נכון"? היא שואלת את ורד.

"מה נכון"? אני לא מתאפקת ומשרבבת את השאלה הזו תוך כדי ריקוד.

"שככה צריך להרגיש".

נטע ואני מחליפות מבטים, אבל מהר מדי אני רואה שהמבט של נטע נוטש אותי ומתחבר עם המבט של ורד. מבט של הבנה ושל ברית ושל שפה אחת. כל מה שמבחינתי השתייך לקיום המשותף של ההוויה הנקראת "נטע ואני".

דקירת כאב שעדיין אין לו כלים להסביר את עצמו. עדיין לא פענחתי את המוקד. אני צריכה קודם להחלים מהכאב עצמו, והוא עדיין לא חד מספיק. כדי להיות ברור לי, עליו להיות מובהק יותר, אבל אני מסרבת לחוות אותו עכשיו. במקום זה אני מוכנה ללמוד לשמוח מהכוהנת הגדולה, ורד, ששרה ברהיטות את מילות השירים באנגלית. היא בטח גם יודעת את שמות הלהקות המבצעות אותם. ושוב אני נפעמת ומשתאה מנין הכלים והידע, ומה במסלול הפרטי שלה הכשיר אותה לדעת את מה שדרכי חסומה אליו ואינני יודעת איך ניגשים.

אנחנו מקפצות. הדלת נעולה, אבל המוזיקה פורצת החוצה ואנשים עוברים ושומעים את הלועזיות הזו. הדלת סגורה ומסתירה אותנו בנועזותנו – אנחנו לבושות במכנסיים. אמנם מכנסי טריינינג שמשמשות אותנו בשיעורי ההתעמלות, אבל בכל זאת, נטולות החצאית התמידית אנחנו חשות בחופש שיש לו, משום מה, טעם של מעשה רע.

או לפחות בעיניי. ורד, למשל, הגדילה לעשות והיא לבושה במכנסי ג'ינס. היא לא נראית בעיניי נועזת. למעשה, מהאופן הנינוח שבו היא מתנועעת בהם, כל אחד שלא היה מכיר אותה היה משוכנע שתמיד היא לובשת אותם. הנה, הם גם דהויים.

אני עם כולן יותר בקטע של המוזיקה ושל הצרחות מאשר בקטע של הריקוד. הגוף שלי מסרב להתמזג עם התנועות של כולן. קשה לי ולו להביע את עצמנו בפיזיות הזו. הוא נוקשה ואני מנסה לרכך אותו, אבל מבינה ללבו ולא משכנעת אותו בכוח. הוא ואני לא יחידה אחת, כנדרש מאיתנו להיות צוות מתמזג ומאוחד. הוא ישות נפרדת, זרה וסרבנית. כאשר אני מנסה להתאחד איתו הוא מביט בי בלעג. בלעדיו אני מסורבלת. מגושמת. נלעגת.

אני עוצרת את תנועותיי ומביטה בבנות הרוקדות. הן כל כך יפות. לא די בכך שהן הגיעו כל אחת לחוד להרמוניה עם גופן, כעת התנועות שלהן מתואמות כקבוצה. קבוצה שאני חלק ממנה בלבי, בנפשי ובהווייתי, אבל לא בגופי.

נורית נכנסת ויוצאת, מביטה בנו בחיוך. מצטרפת לכמה דקות, אבל בחצאית. רוקדת מעט, אבל לא בהתמסרות. וחנה – חנה איננה. חנה לא נחשפת, בוודאי שלא במצבים מסוכנים שכאלה, שדורשים ערטול רב עוצמה שכזו של נפש שנתונה בעצם עיצובה. תהליך של פיתוח תמונה, שנעשה אך ורק בחדר חושך.

למחרת, בכיתה. "מה שמעתי עליכן"? שואלת בידידותיות צופיה, המחנכת שלנו.

"מה שמעת עלינו"? חיה חסרת המודעות צונחת פנימה, בקלות מטופשת, לתוך קופסה גדולה, פעורה מלמעלה.

"באו אלי כמה אנשים ואמרו לי ששמעו אתכן משתוללות קצת אתמול בלילה", היא אומרת – לרגע חיוכה איננו מש ממנה.

"צריך קצת להתפרק", אומרת נורית.

"את יודעת, מתח, לחץ, צריך להשתחרר", אומרת הדסה בקולה החרישי.

"אין מחלוקת", עונה צופיה, "זה רק הסגנון שקצת מציק לי".

"מה מציק לך"? נטע מישירה אליה עיניים.

"אמרו לי", אומרת צופיה, "שזו הייתה מוזיקה באנגלית. אתן השתוללתן כמו בדיסקוטק. ככה לפחות דיווחו לי. אתן יודעות, גם אם זה לא היה ככה בדיוק, יש כאן עניין של מראית עין. וגם ממכן מצפים, אתן יודעות, בכל זאת, בנות אולפנא. נערות דתיות בתיכון שאמורות לתת דוגמה לילדות קטנות. וכל העיסוק הזה בעבודה זרה"…

למה קוראים לזה עבודה זרה? אני תוהה. היא די מוכרת דווקא.

ט"ו

פעם – לפני הקטסטרופה – כל מכר חדש בימית היה פחות אדם זר אחד ברחוב. אבל מה זה עוזר עכשיו – כשהרחובות שם ריקים.

"את שוב בענייני ימית"? שואלת אותי ורד.

"איך את יודעת"? אני נדהמת. מכל הבנות, דווקא ורד מבינה.

"זה לא קשה, יש לך את המבט המצועף הזה", היא מחייכת אלי.

"זה לא יכול להיות", אני אומרת לה. "חייב להיות כאן עוד משהו, ואת חייבת להגיד לי".

"אז ככה", היא עונה לאחר רגע של מחשבה, "נתחיל בזה שאני לא חייבת לך כלום. עכשיו, כשעברנו את המחסום הזה, אז מה זה משנה בעצם. הרי צדקתי. וזה מה שחשוב".

"ורד"! אני די מפצירה.

"את שרת", היא אומרת בביישנות. "האמת היא שלא נעים לי להגיד לך. זה היה רגע אישי כזה. בינך לבין עצמך. אני גם יודעת עלייך. את אף פעם לא סיפרת לי, אבל אני יודעת".

"לא סיפרתי לך מה? על מה"?

"על ימית".

מעולם לא סיפרתי לוורד. לשם מה? לא כל אחד צריך לראות את הפצע שלי. מספיק שיודעים על קיומו. היא ידעה – כי מי לא ידעה על הפציעה. באופן עקרוני החלטתי שמהתקופה הנוכחית ואילך הפציעה תהיה פרטית, אבל עדיין, למרות התאוששותי המפליאה, הייתי נתקפת בבולמוסי דיבור ומספרת על גן העדן, שכמו בן דמותו התנ"כי, הוא כבר הופקע מהארציות אל השמיים.

"את רוצה שאני אספר לך"?

"איך שאת רוצה". ורד בסדר, לא רוצה להכביד, אבל איך אני אדע אם היא באמת מתעניינת. אם אכפת לה.

"מה עושים איתך"? אני שואלת, וזה משעשע אותה.

"כלום", היא צוחקת, "משאירים אותי במקום".

ורד מתכוונת לזה. "את בסדר", אני אומרת לה.

"גם את, גל", היא אומרת לי, ואני חשה גלים של שמחה.

חולמת על הרפתקאות, אבל לא הרפתקנית. לים מגיע ציון 80 – טוב, אבל לא מקורי. "את עומדת לעבור למקום אחר" – אני נקטעת על ידי צופיה.

"לאן? מה עשיתי"?

"כיסא בלי חלון".

"לא"!

"אז תשתתפי"!

"אין לי מה".

"את יודעת מה הנושא"?

"כן".

כבר שבוע שאני ניזונה משאריות של מעשים. תנו לי מסטיק אחר ואני אלעס בשמחה חדש.

עוד מעט ידהה הים ואני שוקלת לבקש שישלחו לי ממנו בצנצנות קבועות כשלא אהיה כאן. בינתיים בהפסקות אנחנו בנות ים בעיניים אדומות מסופות חול.

אני מביטה בהן – חברות שלי? אחת אחת אני סוקרת אותן. מנסה לבודד אותן מכל מה שידעתי עליהן. להיות אובייקטיבית. להתחיל מהתחלה. נניח שהן חולות נפש שעלי לאבחן אותן. מה אכתוב על כל אחת מהן בתיק שלה? עכשיו כשצופיה הגשימה את איומה והעבירה אותי לכיסא שלא רואים ממנו את הים, אני מתבוננת באובייקטים אנושיים. מתמקדת. אף ריס לא יחמוק ממני. נורית משתנה. פעם שיער ארוך, פעם שיער קצר. פעם מוזנחת, פעם מטופחת. אבל היא עקבית בדתיות שלה, הלא מובנת מאליה, שהיא חוקרת לעומק.

ורד – אין לי כוח לוורד. גם לוורד אין כוח אלי. אני מחליטה לא לוותר ומכריחה את עצמי להתבונן בה כדי לדווח לעצמי. חיה קמה לרגע, ושדה הראייה שלי נחסם. היא מסתירה לי. אני קמה כדי לתצפת על ורד. צופיה גוערת בי: "גל, תשבי. מה את חושבת שאת עושה"? ופתאום, אולי בחסות הבלבול הקלוש והרגעי, ורד קמה גם היא, ולתדהמתי מסתלקת מהכיתה בלי הסברים. ננטשתי על ידי אובייקט המחקר שלי, אבל אני מחליטה להתאושש – ועוברת לרז.

רז היא פלא שאינני יודעת איך לגשת אליו. בסתר אני מסמנת אותה בלבי. רז היא קשר לטווח הארוך. אני מתווה אותו בעדינות קלושה. יש לה שיער בהיר וקצר. נפוח. פנים מצחיקות. אני לא יודעת מה מצחיק בהן. עגולות. קטנות. אולי זאת ההבעה המטורפת שעושה שמות בסולידיות המוקפדת שלה. כבר מזמן אני מבינה שהשקט שלה הוא מזימה ערמומית. חתרנית. רז הייתה יכולה להיות "המצחיקה של הכיתה", אבל אף אחד לא יאלץ אותה לכלום. היא תצחיק אותנו כאשר תחפוץ בכך, ובין פעם לפעם אין רצף, לצערי.

היא הייתה יכולה להיות המתחרה שלי בכתיבה, המתחרה של נטע בדרמה, המתחרה של ורד במוזיקה. אבל אין שום רצף. אין תוכנית כוללת. יש יהלומי הפתעות לא מבוקרות. ורוב הזמן שקט סהרורי. "מה את מסתכלת עלי"? היא מקפיצה אלי מילים פרועות.

"גל", מצטרפת אליה צופיה, "בנסיבות אחרות, של בית ספר יסודי, למשל, הייתי מוציאה אותך מהכיתה. מה קורה לך בזמן האחרון"? ואז היא מוסיפה את הקלישאה הגדולה של ציבור המורים לדורותיו, באשר הם: "אף אחד לא מכריח אותך להיות כאן. אבל אם את בחרת להיות איתנו, אז אל תפריעי".

"כן, המורה".

אני לא נכנעת לדחף החזק להפסיק את פעולת המחקר שלי. כל כך הרבה מכשולים. אני מזכירה לעצמי שזאת כנראה דרך אלוהית לבחון אותי. לא מסתלקים ממשימה. לא עוזבים באמצע. אני מחפשת סימנים לחיזוק הדבקות במטרה, ובמקומם נחשפת לסימן שמסמל את הצד הנגדי – הצלצול. יש בי חיוך גדול. אולי באמת מגיעה לי המנוחה הזו.

ט"ז

לוורד יש עיניים שמאלניות, אבל אני מקווה שהלב שלה ימני. רק מי שמכיר אותה יודע שעיניה עזות. לכל האחרים הן נראות נינוחות, אפילו קלושות. יש לה קוקו חום, שנאסף מקדימה, והוא מבולגן כאילו שזו בעצם צמה שלא הצליחה. והרישול שלו הוא הדבר הכי מדויק. לפעמים אני מנתקת את הקוקו של ורד מוורד, ורואה בו הוויה בפני עצמה. אני מנהלת איתו מערכת יחסים שלא ידועה לוורד, אבל קשורה אליה.

הכי אני אוהבת את ורד ואת הקוקו שלה עייפים. הם שקטים, לא נאבקים, אולי נרדמים. ואז עולות על פני השטח המהויות הפצועות שלהם, שעטופות צמרגפנים רכים. אני מרגישה את הצמרגפנים האלה – עננים מהורהרים, ומתרכזת בבושם שלהם. שמה גרה ורד. ככה ורד.

"באת לבקר אותי או לעזור לי"? שואלת אותי אלה.

"מה את מעדיפה"?

"מה את מעדיפה"? היא מעתיקה אותי.

"באתי לתחזק את ימית".

"את הזיכרונות שלך או את ההנצחה שלה"? – אלה לא תיתן לאף אמת להתחמק.

אני לא עונה, אולי כי אני לא יודעת.

"מה קרה"? היא שואלת, "את שוב מריחה את הריח"?

"כן", אני עונה לה, "וזה אפילו לא יום השנה".

"את צריכה חברה או להיות לבד"? היא שואלת בהזדהות מיומנת.

"אני צריכה להיות לבד עם חברה".

אלה מחליפה מבטים עם השעון שלה. "יש לי כמה דברים לעשות, אבל אני מוכנה לארגן אותם ב'חדר ימית'. ככה אני אוכל לעשות עלייך בייביסיטר. איך אני"?

"שאני אגיד לך מה באמת אני חושבת עלייך"?

"לא", היא מתחננת בדרמטיות, "תחסכי את זה ממני. בבקשה".

"במוקדם או במאוחר תצטרכי הרי לדעת את האמת", אני מזהירה אותה.

"כן, אני בהחלט סומכת עלייך".

אני מדפדפת באלבומים. רואה את האנדרטה. מדמיינת את עצמי עליה. עיניי מנציחות את הנוף. את הפער הקרוב שבין המדבר לים, שרק המבט הגבוה מאחד. באחד מהאלבומים מופיעות תמונות שפיתחתי מהאלבום הפרטי שלי. בית משפחת אבן בימית. המרפסת שמשקיפה על הים. קירות שעדיין התמונות מסתירות. לא ריקים, חלקים, כמו ביום הראשון שראינו את הבית, וגם ביום האחרון – כשהסרנו את התמונות והנחנו בארגזים שהעניק לנו צבא ההגנה לישראל.

הקירות היו כל כך ריקים ביום האחרון שלנו בימית. לא רק בדירה שלנו, גם בדירות האחרות של הבית. אף אחד כבר לא נכח בהן. היינו המשפחה האחרונה בכל הרחוב. הדירות האחרות היו פתוחות. שוטטתי בהן. אחר כך לקחתי טוש שחור ובכל דירה רשמתי על הקיר את שמות הדיירים שגרו בה מאז שנוסדה. דירה–דירה עברתי. משפחה–משפחה. אבא, אמא, כל ילד בסדר יורד עד לתינוקות הכי קטנים שהיום הם כבר ילדים.

בדירה שלנו הייתה מאז שנבנה הבית רק משפחה אחת – המשפחה שלנו. לא יכולתי לרשום את השמות שלנו על הקיר. עדיין הסתובבנו בדירה. היינו חיים מדי. במקום זה כתבתי על הקיר באותיות גדולות: פה חיו יהודים. פה ימשיכו לחיות. עוד נשובה אלייך, ימית.

חייל אחד, מאותם שבאו לפנות אותנו, ונשארו לעזור לנו לארוז, הביט בי בשקט. כשסיימתי למלא את הקיר הוא שאל אותי: "מה הטעם? הרי במילא עוד מעט הבית ייהרס".

"זהו"? שואלת אותי אלה. אני מושכת בכתפי.

"אבל לא הספקתי להיות איתך", היא מוחה. אני עדיין לא עונה.

"מה קרה? כואב מדי"? אני מהנהנת.

"מה יהיה איתך"?

"זה לא עד כדי כך נורא", אני עונה לה. "אני סתם פתאום רואה בתים נופלים. את יודעת, כמו גורים פצועים הם היו. והדחפורים – כמו דינוזאורים מפחידים. מפלצות רעות".

"תתחבאי", אומרת אלה. "אני שומעת קולות של בנות מהכיתה שלך. הן בטח מחפשות אותך. או שאת רוצה לחזור למציאות"?

"אני כל הזמן במציאות", אני מבהירה לה, אבל ליתר ביטחון גוררת אותה איתי לאיזה חדר נידח, ונועלת אותנו. "השאלה היא כמובן באיזו מציאות. איך בכלל קובעים מהי המציאות הנכונה"?

"את לא מתכוונת לגרור אותי עכשיו לשאלות פילוסופיות", לוחשת אלה, שנדבקה בפחדים שלי להימצא על ידי בנות כיתתי.

"דווקא לא הייתי מתנגדת", אני עונה לה בלחש. "בואי נצא. אולי הן כבר הלכו. שווה בדיקה".

אנחנו יוצאות. בית ספר השדה ריק לגמרי. "אולי הן בכלל לא היו פה"?

"את חושבת שאני דמיינתי את זה"? מתקוממת אלה.

"זה יכול לקרות. מה את כל כך כועסת"?

"יש גבול", היא סונטת בי, "פרנואידית זאת רק את. אין לי שום כוונה לגזול ממך את התואר המכובד".

"תודה שאת שומרת על הזכויות שלי", אני מחייכת אליה. "דרך אגב, אני מרגישה מצוין. עבר לי".

"יופי", היא מרוצה. אחר כך היא שואלת אותי אם אני רוצה לשתות מים.

"אם כבר, אז קולה", אני מתקוממת. "מה קרה לך? אני לא חולה".

"אז מתי נתראה שוב בנסיבות האלה"? היא שואלת אותי.

"לא כל פעם שאני נזכרת זה כרוך בכאבים", אני מזכירה לה, "את שוכחת שאני מתנדבת בהתלהבות להרצות לקבוצות על ימית".

"אני לא יכולה להרשות לעצמי לשכוח", היא מחמיאה לי, "חשבת פעם לעשות קריירה כמדריכה מקצועית"?

"אפילו לא בשירות הלאומי", אני מתגרה בה.

"אז מה תעשי שם"? היא שואלת אותי לא בפעם הראשונה.

"לא יודעת, אני רק שישיסטית. תני לחיות".

"פתאום את רוצה לחיות. עוד מעט תרצי להיות מאושרת".

"אני מתנצלת" – אני מתנצלת. "תגידי, איך היית כשהיית בתיכון"?

"יותר גרועה ממך", היא נלכדת בתוך הצחוק שלה.

"אני אמורה להיעלב"?

"כן".

"לא רוצה".

"תינוקת".

אני לא עונה לה. מישהו פה צריך להיות מבוגר. אני תוהה מי הבנות שחיפשו אותי, מתוך תקווה שאלה לא דמיינה. "את צריכה עזרה"? אני שואלת אותה שנייה לפני שהתכוונתי להסתלק, נשלטת על ידי דחף משונה, פתאומי.

"משוחררת", היא מחייכת אלי בהבנה, מודעת לאנרגיות ההפכפכות והסותרות שלי.

"אבל יש הרבה עבודה", אני מתעקשת להתעקש.

"אני מוותרת לך", היא צועקת, ואז לוחשת לי – כדי שהיא לא תשמע את עצמה – "רוצי, לפני שאני אתחרט".

אני רצה בכל כוחי.

הגעתי מתנשפת לחדרים. כולן מכונסות בחדר של חיה ונטע. "איפה היית גל? דווקא חיפשנו אותך במדרשה", שואלת–מדווחת נורית.

אני בוחרת לחייך במסתוריות. "אני מצטערת אם איחרתי. מה קורה"?

נטע מחייכת אלי בעייפות. עוד אחת מהיוזמות של חיה?

חיה אומרת: "אנחנו לא מגובשות".

"אז מה את חושבת לעשות בעניין"? אני שואלת אותה.

ורד ורז מצחקקות. חיה מתעלמת מהן וממשיכה להתמקד בי. "טוב", היא אומרת, "זה באמת העניין. בשביל זה התכנסנו כאן כולנו. וזה כולל אפילו אותך".

"על מה את מרמזת"? אני שואלת אותה בארס מהול בהרבה מתקתקות.

"אל תתחילו, בבקשה", נזהרת אביגיל.

"לא להתחיל מה"? מיתממת נטע. ללא ספק משעמם לה.

חיה עדיין לא מבינה, אבל רוח הדברים מחלחלת אליה באיטיות. "אתן רואות? לזה התכוונתי. אנחנו בכלל לא מגובשות. כל פעם שאנחנו ביחד שלא במסגרת הלימודים, אנחנו מתחילות לריב".

"אבל מי אמר שאנחנו צריכות להיות מגובשות"? אני פורצת מוסכמות.

ורד מסמנת לי מחיאות כפיים סמליות.

אני רואה אפלולית של חדר. ורד מטושטשת על המיטה. עוד אקמול פורטה. בתוך הבנות אחווה מתנדפת כבושם. החדר סגור – אל תברחי, אחווה. דיבורים מתעמעמים מכאב נמוגים אל תוך שארית היום שמקדים להחשיך. בכל זאת חודרים רסיסי ים, שמתמקמים מאותו יום בעיני ורד. ואני משוכנעת שפעם היו לה עיניים חומות. סודות לא חשובים מסתחררים מגושמים וצונחים בלאות. אני מקשיבה לקשב. הכל עגול ונמוך עד שהצללים מאריכים, מחדדים את הרך.

אני מתבוננת בתוך החדר שגובר עלינו. ורד נראית עצובה, אך אני יודעת שזה רק הגוף. ידיה על ראשה כמו צעיף. "אני באמת עייפה".

"למה באמת"?

"אני" – עיניה נעצמות. "לא. תמשיכו".

כמה טוב לדבר עליה בידיעה המתוקה שאולי היא שומעת. תחושת סכנה. איך תגיב לאהבה? אני מפוררת אקמול עייף ונבוכה מהשאלות האישיות שאנו שואלות זו את זו. בינתיים בתוך ורד – גוף אפל שרוע – נספגו פתקי משאלותינו. נחה לה חיבה. כל האביזרים הנשיים שבחדר מאשרים בחוזק את מה שהם מעידים עליו. תאי הגוף מפנים לו מקום. דמעות הלב הופרשו.

י"ז

"צריך קצת להיכשל לפני שמתאבדים", אמרה לי ורד. הרמתי בזהירות את המבט, והיא שאבה מכך עידוד והמשיכה: "מה בכלל נכשלת לפני כן בחיים, אה? כמה כישלונות היו לך בכלל? את חושבת שאת ראויה לבצע את ההרואיות הזו"?

"זאת לא הרואיות", תיקנתי אותה. היה מאוחר מדי. שתינו שמנו לב ללהט המוכר, שהופיע מחוץ לשליטתי ובניגוד לדעתי. ורד חייכה. לפחות שתסתיר את זה, אבל גם היא כנראה לא יכלה לשלוט בעצמה וזה גם היה האות לכך שהסבלנות שלה עמדה לפוג. היא את שלה כבר עשתה, אני צריכה להעריך את זה.

בכל זאת קשה לסלק ככה את הצורך הזה לעזוב. את העטיפה – שם עצם ושם פועל – של העלבונות הענוגים, הכואבים במתיקות. הם יצטערו. נכון שהם יצטערו כשאני אמות? איך יהיו ההספדים?

נטע נכנסה לתוך החדר ולתוך השיחה של ורד ושלי ביהירות דורסת, קצרת רוח. "מה קורה"? היא שואלת את ורד. למה היא לא שואלת אותי? מה רע בתשובות שלי? מי יכול לדעת יותר טוב ממני? זאת אני!

"גל בדיכאון", עונה לה ורד. אין בה שמץ של דריכות.

"מה הפעם"? מזלזלת נטע. פשוט לקום וללכת? האם ורד יודעת שהיא נמצאת במבחן שלי? האם היא מתכוונת לעמוד בו? שלא תיכשל. בבקשה.

"נטע"! בקולה של ורד יש תחינה לעזרה. אני שמחה שהיא לפחות מודעת לעובדה שאני מעמידה אותה במבחן. היא לא יודעת מה לעשות. אבל אני מורה רחומה וחנונה. אם אני רואה שמץ של מאמץ, של השתדלות – אני הולכת לקראת התלמיד הנואש.

"זה בסדר", אני אומרת לוורד.

"את בסדר"? היא שואלת אותי.

"כן. תודה".

"את לא צריכה להגיד לי תודה" – חוש הצדק של ורד ניעור.

"אפשר להגיד שעזרת לי", אני ממשיכה ללכת לקראתה. אולי כי כל משפט כזה הוא גם התעלמות נוספת מנטע, שמתעלמת ממני לאורך כל ההתרחשות. באקראיות מוחצת, כך נראה לי.

"באמת"? החיוך של ורד הוא השמש כשהייתה תינוקת. כל הפוטנציאל החם שלה התקיים בה, אבל עדיין ברכות טהורה ולא הורגת בסנוורים.

אין לי זכות להחזיר לה חיוך. כל צחוק קפוא לעברה יהיה עוול. לא משתווה בשום אופן לטוהר הקורן שבו נראית אמת כשהיא אמיתית.

"היא לא יכולה להיות נחמדה אפילו אלייך"? אני שומעת בלכתי את נטע, שנשארה שם.

"אבל אמרתי לך שהיא עצובה", מגינה עלי ורד. אם להזדקק – אז רק לה, אפילו שלרוב היא מאכזבת. אסור לצפות ממנה לדבר. כל התגלות כזו היא חסד.

לא. לא ללכת עכשיו לים. זה בנאלי מדי. אז לאן? הדיונות מפחידות אותי בלילה. אני באמת רוצה להיות לבד? או זקוקה לחברה? חברה בוגרת או צעירה? האם עלי לחגוג את העלבון שהכבידה עלי נטע? מה קורה לה? היא יודעת שאני עצובה וכבר יומיים שהיא מתעלמת ממני.

אני הולכת לחדרי חסר הרחמים וחסר הפרטיות. חנה כבר ישנה. אני מפענחת את תחושת ההקלה האכזרית מהגילוי הזה. חנה ישנה. לא צריך לארוג שום שיחה חסרת משמעות. ורד ונטע מסתובבות. חגות יחד בברית שלהן. אם אחפש אותן, אמצא מיד. אין כאן מקומות מסתור מהעיניים הנעלבות שלי. אני מקווה שאלה הבוגדת לא מארחת אותן במבצר שלה. בקנאה הזו לא אוכל לעמוד. מה ורד מצאה בנטע שאין בי? רגישות? – אני מתאכזרת אליהן באבחנה שלי. מה נטע מצאה בוורד שאין בי? – תשובה שקל לדעת אותה וקשה להסתגל אליה. ורד היא ישות כה מרתקת במרחק המרחבי שלה. שום דבר לא דומה. פלא. אני לא מצליחה לישון. אני שמה סוודר על הפיז'מה שלי ויוצאת החוצה. קר מדי ואני נבוכה. אי אפשר לדעת את מי אני אפגוש. ורד ונטע לא בחדרים שלהן, ואם הן מדברות – הקול שלהן חרישי, או שהן רחוקות מאוד מכאן.

נורית בענייני דת. פוליטיקה לא מעניינת אותה. החניכים שלה בבני עקיבא היו רוצים שהיא תארגן אותם לצייר שלטים להפגנות, והיא מארגנת להם ימי עיון ולימוד בחברותות. הנושאים שהיא בוחרת מרתקים, אבל לא כולם יודעים להעריך את זה.

נורית חייבת להבין. היא ואני יכולנו לחולל עם החומרים האלה גדולות ונצורות, אבל נורית לוקחת אותם למקומות מבוצרים, ואני משתמשת בהם בכמיהה שלי אל שטחים פתוחים.

נורית ואני – זיכרונות ימית משותפים. היא בונה מהם אמונה – בצדקת הדרך, בחשיבות המטרה, באצילות המאבק. באמונה עצמה. אני רק חווה החמצות. פצועה מספקנות. חיה את המבט האחרון על העיר. כותבת להבין ולהנציח.

נורית נוברת בספרים קדושים. העיניים שלה נפוחות מחוסר שינה. מפצה בהתמדה על קשיי הריכוז שלה. אולי היא הייתה פעם עילוי, שהיה יושב לאור הנר, לומד תורה, ולא הבין שהנר כבר כבה מזמן. נורית! הגיע זמן שחרית – אני לא אומרת לה כמובן, לנורית שעיסוקיה הם רק הפסקות מהתפילה הגדולה, בעלת שלושת החלקים.

נורית היא מיסיונרית של עומק יהודי דתי. ניצבת בראש המערכה למיגור הקלישאות השטחיות. לוקחת את הלהט שבשירים החסידיים, אבל רק משתמשת בו לצרכים הדידקטיים שלה. החניכים שלה אמורים להתאמץ, לא סתם לכייף.

י"ח

באמצע הדיבורים חיה התחילה לשיר. אני בדיוק ניסיתי לספר לוורד על רעיון שלי – שבעצמי לא הבנתי. הייתי זקוקה לוורד כדי לנסח אותו לעצמי. ורד גילתה עניין, אבל לשיר היו כוחות משלו, והיא נשמטה ממני. שלושת השולחנות התחילו לשיר: "הילל אומר / הווה מתלמידיו של אהרון / אוהב שלום / ורודף שלום / הילל אומר / אוהב–אוהב–אוהב את הבריות / ומקרבם / ומקרבם לתורה".

בנות התחילו לדפוק על השולחנות ולרקוע ברגליים. הקאנון היה בלתי נמנע בשיר הזה: הילל או… – הילל או… / הווה מתלמידיו של אַ… – הווה מתלמידיו של אַהַ… / אוהב שַ… – אוהב שַ… / ורודף שַ… / ורודף שַ…

בדרך כלל הייתי מתמסרת לשיר האהוב הזה, אבל הפעם שתקתי. חיה ידעה שאני מדברת עם ורד. היא ישבה מולנו ויכלה להבחין שהנושא חשוב לי. אולי היא קינאה. אולי היא רצתה שגם אותה אשתף בסיפורים אישיים. הרגיז אותי שהיא התחילה לשיר ולגרור את כולם כשהייתי באמצע הדיבור.

אני יודעת שבכל מקרה מישהי הייתה מתחילה עם הזמירות בדקות הקרובות, אולי גם מישהו מהמורים, אבל עד אז, אולי הייתי יכולה להציג לוורד לפחות את עיקר הרעיון שלי. "צור משלו / משלו א–כ–אל–נו–או–או–או / צור משלו / משלו א–כ–אל–נו"… "נו, גל, למה את לא שרה"? שאלה אותי חיה בדרבון מהסוג של מדריכות בבני עקיבא כאילו שאני איזו חניכה מופנמת.

תסתמי את הפה, רציתי לצרוח עליה, אבל במקום זה נעצתי בה מבט חד, שהיא הקפידה לחמוק ממנו. רציתי לעזוב את השולחן, אבל ידעתי שזה ייראה הפגנתי מדי וכולם יביטו בי בתמיהה חשדנית, ולא היה לי כוח.

גם לא נראיתי טוב. שמלת השבת שלי הייתה מקומטת, השיער שלי היה גרוע והאיפור בעיניי לא החזיק מעמד מאז שעטיתי אותו לפני שבת. ולא יכולתי לחדש אותו, כמובן. זה כמו לצייר בשבת.

התחלתי לברך ברכת המזון בעל פה. אביגיל שישבה לידי שאלה אותי מה קורה, ולא יכולתי לענות לה. היא הביטה בי בפליאה כי עדיין לא חילקו ברכונים. גם חיה ראתה שאני מברכת לפני הזמן. פתאום שנאתי את האולפנא. החלטתי שלא אכפת לי מכלום, וברגע זה אני יוצאת מחדר האוכל. כמובן שהכיסא שלי חרק כשהזזתי אותו. זה לא הזיז לי.

יצאתי החוצה. בשבת אי אפשר לברוח. אם הייתי חילונית, הייתי יכולה לנסוע מכאן, אבל אם הייתי חילונית, לא הייתי כאן.

בית ספר השדה היה נעול. אף אחד לא היה שם. בנות השירות הלאומי נסעו לבתים האמיתיים שלהן. בשבת הבאה גם לנו תהיה שבת חופשית ונוכל סוף סוף לראות את המשפחה שלנו. יכולתי להיכנס לבית ספר שדה, היה לי מפתח, אבל בשביל מה? מה אעשה שם?

בשבת הים נראה אחרת. תהיתי אם הוא יודע באמת שזה יום קדוש, או שרק אנחנו מעבירים אליו את המחשבה הזאת וצובעים בה את הגלים בשכבה שקופה של קדושה. אולי הים מבין את השינוי בזכות האנשים שבאים אליו לטייל בבגדי השבת שלהם ובהליכתם האיטית – כי אסור לפסוע פסיעה גסה בשבת. אולי הוא שומע את זמירות השבת מהבתים, מהאולפנא ומהקבוצות שמתאכסנות בדרך כלל בבית ספר שדה. מה הרוח משאירה לים מהערבול הזה של השירים? איך הים חווה אותם?

מרחוק ראיתי משפחה מתקרבת. הבטתי מסביב – אני לא אצליח להתחמק מהם, אלא אם כן אכנס לתוך הים ואשחה עד שאגיח שוב מצדו השני, בארץ אחרת. לא רציתי לשהות איתם על אותו חוף, חשה בגופי את פליאתם על התכנסותי הנבדלת. אין להם שום כלים לדעת אם הבדידות שלי היא נבחרת או כפויה. נאלצתי לחלוף על פניהם, מפנה את גבי לים, ממלמלת שבת שלום, המנוגד לשבת שלום המופרז שלהם אליי. לא הספקתי לחוות את תחושת השחרור כשנטע הופיעה מולי. ממנה אין לי שום סיכוי לחמוק, ובכל זאת הפניתי את ראשי לאחור, אל הים, בילדותיות מובהקת.

"מה קורה לך, גל"? הרגשתי מיד שזו לא פגישה מקרית. נטע חיפשה אותי והתכוונה אלי. מה היא רוצה ממני כשכבר מאוחר מדי, ואני כבר אחרי האבל שלי עליה? באיזו זכות היא קמה פתאום לתחייה ומבלבלת אותי בתחושת קרבה מדומה?

"למה את מתכוונת"? האם אני מיתממת, או מנסה להרוויח זמן?

"את יודעת טוב מאוד למה אני מתכוונת".

שתקתי. הלכנו זו לצד זו בכיוון לא מוגדר. היא שמה את ידה על כתפי. נרתעתי. "מה את רוצה"? שאלתי אותה.

"הסברים", היא הייתה עדיין נחושה לא לחשוף את עצמה, אלא להטיל עלי את האחריות ליוזמה שהיא עצמה ארגנה – טרם מודעת כנראה לעובדה שהיא מכניסה את שתינו למבוי סתום.

"למה אני צריכה לתת לך הסברים"? נכנעתי לבסוף לשתיקה, איתה כמעט סיימנו להקיף את היישוב בפעם הראשונה.

"כי את מעליבה אותי". ההפתעה עצרה את ההליכה שלי. האבסורד היכה בי.

"אני? מעליבה? אותך"?

"אלא מי"?

התחלתי לצחוק בפראות לא שפויה, אם כי נשלטת. "את. את מעליבה אותי", אמרתי בהפסקה שבין צחוק לצחוק.

המשכנו ללכת בשתיקה. "רק לך מותר להרגיש", אמרה פתאום נטע בכעס.

"את טועה", ניסיתי לדבר בקרירות, "לכל אחד מותר להרגיש מה שהוא רוצה".

"כל הכבוד לך, את ממש נאורה", היא לעגה לי, "ממש מגיע לך פרס. את כל כך מתחשבת. מרשה לכולם להרגיש".

לא היה טעם להגיד לה שהיא התחילה. חשבתי שאולי בכל זאת הייתה לה כוונה טובה. הרי היא יזמה את השיחה הזו. משהו באמת הפריע לה, והיא רצתה לתקן אותו. אולי אני צריכה לעזור לה. בסך הכל, כנראה שעדיין אכפת לה ממני – הרגשתי ענן מתוק מקיף אותי. "בואי נשב, אין לי כוח", אמרתי לה.

ישבנו על ספסל בתחנת הסעה לילדי בית הספר. החול נמהל בקודש.

"מה קרה שאת כל כך מרוחקת בזמן האחרון"? היא שאלה אותי.

אבל זאת היא שמרוחקת. מתמזגת לאט–לאט עם ורד להיות ישות אחת, שיש בה משתיהן, ואין בה אף אחת משתיהן, והכל – מולי, כמו מזימה להצמתת אחווה.

"איפה ורד"? שאלתי אותה.

נטע חייכה. "בחדר שלה. אחרי האוכל היא הרגישה רע. את יודעת, היא כמעט מאבדת את ההכרה כשהיא במחזור. אמרתי לה אלף פעמים שהיא צריכה לראות רופא".

"למה את לא איתה"? שתינו ידענו שהשאלה ששאלתי לא הייתה אינפורמטיבית. לא באמת התעניינתי לדעת היכן ורד. לשאלה הייתה משמעות סמלית, שנטע דווקא הבינה. הרגשתי שנטע עורמת מילים שיצטברו עד שיהפכו לבתים. שורה שלמה של בתים. רחוב שלם. עיר. ארץ. העיקר שלא תבטא את מה ששתינו רואות אותו בינינו – סדק שאף אחד לא אשם בו, אבל אנחנו גורמות אותו בלי להתכוון. עכשיו אנחנו מנסות לאחות אותו. מקוות שיש טעם.

נטע בלבלה אותי. בגללה פתאום הרגשתי כמיהה לוורד. צער אמיתי ומשתתף בכאב הפיזי שלה, שתמיד השלה אותי בכך שמאחוריו קיים כאב אחר, עמוק יותר. רוחני. הרגשתי רצון לגונן עליה. להצמית את הייסורים. לרפא. אחוות נשים טשטשה אותי כמו יין מתוק לקידוש. מתמכרת לתחושה, שמעתי את נטע עונה לי על שאלתי הנשכחת: "כי אני מעדיפה להיות איתך".

מה קרה? אני עפה למקום אחר. אור שלא רואים מבעדו דבר. החסד של נטע הופך את הדם בגופי למעיין שמזרים אלי מים של כוח. נטע רצתה לשמח אותי. אין כאן שום משמעות אחרת. ורד ונטע לנצח ואני נשמטת בלי כוחות אחיזה, אבל בינתיים המציאות מפשילה את קירותיה, וברווח ההפסקה הזה מפנים לי מקום. לי, ולשמחה קטנה. ואולי בכל זאת, המציאות, כשתחזור אל עצמה, תשתנה מעט בזכות ההפוגה הזו.

אני מחייכת לנטע. מניחה ידי על כתפה. היא מתמכרת למגע שלי. אני יודעת ששום דבר לא פתור ובכל זאת מרגישה רווחה. אני מסמנת את המקום כמו ציון דרך. מה ישתמר מהסימון הזה? מה מקומו בתחנת הזיכרונות? האם אחווה אותו שוב? מה העוצמה של המנגינה שלו בתוך המוזיקה המולחנת של כל מה שמחכה לי מהחיים?

חלק ג

דפוס טעות

י"ט

איך בועז הפציע? פעמים רבות ניסיתי להיזכר עם נעמה. העובדות: חיפשו אנשים מקצועיים, והגיעו אליו. מי חיפש? איך הגיעו? "אני לא אתפלא אם זה הוא שיצר בעצמו את הקשר", אמרה נעמה. זה היה כאשר חשדנו בו שהוא שב"כניק, או לפחות שמאלני, שרוצה להרוס את העיתון הימני מבפנים.

הוא באמת היה שמאלני. מעולם לא הסתיר את זה. זה היה אחד מסודות קסמו. הוא היה "אחר".

בהתחלה, רק נתן ייעוץ גרפי. מאוחר יותר הוחלט שהוא יקבע את הקו העיצובי של העיתון שיקום. לא היו חסרים גרפיקאים ימניים, אבל אף אחד מהם לא היה עורך גרפי ב"הארץ", הם בסך הכל היו ביצועיסטים. עם כל הכבוד לחוש האסתטי, וגם להשכלה הרלוונטית, של רננה, סיגל וחנה, שעיצבו הזמנות לחתונות וכתבו יפה, כמו שנדרש, שלטים להפגנות – לא היה להן מושג בראייה יותר רחבה של דברים. אם היו דורשים מהן לתכנן משהו בסדר גודל של עיתון חדש, לקבוע איך האמירות שלו יוצגו במראה שלו – זה היה גדול עליהן.

כשחזרתי מחו"ל, אחרי הטלפון הדרמטי מאיתמר – "מה קורה לך?! השתגעת?! העיתון יוצא בשבוע הבא! תחזרי מיד! הפסדת את כל הפיילוטים"! – בועז כבר היה עובדה דומיננטית.

איתמר כינס אותנו לישיבה. התברר שלא דובים ולא יער, העיתון היה אמור לצאת לאור רק כעבור חודש, אבל זה נכון שכבר הוציאו פיילוטים – עיתונים כאילו אמיתיים שהסתובבו במערכת, ואני התחלחלתי מהחובבנות, מלבד בעיצוב הגרפי. היה צריך לקבוע סופית, רשמית, מה עושה כל אחד, ולהכין באמת את גיליון מספר 1.

ישבנו במשרד של חבר של איתמר. "אני רוצה לוודא שכולם מכירים את כולם", אמר איתמר. כולם כבר הכירו את כולם, מלבדי, שהחמצתי את תקופת הגיבוש, אבל הכרתי רבים מהם באופן אישי, ושמעתי כבר על רוב השאר. "אז את גל המפורסמת"? נשמע קול מקצה החדר. הבטתי וראיתי דמות מזוקנת, ציציות בחוץ, מתנחל חסר ייחוד. "אל תגידי לי שאת לא מכירה את אפרים לביא", אמר איתמר, ומיד תיקן אותו מישהו "הרב. הרב".

"אפרים", תיקן אפרים. ריכזתי בו את מבטי. השם נשמע לי מוכר. רגע, נזכרתי! ניסיתי לראות בו את הילד המתלהב מימית, "המפקד", אבל לא הצלחתי. "באמת לא נפגשתם קודם"? התפלא איתמר. "לא", ענה אפרים, "אבל כמובן קראתי אותה במשך השנים".

"טוב, למה אתם מחכים"?! נזף בנו איתמר, "קומו! זזים"!

"זזים"? שאלתי, "לאן"?

"הולכים לראות את המערכת", אמרה הנערה הביישנית, שישבה לידי ולא כל כך התייחסתי אליה. קראו לה נעמה.

"גל עדיין בג'ט–לג, רק אתמול היא נחתה" – איתמר הרגיש צורך להגן על שמי הטוב.

נדחסנו למסחרית של איתמר, שאיכשהו הצליחה להכיל את כולנו. הגענו לבניין משרדים. איתמר שלף מפתח. "המערכת", הכריז בגאווה. זה היה משרד גדול, אך אפרורי, וניסיתי בכוח למלא אותו חיים במחשבתי. נכשלתי. גבר גבוה בשיער חום עד הכתפיים עבר בין החדרים עם מטאטא וניקה. אנשים ניגשו אליו וטפחו על שכמו, ואני התפלאתי קצת על העובדה שכבר הספיקו ליצור קשר עם המנקה. הוא הביט בי ואני הבטתי בו, ולא נרשמה שום התרשמות הדדית. התכנסנו בחדר הכי גדול, והמשכנו בישיבה ממקודם – רק שהפעם היא כונתה "ישיבת מערכת". פתאום נדהמתי לגלות את הבחור עם השיער הארוך נכנס לחדר, מתיישב בטבעיות, והכי מוזר – מצטרף לדיון. אף אחד לא העיר לו על כך דבר, אבל אז התלהט ויכוח – מה עדיף: עמידה בלוח זמנים או איכות. "איכות", גרסו רוב האנשים, ואני בתוכם. "אבל אפרים, זה עיתון"! אמר מר שיער, ואפרים ענה לו: "קל לך להגיד את זה. אצלך הרי האיכות מובנת מאליה, בועז". ואז הבנתי: זה בועז המיתולוגי. ומאותו רגע, ועד לנצח, לא הכירו בינינו רשמית.

"אתם יודעים שאין לנו עורך", זרק פתאום חן, שבסוף ישיבת המערכת הזו מונה באופן רשמי לתפקיד העורך של המוסף הפוליטי. "מה אתה מדבר"? ענה לו אפרים, "הרי לא היינו מייסדים בכלל עיתון אם לא היה עורך. איתמר הבטיח לנו את חיים שובל. איפה הוא באמת"?

מבעד לעייפותי המצטברת הרגשתי את האוויר רועד מאנרגיות בניעקיבאיות סוערות. גם קלטתי צחוקים – של חן ושל בועז. אחד מהם היה לעגני, אבל לא הצלחתי לזהות של מי. "אין חיים שובל", אמר איתמר. ראיתי את העיניים של נעמה מתרחבות מתדהמה סקרנית, כמו העיניים שלי, קרוב לוודאי.

"מה קרה"? שאל אפרים, ואיתמר ענה לו בשקט: "שום דבר מיוחד, הסיבות הכספיות, אתה יודע".

"אבל הוא אמר שהוא איתנו", התעקש אפרים.

"אז הוא אמר", סיכם איתמר, אבל אפרים רצה להגיד את המילה האחרונה – "אני מתפלא, איתמר, שלא פתחת בזה את הישיבה".

בשלב הזה הרגשתי שהעייפות עוזבת אותי ושאני כבר מסוגלת לחזור לעניינים. "טוב", אמרתי, "במקום להתנצח, אנחנו חייבים למצוא לנו עורך. למישהו יש רעיון"?

"אני חושב שכל הפתרונות נמצאים ממש כאן, בחדר", אמר חן. נעמה ואני החלפנו מבטים. האם אנו כבר מתחילות להבין זו את זו בלי מילים? האם גם היא חשבה כמוני, שהוא רואה את עצמו מתאים לתפקיד העורך של העיתון? מה הוא כבר ערך בחיים שלו? עיתון בית ספר?

"רוצה להיות עורך"? שאל בועז את איתמר. "זו לא שאלה אם אני רוצה. מה שקובע זה אם אני מתאים", ענה לו איתמר.

"והתשובה"? המשיך בועז.

"שלילית", השיב איתמר, "אבל זה בכלל לא על הפרק. אני הרי המנכ"ל".

"מנכ"ל, עורך, מה זה משנה בעצם", אמר אפרים.

"מה אתה חושב? שזה סניף של בני עקיבא כאן"? תקף איתמר.

"אני חושב שזה באמת לא משנה", המשיך אפרים, "כרגע זה לוקסוס שתהיה התאמה מאה אחוז בין הכישורים למקצוע. מה שחשוב זה שאתה מבין בניהול, ואתה גם מבין בעיתונות, לא"?

"לא", ענה איתמר, "אני לא מבין".

"נו באמת", אמר אפרים, "אתה לא קורא עיתונים"?

"זאת שערורייה", שמעתי את חן לוחש בקול רם לבועז, שחייך אליו. הבטתי בנעמה. היא נראתה כאילו היא הולכת לבכות.

"אני חושבת שכדאי בכל זאת לחשוב על איש מקצוע מבחוץ", אמרתי.

"את פשוט לא היית פה", אמר רועי, "אז את לא יודעת. במשך השלושה וחצי חודשים האחרונים, מה שעשינו, חוץ מהפיילוטים, זה להעלות את כל השמות האפשריים של עורכים פוטנציאליים. כל השמות המפורסמים הוזכרו כאן, ואפילו דיברנו עם כמה מהם, כולל כמה שהיה ברור שיצחקו עלינו. והם אכן צחקו. חיים שובל היה הברקה של איתמר. אף אחד לא האמין שהוא יסכים, אבל לתדהמתנו, הוא אמר כן. הוא היה התקווה הגדולה שלנו".

"תקווה שנכזבה", אמרה נעמה.

"אז מה עושים"? שאלתי.

"אן דן דינו"? תהה חן.

"לא", אמר אפרים, "הולכים על איש המקצוע הכי מנוסה פה בתחום העיתונות".

"כלומר גל ורועי", אמר חן, "שעם כל הכבוד והערכה, ויש לי, אני חושב שהם צעירים מדי, או לפחות לא מספיק מנוסים".

"צעירים מדי" – חשבתי בבוז. חן ואני אמורים להיות באותו הגיל.

"לא התכוונתי אליהם", אמר אפרים, "התכוונתי לבועז".

"הי, אמר בועז. אני רק גרפיקאי" – אבל זיהיתי בעיניו את הזיק.

"עורך גרפי", תיקן אפרים.

"ב'הארץ'", הטעים חן.

"מה 'הארץ'?! כאן. ב'קול הזמן', אמרה נעמה.

"שאני אבין. מישהו פה מציע לי הצעה רשמית"? שאל בועז.

"כן", אמר איתמר, "אני".

"אז ככה", השיב בועז. "קודם כל, תודה על ההצעה. זו מחמאה גדולה מאוד בשבילי. אבל אני לא רואה את עצמי מתאים לתפקיד הזה. לא בשלב הזה, בכל אופן. אני לא אומר שאף פעם לא. בינתיים, אני אשמח לייעץ ולתרום כמה שצריך".

"אתה לא רוצה אפילו לשקול את זה"? תמה אפרים. "זה כבוד גדול".

"עם כל הכבוד, לא הכבוד זה העניין", אמר בועז.

"בואו נחשוב בינתיים על שאר התפקידים", הצעתי.

בסוף אותה ישיבה הייתי העורכת של המוסף לענייני תרבות, אמנות, בידור ופנאי; חן, כאמור, העורך של המוסף הפוליטי; רועי – כתב ראשי במשרה מלאה ועורך המדור הסאטירי; אפרים – כותב טורים בכיר; נעמה – מפיקה ועורכת לשונית עם פוטנציאל מובהק להתקדמות ודני – עורך החדשות, שבזמן הישיבה יצא כל הזמן לעשן ולהסתודד עם הביפר שלו – "היחידי שכבר התחיל לעבוד פה", התמוגג ממנו איתמר. כמו כן היו לנו מעט מדי כתבים, צלמים, רק שני מגיהים, צוות של ארבעה גרפיקאים בראשותו של בועז, אנשי מינהלה, כולל מזכירת מערכת, והרבה מחסור בתקנים – בעיקר לסגנים.

הישיבה הסתיימה, אבל אף אחד לא הלך הביתה. כדי למנוע מריבות, איתמר כבר שיבץ אותנו מראש בחדרים. "מתנצל", הוא אמר כשראה אותי נכנסת לכוך שקיבלתי, "זה רק בינתיים". "כמובן", נאנחתי כי הבנתי היטב את משמעות דבריו. התמקמנו בחדרים, הפעלנו את המחשבים, שמבעוד מועד הוסבו למטרתנו הקדושה, ותוך כדי חיוגים עליזים בטלפונים, התחלנו לעבוד. למחרת התייצבתי במערכת בתשע בבוקר. אף אחד לא היה שם, מלבד נעמה. "מה קרה? סגרו את העיתון לפני שפתחו אותו"?

"כנראה שבאמת לא היית בארץ הרבה זמן", אמרה נעמה.

"אבל אני עוד זוכרת את שעון בני עקיבא", זעפתי.

איתמר הגיע ראשון וסיפר לנו ששאול קשת, מבכירי העורכים הכלכליים לשעבר, הסכים לתת את קרדיט העורך שלו ואת נוכחותו – בתנאי שתהיה מינימלית – לעיתון שלנו. "שלושה שבועות וחצי לשיגור", הכריז איתמר, בדיוק כשבועז הגיע. השעה הייתה עשר בבוקר. איזה שיער יפה יש לו, חשבתי.

כ

רועי נכנס לכוך שלי זועם. בידו החזיק את גיליון מספר 3 של "קול הזמן". המוסף שלי היה פתוח בין זרועותיו. "אני דורש לכנס ישיבת מערכת שלא מן המניין", כעס.

"מה קרה"? שאלתי בקול טיפולי.

"זה מה שקרה, וזה, וזה", הוא אמר כשהוא מדפדף לי כתבה אחרי כתבה. השפלתי ראש. "זה התוצר שלך. את לא מתביישת"?

"היית צריך לראות אותן לפני העריכה שלי", אמרתי. "וחוץ מזה", הסתכנתי, "תראה לי שגיאת הגהה אחת"!

"את יודעת שאני לא מדבר על הגהות", התרכך קולו, "ואני גם יודע שאת לא אשמה. אני מפרגן לך כי אני יודע בדיוק מה הבעיה. אנחנו מכירים את האנשים האלה. אני רק לא מבין למה קיבלנו אותם לעבודה. צריך איזה כישרון כתיבה מינימלי, לא"?

"אני מסכימה איתך שהם גרועים. משעממים".

"לא מקצועיים", הוא תיקן אותי.

"לא היו אחרים", אמרתי.

"בגלל זה אני מכנס עכשיו ישיבה. את איתי"?

"בטח. מי אם לא אני".

"את יודעת", הוא אמר בעצב, "אני מתבייש שהכתבות שלי מופיעות ליד הכתבות האלה. את בטח חושבת שאני שחצן".

דווקא לא חשבתי, ורק הייתי נבוכה מכך שהיוזמה לישיבה הזו הייתה דווקא שלו. הרי אני כואבת מהתופעה הזו לא פחות, רק ש… למי יש זמן. אחרי שלושה גיליונות כבר הייתי שחוקה. זה היה סימן רע.

כמו בשאר הפעמים ששאול נעדר, בועז באופן טבעי לקח פיקוד. הוא היה מעין סגן לא רשמי ונטינו לקבל את סמכותו, אולי בגלל ניסיונו העיתונאי רם הדרג. "זה לא פשוט, עניין הכתיבה הזה", הוא אמר.

"אנחנו יודעים, אנחנו יודעים", לעג רועי. הוא דווקא ידע. רועי היה מסוג האנשים שכבר מילדותם סומן ייעודם. היה ברור שהוא "יכתוב". ואכן – "זרעים", עיתון בני עקיבא, הכיל בשנות נעוריו של רועי את הגיגיו, כתבותיו ומאמריו. באותה תקופה אמנם פרחו ב"זרעים" גם הקריירות של סיגל מאור, תומר חסון ורוחלה תנעמי, אבל כאן המקום לחשוף (למי מבני עקיבא שלא שמר על ערנותו באותן השנים) שהיו אלה שמות העט של רועי בעצמו.

בועז הביט ברועי במבט חמור, אך עצוב. "אתה יודע", ענה לו, מדגיש את ה–אתה.

"אנחנו צריכים להכשיר אנשים", אמר רועי.

"איך אתה מתכוון לעשות את זה"? שאלה נעמה.

"קורסים, סדנאות, אבל לא דברים חד פעמיים, אלא ממש – בית ספר".

"אין זמן", חתך בועז, "שלא לדבר על תקציבים. הם יצטרכו ללמוד תוך כדי עבודה".

"חובבניים", מלמלה נעמה כאילו לעצמה, אבל בועז חתך אותה מיד. "אל תלמדי אותי".

היא ניסתה לא להתכווץ.

אחרי שהתפזרנו וישבתי בכוך שלי, מעיינת ברשימת הנושאים לגיליונות הקרובים, צלצל הטלפון. זה היה בועז, בקו הפנימי. "גל, אנחנו צריכים לדבר".

"אנחנו באמת צריכים לדבר" – פתאום התברר לי שמעולם לא שוחחנו ביחידות.

"את עסוקה"?

"לא מאוד".

"טוב, אז אני אוציא אותך מפה".

"היי גל", נכנסה נעמה לחדר. היא ראתה שאני מוציאה מראה קטנה מתיק האיפור שלי. "את יוצאת"?

"לא להרבה זמן, בועז רוצה להגיד לי משהו".

נעמה הביטה בי והבנתי את מבטה. בשיחות שלנו, שבהן מיפינו את אנשי המערכת, סיווגנו את בועז כ"קשה בקטלוג". זה לא היה בגלל הרקע השונה שלו או שאלת מניעיו. זו הייתה הדרך שבה אנשים הביטו בו ודיברו אליו ועליו. "מנהיג"? הציעה פעם נעמה. "לא", התקוממתי, ואוטומטית נקבתי בשמו של איתמר.

"אני מתפלאת עלייך", תהתה נעמה. "איתמר הוא מדריך בבני עקיבא". "קומונר", תיקנתי. "בדיוק", הסכימה.

"אבל בועז"? השתתקנו. "סוג של קסם", הצעתי. החלטנו לתצפת עליו. עכשיו הייתה לי הזדמנות טובה, ונעמה קינאה בי קינאה אינטלקטואלית. "הוא העליב אותך מקודם"? שאלתי אותה.

"הוא יודע להיות בוטה", היא אמרה. "אני לא חושבת שנעלבתי", הוסיפה לאחר מחשבה שכיווצה את עיניה הכמהות תמיד.

ישבתי מול בועז. "אז מה העניין"? שאלתי. "אל תהיי כבדה", הוא חייך אלי. נדרכתי. מאות פעמים כבר ראיתי את החיוך שלו, אבל רק הפעם הרגשתי אותו. זה לא היה חיוך יפה. זה היה חיוך מתנגן. התרכזתי בהשפעה שלו עלי. היה לי טוב, אבל שום דבר לא התחדש. ללא ספק זה היה החיוך.

הוא בחש בספל הקפה שלו – איך הוא מצא בית קפה כשר? ועוד קרוב למערכת? – והמשיך: "מה שאני מנסה לומר זה שלא תזיק לך הפסקה מדי פעם. את יכולה לבוא איתנו כשאנחנו יוצאים לאכול. צריך מדי פעם לנשום אוויר. לנוח. לקבל רעיונות חדשים. אי אפשר לשבת כל היום מול המחשב".

"בשביל זה קראת לי"?

"גם".

חשבתי על תרבות הפסקות הצהריים שלהם. הם היו קוראים לי לבוא איתם. בהתחלה הייתי נענית, מביטה בצער בערימות הנושמות שעל שולחני במערכת, ונפרדת מהן לשלום. כשהאוכל הגיע אל הצלחת שלי במסעדה, והייתי נושמת את ריחותיו ונזכרת שאני רעבה, חשבתי שהבנתי מה העניין. אבל כשנכחד הרעב, בעיצומם של השיחות המתלהטות על כלום, היכתה בי תחושת בוז, על הבזבוז. הם לא היו יכולים בלי ההפסקות האלה, ואני שמעתי ממרחקים את הערימות – גם אלו שבראשי – קוראות לי בקולות של מצוקה. הפסקתי ללכת איתם.

"מה עוד"? – שאלתי.

מבטו הותיר אותי ננזפת. "מה"? התגוננתי, "מה אמרתי"?

"זה מה שלא אמרת", הוא חייך אלי בחיוך שהפעם היכה אותי. "איך העוגה שלך"? הוסיף. "תטעם", הושטתי לו את הצלחת והוא טעם. אני לא אכנע, אני לא אכנע, חשבתי בזמן שכבר חשתי שהוא גורר אותי אל אחד מתענוגותיי הכמוסים – פטפוט. בסוף ויתרתי. הוא היה מאסטר – הביא את ההתקשקשות לדרגת אמנות.

אמרתי לעצמי: אולי זה לא בזבוז זמן. דמיינתי את עצמי מביאה לנעמה את הממצאים שלי. דיווחתי לעצמי שבועז גורם לי להיות במיטבי מבחינה מילולית. שהדיאלוג שלנו מאוד ממוקד, למרות קלילותו.

הדפים שלי צרחו על השולחן במערכת. לא הקשבתי להם. "רועי צודק", הוא אמר פתאום.

"כן"! בבת אחת הוכחד הרפיון שלי. ראיתי שהוא מבחין בכך, ומסמן את התמורה בחיוך עצמי. הוא הושיט את ידו קדימה כאילו הודף משפט שאני מייצרת עכשיו. "אני לא חושב לעשות עם זה כלום".

"למה"? שאלתי בקול שבניגוד לרצוני נשמע ילדותי.

"כי אין זמן", הוא אמר.

"אז צריך לעצור את הזמן", אמרתי בזמן שחשבתי: מי אתה בועז, ומה בדיוק אתה חושב לעצמך, ובעיקר – באיזו סמכות.

"אל תהיי נאיבית", הוא אמר.

"אבל זה עקרוני", מחיתי, ואז הוספתי: "אנחנו מדברים בכלל על אותו דבר"?

"שנתחיל שוב את הוויכוח על זמן מול איכות"? הוא שאל בלעג קלוש כדי להוכיח לי שאנחנו אכן מדברים באותו עניין.

לגמתי עוד לגימה מהקפה, ששאריותיו כבר היו קרות. לא ידעתי מה לומר. הבחנתי בקוצר רוח מרפרף בתנועותיו. "אבל אני עוד רעב", הוא אמר פתאום. גם כשהוא קרוב, יש בו ריחוק – אִבחנתי. הוא הזמין טוסט וביקש עוד קפה. הלכתי לשירותים. שם, מול המראה, רחוקה מול השפעתו הקיימת – גם עלי, מתברר, הבטתי בפניי העייפות וחשבתי שהוא מתפזר, אבל שאפשר למקד אותו. אם נצליח להוביל אותו להוביל אותנו – אבל לאן? – הסתבכתי. ולמה דווקא הוא? ועל סמך מה?

חזרתי לשולחן. הוא לגם מהקפה תוך כדי שיחה בסלולרי. קוצר הרוח שנרמז בו מקודם כבר השתלט עליו. אני מחבבת אותו, החלטתי. מה הוא חושב עלי? "גל", הוא אמר לי, "תשמרי על ההתלהבות". הלב שלי ריקד – הוא שם לב. לעצם קיומה, לגוויעתה המצערת. לא אכפת לי שהמשפט שלו היה קלישאה מביכה. מגיע לי משפט התעודדות יותר מתוחכם, קיטרתי לעצמי, אבל נהניתי מתשומת הלב.

חזרנו למערכת. התקשיתי להיכנס חזרה לענייני העריכה, אבל שמעתי שבועז מפעיל את הצוות שלו בחדר הגרפיקה בסחפנותו המתבררת. עוד כתבה לא טובה רצתה שאני אערוך אותה. צללתי. אני אראה לה מה זה. כותרות, כותרות משנה, כותרות ביניים, ציטוטים. למי אנחנו פונים? לכולם. מה החידוש? שאנחנו איכותיים. לא צהובים. אין מדור רכילות.

דווקא חבל. מה המצב המשפחתי של חברי המערכת? – איתמר נשוי. אפרים נשוי. חן נשוי. רננה, סיגל וחנה – נשואות. בועז רווק. רועי רווק. נעמה רווקה. אני רווקה. מה יהיה? מי מתאים למי? לרועי יש חברה. בועז חילוני. זה משנה? לנעמה זה משנה. ולי?

דווקא הספקתי הרבה. כשאני כועסת, אני עובדת באופן נמרץ יותר. ההספק שלי מרובה. למה אני כועסת? דווקא טוב לי. טוב לי כי אני עסוקה. עסוקה במה שאני אוהבת. ביצירה. בעיתון שלי יש פינות טובות.

"איך הלחץ"? נכנס אלי בועז. הוא נראה רענן כאילו שהחליף בגדים או משהו.

"היי", חייכתי אליו, "מחר יש סגירה".

"אני יודע", הוא אמר, ואני הרגשתי מטומטמת, "את מסתדרת? שנשלח מישהו לעזור לך"?

"אפשר? תהיתי בתקווה.

"נראה לך"? צחק והסתלק.

כ"א

כדרכי, ניסיתי להגדיר לעצמי את התקופה. זאת לא הייתה שגרה, החלטתי. לכאורה, הכל זרם. הגענו למצב שבו הדברים קיבלו צביון משלהם. דפוס של התחלה–אמצע–סוף. הסוף היה תמיד – סגירה. של מוסף הפנאי, של המוסף הפוליטי, של החדשות.

אבל כל יום נראה אחרת. ולכן זאת לא הייתה שגרה. אף שתמיד היו מוטיבים חוזרים. למשל, ישיבות המערכת שבהן היה מתלהט קולו של בועז. "זאת מלחמה, אתם יודעים. בפירוש מלחמה. בני אור מול בני חושך". העיניים שלו נצצו כשהוא נכנס למיתולוגיה הזאת. בדרך כלל הוא היה קוּל, מלבד כשצחק, אבל בדיבורים האלה, על המלחמה, הוא היה נסער.

בני החושך היו כוחות הרע, כלומר אמצעי התקשורת – בעיקר העיתונים האחרים. ניסיתי לחדד את זה במחשבתי. האם הכוונה גם לשמאל, למשל? התקשיתי להאמין. בועז בעצמו לא היה ימני. אני משוכנעת שדפוסי ההצבעה שלו בבחירות היו שמאלניים מובהקים, אם כי ללהט שהפגין בנסיבות האלה היו איכויות ימניות.

כוחות האור היו, כמובן, אנחנו. בזה לא היה ספק. אנחנו טובים מכולם. איכותיים מכולם, לפחות בכוונה, ובעיקר – נקיים מכולם.

חן היה נועץ בו מבט אירוני, אבל לא אמר כלום. רועי הוקסם מההגדרות האלה, התרגש לחלוטין. וזה היה מחלחל. עם כל הרצון לקירוב לבבות ולהעמקת הקשר בין כל חלקי העם, השסועים, עם כל הייצוג המוקפד של דעות שונות בטורי הדעות במוסף הפוליטי, כל עלי התאנה שלנו – בסופו של דבר, זה תמיד היה הם לעומת אנחנו. מלחמה. צודקת, עקרונית, טהורה, מופשטת, רוחנית, אינטלקטואלית, אינטליגנטית – אבל מלחמה. ותמיד זה היה טוב מזוקק מול רע מזוקק, מצמית במוצקות שלו. ואנחנו היינו הטובים.

אני התנדנדתי במחשבתי בין האירוניה של חן לבין ההתפעלות של רועי. לא הרגשתי בנוח עם פילוסופיית השחור מול לבן. זה יותר מדי הזכיר לי את ימית, במובן הטראומתי, שכלל גם את ההתפכחות והסקת המסקנות. האמת בשום אופן איננה ממוקמת בקצוות, אפילו שלכאורה, בהן היא ממוקדת יותר. בעצם, אין בכלל אמת אחת. מצד שני, בתור טיפוס רומנטי, דווקא אהבתי את הדימויים האלה של סיפורי האגדות. אור מול חושך. וואו!

נכנסתי לאיתמר. הוא הביט בי במבט עגמומי. "הכל בסדר"? שאל.

"כן, בניגוד אליך".

"על מה את מדברת"? הוא ניסה להתנגד, אבל אחרי כל כך הרבה שנים הוא לא יכול עלי. "קשת עוזב".

שאול קשת היה איש נחמד שניהל את ישיבות המערכת אחת לשבוע. אחר כך הוא היה נשאר עם כל אחד מהעורכים ושואל אותם במה הם חושבים למלא את המוסף שלהם השבוע. לפעמים הוא היה מעיר הערות מסתייגות. לפעמים פסל נושאים. בדרך כלל לא היה אומר דבר ולעיתים נדירות החמיא. בימי הסגירה הוא היה מרפרף על העמודים ומוסיף את חתימתו לחתימת העורך של אותו חלק. אחרי שהעמודים היו מאושרים, הוא היה מודה לכולם, ומסתלק. בפעמים הנדירות שהתקשורת או גורמים חיצוניים אחרים נדרשו לתגובת העורך, הוא היה מייצג אותנו בכבוד. בסך הכל הוא לא הפריע לנו בעבודה, וזה היה בסדר מבחינתנו. מצד שני, לא למדנו ממנו כמעט כלום, וזה חבל.

"למה הוא עוזב"?

"זאת לא השאלה הנכונה".

חייכתי. ברור שבגלל סיבות כספיות. "אז מי יחליף אותו"?

"יפה", שיבח אותי איתמר, "זאת השאלה".

"והתשובה"? איתמר רק משך בכתפיו. "איך העיתון"? הוא שאל אותי פתאום.

"הייתי בשבת אצל ההורים שלי. פגשתי כמה אנשים מהיישוב. הם אוהבים את העיתון. חושבים שהוא טוב. גאים בו. גאים בי".

"ואת? מה את חושבת"?

שתקתי.

"אני לא מבין, נעשית פה עבודת קודש. אנשים עובדים כאן במסירות נפש, ויש פה אנשים טובים. מוכשרים. יצירתיים".

"נכון", הסכמתי לכל מילה.

"אז מה הבעיה? אני לא מבין למה הוא לא מתרומם. אל תגידי לי שזה רק בגלל שאין כסף".

"זה לא רק הכסף. ובקשר להתרוממות – בכל מקרה צריך לתת לזה זמן. אבל יש בעיה אמיתית".

"תשכילי אותי".

נזכרתי בבני, הכתב השחצן שאילצו אותי לקבל. הוא לא היה עומד בדדליינים. כשהיה רואה את הכתבות שלו אחרי עריכה – במקום להודות לי על שעזרתי לו לשמור על שמו הטוב, היה מתעצבן ששיניתי לו, וכשהייתי מחזירה לו את הכתבה ומבקשת שיכתוב אותה מחדש – היה מתחצף. "בני זה דוגמה מייצגת".

איתמר הכיר את הדוגמאות האלה, והנהן בעצב. אחר כך שאל: "עם מי את מתייעצת בשאלות מקצועיות"?

"עם בועז", עניתי, לאחר מחשבה. איתמר הנהן, הבנתי שאינו מתפלא או מופתע.

אחרי שיצאתי ממנו, נתקלתי במסדרון באפרים. "מה העניינים, גל"? הוא שאל אותי.

"בסדר, ואתה"?

"ברוך השם". הבטתי בו בריכוז, והוא השתמט. אפרים הקים את העיתון עם איתמר. אפרים היה איש החזון, ואיתמר איש הביצוע. חשתי שבזמן האחרון הם התחלפו בתפקידים. אפרים יותר ויותר נצפה בוחש בקלחת ברמה הארגונית, ואילו לאיתמר התווסף משהו רוחני למבט. משהו נכסף – לא ידעתי למה – אבל זה נראה לי משונה. סוג של התחמקות מהתמודדות.

"אז מה קורה, גל"? המשיך אפרים, "איך את מבחינת ההספק"?

שוב חזרתי על המילה "בסדר". לא ידעתי אם הוא שואל מתוך התעניינות או נימוס, או שזה יותר בקטע של מעורבות עד כדי רצון בשליטה.

למחרת ראיתי את חן ורועי משוחחים. חן נראה חייכני ונינוח ורועי – נסער, אבל בעצם רועי תמיד היה נסער. כל אחד מהם, כשהיה נתקל במצב הזה של שניים משוחחים, היה מכניס את עצמו לעסק ומשתלב בטבעיות בשלישייה שעיצב זה עתה. אני, לעומת זאת, שנאתי פלישות, כיבדתי דיאלוגים, ובקיצור – הנהנתי להם בחיוך ועמדתי להיכנס לחדר שלי. אבל חן, כנראה, הכיר אותי, ואמר: "בואי. מה את בורחת"? ורועי אמר: "יש חדשות".

"סוגרים את העיתון", נהייתי צינית, ובדיוק אז נעמה עברה בפתח החדר של חן, היססה, אבל המשפט שלי הדף אותה פנימה. "מה"?

"חוש ההומור של גל", אמר חן בקול מעליב. "תירגעי, נעמה", ביקש רועי. היא הביטה בי במבט לא תכליתי.

"אני בעצמי לא מבינה מה הולך כאן", הסברתי, וחן אמר: "בדיוק ניסינו לעדכן אותה".

"במה"? שאלה נעמה.

באותו רגע נכנסו לחדר אפרים ובועז. "תכירו, העורך החדש", שלח חן זרוע מחווה.

"מי משניהם"? התבלבלה נעמה.

"נו, באמת", נזף בה רועי, ואני פחדתי שתוסגר גם האווילות שלי.

"שום דבר לא סגור", אמר בועז, "הכל תלוי באישור של הדירקטוריון, ולא ברור בכלל מתי הם מתכנסים. זה בטח לא יהיה בשבועות הקרובים".

אפרים שתק. הוא עדיין עמד קרוב לבועז, וחייך את החיוך המסתורי של כל מי שנחשף לארוך השיער הזה. זה היה באמת, לא משהו שדמיינתי, אבל ליתר ביטחון, רציתי גם. עברנו לחדר הישיבות. הפעם ישבתי לידו. הוא היה נורא קרוב אלי, והיה לו ריח של חוסר ריח. הוא לא היה צריך להתאמץ. תוך שניות הוא השפריץ דיבורים שהתחשק לשתות אותם. התמקדתי בהם. צחקנו משנינויותיו. ניסיתי להתרכז, להתמקד, לשנן כדי שאוכל לרשום, לקרוא אחר כך, ואולי להבין תוך כדי ניתוח. אבל גם ידעתי שאם מישהו אחר היה אומר את אותם דברים – לא הייתה מתחוללת אותה תמורה באוויר החדר. זה לא היה התוכן ולכן לא ארשום, החלטתי.

הגובה שלו, השיער שלו – הייתה לו נוכחות, אבל הוא לא היה יפה. הוא לא היה ממוקד, אבל הוא הצליח למקד את כולם.

פונה אל המכנה המשותף הנמוך ביותר? תהיתי כשהבנתי שהוא בעצם מנהל עכשיו את ישיבת המערכת.

מה פתאום. לא כל מה שאמר היה מוסכם על כולם. רועי התווכח איתו שוב ושוב, וגם אפרים נראה סקפטי מדי פעם, אם כי לא מצא לנכון להביע את זה במילים. עברנו על הגיליון שיצא. נוהל הפקת הלקחים היה הפעם קולני יותר מתמיד. בועז הוביל את הקו הזה. הוא עודד אותנו לבקר זה את זה. לקטול. "ללא ספק שינוי סגנון", אמרתי לנעמה לאחר הישיבה, כשנזכרנו בימי קשת האנמי, שכבר בקושי זכרנו אותו.

אחר כך הוא מיהר לסיים את הישיבה. "אני צריך סיגריה", אמר.

"מעכשיו הישיבות יהיו קצרות", אמר רועי.

"רגע, שאני אבין", אמר אפרים, "אתה נועל את הישיבה כי אתה רוצה לעשן"?

"כן", אמר בועז בפשטות. "אי אפשר לעשן בחדר הזה".

"אפשר, אולי, להגמיש את הכללים", ניסה אפרים, המום מעט.

"מה פתאום", התקוממה נעמה. "יש פינת עישון".

"ואני הולך לשם", אמר בועז, מתחיל לקלוע לצמות קטנות ודקות את קצוות שערותיו.

"רגע", הפציע רועי, "אתה צריך עכשיו לשבת עם כל אחד על החלק שלו".

"מה זה נוגע אליך, בעצם"? שכח בועז את הסיגריה העתידית, מביט ברועי בעניין אמיתי.

"רציתי להתייעץ איתך בנוגע לכתבה שאני עובד עליה", אמר רועי.

"אז בוא איתי", אמר לו בועז, ושניהם עזבו אותנו, משאירים אחריהם שובל עדין של שרידי נוכחות.

חן צחק לעצמו צחוק קטן, כאילו הוא יודע משהו שאף אחד מלבדו לא יודע. הוא היה לבוש מקסים. שונה עמוקות בסגנון המעטפות החיצוניות של כולנו. חולצה ומכנסיים שהשתלבו זה בזה בגוונים של סגול בהיר מאוד, קרוב אסרטיבי ומתוחכם יותר של ורוד. הוא היה יפה בצורה שגרמה לאנשים שחזו בו לראשונה בחייהם, לעצור. מצד שני, קל להתרגל לדברים טובים, כולל יופי, אם כי זה לא מונע את המשך ההתפעלות. בכל פעם בצורה פחות רגשית ויותר שכלית.

"איפה איתמר"? שאלה נעמה.

"הוא נהיה עסוק בזמן האחרון", אמר אפרים, "אני צופה שהוא יצמצם את המעורבות שלו כאן".

"באמת"? סימנתי לעצמי להתקשר אליו הערב.

"אפשר להתפזר, חברים", קם חן. כולם קמו אחריו.

הלכתי לכוך שלי. היה נחמד אם היינו כותבים משהו לקשת, ברכה או דברי תודה, הרהרתי. מצד שני, הוא עזב אותנו. מצד שלישי, אי אפשר להאשים אותו. אנחנו לא משהו. "וחוץ מזה, בטח לא שילמו לו בזמן", אמרה נעמה כששיתפתי אותה בהרהוריי.

"או בכלל".

"את חושבת"?

"לא יודעת".

"אפרים, חן, רועי, דני, נעמה, גל. תפסיקו". הפסקנו להתכתש והבטנו משועשעים בבועז. "המורה הגיעה", אמר רועי.

"המורה כועסת מאוד", אמר בועז.

"אבל המורה", אמר חן, "המבחן היה קשה. אפילו נעמה קיבלה בלתי מספיק".

"לא מדברים כאן על המבחן", אמר בועז. "מדברים כאן על זה שאפילו שיעורי בית לא הכנתם".

שתקנו. הוא חיטט בתיק העור החום–דהוי שלו והוציא עיתון "ידיעות". "הנה", אמר לאחר שדפדף בזריזות.

"אה, זה", אמר רועי. כולנו ראינו את הכתבה על האלימות. "אין פה דברים חדשים, אבל יש פה התייחסות", אמר בועז. "ותראו את זה, ואת זה, וגם את זה" – כל עיתוני סוף השבוע נחו פתוחים על השולחן, מזועזעים, ובצדק, מגל האלימות האחרון ששטף את המדינה – נגד נשים, נגד ילדים, בבתים, בכבישים.

"ואצלנו"? הטיח בועז.

"דווקא יש", אמר דני, שולף את עמוד 3, שהוקדש כולו לתחום הפלילי הרלוונטי.

"חדשות"! בז לנו בועז. "איפה אתה, חן, ואיפה את, גל"?

המבט שצרב את עור פניי גרם לי לקושי נשימה קצר. היססתי אם לומר את מילות הקסם – אתה צודק, ואיחרתי. "יותר טובים מכולם"! לעג לנו בועז. "תכף תגידו לי שבגלל שאצלכם אין אלימות, אז אתם לא מודעים לבעיה הזאת. מישהו, אגב, משלה את עצמו בשטות הזו"?

"אתה אשם לא פחות. מה אתה רוצה מאיתנו"?! תקף חן.

"תפסיק לזרוק את האחריות עלי", ענה לו בועז – זו הייתה הפעם הראשונה שחוויתי אותו מרים קולו בכעס. איך ישרוד חן את ההתפרצות הזו? – תהיתי, אבל עשר דקות אחרי ישיבת המערכת הם ישבו ביחד, מרכלים כמו חברות–הכי–טובות.

"רציתי לתת לכם קצת מרחב", המשיך בועז, "אבל אני רואה שהגיע הזמן להגביל אתכם. אתם לא מפגינים הסתכלות רחבה יותר על דברים. לא אכפת לכם כלום מלבד המשבצת הצרה שלכם. אתם צריכים להתבייש מהבחינה הזו גם ברמה האישית, אבל זה פחות מעניין אותי. ברמה המקצועית נכשלתם בגדול השבוע. ואני לא אתן לזה לקרות שוב. מעכשיו תתחילו קודם כל לחשוב, ואחר כך לעבוד".

את אשר יאהב יוכיח – עברה בי מחשבה.

"אפשר עוד לתקן את מה שקלקלנו", אמר רועי. "אני יכול לארגן כתבה, אפילו שתיים, למוספים. אפשר לדבר עם קורבנות לאלימות".

"מאוחר מדי", חתך בועז. "אי אפשר להשתרך אחרי כל העיתונים האחרים. זה רק יחמיר את הבעיה. יעשה אותנו מגוחכים. מה שכן, אני רוצה להקדיש הפעם את כל טורי הדעות לעניין הזה. אתה תהיה אחראי לזה, אפרים. בואו נחשוב עכשיו על נושא שכדאי להתמקד בו. משהו חברתי. שלשם שינוי, נקדים בו את כולם".

"בקצב הזה", הוא באמת יעלה אותנו על איזה מסלול", אמרה לי נעמה, כמעט בהערצה, לאחר הישיבה.

"השאלה באמת על איזה מסלול", ניסיתי להסוות בסקפטיות את עליצותי.

"מה אתן מחייכות"? שאל רועי.

"תסתכל על עצמך", אמרה לו נעמה. גם הוא קרן.

"מה איתמר עושה אצל אפרים"? שאלה נעמה לאחר התפוגגותו של רועי.

"איתמר פה"? נדרכתי. "אני מחפשת אותו באופן היסטרי. מה הוא עושה כאן"?

"זה בדיוק מה שאני שאלתי", עצרה נעמה בזמן את תמיהתה. היא כבר מכירה אותי, חשבתי. למעשה, השאלה הנכונה הייתה מה איתמר לא עושה כאן, בזמן האחרון. לאן הוא נעלם. מיהרתי לחדר של אפרים, אבל לפני שפרצתי פנימה – עצרתי. מה הסיבה הרשמית שלי, שאלתי את עצמי, לכניסה הדרמטית הזו?

מאחר שלא הייתה לי סיבה רשמית, החלטתי ללכת לחדרי, ולארוב לאיתמר, אבל לא יכולתי להתעלם מהקולות שבקעו מהחדר.

"אתה מגזים, אפרים", אמר איתמר. שמעתי את קולו של אפרים, אבל לא הצלחתי לשמוע את דבריו.

"אתה טועה", אמר איתמר. הוא דיבר בהתלהבותו האופיינית. נרגעתי קצת. לאחרונה חששתי שהוא איבד משהו מהאש הטובה.

"כן, בהחלט, אם זה נגמר, אז זה נגמר" – המשיך איתמר בהחלטיות. דימיתי לזהות עצבות בקולו.

ויותר לא שמעתי דבר. מיהרתי לחדרי, מניחה שעוד מעט אווכח בדמותו הבריונית מעט של איתמר פוסעת בחלל הפתוח של המערכת. באותו הרגע צלצל הטלפון שעל שולחני. זו הייתה שיחת סרק, ואמרתי למטלפנת שאחזור אליה בהמשך. אבל זה כבר היה מאוחר מדי. קלטתי את איתמר יוצא מחדרו של אפרים, ובמקום להסתובב בחדרים, לדבר עם אנשים, להגיד שלום – יוצא החוצה. כשהצלחתי להתעשת וירדתי למטה, ראיתי את מכוניתו המתרחקת. חייגתי בכעס לסלולרי שלו, והוא לא פעל. אני לא אתן לו מנוח הפעם, החלטתי. ניסיתי להתגבר על תחושת המוטרדות שהפריעה לי ליישם את ציוויי בועז המסעירים מהישיבה. התקשיתי בכך, בעיקר כשראיתי את בועז, שזה עתה סיים את חלקו עם חן, מסתודד עם אפרים.

משהו מתרחש פה, חשבתי.

לא הצלחתי להשיג את איתמר באותו הערב. וגם בימים הבאים. אשתו אמרה לי שהוא עסוק, ושהוא מקבל את כל ההודעות שהיא מעבירה לו. היא התנצלה מאוד וביקשה שלא אקח את זה אישית. אבל לקחתי.

תחושת המוטרדות עדיין פעלה עלי, אבל כמו זבוב שניתן לגרשו. בועז צדק בגישה שלו. העיתון שלנו התרחב מבחינת המעורבות שלו בנושאים שאינם רק פוליטיקה. חופש הפעולה שלנו, לעומת זאת, צומצם, אבל אותי זה לא הטריד כי דווקא נהניתי מתשומת הלב של בועז. מלהיות איתו בארבע עיניים ולנכס לעצמי את המילוי של העוגה, שהציפוי שלה, כך חשבתי, הוא שוקולד מלא אבל דקיק.

כ"ב

גיליון 10 – התרגשנו. "הגיע הזמן שנפסיק להיות שבועון ונעבור להיות עיתון יומי", אמר רועי. בועז חייך ורועי חייך אליו בחזרה.

"בואו באמת נדבר על זה", אמר בועז.

"על מה, על להיות עיתון יומי"? נדהמתי.

"כן, גלי, מה את כל כך קטנת אמונה", נזף בועז. הבטתי בכולם. כולם הביטו בו ברצינות גמורה.

כל מה שהיה על הפרק נעלם באותו הרגע. בועז הזה – אי אפשר לעצור אותו. אפילו נעמה שיתפה פעולה כשהתחילו לחשב כמה כתבים, בעצם, צריך לעיתון יומי. חן זרק מדורים חדשים ומסגרות חדשות שיכילו אותם, ואפרים דיבר על גיוס כספים עצומים. סליחה? האנשים האלה לא היו פעם בסרט הזה של גיוס כספים?

את המחשבה הזו ביטאתי במילים, ואפרים אמר לי: "לא את הכל את יודעת, גל. מה שקורה זה שיש עכשיו הזדמנויות חדשות".

"באמת"? אמרתי, "אז זה הזמן לגייס מיד כתבים חדשים, מגיהים, סגנים. לשפר בדחיפות את מה שאנחנו עושים עכשיו"!

"אני לא מבין במה זה סותר את מה שאנחנו מדברים עליו עכשיו", אמר אפרים. לא עניתי. אף אחד לא נחלץ לעזרתי או לעזרתו. אי אפשר איתם, חשבתי.

"נבחר ועדה", אמר בועז, "שבה יהיו נוכחים מלבדי עוד שניים, ונדבר, לפחות פעם בשבוע, על העיתון היומי החדש הזה – קול הזמן. אגב, חוץ ממני אני רוצה את גל בוועדה הזו".

כולם נדהמו. נעמה התחילה לצחקק. "מה בחירות פה"? כעס רועי.

"בוחרים את הנציג הנוסף", צחק חן, וטפח על שכם רועי, "מה אתה רוצה? אולי זה יהיה אתה".

"שיחקת אותה", רשמה לי נעמה על פתק.

"נראה לך שתהיה ועדה כזו? נראה לך שידברו על זה בצורה קבועה ומסודרת"? עניתי לה. "שנתערב"? שאלתי אותה בקול כשראיתי שהיא עדיין מפקפקת.

"לא תודה", השיבה לי.

"מה קרה"? שאלתי את רועי, שהניח את שפופרת הטלפון וחייך ממעמקי גופו. "כלום", הוא אמר, "דיברתי עם בועז".

"משהו מיוחד"? – הייתי בשוונג של חקירה.

"לא".

זה עדיין הפליא אותי, התמורה הזו שחלה באנשים, והקשר המובהק של בועז לעניין הזה. בימים הראשונים עוד חשבתי שזה פועל רק על בנות. מהר הבנתי שאף אחד לא חסין ולא משוחרר. מדהים, חשבתי, כשראיתי שרועי מסתער על הכתבה שלו, שקודם לכן רק בטש בה ודשדש בה. אפשר לרשום את בועז כפטנט של מכון הפריון כדי להגדיל את התפוקה הארצית – לא משנה באיזה תחום, הוא יגדיל את כולם.

ועכשיו הוא לא היה במערכת. הוא יגיע רק בערב. הרגשתי את חסרונו. התביישתי מעצמי, אבל חוויתי גם געגועים. נשבעתי לא להגיד מילה לאף אחד, אבל הבחנתי בדכדוך של נעמה.

"מה קורה"? שאלתי אותה.

"כלום".

עשיתי עם הראש תנועה שאומרת – זאתי, אין לה תקנה, והיא אמרה: "אני צריכה לשאול את בועז משהו".

"את יכולה להתקשר אליו. רועי דיבר איתו הרגע".

"באמת"? היא אמרה בקול של ילדה מאוהבת. ריחמתי עליה.

"הולכים לחן", קבעתי. "כן", היא התלהבה. "איפה בועז"? שאלנו אותו.

הוא הביט באדישות שרק מי שיודע משהו מרשה לעצמו לאחוז בה. "לא צריך לעשות עניין מכל דבר", אמר לנו.

אתה יכול להרשות לעצמך, חשבתי בקנאה.

"ובכל זאת"? שאלה נעמה.

"סידורים. הוא יחזור בערב".

"שילך לעזאזל", אמרה לי נעמה אחר כך, ולא ידעתי למי היא מתכוונת.

איך זה התחיל? כמה שאני מנסה לשחזר אינני מצליחה, אבל התוצאות בוטות בבהירותן. בועז נגדי, אפילו שהוא נראה בעדי. שום דבר לא בצורה ישירה, אבל הכל ברור. אני מסתכלת בעיניו, והוא מתחמק ממני, או גרוע יותר – אני מביטה בו, והוא מביט לתוך עיניי, שום שמץ התחמקות. הוא אפילו מחייך, דבר שאוטומטית גורר את חיוכי הכן, והכי גרוע – את חיבתי, עדיין.

מה קרה? אני מתחבטת. מתענה. כשהדבר לא פוגם בשנתי, אני חולמת עליו חלומות מעוותים, מתייסרים, נבוכים מפליאה. מה לא בסדר בי? הרי אני לטובת העיתון. אני מסבה את תשומת לבו, בעדינות מתחשבת, לגילויים מובהקים של חוסר מקצועיות – העלבון הכי לא נסלח מבחינתי. ולא רק מבחינתי זה אמור להיות, הלוא כן?

פעם זה היה אחרת. הייתי מראה לו מילים, תמונות, והוא היה נדרך, ואז מסתער. הוא היה מרים – קול, טלפונים. הוא היה משפיל – מבטים, אנשים שזה מגיע להם. הכל בשביל המטרה – לשפר. למקצע.

אבל אז – הוא התחיל להתחבר עם אפרים. ואולי הוא כל הזמן היה חבר שלו. "גל", אמר לי אפרים, "את רצה".

התבלבלתי. הרי אפרים הוא זה שכל הזמן רץ. במהירות, בלי להביט על המסלול שלו. בלי להתייחס לאלה שמביטים בו. ואפילו בלי לשים לב לאלה שהימרו עליו.

"אני לא מבינה אותך", עניתי לו. "אני לא מבינה מה רע במעשים שלי. הכל כדי לקדם את העיתון".

"אולי זה כדי לקדם את עצמך"? התערב בועז בשיחה. כהרגלו, הוא נכנס לחדר שבו התנהלו חילופי דברים בלעדיו, ובמהירות השתלב כדי לקחת חלק. נבהלתי מעוצמת העלבון שחשתי ברגע ההוא. בועז לא היה רציני באותו רגע, חשבתי. בשלב הזה הוא כבר היה אמור להכיר אותי. לדעת על הטוהר האמיתי, נטול האינטרסים שלי. הוא רצה בדרך כלשהי לקנטר אותי, אבל מתוך רוע לא מוכר. אולי הוא רצה להעביר לי מסר כלשהו. לרמוז לי משהו – הרגשתי שזה יותר בכיוון של ללמד אותי לקח, אבל החפירות המחשבתיות, שרק התחילו, לא העמידו אותי באף כיוון.

"כן", עניתי, "אני רוצה להשתלט על העיתון. להיות העורכת. המטרה הסופית, אגב, היא להיות העורכת של 'הארץ', אבל בדרך יש לי מטרה – להרוס את העיתון. אף פעם לא סבלתי אותו".

"שלא תהיה לך טעות, היא רצינית. היא מתכוונת לכל מילה", אמר בועז לאפרים, שנראה די המום, אפילו שניסה להסוות זאת בחיוך מתאמץ–להיות–קליל.

איך זה התחיל? אולי אז, בברית עם אפרים. אמנם בועז היה חבר גם של חן, מההתחלה, כנראה, חברות שעוררה את התפעלותי ואת התפעלות נעמה, אבל היא לא איימה עלינו.

"סר חיני"? שאלתי יום אחד את נעמה. "סר חינינו", היא תיקנה אותי. "באמת"? שאלתי. "מה פתאום", השיבה. לא האמנתי לה, אבל הרגשתי שהיא לא רוצה לדבר על זה לפי שעה. היו לה קשרים, מקורות מידע, אבל בשלב הזה, אינטואיטיבית, חשתי שהשתיקה עדיפה. בועז חלף על פנינו, ברגע קריטי של תצפית לעומק, "שלום בנותיי", אמר חרישית בקול שצבט אותי – הבטתי בנעמה – צבט אותנו. שמעתי את עצמי אומרת, בניגוד לרצוני, הייתי אפופת בושם נפשי, "הוא לא בסדר".

"כן", אמרה נעמה.

"לא", התעקשתי, "רע. לא ישר".

"כן", חזרה נעמה על המנטרה.

עבר שבוע. לא ידעתי איך להתמודד עם תחושת המוטרדוּת, ואם אני בכלל צריכה להתמודד איתה או להתייחס אליה. היה קל להתעלם כי הייתה הרבה עבודה. הפקה. עריכה. שיחות עם כתבים. שיחות נפש עם נעמה. הטלפונים צלצלו. המקלדת ניגנה. חוויתי את המקום מבחינה מוזיקלית. זו הייתה דרך נעימה לנסות להבין אותו. כשבועז קרא לנו לישיבה והבטתי בכולנו, כולל בעצמי – ברגליי העצבניות ובאצבעותיי חסרות השקט, הבנתי שעלי גם להביט בשעון. השעה שלוש ושבע דקות. יום שלישי. זמן מוזר לישיבת מערכת. "זאת לא ישיבת מערכת", אמר באותו רגע בועז.

אפרים חייך. הוא ישב לידו. חן דפדף בעיתון. נראה אדיש. טוב, חשבתי, הוא בטח יודע הכל. החיוך של אפרים התרחב. הייתה בו התמוגגות שלא אהבתי. "עכשיו אני מבינה", לחשה לי נעמה. בועז הביט בה ברוגז. איך הוא שומע? התבלבלתי.

"אם תהיתם למה אין עורך משנה לעיתון, אתם יכולים להירגע, כבר יש", אמר בועז. אפרים הפסיק לחייך. ניסה להראות כאילו כלום לא נוגע בו. מאוחר מדי. בינגו. "קבלו את אפרים"…

הו אפרים. הו בועז. אתה לא רואה את הסוף? אני יושבת על החורבות. כמעט לבד. אתם לא שם. אין לכם אפילו את האומץ או את היושר, שלא לדבר על הסקרנות, להלך בין השרידים. להרים איזה דף ישן. פלט מחשב שכבר לא רלוונטי, אך בצופן הגנטי שלו הכל כתוב. גל משוטטת לה בין הזמנים. בין המצרים. עכשיו היא לא יודעת כלום, רק מבינה אינטואיטיבית שאין עכשיו תמימות במבטים, אבל פעם הייתה. היא מסמנת לה את ציון הדרך, כדי שתדע לחזור לכאן בבוא הזמן.

בועז וחן יוצאים לאכול. הישיבה התפזרה. רק אפרים נשאר בחדר. נעמה מבקשת שאלווה אותה החוצה. יש לה כמה סידורים. היא כבר לא תחזור היום. אני מחכה איתה עד שהאוטובוס שלה יגיע. "מה אפרים עושה שם בחדר"? אני שואלת אותה.

"ראיתי שהוא עובר על כמה מסמכים".

"כן, גם אני ראיתי, אבל אין לו חדר משלו"?

"הוא אוהב את החדר הזה", אמרה נעמה. "אם זה היה תלוי בו, הוא היה גר שם".

"מה יש בחדר הזה"? לא הבנתי.

"אותנו", אמרה נעמה, "את כולנו ביחד. בבת אחת".

"הוא אוהב אותנו"? התבלבלתי.

"הוא אוהב לנהל אותנו. לא שמת לב"? האוטובוס שלה הגיע, ואני חזרתי למערכת נטושה.

הבעיות הכספיות. זה התחיל מאיחורים קלים, ונסלחים, במועד קבלת המשכורת. אבל בסוף קיבלנו אותה, והתרגלנו למצב הזה. חשבנו שזה טבעי.

הצלמים והכתבים הפרילנסרים היו הראשונים שסבלו ממש. הם קיבלו את כספם חודשים אחרי הזמן, אבל אפילו הם התרגלו, וגם אנחנו התרגלנו ליחס המאחר כלפיהם.

במשך הזמן, המרחקים בין הגשת הכתבות שלהם, לקבלת התשלום עליהן, התרחבו. הכתבים התחילו לרמוז, ואחר כך לדרוש, אם כי בהתנצלות, את הכסף המגיע להם. הם נענו בתשובה שהיו משלמים להם בשמחה, אבל פשוט אין כסף כרגע. האידיאלים, חיבת הכתיבה, אהבת העיתון והאמונה בצדקת הדרך ובייחודו של התמרור – עשו את שלהם, וכך נולדה טעותם הפיננסית, והם המשיכו לכתוב ולספק כתבות. החובות כלפיהם הצטברו, ולפתע הפרילנסרים, צנועים בדרישותיהם, גילו על הנייר התיאורטי סכומים מצמררים בגובהם שאמורים להשתייך להם.

אנחנו, העובדים במשכורת מסודרת, התחלנו להרגיש אי נוחות קלה עד מתונה, אך עדיין היה לנו נוח.

ומה הפלא? בסיועו היצירתי של בועז, היינו בעיצומו של תהליך בדיקת הגבולות. עד כמה נוכל באמת להשתולל? – שאלנו את עצמנו.

התשובה: לא הרבה. כל ניסיון לצאת מעט מתחום השמרנות העיתונאית המקובלת, נניח, בעלוני התנחלויות וב"דפי פרשת שבוע" המחולקים בבתי כנסת, גרר מכתבים מקוראים נרגנים. "בהתחלה חשבתי שחסרה לכתבה כותרת", כתב לנו אחד מהם. "אחר כך גיליתי אותה, אבל היא הייתה בעמוד השני, למטה. האם השתגעתם"?

אבל רוב הקוראים פשוט השתוללו מסיבות תוכניות, לא עיצוביות. ראיון עם יוסי שריד גרר אחריו ביטולי מינויים, וכתבת דיוקן על יעל דיין, גרמה לאותה תופעה, אך הפעם מעוטרת בקללות טלפוניות.

התגובות במערכת לתופעות הללו נעו בין כעסים מוחצנים (רועי ונעמה), ספקנות צדקנית (אפרים), התעלמות מובהקת (דני) וצחוק, שנבע מהשתעשעות אמיתית ומלעג ציני (בועז וחן). נאמנה לאופיי המשתרע על הרי החלטיות ומישורי הססנות – חוויתי את התגובות של כולם (מלבד של דני), בדרך כלל – כל תגובה לחוד, ולעיתים את כל התגובות ביחד, כמו ישות קולקטיבית המייצגת את רוח העיתון.

"אנחנו עובדה", אמר לי יום אחד חן. ישבתי משום מה בחדרו. זה היה מצב לא אופייני. החברותיות היציבה שלו הסוותה ריחוק קריר, שמנע את הגישה אליו שלא בענייני עבודה. לעיתים הוא היה יוזם קרבה, אבל אז חשתי שהוא כמו המלך באגדה (או נכון יותר: במגילה), שקודם מושיט את שרביטו, ורק אז מותר לגשת אליו.

בועז היה יוצא מהכלל לגביו. אבל בועז היה יוצא מהכלל לגבי כולם. בכל אופן, באותו אחר צהריים עברתי ליד חדרו, פתוח הדלת, והוא הזמין אותי להיכנס. הבטתי בשעוני, ולא שמעתי צליל התנגדות מתוך המחוגים, אז נכנסתי. הייתה לו הבעה של "הבה נתקשקש".

"הבה", השבתי לו בהבעה דומה, והתיישבתי.

"מה קורה"? הוא שאל אותי.

"מה קורה"? השבתי לו, חשה ששאלתו היא יותר בגדר משפט פתיחה מאשר התעניינות אמיתית בשלומי. הוא חייך אלי, חיוך שתפקד כתאורה שהאירה מהזוויות המחמיאות את הבמה שהייתה חן בכבודו ובעצמו. במה שכללה את ההצגה ואת השחקן הראשי. לא יכול להיות שחיוך אחד פשוט משפיע ככה על כולנו, תהיתי, והחזרתי לו אחד משלי.

"שום דבר מיוחד", הוא ענה, והשתעשע בהפרחת חץ כושלת אל לוח המטרה שעל הקיר מולו. אני משעממת אותו, חשבתי. אז למה הוא הזמין אותי?

"ובכל זאת"? שאלתי. הטלפון צלצל, ושמענו את גיתית מזכירת המערכת שואלת אם להעביר לו שיחה. הוא לקח אליו את השפופרת, שאל מי זה, ואמר: "תגידי לו שאני באמצע ישיבה חשובה".

"את שמה לב למה שקורה"? הוא שאל אותי.

"למה אתה מתכוון"? עניתי, יגעה מעט מהמשחקים האלה, אבל גם דרוכה, חשה בהתקרבות הפואנטה.

"תיראי", הוא הושיט לי קלסר. פתחתי. דפדפתי. היינו שם בפנים. מקוטלגים. אייטמים קצרים, מכל מיני עיתונים. אנחנו היינו הנושא – בווריאציות משתנות. נכון, בדרך כלל ירדו עלינו. לעגו לנו, אבל היו גם כמה יוצאים מהכלל שהתייחסו ברצינות לנושאים שניסינו להעלות על סדר היום. "זה לא משנה", אמר חן, כשגילה תוך כדי מעקב אחר הבעות פניי, את שפתיי מתכווצות בזעף לנוכח אזכור בוטה במיוחד. "את מבינה? אנחנו עובדה".

"לא"! סירבתי להיכנע לו, לוותר ולהעריץ את מסקנותיו. "אם היינו עובדה, לא היית כל כך מתרגש מזה. מציין את זה. מתעד את זה בצורה כל כך מסודרת ומרשימה – ותרשה לי להחמיא לך על זה. אתה מבין, אם היינו עובדה, זה היה מובן מאליו. לא משהו שצריך בכלל לדבר עליו".

"צריך"! הוא התעקש, אבל הבחנתי בסדק מסוים בקולו, דבר ששימח אותי – כי הוא היה אדם לא סדיק.

"זה נחמד התיעוד הזה", אמרתי. לא רציתי לרפות את ידיו, למרות הביקורת, וגם חששתי לאבד את ערוץ ההידברות החדש הזה.

"גם את יכולה לעשות כזה. איך הולך לך"?

"הולך"! הפגנתי ביטחון מתוך האינטואיציה שאין לגלות חולשה ליד חן. "ואצלך"?

הוא רק חייך, מנענע בראשו כאילו תמה על השאלה. איך יכול בכלל להיות אחרת מטוב.

לא אמרתי לו את דעתי על התוצר שלו. נושאים ללא רבב – אין ספק כי חן היה חיה פוליטית נעדרת ספקות, אבל הביצוע היה כושל, ואם לא הייתי טרודה במוסף שלי – הייתי מסתערת על המוסף שלו ועושה לו הגהות, תחביב מוזר שלי, קליל ומדויק כפיצוח גרעינים.

נפרדתי ממנו בחיוך, שהקפדתי על כנותו. בדרך לחדרי ראיתי את אפרים ואת בועז משוחחים בחדר של בועז. אפרים החזיק בידו את השער של החדשות, והביע בקול את התפעלותו מהעיצוב הגרפי. לבועז הייתה הבעת מה–אתה–עושה–מזה–עניין מהולה בהתמוגגות. בועז קרץ לי, כאילו יש לשנינו סוד שאפרים לא יודע. ליד המחשב שלי עוד בהיתי תחת השפעת התהייה המטומטמת אם יש דברים בגו. הטלפון צלצל, חושף מאחוריו את נועם, פרילנסר מוכשר. הוא ביקש לדעת אם יש לו בכלל סיכוי לקבל את הכסף שחייבים לו. נאלצתי להפעיל את האקרובטיות שרכשתי כאן – תערובת של אמפתיה והתחמקות מהתכלס, שהוא כה התחנן אליו.

לעזאזל, חשבתי, על מי אני עובדת ובעצם על מי אני מחפה? אמירת האמת גרמה מיידית לכך שבו במקום הוא ביטל את כתבותיו העקרוניות מאותו רגע ועד לעתיד הקרוב והרחוק. ואני הלוא בניתי על כתבת תחקיר שלו, שכבר הייתה סגורה ורשומה בליינאפ שלי בין חברותיה, שבאותו הרגע נראו לי לפתע מפוקפקות.

כ"ג

רועי עצוב זה משהו שקשה לחוות כי רועי הוא תפארת של אנרגיות בהתהוותן, בהתאחדותן ובהפעלתן, נודפות מתיקות עשייה. גם כשהוא משתהה – לחשוב, לנוח – האוויר שלו רוטט כמו גור פעור עיניים וחם לשון רכה, שלוחה קדימה, להכיל.

ניגשתי אליו. הוא ישב בעמדת הקלדניות, שהייתה נטושה – מה פתאום נטושה עכשיו? מול רועי היה מסך כבוי, והוא בהה. ראשו נשמט מעט, וכך הסקתי שזו לא בהייה חולמנית, אלא עצבונית. "מה קרה, ילד"?

"כלום".

"ללכת"? הוא לא ענה.

"מה רע בכתבה שלי על נוער השכונות"? הוא הוביל פתאום קדימה זרם מילים, כשכבר ויתרתי על דיאלוג איתו, ורק ישבתי לצדו, מפגינה הזדהות.

"מה פתאום רעה? כתבה מצוינת", השבתי, ונזכרתי שאני באמת אמורה לערוך אותה.

"אפרים לא חושב ככה", הוא אמר.

"מה זה קשור לאפרים"? לא הבנתי.

הוא לקח אותה, ערך אותה, שינה לי דברים".

"מה"? נדהמתי. "אני הולכת אליו. זה לא התפקיד שלו".

"חכי", הוא ביקש. "את מחמיצה את הנקודה. לא זה העניין".

"מה העניין? אני לא מבינה".

"אני חושב שזה הנושא שמפריע לו. הוא לא אהב את הנושא".

בעיה דחופה של הגדרת תפקיד ושל סמכויות, חשבתי לעצמי. אני מוכרחה לדבר עם אפרים על ההתערבות הלא נחוצה שלו, אבל מעבר לזה – להקשיב לרועי, ולהגיב כבר. "הנושא מצוין. חשוב".

"בטח חשוב", הוא התעודד. "אנחנו הרי צריכים להתעסק בנושאים חברתיים לא פחות מאשר בנושאים פוליטיים".

"אולי אפילו יותר", הנהנתי.

"נכון", הוא חזר מעט למזגו החי, "אפילו בועז חושב ככה, או בכל אופן, היה אמור לחשוב".

"למה אתה מתכוון"?

"לא יודע".

"רועי", נזפתי בו. הרגשתי ששנינו עולים על משהו, שאפילו רועי, שכיוון אליו, לא ממש הבין אותו. אני מוכרחה לעזור לזה לעלות. "ניסית לדבר עם בועז על זה"?

"אין טעם", הוא אמר. "הוא יעשה מה שאפרים יגיד".

"אתה בסדר"? מצאתי את עצמי צועקת. "מה קורה לך? אתה יודע מי זה בועז"?

"כן", הוא אמר, "ואני גם יודע מי זה אפרים".

"על מה אתה מדבר"? ניסיתי לשלוט בקול שלי, שקיבל זוויות חדות, לא הולמות אותי.

"איפה את חיה"? הוא כעס. "את מנותקת, או מה"?

"אבל היררכית", ניסיתי, והוא קטע אותי – "איזה היררכית. בועז יעשה מה שאפרים יגיד. נקודה. הוא יגבה אותו. נקודה. למה? – לא יודע".

"לא מתאים לו", אמרתי בשקט, והוא הביט בי כאילו שאמרתי משהו אווילי. ואולי באמת אמרתי משהו אווילי, חשבתי, כשראיתי את הבעת פניו, שהצביעה על השלמה עם חוסר אונים.

רציתי להמשיך להתעמק בזה עם רועי, אבל גם פחדתי לחשוף את בורותי. איך הוא כינה אותי? מנותקת. "ניסית לדבר על זה עם אפרים"? שאלתי במקום זה.

"מה פתאום. הוא לא מבין בכתיבה".

"אני הולכת אליו", אמרתי. "ואל תדאג. העניין לא הסתיים".

"אני לא דואג, אני עצוב", הוא רטן, אבל ראיתי שהמסך שמולו מתחיל להתמלא באותות גרפיים.

לא הלכתי לאפרים. רציתי להתעמק בזה. תחילה ביני לבין עצמי, ואחר כך עם עוד מישהו. אולי נעמה.

"למה אין אף אחד במערכת"? רטן דני כשעברתי לידו.

"מה זאת אומרת אין אף אחד"? שאלתי אותו. לרגע לא הייתי בטוחה שהוא מדבר אלי. הוא היה מוקף בטלפונים סלולריים ואלחוטיים, וגם ישב ליד טלפון נייח.

"הגיעו פקסים", הוא אמר, "ואין מי שיקליד אותם. אני מדבר עכשיו עם שני כתבים, שרוצים להכתיב לי ידיעות בטלפון, ואין עם מי לדבר. לא אמורות להיות קלדניות בשעה הזאת"?

הבטתי בשעון. "רק אחת עשרה", אמרתי בעצב.

"בבוקר", הוא הבהיר. "אני רוצה שזה יירשם בפרוטוקול".

"כן, בבוקר", חזרתי על דבריו. "אבל מה אתה רוצה מהקלדניות? כשכל הבוסים שלהן מגיעים לא לפני הצהריים, איך אתה מצפה שיהיו להן, וגם למזכירה ולגרפיקאים, נורמות עבודה תקינות"?

"את הבוסית שלהן", הוא אמר, "וגם אני".

"כן", המשכתי, "וגם נעמה".

"נו"? הוא התריס.

"כנראה שאנחנו בדרג זוטר".

"אנחנו עורכים", הוא כעס. "כל אחד מאיתנו עורך חוברת שלמה, שיוצאת פעם בשבוע. כל שבוע".

"עורכים של מה"? כעסתי. "עורכים של בדיחה לא מקצועית. המילה עיתון באה מהמילה עת. זמן. ופה – לזמן אין ערך. הכל מתחיל באיחור, ומסתיים, בקושי, ברגע האחרון. אין תכנון לטווח ארוך ואין"…

"מה אמרת על תכנון לטווח הארוך"? הוא קטע אותי.

"זה לא משהו שאתה מרגיש", הסברתי, "כי אתה מתעסק בחדשות. בדברים מיידיים".

"איך את מסבירה את מה שקורה פה"? הוא שאל אותי, מביט ללא הרף בסלולריים שלו, אבל מתאפק.

"האנשים שקובעים פה, הם לא מקצועיים. אין להם ניסיון. הם לא באים מהתחום הזה".

"זה לא מה שהם חושבים", הוא אמר.

"זאת הבעיה", אמרתי.

אותו רגע הגיע אפרים, זחוח, מדיף ניחוח קפה טרי. "מה נשמע"? הוא שאל, מותח באיטיות את המילים. זה – יש לו זמן, חשבתי בכעס, והסתלקתי משם, חוששת שאבטא בקול את מחשבותיי, בטרם יסתדרו בי בצורה ההולמת.

סיפרתי לנעמה על הכתבה של רועי. "לאפרים אין הבנה עיתונאית", היא אמרה בשקט, שאצר זעם כבוש.

"מה הסיפור שלו"?

"את שואלת אותי? את הרי יודעת את זה יותר טוב ממני. מה יש כאן לא להבין? את הכרת אותו מההתחלה. כשהוא היה ילד. כשהכל התחיל. ילד ממשפחה של רבנים. כולם טפטפו לו שהוא ממשפחה חשובה. שהוא חכם. הוא אהב ללמוד תורה. הוא היה טוב בזה".

"עד כאן הכל בסדר גמור".

"כן", היא הסכימה. "בסדר גמור. טוב ויפה. הוא באמת היה טוב בזה. ואת יודעת מה? – הוא גם היה טוב בללמד אחרים תורה. הוא קידם ילדים אחרים, ואחר כך אנשים מבוגרים – כשהוא כבר היה מבוגר. זה היה רשמי. הוא היה מורה. ר"מ בישיבה. הוא התקדם. הוא אהב את זה. הוא היה טוב בזה. הוא היה אמור להיות ראש ישיבה. להקים ישיבה בעצמו. זה היה בטח הייעוד שלו".

"ומה השתבש"? הדברים של נעמה היו הגיוניים. היא סיפרה אותם בקול משכנע ומסתורי של מספרת אגדות.

"הוא בטח שמע תשבחות מאנשים, שאמרו לו כמה שהוא מוצלח. ואז הוא התחיל להאמין שהוא מוצלח באופן אבסולוטי. בכל התחומים. אז הוא אמר: אני כול–יכול. בכל דבר אני אצליח. אני יודע את הכל. מה בא לי לעשות? אה! אני יודע! להיות עורך של עיתון. אז יאללה. אני אקים לי אחד כזה, וקדימה".

"הי. את נסחפת. את קצת מגזימה, את יודעת".

"במה בדיוק אני מגזימה, גל"?

"הוא הקים עיתון מתוך אידיאלים. נו. אני לא צריכה לספר לך את כל הסיפור. היה חשוב שיהיה בארץ עיתון ימני. הוא הגה את הרעיון".

"נכון", היא אמרה, "וזה יפה מאוד מצדו, אבל איש חזון הוא לא בהכרח איש ביצוע".

"ויש עוד משהו שמופרך בתיאוריה שלך", הגברתי את קולי.

"מה"?

"הוא לא העורך של העיתון".

"הא"! היא קראה בדרמטיות, ולא יספה.

"יש משהו שכולם יודעים פה ורק אני לא"?

"לא חושבת. זאת סתם אינטואיציה שאני לא רוצה להתחייב עליה".

"למה את מתכוונת"?

"נחיה ונראה", היא אמרה לי בטון של שורה תחתונה.

***

נכנסתי למערכת מהורהרת ולא ממוקדת. השעה עשר בבוקר, וזירת הקרב נטושה כמעט כליל מחיילים. ביצעתי ספירת מלאי. נעמה, כמובן, הייתה בעמדתה, מצייתת כרגיל למוסר עבודה נוקשה במיוחד, שהיא התעקשה לכנותו נורמה מובנת מאליה. גם גיתית מזכירת המערכת הייתה שם. וזהו, כך חשבתי, והתיישבתי על כיסאי. אחר כך קמתי. לעזאזל, אני צריכה גרפיקאית, וחדר הגרפיקה בטוח נטוש. מה יש? עשר ורבע לא שעה יפה לעבודה? בכל זאת הלכתי לשם, משלה את עצמי שאולי, בהשראת החדר, אמצא לבדי את הפתרון לבעיית הפרופורציות, שהטרידה אותי בעימוד של הכתבה על אמנות מגויסת. כתבה שנזקקתי לה בעיקר בגלל הצילומים ופחות בגלל הטקסט.

בועז ישב שם. "טללי ראשו כמיני בחורות, קווצותיו תלתלים שחורות" – נזכרתי בשיר הכבוד, "אנעים זמירות" של שבת בבוקר בבית הכנסת. הוא היה מלך, שחלש על ממלכת המקינטוש. ממלכת המק השתרעה לפניו כמו אדמה שמביטה באיכר מלמטה למעלה. הוא הבחין בנוכחותי, אך לא יצר איתי קשר, אלא המשיך במה שנראה כמו בהייה אל המסך, אך ידיו הבוטשות בעכבר הוכיחו כי אין זה כך. "סגולתו תהי נא בידו עטרת וצבי מלוכה צבי תפארת" – המשיך להתנגן בי המזמור. חשבתי פתאום על הניגוד בין השיר בעל המילים המליציות והמסובכות ובין העובדה שהוא מושר בקול ילדותי, לעיתים צווחני ומזייף, לפי המנהג לכבד ילד, ולא חזן מבוגר, בזימור השיר.

"בועז"?

"גל"?

"אתה עסוק"?

"כן".

"טוב, קיבלתי את מלכותיותו הסמכותית, ולא התייעצתי איתו.

כ"ד

"בואו, ישיבת מערכת", אמר בועז. הוא היה חולה, ולכן פגיע. זה לא היה אופייני לו. דמותו כמו במבי פצוע, וחשתי כלפיו חמלה. ולא רק אני הרגשתי צורך לגונן עליו. כשהוא השתעל בפעם הראשונה המבטים של הנוכחים הצתבטו וניסו לרכך לו את הסבל הבנאלי של ההצטננות. כעסתי על עצמי שלא היה לי אומץ להציע לו כוס תה. חששתי להיחשד בחנפנות. חן הקדים את כולנו בהבעת האכפתיות הפומבית. "אתה בטוח שאתה בסדר"? הוא שאל כהמשך אפשרי לשיחה שהתקיימה קודם ביניהם. בועז לא ענה, אבל הנהן.

"אתה לא חייב להיות כאן", אמר אפרים.

"אתה טועה", ענה לו בועז בצלילות מוגבלת, "אבל אני ממש חייב".

"מה עשינו"? התחצף רועי.

"שאני אעבור עמוד– עמוד"? שאל בועז, ונראה מאושש מעט, עד השיעול הבא.

"עדיף שתדבר רק על הדברים העקרוניים", הציע חן.

"התחלתי כעורך הגרפי של העיתון, ועכשיו אני העורך הראשי. ההבנה שלי בגרפיקה לא פוטרת אתכם מערנות לגבי העיצוב. אני מודה שיש לי פחות זמן להתעמק בזה, אבל עדיין מדובר במשהו חשוב. עקרוני. לא פחות מהתוכן. כל מה שאני מבקש זה שתעזרו לי. שיהיה ברור – אני לא פוטר את עצמי מאחריות. אבל אני מבקש שתגלו אכפתיות, ואם אפשר – אפילו הבנה, גם בתחום הזה. יהיה נחמד אם תשימו לב לטעויות של גרפיקאים. הם לא מרוכזים בזמן האחרון. דיברתי איתם. אבל גם אם הכל בסדר איתם, התפקיד שלכם זה לראות גם את ההצלחות שלהם. לתת להם מילה טובה על רעיון יצירתי. ולשים לב. לשים לב לפרטים הקטנים. כשעושים הגהות, חן, צריך לבדוק שהטקסט מיושר, לא רק שגיאות דפוס", סיים בועז את המונולוג, ואני תהיתי אם חן בכלל עושה הגהות כלשהן.

הצצתי בשעון, דבר שיצר תגובת שרשרת זהה. "אה, עוד משהו", הוסיף בועז. "אתם יודעים שאני לא אוהב זרי דפנה, וכאלה. מצד שני, אני לא רוצה להסתיר מכם מידע. אז ככה: אנחנו לא רעים".

"אולי לא תדבר בקודים", ביקש רועי.

"אתה צודק", אמר בועז, וראיתי שהוא מת ללכת הביתה, "אני פשוט שומע מחמאות עלינו. אני לא מדבר על מתנחלים – הוא צחקק, "אני מדבר על הברנז'ה, על קולגות מעיתונים אחרים. חברים שלי. ושהשתן לא יעלה לכם לראש. אין לכם מושג כמה שאנחנו בהתחלה".

"דווקא יש לנו", אמרתי בשקט, ובועז נעץ בי מבט לא אוהב.

"שיהיה לכם יום נעים", הוא קם, והתנדנד בחן. חן שם ידו על מצחו, ובועז שרצה אינסטינקטיבית להתנגד, ויתר, והניח לו להתרשם ולחלוק איתנו בקול את הדיאגנוזה. "יש לך חום".

"אני יודע".

"שנמשיך את הישיבה בלעדיך"? שאל אפרים.

"איך שאתם רוצים, זה לא ממש אכפת לי".

"אתה מסוגל לנהוג"? דאג רועי, ובועז אמר: "סליחה שאני לא מנשק אותך, חמוד".

"הי, למה כולם הולכים"? התלונן אפרים.

"כי הישיבה הסתיימה", אמרה נעמה כבר עמוק בתוך החדר שלי. דני, שראה עיתון על שולחני, נכנס להציץ בו תוך שהוא ממלמל "מרק חם הייתי נותן לו", ונעמה ואני חייכנו זו לזו.

רק שבועז לא חזר לאיתנו. הוא נעדר שלושה ימים, חזר – נראה כרגיל מלבד חיוורון מוזר, שייפה אותו, ושוב נעלם. יכולנו לתפקד בלעדיו. כבר פעלנו בתוך דפוסי עבודה מסודרים, שלמעשה הוא זה שיצר את המסגרת שלהם. יכולנו לתפקד בלעדיו, אבל חסרונו הורגש. התגעגענו. חלמנו לבקר אותו, אבל בועז מנע בעקשנות כל חשיפה, מכניסה לטריטוריה שלו ועד להיווכחות אפשרית בחולשתו.

מי שנראה חזק באותם ימים היה אפרים. נעמה, כרגיל, ניסחה את מחשבותיי בקול כשאמרה: "תגידי גל, הוא לא נהנה מהמצב הזה"?

"איזה מצב"? היתממתי כדי לבדוק בצורה מסודרת את התזה שלי.

"את עושה ממני צחוק? אפרים עליז במיוחד בימים האלה שבועז לא נמצא. הוא היחידי ששמח כאן".

"טוב, זו לא חוכמה, הוא המחליף שלו".

"תדברי בשקט", הזהירה נעמה, "שהשתן לא יעלה לו לראש".

"מאוחר מדי", אמר חן, ותהיתי מאיזה שלב הוא צותת.

"למה אתה מתכוון"? שאלתי.

"לזה שהוא מתערב לי בעבודה".

"הוא אמור לעשות את זה, לא"? שאלה נעמה, "הרי גם בועז עושה את זה".

"בועז זה בועז".

"אז אתה סתם לא אוהב את אפרים", אמרתי.

"לא זה העניין", הוא נמנע מלהכחיש, "אפרים לא מבין בדברים האלה. לא יעזור שום דבר. ואם לא הייתי עוצר אותו, היו קורות כאן פשלות מקצועיות מבישות. ודרך אגב, גל, תתכונני שהוא יתערב גם אצלך".

"אצלי אף אחד לא מתערב", התייהרתי. "אפילו בועז – רק נותן עצות. שאני מאמצת, אגב, כי הן מצוינות".

"את חושבת שהוא היה אצלו בבית"? שאלה אותי אחר כך נעמה.

"אין לי ספק בזה", אמרתי לה, מתאמצת לנטרל את הקנאה.

אפרים ניסה לארגן ישיבות מערכת, מדרבן אותנו להיכנס לחדר הגדול בהתלהבות, שקיווה לשווא שהיא מדבקת. אנחנו נכנסנו בהבעה של חוסר ברירה, מרגישים שכל שיתוף פעולה הוא בעצם בגידה בבועז, אך גם משתעממים ממה שהיה עבורנו בדרך כלל הווי טוב של סיעור מוחות אמיתי.

בועז הגיח מדי פעם, מחלים לאיטו, אך נראה כמי שאיבד עניין. אנחנו, לעומת זאת, בכל גיחה כזאת הברקנו את קירות המערכת בחיוכינו המשולהבים. תדלקנו את ישותנו הצמאה, והמשכנו הלאה, מאוששים גם לאחר לכתו.

"מה קורה עם בועז"? שאלתי את חן, שמשך בכתפו, ובזאת סיים את העניין.

"אולי הוא מצא עבודה חדשה"? תהה רועי, ונהדף ממבט הבוז שהטיחה בו נעמה.

אפרים התנהג כאילו שאינו מבחין בתופעות הללו. ואולי באמת לא הבחין. הוא התלבט בקול אם לקבל קרדיט כתוב כעורך העיתון בפעמים שבועז נעדר. בסופו של דבר, הוא השאיר את הקרדיט של בועז, ותרץ את זה בכך שצריך לשמור על אחידות ואי אפשר שבכל פעם יהיה כתוב עורך אחר.

ישיבות המערכת פחתו עד שהפכו לנדירות. אולי אפרים לא היה מסוגל לארגן אותן, שלא לומר להנהיג אותן. אולי הפריעה לו הביקורת שזרמה בהן, ושנותבה בעיקר אליו.

העבודה המשיכה לזרום ללא עיכובים מיוחדים. גיליון ועוד גיליון וכן הלאה – יצאו מבלי לעשות עניין מעצמם, מעבים את הרצף. בועז, לעומת זאת, היה האדם הכי לא רציף שהכרתי. בכל פעם שהגיע למערכת, קרן כמו כוכב רוק מהאור שאנחנו עצמנו החזרנו לו. כבר לא ידעתי מי מזין את מי, ובסופו של דבר כבר פחות עניין אותי להתעמק בזה. הייתי עסוקה בעבודה שריתקה אותי ושימחה אותי יותר ויותר.

יום אחד, כשעברתי ליד החדר של אפרים, ראיתי שהמוסף שלי מונח בידיו והוא מתעמק בו. "הכל בסדר"? הפתעתי אותו, והוא ענה: "באמת תיכנסי אלי".

נכנסתי. "הגיליון הזה ספרותי מדי", הוא אמר בטון נוזף.

"הגיליון הזה הוא גיליון חגיגי – ראש השנה".

"כן, גיליון חג, אבל למה יש בו סיפורים ושירים"?

הבטתי בו כאילו היה טעות הגהה. "כי זה יפה. כי זה חגיגי. כי ככה מקובל גם בעיתונים אחרים. אפשר לקרוא לזה, אם תרצה, מדיניות חגים".

"אבל לא כל הקוראים אוהבים את זה", הוא פסק, "ספרות זה משעמם".

"לא הייתה לך מורה טובה לספרות", אמרתי במקום להגיד לו "אתה משעמם".

"אני לא מבין מה זה רלוונטי. לא כולם ספרותיים כמוך".

"אני לא מתיימרת להיות ספרותית, ומה הקשר בכלל? בחגים מצפים ליותר רוחניות, שאר רוח, אני לא מבינה למה אני בכלל צריכה להסביר את זה. תפתח כל עיתון"…

"אנחנו זה לא כל עיתון".

יצאתי משם עצובה. חבל שבועז לא כאן, חשבתי. הוא היה מבין. ישבתי בכוך שלי וניסיתי להקשיב למנגינה של הכתבה שניסיתי לערוך. פתאום ידעתי שאני מקשיבה לקול של שריקה – מאיפה אני מכירה אותה ושמחה לקראתה? חשתי בבירור בשינוי – רעש טוב, שמרצד בכל המערכת. זה היה בועז – חד עיתוי, נוצץ תזמון. כן, גם מסריח ממקריות.

בינתיים הוא היה עמוק–עמוק בלב הקונצנזוס, כלומר בעיצומה של שיחה, שקצותיה – תחילתה וסופה – היו מטושטשים ובלתי נראים. לא נעדר משם איש מגברי המערכת. להתפרץ לשם? אמצא לי כבר זמן פרטי איתו, הבטחתי לעצמי. מופעלת מהחלטות שנבצר ממני להשתתף בקביעתן, אך מחויבת בקיומן, נופפתי לשלום בעצב לעצמי כשהתברר לי שאני עושה רונדלים סביב החדר של חן – מוקד ההתרחשות.

הלכתי למטבח להכין לי משהו לשתות. ומי היה שם? "שלום גל", הוא חייך ללא רבב.

"שלום בועז" – לא היה טעם להיראות מופתעת. הוא בחש את המשקה שלו בהדגשה קולנית – הכפית נהדפה שוב ושוב בין דפנות הזכוכית של הספל הפשוט. הייתי אמורה להגיב בחיוך, ונעתרתי. קיבלתי כאישור את צחוקו.

"מה שלומך"? שאלתי בכנות.

"בסדר. איך את"?

"בסדר".

"בועז" – חצי גוף שלו כבר היה מחוץ למטבח. הוא הכניס את עצמו לשם בחזרה. במלואו. היה לו מבט ממוקד ונקי עד כדי כך שנרעדתי – כלומר התעשתי, הרעידה לא הבשילה.

"כן"?

"יש לך זמן? כמה דקות"?

"האמת היא שאני כבר לא פה", הוא אמר, מבטו מאבד ממיקודו ומתעכר מרגע לרגע. "אבל את יכולה, אם את רוצה, ללוות אותי".

שתקנו במדרגות. "זה בקשר לאפרים", כל חוסר הביטחון שלי התגלם בהיסוס שבו הגיתי את המילים. למה כל כך קשה לחשוף דברים עקרוניים? בועז לא סייע לי בשאלות מכוונות או בדיבוב מיטיב. אבל היה ברור לשנינו שהוא מקשיב. המשכתי לחפור – לא ידעתי איזה בור זה, אבל זאת הייתה התחושה הפיזית שלי. "איך היה המוסף של ראש השנה"? שאלתי אותו.

"התרשמתי לטובה", הוא דיבר במינימליסטיות – מנוגדת למזגו, אך זהה לעקרונותיו המקצועיים הגרפיים.

עמדנו בפתח המערכת. חשתי בנוכחות המכונית שלו ולכן לא הרשתי לעצמי לחוות במלואה את ההנאה מהמחמאה המקצועית. "אפרים לא אהב את זה. הוא נזף בי".

"באמת"? – חלק קטן ממהותו גילה עניין קצר.

"כן. הוא חשב שזה ספרותי מדי".

"מה שנכון – נכון", הוא חייך באיפוק.

הוא מיהר – מיהרתי להרגיע את עצמי. השיחה נכפתה עליו – לא שאפשר באמת לכפות משהו על בועז. אני רציתי רק שני דברים – הכרה וגיבוי. מדוע זה כל כך קשה? הרי אני צודקת.

"מה יהיה"? ניסיתי כיוון אחר. "הרי מדובר בחוסר הבנה מקצועי, לא? אתה חייב להסכים איתי".

"אני לא חייב כלום", הוא הבהיר. עכשיו כבר היה קצר רוח בגלוי. הנה הוא מוצא סוף–סוף תירוץ לסיים את השיחה הזו וללכת.

"ולמה בכלל הוא מתערב לי בעבודה"?

"אכפת לך שנתחיל להתקדם לאוטו שלי"? הוא הרגיש שהבטתי בעיניו בעיתוי הלא נכון, מבחינתו, בדיוק כשריצד שם ספק נבוך ועצבני. הלכנו בשתיקה עד למכוניתו. כשהגענו, הוא נשען עליה ונכנס לעיניי. רגע לפני כן הבחנתי שמתחיל להחשיך. ברגע הבא כבר לא ראיתי כלום ונזקקתי לסיוע חושים אחרים כדי להבין את המציאות.

"תרשי לי להדליף לך משהו לא רשמי", הוא אמר, מסרב לסייע לי בהשהיה לצורך הכנה נפשית וממשיך מיד: "אני עוזב". הפעם הוא כבר השתהה.

כל כך הרבה שאלות. באיזו מהן להתחיל? "לא נכון", הכחשתי.

"כן נכון", הוא צחק.

"אבל למה"? קולי היתמר, באופן לא רצוני, לגבהים ילדותיים.

"אין לי זמן עכשיו, וזה גם לא רלוונטי", הוא שלף גומי מעוצב ואסף את שערו לקוקו. "מה שכן רלוונטי לגבייך זה שאפרים מחליף אותי".

"אפרים יהיה העורך"? בהיתי בקוקו שלו.

"כן" – הוא פרם את הקוקו.

רציתי לבקש ממנו שלא יעשה את זה. להילחם – עליו, לא בו. להבהיר עד כמה נוכחותו הכרחית – מקצועית ואישית. גם נעלבתי. איך הוא יכול לעזוב אותי, אותנו. הוא כבר לא אוהב אותנו? ומה יהיה איתנו? איך נסתדר בלעדיו? אבל מצד שני, חשתי שלא מגיעות לו המחשבות האלה. ריח בוטה של אגואיסטיות בועזית הסמיך את האוויר שבינינו.

נלחמתי בתחושת הכעס כדי להגיד משהו לפרוטוקול – שנוכחותו המופשטת ודאית לי. הרי כל מעשה ומילה מתועדים בו ולכן צריך להקפיד על איזונו ועדכונו של פרוטוקול חיינו. "אל תעשה את זה".

"חן חן" – הוא פירש את זה כמחמאה ואני הרגשתי כמו ילדה שמעריצה את המדריך שלה בתנועת הנוער.

הוא נכנס לרכב שלו. "ביי" – הוא פתח את החלון ונופף לי.

"מתי אתה עוזב"?

"לא יודע" – הוא התניע את האוטו.

טיפסתי בכבדות על המדרגות.

כ"ה

כשנכנסתי לכוך, מצאתי את רועי על הכיסא שלי, ליד המחשב שלי. אמרתי היי מופתע.

"אהלן", ענה בלי להסביר.

"מה העניינים"?

"חשבתי לקבל השראה מהמקום שלך, אבל אם את צריכה אותו"…

"השראה"?

"הדבר הזה שנחמד לפגוש אותו כשכותבים? שנעים לכתוב איתו כי"…

"אני יודעת מה זו השראה", איבדתי סבלנות, "אבל אצלי בחדר? מעניין. אולי תספר לי על זה. אולי תדאג שהיא תבוא לבקר כאן בתדירות יותר משמעותית? עושה רושם שאתה והיא, יש ביניכם דיבור".

"מוכנה להירגע"? – רק עכשיו הבנתי בוודאות שמצב רוחו רע.

הסתכלנו אחד בעיני השני. רועי לא היה קרוב אלי במיוחד, אבל ידענו ששנינו חוזים מראש את התפתחות הדיאלוג בינינו. אולי זה בגלל יכולת הכתיבה שלנו. בכל אופן, מאחר שעמדתי להעניק לו את המקום שלי – כיסא ושטח, ללא הגבלת זמן, הוא היה אמור בתמורה לספר לי מה מעיק עליו. אבל הוא בטח יעדיף לוותר על כל העניין, וללכת.

אלא אם כן, אצליח לשכנע אותו להישאר. וזאת המשימה שלי. "אפרים", קראתי בקול מנצח.

רועי חייך אלי בהשתאות.

"דבר כבר", האצתי בו, "מה הוא עשה לך"?

"לי? זה בעיקר לנעמה", הוא נהנה מההפתעה שנכתבה על פניי.

"נעמה"? איפה היא באמת? שחזרתי במהירות אירועים ופרשנויות. הרי הכל התחיל כמעט הרגע. איחרתי למערכת. תכננתי לעשות סבב של שלום–מה–נשמע שנעמה אמורה לככב בו, וזהו. רק שברגע שנכנסתי להניח את התיק, נתקלתי באורח הלא צפוי הזה.

"אז ככה" – רועי חזר לעצמו – "כשנכנסתי הבוקר לחדר שלי ושל נעמה, קרה לי מה שקרה לך איתי – מישהו ישב על הכיסא שלי, מול נעמה. זה היה אפרים. הוא בילגן לי ניירות על השולחן שלי. לפני שצרחתי עליו, ראיתי שנעמה הולכת לבכות. הרגשתי שאני מפריע לאפרים בנוכחותי, שהוא היה באמצע משהו, אבל לא היה אכפת לי. הרי זה החדר שלי והמקום שלי. הוא התפתל על הכיסא שלי, ואז אמר משהו כמו: טוב, נעמה, כמו שאת מבינה, יש במערכת הזו בעיה קשה של פרטיות. אפילו אני כעורך לא יכול לטפל בזה. מה אפשר לעשות. תתפלאי, אבל אני לא כל יכול"…

"אני באמת מתפלאת"- קטעתי את רועי.

"טוב, אז הוא, אוף – בלבלת אותי. אז הוא אמר רק: אני מקווה שלא פגעתי בך. שיהיה לך יום טוב. ואז הוא יצא מהחדר, מחייך אלי, משום מה. נעמה חיכתה רגע, ואז הלכה לכיוון הדלת. לא אפשרתי לה לצאת. זה היה אכזרי מצדי – כי היא בטח חיפשה מקום להתבודד – אבל הרגשתי שנעשה כאן עוול, וכתחקירן, כזה שהמקצוע שלו לחשוף עוולות ושחיתויות – הייתי חייב לשמוע את גרסתה".

"וחוץ מזה, אתה אוהב אותה".

"חשבתי שתגידי: וחוץ מזה אתה סקרן"…

"נו, אז מה היה"?

"אז היא אמרה לי שהיו לו תלונות. ושהוא השפיל אותה. ושאם התלונות היו מקצועיות – אז היא הייתה לוקחת אותן לתשומת לבה. אבל במקרה הזה הוא פשוט העלה נושאים מופרכים לגמרי".

"מה למשל"?

"האמת? אני אפילו לא בטוח ששאלתי אותה. אבל אני מאמין לה. ברור שהיא צודקת. ובקשר להשפלה, את זה היא דווקא סיפרה לי. היצור הזה ביקש ממנה שכל טלפון שהיא הולכת לעשות במסגרת ההפקה, כל דיבור עם כתב – שתדווח לו על זה קודם. שזה יעבור דרכו. הוא רוצה לדעת הכל. היינו בהלם. זה הרי לא ייתכן. הוא מתייחס אליה כמו אל תינוקת. שלא לדבר על כך שזה פוגע בעבודה. הגענו למסקנה שהוא צריך שליטה. אולי הוא פוחד שמאחורי הגב שלו עושים כל מיני דברים".

"אתה נורמלי"? הזדעקתי. "איזה מאחורי הגב? הרי כל מה שאנחנו עושים זה פשוט לעבוד. להוציא עיתון. אין לנו זמן לדברים אחרים, וגם אין לנו עניין בדברים אחרים".

"אבל למה את בכלל מסבירה לי. וחוץ מזה, היום זאת נעמה ומחר זה אני. מי יודע איך הוא יפגע בי".

"רק דבר אחד אני עוד לא מבינה".

"כן"?

"מה אתה עושה במקום שלי".

"אה. זה. פשוט, רציתי לעדכן אותך מיד כשאת מגיעה, בתור החברה הכי טובה שלה. אולי תיקחי אותה לאיזה מקום – לשתות שוקו או משהו"?

"אתה זהב. רוצה לבוא איתנו"?

"לא חושב. זאת אמורה להיות שיחת בנות כזאת, לא"?

"כן, כנראה".

"מותק, אני בדרך" – התקשרתי אליה בטלפון הפנימי. "רועי סיפר לי. תני לי חצי שעה. את תהיי בסדר עד אז"?

"בטח", היא אמרה, ונשמעה די מעודדת. עבודה של רועי.

ישבנו עם השוקו, זה היה רעיון טוב.

"היית מאמינה"? סערה נעמה, "הוא דיבר איתי על פסיקים".

"פסיקים"?

"זה התחיל בזה שהוא נכנס לחדר בזמן שעבדתי. בהתחלה הוא לא אמר מילה. אפילו לא שלום. הוא פשוט נעמד מאחוריי והסתכל על המסך, תוך כדי שערכתי. את יודעת שזה סיוט לעבוד כשמסתכלים עלייך וכאילו בודקים אותך. ואז הוא שאל אותי: מה את עושה? זה היה נשמע מעליב. מה אני כבר עושה? משחקת? כאילו שהוא תפס אותי על חם באמצע משחק מחשב, או משהו. בכל אופן, אמרתי לו שאני עורכת כתבה.

כן, הוא אמר. אבל איזו כתבה? – גם זה עצבן אותי. אז שאלתי אותו: מה זה משנה?

אל"ף – אני סקרן, הוא אמר. ובי"ת – זה ועוד איך משנה. מי אמר שצריך לערוך דווקא את הכתבה הזו? אולי צריך לערוך כתבה אחרת?

הייתי בהלם. בכל זאת הצלחתי לענות לו: אתה רומז שאני לא יודעת את העבודה שלי? הרי חוץ מזה שאני עורכת לשונית, אני גם מפיקה. אני יודעת טוב מאוד איזה כתבות נמצאות במערכת, לאיזה מוסף, באיזה מצב הן, מה צריך לעשות איתן, ומתי.

ואז הוא אמר לי: את שוכחת שאני העורך. אני צריך לדעת בכל רגע נתון מה קורה ואיך זה מתבצע. במסגרת התפקיד שלי אני אמור לקבוע את סדרי העדיפויות, ובכלל לא ברור לי על סמך מה את עובדת ואיך בדיוק את מחליטה מה לעשות ומתי.

אני מוכרחה לומר לך, גל, שבשלב הזה כבר התקשיתי לדבר מרוב הלם. מה שהצלחתי להגיד זה רק: סליחה, אבל אתה לא העורך הראשון כאן. לפניך היה עורך שקבע את הנהלים של העבודה. הוא גרם לזה שכל אחד ידע מה התפקיד שלו. במשך הזמן הגענו לרמה מקצועית שבה כולנו ידענו את העבודה בלי שום צורך לשאול כל הזמן מה לעשות. אתה רוצה להגיד לי שבועז לא ידע את העבודה?

חשבתי שבשאלה הזאת אני אזעזע אותו. יש דברים שפשוט אי אפשר להתווכח איתם, ולבועז היו הישגים מוכחים, אבל את חושבת שזה סתם לו את הפה? להיפך. הוא רק התחמם.

"יש לי חילוקי דעות מקצועיים עם בועז. הדרך שלו לא תמיד נראתה לי. הדרך שלי היא שונה".

"דרך"? קטעתי את נעמה. מזמן כבר התקשיתי לשלוט בעצמי, ודווקא במשפט הזה התפוצצתי. זה היה אקראי לגמרי. יכולתי להתפרץ בכל משפט אחר. "לאיש הזה אין שום דרך. שום כיוון. הכל קורה באקראיות מוחלטת – במקרה שקורה בכלל משהו".

"הי, שתלטנית, זה הסיפור שלי! בכל אופן, הוא אמר לי: ואנחנו עדיין לא ליבנו את הסמכויות שלך כמפיקה. על סמך מה את מתקשרת לאנשים ומפעילה אותם?

זה היה מעליב לענות לו בכלל על זה. אבל לא הייתה ברירה. אמרתי לו שעל סמך מה שאני שומעת מהעורכים. התלבטתי אם לספר לו על חופש הפעולה שאתם נותנים לי, שזה מוביל אצלי לראש גדול, דבר שאני מבינה שרצוי פה במקום הזה. אף פעם לא היו עלי תלונות" – בקטע הזה היא נשברה והתחילה לבכות.

"תלונות"? – חיבקתי אותה. "את חירשת? את לא שומעת את המחמאות שלנו? הרי רק בגללך אנחנו מצליחים בכלל לבצע את העבודה שלנו".

"כן", היא אמרה, והמשיכה: "הוא אמר שהוא שומע שאני נותנת הוראות לגיתית. כמזכירת המערכת היא כפופה אלי בלבד, הוא אמר, ולכן רק אני אתן לה הוראות. אם את רוצה להפעיל אותה, תני לי את רשימת המטלות, ואם אני אאשר אותן – אני כבר אעביר לה בעצמי".

"נראה לי שהוא התבלבל בין מזכירת מערכת למזכירה אישית" – השתחלתי לתוך הרווח שנוצר בדבריה.

"רועי אומר שהוא פשוט רוצה לעשות הפרד ומשול. בעיקר משול. הוא מרגיש מאוים. אין לי מושג ממה. לך יש"?

"אני חושבת שהוא מרגיש מאוים מכאלה שיודעים את העבודה. בניגוד אליו".

"כן", היא שקעה לרגע בהרהורים, אבל מיד התעוררה: "עוד לא סיפרתי לך על הפסיקים".

"נכון.

"אז ככה: הוא אמר לי שעכשיו הוא צריך לדבר איתי על העבודה שלי כעורכת לשונית. הוא קרא דברים שכתבתי, ויש לו חילוקי דעות מקצועיים".

"חילוקי דעות מקצועיים", זה בכלל לא המקצוע שלו. מה הוא מבין בזה"?

"אז זה בדיוק העניין. הוא אמר לי שעל סמך מה שהוא למד בשיעורי הלשון בישיבה"…

ושוב קטעתי אותה. "אולי הוא יגיד לרופא שעל סמך מה שהוא למד בכימיה, אסור לו לתת את התרופה הזאת"?

"ברור. וגם כל מי שמבין בלשון יודע שהקשר שיש בין מה שלומדים בבית הספר למה שנכון – הוא מקרי במקרה הטוב".

"במקרה הטוב", חזרתי על דבריה.

"כן. וכאן הוא פשוט נכנס לתוך הטקסט שלי במחשב ושאל: למה פה פסיק? הפסיק הזה הוא מיותר לגמרי. ופה דווקא צריך להוסיף פסיק. למה לא הוספת? שכחת?

עניתי לו שלא שכחתי. שפשוט לא צריך כאן. שאלתי אותו אם הוא רוצה הסבר. התכוונתי דווקא להוכיח לו. אבל אז הוא אמר שזה לא ממש מעניין אותו. הוא עוד הספיק להגיד שאין צורך באות ו"ו במילה בוקר. אמרתי לו שככה זה לפי כללי הכתיב המלא. שאלתי אותו אם הוא רוצה שאנשים יחשבו שזה בקר. ואז הוא התחכם ואמר שאם ככה, אז הם יכולים לחשוב שמדובר בבוקר – קאובוי. הוא היה מאוד מרוצה מעצמו".

"מה קרה לך"? נזפתי בה. "תמיד הוא מרוצה מעצמו. את הרי הסבת את תשומת לבי לעניין הזה ישר בהתחלה".

היא צחקה קצרות. "זהו. מתישהו רועי נכנס ונראה המום. באיזשהו שלב הרי אפרים גם ישב על הכיסא שלו. אני יודעת שרועי היה מאוד לחוץ. הייתה לו הרבה עבודה, ואפרים הפריע לו. בכל אופן, את יודעת מה הכי פגע בי בכל השיחה הזאת? – וזאת שאלה קשה כי הרבה עלבונות מתחרים ביניהם על המקום הראשון".

"והתשובה"?

כשהוא אמר לי: אני מקווה שלא פגעתי בך. שיהיה לך יום טוב. הרי זה היה כל כך ברור שהוא פגע בי, וגם אם הוא לא התכוון, אי אפשר היה לפספס את זה שנפגעתי, והכאילו ברכה הזאת: שיהיה לך יום טוב. הרי זה נשמע אצלו כמו קללה. כמו מישהו שאוכל משהו ואז מישהו אחר אומר לו במקום בתיאבון: שייתקע לך בגרון".

***

מבחינת אפרים, העובדה שנעמה, רועי וחן לא היו – הייתה שעת כושר. והוא ניצל אותה. ברור שזה היה מתוכנן. מצד שני, לייחס לאפרים יכולת תכנון לטווח הארוך זו הייתה מחמאה מופרזת, שקשה היה לבסס וקל להפריך. בכל אופן, רק אני נשארתי לבדי. הוא חשב שאני חלשה לבד. אולי הוא צדק. נעמה הייתה חולה. לרוב היא הייתה מגיעה בכל זאת במצבים כאלה, אבל הפעם היא נשברה אחרי יומיים. באופן טבעי החלפתי אותה. אף אחד לא היה צריך להחליט על זה רשמית. לכן הייתי עסוקה אף יותר מתמיד, ואל השטח הזה נכנס משה.

רועי היה בשטח – אותה הוויה שבה מתגלמים חומרי הגלם, שהופכים לכתבות. חן – לא יאומן – לחן היה פרויקט לא קשור לעבודה, אבל קשור לבועז. לא היה לי מושג בפרטים, אבל ידעתי שהלוקיישן הוא אילת. כנראה משהו מטעם איזו חברת הפקות. הרבה כסף. הלוואי עלי.

הקלות הזו שבה הוא השתחרר ממטלותיו השוטפות – טוב, היה לי הרבה מה ללמוד ממנו על חוצפה. הקנאה דובבה את מחשבותיי. די ריחמתי על עצמי כשמשה נכנס אלי לחדר ואמר: "נעים מאוד, קוראים לי משה".

"נעים מאוד. אני גל", אמרתי. ואחרי כמה שניות התברר לי שאם לא אגיד משהו, השתיקה המוזרה שהתחילה להתקבע – תהפוך כאן להתנחלות של קבע.

הוא באמת נראה כמו מתנחל. מהזן הסטריאוטיפי – זקן, ציציות מונחות ברישול חסר חן על חולצה משובצת, כיפה סרוגה ענקית ו"עוצו עצה" בהיכון על השפתיים. במילים אחרות: תעתיק לא מצודד של אפרים. "במה אפשר לעזור לך"? שאלתי בתימהון.

"אפרים אמר לי שתלמדי אותי את העבודה".

"מה"?

"אפרים אמר"…

"כן", קטעתי אותו, "השמיעה שלי בסדר. אני רק לא מבינה".

"אני לא מבין מה את לא מבינה".

הופה. זו לא הייתה היתממות. זאת הייתה יהירות. מאובחנת על סמך טון הדיבור האיטי ובעיקר החיוך הקטן הזה – של הכרה בערך בעליו תוך המעטה בערך הניצבת מולו. לקחת את זה אישית או להרחיב את זה למין הנשי כולו? אפשרות סבירה על רקע שוביניסטיות לא מתוחכמת המאפיינת את הטיפוס הזה.

כל התשובות נכונות – שמעתי בתוכי פעמון מצלצל במנגינת שעשועון טלוויזיוני לא מתוחכם במיוחד.

"מה אני לא מבינה"? חזרתי אחריו. מה באמת אני לא מבינה מלבד את הכל?

הוא חייך, ואני תהיתי אם זה אותו חיוך ממקודם או אולי חיוך חדש. לא היה לי כוח, לא היה לי חשק ולא הייתה לי סבלנות. "תשמע", אמרתי, "אני לא רוצה חס וחלילה להיות גסת רוח או חסרת סבלנות. אבל אם לא תסביר לי את עצמך, אני אאלץ לא להתייחס אליך. אתה מבין, זה עיתון כאן, ויש הרבה עבודה. בעצם, אני ממש בלחץ. גם חסרים פה אנשים"…

"בשביל זה אני כאן", הוא קטע אותי, "בשביל לעזור לך".

"לעזור לי"? התבלבלתי.

"כן", הוא אמר, צובר ביטחון ממבוכתי.

"סליחה"? – טרם חזרתי לאיתני.

"אני יודע שאת בלחץ. אפרים אמר לי. אני יודע שחסרים כאן כמה אנשים. אז את יכולה להפעיל אותי. להשתמש בי. פשוט תגידי לי מה לעשות".

"מה זאת אומרת להגיד לך מה לעשות. זאת עבודה שצריך לדעת אותה".

"מה יש פה לדעת? פשוט תסבירי לי מה לעשות. את יודעת, אני לא מטומטם".

"לא אמרתי שאתה מטומטם, רק שזאת עבודה, מקצוע" – זה היה כל כך אבסורדי עד שהתקשיתי להסביר את המובן מאליו.

"מה מקצוע"? הוא אמר כשראה שאני לא מתכוונת להמשיך את המשפט. "הנה, למשל, אני לא מורה. אין לי תעודת הוראה. לא למדתי את המקצוע הזה. ולפני כמה ימים באיזה בית ספר ביקשו ממני להחליף מורה שהיה חסר באיזה כיתה. אז נכנסתי לכיתה. לא עשיתי מזה עניין. כיתה של מופרעים. ובלי שום אקדמיה שמקדמיה השתלטתי עליהם ולימדתי אותם. הם לא רצו לתת לי ללכת. הם אמרו לי שחבל שהמורה שלהם צריך לחזור. ופה? מה זה פה בסך הכל? עיתון? מה, אנחנו ילדים קטנים? פשוט תגידי לי מה צריך לעשות. אם צריך לכתוב, אני אכתוב. אם צריך לערוך, אני אערוך".

"אתה יודע בכלל לכתוב"?

"אם את דווקא רוצה לדעת, אני יודע לכתוב טוב מאוד. אני אפילו משורר. אם יש לך איזה עמוד מיותר שאת לא יודעת איך למלא – תוך שנייה אני רושם לך שיר. על מה שאת רוצה".

"זה לא הולך ככה. אני צריכה לפני כן לראות דברים שכתבת. אבל זה לא משנה. לא חסרות לי כתבות. כל החומר כבר כאן. אני פשוט צריכה לשבת ולערוך ותודה רבה, אני מסתדרת. אני לא צריכה עזרה".

"אני חושב שאת כן צריכה עזרה בעריכה".

"תשמע", איבדתי את סבלנותי. "גם אם הייתי צריכה עזרה, והייתי רואה עבודות קודמות שלך בעריכה, שאני לא מאמינה שיש לך, כי אתה נראה לי חסר ניסיון בזה, בכל אופן, גם אם הייתי מתרשמת לטובה מהעריכה שלך – בכל מקרה הייתי צריכה עכשיו לשבת איתך ולהסביר לך את צורת העבודה אצלנו ואת הכללים. ואחר כך הייתי צריכה לעבור על העבודה שלך – ואין לי זמן. פשוט אין לי זמן לזה. לא היום. אז בהזדמנות, אם יהיה לי זמן, אני אשמח לשבת איתך, אבל כמו שכבר אמרתי – צר לי. הגעת בזמן לא מתאים".

"תיראי", הוא אמר, "אני נמצא כאן לא על דעת עצמי. אפרים שלח אותי אלייך".

"אז תמסור בבקשה לאפרים תודה בשמי, ותגיד לו שאני מוסרת שאני מסתדרת".

"את בטוחה"? – זו הייתה מעידה מבחינתו. שאלה שהיה בה משהו מתחנן, ילדותי בסירובו להפסיד.

"כן, אני בטוחה".

הוא יצא מהחדר ואני הרגשתי מובסת ותשושה מאנרגיות מבוזבזות. התקשיתי להתרכז בעבודה בגלל תחושת התקוממות ממשהו שלהתעמק בו היה מותרות כרגע. אני מוכרחה לדבר על זה עם אפרים, חשבתי, ותוך כדי כך שמעתי צלצול עצבני מהטלפון הפנימי. זה היה אפרים. "את יכולה להיכנס אלי"?

"זה דחוף? יש לי מלא עבודה".

"על זה בדיוק רציתי לדבר איתך", הוא הרים את קולו באופן מעליב.

"אני נכנסת", מיהרתי אל חדרו.

"ההתנהגות שלך לא מקובלת עלי", הוא פתח.

"אז אפשר לומר שאנחנו תיקו", עניתי לו, מעדנת בקושי את העלבון הגלוי.

"לא. אנחנו לא תיקו, ולעולם לא נהיה. תכניסי לך לראש שאת ואני אף פעם לא נהיה במצב שווה. אני העורך. אני המנהל. אני הבוס שלך. אני קובע ואת מבצעת".

השתתקתי נדהמת.

"אני מביא לכאן מישהו לעזור לך, כי שנינו יודעים שאת בלחץ וספק אם תצליחי להתמודד, וככה את זורקת אותו"?

"ספק אם אני אצליח להתמודד"? כעסתי. "מה אתה יודע בכלל עלי? אם אתה חושב ככה, אז ברור שאתה לא מכיר אותי. ואני חושבת שזה גם מראה משהו עליך, אבל לא זה העניין. אין לי שום כוונה סתם לקנטר. הנקודה היא שאם אתה באמת רוצה לעזור לי – שאני בספק כי הרגע הודית שאתה פשוט לא מכיר ביכולות שלי ולא סומך עלי – אבל נניח שהיית רוצה לעזור לי, אז כמובן שדבר ראשון היית צריך לשאול אותי למה אני זקוקה. להתייעץ איתי. ולא להנחית עלי מישהו לא מנוסה, שעוד צריך ללמד אותו את העבודה. זה הרי דורש זמן, וזמן זה דבר שאין לי (אז תסלח לי, יש לי עבודה – הייתי אמורה להשלים את המשפט, ולהסתלק מהחדר, אבל לא הצלחתי, אולי בגלל תחושת כבוד בסיסית שחשתי, בניגוד לרצוני, כלפי אדם מבוגר ממני – רק בשנתיים–שלוש, לעזאזל – ובעמדה גבוהה ממני בהיררכיה).

"תיראי", הוא אמר, "משה פה, ומשה הוא עובדה. יש לי עניין לקדם אותו. הוא בחור מאוד מוכשר, וזה שלא הצלחת להבחין בגדולתו, זה קודם כל מראה עלייך. הוא ישתלב כאן בתפקידי עריכה בכירים ביותר. ברגע שייגמר הלחץ שלך השבוע, אנחנו נשב שלושתנו ונקבע תוכנית עבודה. עכשיו את יכולה ללכת. כמו שאמרת, יש לך הרבה עבודה".

***

מתי יהיה לי אוטו? איך זה שעד עכשיו אין לי? – היו אלה מחשבות מוצ"ש שגרתיות, שנהגו להיחשב ליד השער של היישוב, ברוטינת הציפייה לטרמפים.

ושוב אני כאן. כבר לא גרה אצל ההורים. אבל עדיין מקפידה להגיע אליהם בסופי שבוע.

ואחר כך צריך לחזור. מוצאי שבת. לחזור אל השבוע החדש. כל מה שנצבר להיות חלק אהוד ונחשב מהחיים האלה בתל אביב, עד לשבת – שהודפת לאחור. ואחר כך צריך להתרגל מחדש. זה מתחיל בחושך. כמו אולפניסטית נלהבת, כמו בת שירות לאומי בוערת, כמו סטודנטית נסערת – רק שאני אחרי כל אלה, ושנות העשרים אוזלות ממני.

ואני עומדת בשער היישוב. ואני לא היחידה. איתי עומדים בחבורות – תינוקות שהכרתי וגדלו. ועכשיו הם בני ישיבות ואולפניסטיות, חיילים ובנות שירות לאומי, תלמידי ישיבות גבוהות וסטודנטיות. וכולנו בכמיהה העצבנית לצאת החוצה. להתקדם בנסיעה. אם לא אל היעד, אז לפחות אל חלקיק דרך. אחר כך עוד קצת. עד שנגיע.

ואז אני נוזפת בעצמי על שותפות הגורל הזו איתם. מה לי ולהם. אני כבר גדולה. כלומר מבוגרת. וההנצחה הזו של השוויון איתם מרעידה בי יבבות פנימיות שאני דוחקת אותן אל העומק וחוששת מבצבוצן.

מכונית מתקרבת. אני נדרכת. התלות הזו באנשים זרים מעליבה. אנשי המכונית מסמנים שהם נוסעים בתחומי המועצה האזורית, כלומר לא יוצאים מכאן החוצה. עוד רכב מתקרב. ילדון יהיר מנסה להשתחל פנימה. חצוף. אם יש להם רק מקום אחד – לי יש זכות להיכנס ראשונה. לא בגלל גיל, ותק או מעמד. רק בגלל שהייתי ראשונה. טוב, יש להם שני מקומות. גם אני נכנסת. הם נוסעים לתל אביב.

"את גרה כאן"? הם שואלים. "ההורים שלי". הילדון לא זוכה להשתתף בשיחה.

יש להם כאן בת נשואה ונכדים. הם באו לבקר אותה. קצת פוחדים מהנסיעה הזו. עדיין לא כל כך מכירים את האזור, אבל זו לא סיבה להימנע מביקורים. מה פתאום. חס וחלילה. בשמחה הם מגיעים.

הרדיו פתוח בערוץ 7. יש תוכנית של זמירות חסידיות למוצאי שבת. למה אני כה בזה לתחנה הזו? מדוע סוג המוזיקה הזה מגיר ממני מיצי תיעוב? האם בגלל שהוא מייצג גאוות יחידה מופרזת? אבל פעם נהניתי מתוכניות כאלה וחשתי שהן מבטאות אותי.

"מה את לומדת"?

"מה"? אני שואלת את הנהג.

"באוניברסיטה. את סטודנטית, לא"?

"כבר לא. אני אחרי לימודים".

"מה למדת"? שואלת אשתו בזמן שהוא שואל "אז מה את עושה"?

אני צוחקת. "ספרות. אני עיתונאית".

"באיזה עיתון"?

"קול הזמן".

"באמת? קול הזמן? זה העיתון היחידי שאנחנו מכניסים הביתה! בלי כל הלכלוכים של העיתונים האחרים. גם הבת שלנו ובעלה קוראים אותו. בכל זאת, יש להם ילדים קטנים בבית, אז הם לא יכולים לדפדף בתמונות לא צנועות שיש בעיתונים אחרים".

"כן", אני מהנהנת לאישה.

"מה את עושה בעיתון"? שואל האיש. "כתבת"?

"עורכת" – אני עדיין לאקונית.

"את העורכת של העיתון"? הוא נדרך.

"לא של כל העיתון. של המוסף".

"באמת"? מתמוגגת האישה. אנחנו כל הזמן רבים על החלק הזה. כל השבוע אני מחכה לו. הוא מעניין. ישר כוח. איך קוראים לך"?

"גל. גל אבן".

"כן", מאשר האיש. "אני זוכר את השם שלך משם. את גם כותבת לפעמים כתבות, לא"?

"רק לפעמים", אני אומרת בצער.

"עיתון כל כך חשוב", אומר האיש. "בהתחלה קנינו אותו רק בגלל אידיאולוגיה, הרי צריך לחזק את הימין. זאת מלחמה. אבל מהר מאוד גילינו שזה גם עיתון מעניין. ואשתי לא מגזימה, אנחנו באמת רבים עליו לפעמים".

אי שם באמצע השיחה הזו כבר חיבבתי אותם. מה אנשים מרחבי הארץ יודעים על האנשים האלה? כמה יודעים שהם גרים בכל מיני מקומות פשוט כי הבית שלהם נמצא שם. מקומות שנויים במחלוקת, אבל הם לא גרים בהם כהפגנה או כפרובוקציה. הם פשוט חיים שם באופן טבעי ובנאלי.

ויש להם הורים במקומות אחרים. וההורים האלה נוסעים למקומות לא מוכרים להם, פשוט בשביל לבקר את הילדים שלהם. לפגוש את הנכדים.

והם שרים עם הרדיו את השירים שלהם, שלא כולם מכירים, ושרים את השירים שכולם מכירים. ההורים שלהם והאחים שלהם והחברים שלהם – באים אליהם לשבת, וחוזרים לבתיהם במוצאי שבת. ואוספים אל מכוניותיהם טרמפיסטים שלומדים או עובדים או חיילים – מחוץ ליישוב, או כמוני, שעזבו אותו ובאים בשבתות לבקר את ההורים שלהם.

ברדיו התייצב שיר שהחזיר אותי לסעודה השלישית באולפנא, כשהשבת מתחילה להשלים בעצב עם הכורח להסתלק, ואנחנו, נתינותיה, כבר מתגעגעות אליה, אפילו שהיא עדיין איתנו. שרות לה שירים נוגים לרפד את הפרידה. שירים קורעי נפשות, שזורים במתיקות עדינה המרמזת על הפגישה המחודשת, בעוד פחות משבוע. שרתי בשקט עם הרדיו שבמכונית והתגעגעתי אל השבתות ואל החברות שלי. לא ידעתי אלו שבתות ואלו חברות.

הלילה החשיך את המסגרות של המשבצות. יכולתי כבר לחוש בנוכחות של תל אביב. צריך שהאנשים בארץ ידעו על התום. תום פרובינציאלי של אנשים, שבלי לשגות בהכללה, הם הגונים וישרים. אנשים מן היישוב. בסדר. טובים. לא יותר מאחרים, אבל גם לא פחות.

"לאיפה אתם צריכים"? שאל הנהג אותי ואת הטרמפיסט הנוסף.

"לאן אתם מגיעים"? ביררתי.

"תכף אנחנו פונים ימינה", אמרה אשתו.

"אז אני ארד כאן. זה בסדר"?

"כן. אני מקווה שאני יכול לעצור פה. מה איתך בחור"?

"אני אמשיך איתכם".

"תודה", אמרתי להם.

"אין בעד מה. שבוע טוב ובהצלחה", הם אמרו לי כשירדתי.

בהצלחה על מה? תהיתי, אבל גם ידעתי שזה איחול אופייני. ואיכשהו, תמיד הוא גם מתאים.

***

"גל, צאי החוצה מהר", קראה לי נעמה.

"מה קרה"? מיהרתי החוצה.

"תעזרי לי, צריך למצוא תעסוקה למשה".

"משה? זה לא זה ש"…

"בדיוק. עכשיו אפרים מתלבש עלי בעניין של משה. אני לא יודעת איך לצאת מזה. יש לך רעיון"?

"זה לא פייר. משה אמור לעזור לנו. זה הרעיון המקורי. אבל הוא בעצם נטל, שצריך למצוא לו תעסוקה כדי שלא ישתעמם. הפכנו לשירות התעסוקה. אולי שרועי יעשה לו הפעלות"?

נעמה צחקה, ועצרה את עצמה: "רגע. זה לא מצחיק. אני באמת צריכה להפעיל אותו במשהו".

"אולי שיעזור לך בטלפונים"?

"את לא רצינית", היא התקוממה. "קודם כל, הוא גרוע בזה. הקול שלו ממש לא ייצוגי. אבל לא זה העניין".

"אז מה העניין"?

"הוא לא יסכים כי הדברים האלה מתחת לכבודו. כבר ניסיתי קודם ללכת איתו בכיוון הזה. את יודעת מה הוא אמר לי? לא באתי לכאן בשביל להיות פקידה".

"אז שיעשה הגהות. נעבור עליו אחר כך".

"אז מה הטעם? זה רק יעכב את העבודה. אין לי כוח לעבוד כל הלילה".

"אין ברירה. אפרים ביקש שנעסיק אותו. מי יודע, אולי זה ישעמם אותו או שהוא יתעייף".

משה לא התעייף ולא השתעמם. הוא התלהב במרץ. בשלוש דקות עשה עבודה של עשרים דקות. נעמה הביאה לי כתבות מעומדות ועליהן מתנוססות הערותיו. לא סימוני טעויות ותיקונים, אלא: "כותרת לא טובה", "פיסקה משעממת", "נושא לא רלוונטי", וכולי.

"הוא לא יודע מה זה הגהות", אמרתי לה, "ובעצם זאת לא אשמתו ולא צריך לבוא אליו בטענות. אבל הפעם זאת לא בעיה שלך. חן צריך לטפל בזה. זה החלק שלו".

"אמרתי לחן, אבל כשהראיתי לו את מה שהראיתי לך, הוא צחק".

"הוא לא קולט שמשה בעצם מבקר את העבודה שלו ומטיל ספק במקצועיות שלו כעורך"?

"זה כנראה עניין של ביטחון עצמי. חן משועשע ממשה. הוא לא מרגיש שום איום".

"טוב, זאת בעיה שלו. לא שלנו".

ראיתי את הנורות האדומות שלה ובדקתי את שלי. האם צריך לייחס חשיבות לכל סימן אזהרה? יש גם אזעקות שווא. ליתר ביטחון עברתי ליד החדר של חן. הוא דיבר בטלפון, וכשהבחין בי, חייך ונופף לי. הוא לא נראה מודאג. מצד שני: אם הוא היה מוטרד ממשהו, האם היה משתף אותי?

***

"מה את עושה בחנוכה"? שאלתי את נעמה. היא לא ענתה כי ידעה שזה רק משפט פתיחה, אז המשכתי. סיפרתי לה על המסיבה.

"את צריכה לדעת מה את רוצה", הגיבה נעמה לבלילה הלא מגובשת שתיארתי לה.

"אני רוצה להגיע למה שהיינו פעם. להזכיר לעצמנו. את הרוח הזו. אם נהיה שם, נוכל להמשיך את הכיוון הזה".

"דברים השתנו".

"כן".

"לא כל השינויים הם לרעה, את יודעת".

שתקתי.

"אבל מסיבה זה בכל מקרה כיף. הזדמנות לקצת חג".

"בדיוק. חג".

"מתי"?

הבאתי לוח שנה. "צריך יום שיתאים לכולם, כזה שלא סוגרים בו אף חלק".

החלטנו על יום שלישי – יום שהוא רווח פתוח לפני הלחצים של האקטואליה ואחרי הלחצים של התרבות–בידור–פנאי. "שנחכה לישיבת המערכת"? שאלה נעמה במבט הרפתקני.

"לא, נשלח אימיילים כבר עכשיו".

רבע שעה אחר כך התאלתרה בחדרי מסיבת עיתונאים, כלומר מסיבה (קולה ועוגיות שהביא חן ועליצות תוצרת רועי) עם עיתונאים (חן ורועי בתוספת דני, נעמה ואני).

"צריך לקרוא לאפרים, זה לא יפה", אמר רועי.

באותו רגע אפרים נכנס לחדרי. "מה החגיגה הזאת"? הוא דחף ידיים לשקית העוגיות.

"זה פיילוט למסיבה של חנוכה", הסביר רועי.

"מי מארגן"? שאל אפרים.

"הבנות", הטעים חן.

"מה, נשיר שירי חנוכה ונאכל סופגניות"?

"אפשר להיות יותר יצירתיים", אמרתי בשקט.

"לא יודע", אמר אפרים, "דווקא רעיון בסדר, אבל אני לא רואה שאנחנו כבר סגורים עם רעיונות לגיליון של חנוכה".

"מה הקשר"? התפלא רועי.

"הקשר הוא שצריך להשקיע את הרעיונות היצירתיים קודם כל בעיתון, ורק אחר כך אפשר להתפנות לגיבוש חברתי. אתם בטח גם תבקשו לזה תקציב, ושיהיה לכם ברור – הקופה ריקה".

"כאילו שלא ידענו", רטן דני.

"טוב, נראה", אמר אפרים. "לי, בכל אופן, יש עבודה עכשיו, אז אני עוזב את ההתקהלות הזאת".

"בכל אופן, זה בחנוכה, יום שלישי, ואתה מוזמן", אמרתי.

"אני אחשוב על זה", הוא יצא מהחדר.

"ראית באיזה בוז הוא דיבר אלייך"? שאל אותי חן.

"באמת? קיוויתי שזה רק נדמה לי".

נשארנו שוב לבד, נעמה ואני. "אל תגידי לי שהלכה לך המוטיבציה", היא אמרה.

"מה פתאום, הוא לא ישבור אותי".

"והוא"? – ידה הצביעה על משה שחלף על פנינו.

"אוף".

"את רואה"?

"ועדיין, שום דבר לא ישבור אותי".

נעמה יצאה ואני ניסיתי להזכיר לעצמי מי אני ולאן מועדות פניי. אם אפרים כה חזק עד שהוא מצליח לערער אותי, אולי בכל זאת יש לו כוח. ואולי הוא רק מפיק רע מהמקום שבו נפגשים יהירותו וחוסר הביטחון שלי.

בציבור שלנו, אפרים היה אוטוריטה. סמכות להיוועץ בה. על סמך מה? ניסיתי להיזכר.

הוא היה באמצע תהליך. של עלייה. זאת הייתה הדרך שלו. לא התקדמות במישור, כמונו, אלא עלייה לגובה. הוא למד. הוא ידע ממה לשאוב. מקורות המים היו נהירים לו. הוא שתה מהם בצמא. הוא באמת היה צמא. אחרי ששתה הוא הביט סביב ורצה להרוות אחרים. לאט, אבל בהתמדה, הוא מילא בעצמו כדי חרס במים, ואחר כך הביא מהם לאנשים. הם שתו והביטו בו בתודה. אחר כך ביקשו ממנו בביישנות שישקה אותם שוב. שילמד אותם להשקות את עצמם.

הוא חייך אליהם והם חייכו אליו. סביבם ריחפו בנעימות פסוקים לצלילי קולות דפדוף במקורות. אין ספק. זה היה המקום שלו. זאת הייתה האמנות שלו – אמנות הלימוד.

אז מה קרה? ואיך זה קרה? מה גרם לו להפסיק באמצע את הדרך למעלה, ולבחור בדרך אחרת, מישורית, שהוא לא ראה בה אף באר?

אולי הוא אהב את הנוף. נמאס לו מהנוף הישן. אבל זה לא היה רק נוף חדש. זה היה אקלים אחר לגמרי. הוא לבש בגדי קיץ בערבות של שלג. הוא היה תייר בּוּּר, אך לא נכלם. מתעקש ללכת מהר, אולי כדי לחמם את עצמו, וכושל בהליכה לא מיומנת. לא מיומנת בתנאים האלה. אבל למה? המשכתי לא להבין. הוא לא נראה שוחר הרפתקאות ונכסף לשינויים. הוא היה מגושם, שמדמה את הליכתו לקלילה ואת הסתרבלותו לזרימה שוטפת.

והכי מוזר זה שהוא לא לבד. יש עוד אנשים שהולכים כאן. בינו לבינם אין קשר, אבל הוא מתעקש ליצור את הזיקה. רוצה ללכת איתם. לא ללכת איתם, להשיג אותם.

הם לא נראים מסורבלים. יש להם מגפיים. הם יושבים בנחת במזחלת שלג, שלוקחת אותם ממקום למקום. הוא רואה את המזחלת, נכנס בלי הזמנה. "תפנו לי מקום", הוא נדחק וכמעט מעיף מישהו החוצה. צפוף. המזחלת בקושי זזה. "מה קורה"? הוא שואל בעליזות. "לא זזים. הרכב לא משומן"?

"יותר מדי אנשים", עונה לו מישהו בשקט.

"זה לא בסדר. אי אפשר להתקדם ככה", הוא רוטן. "אז שמישהו יצא החוצה".

"רעיון טוב", אומרים בעדינות יושבי המזחלת. הם רומזים לו. הוא לא נרמז. לבסוף אומר מישהו מתוכם: "מי שהגיע אחרון, שייצא בבקשה".

הוא לא יוצא. הוא לא מתכוון לצאת. מה פתאום. "אני הכי חשוב פה", הוא אומר. "לא כדאי שאצא מכאן. רק בזכותי נגיע".

האנשים שותקים מתדהמה. המזחלת עדיין תקועה. והוא – מצב רוחו נהיה עליז יותר ויותר.

"אתה יודע בכלל את הדרך"? שואל אותו מישהו.

"אתה יודע בכלל מי אני"? הוא עונה.

"מי אתה"?

"מי אני, אתה שואל? השאלה הזו רק מעידה עליך, והאמן לי, דברים רעים. אני המלמד הידוע, ושמי יצא למרחוק. הלימוד הוא המיומנות שלי. הלימוד, המלומדות והידע".

כאן מתערב מישהו אחר מבין היושבים במזחלת: "אם אתה אכן מלומד ויודע, אולי תראה לנו את הדרך".

"הדרך ארוכה וקשה, אך בעזרת ה' נגיע".

"אל תישא את שם ה' לשווא", אומר לו מישהו, ומישהו אחר מוסיף: "את הדרך! פיזית, טכנית. אתה לא רואה שאנחנו תקועים? תקועים בגללך. יש לך את היכולת לחלץ אותנו"?

"בוודאי שיש לי את היכולת. אני רק צריך להתרכז מבחינה רוחנית. יש לי יכולות גדולות. לא שמעתם עלי"?

"שמענו", עונה מישהו, "שמענו דברים טובים. למען האמת, עלה בדעתי לא פעם להגיע אל הטריטוריה שלך ולבקש ממך הדרכה בנתיבים שאתה בקיא בהם. אבל כאן יש נתיבים אחרים".

"מי שחכם – חכם בכל התחומים", קוטע אותו הפולש.

אני חושבת שהם עוד שם. שאנחנו כאן. המזחלת נעה קלושות. צפוף בה ולא טוב. לא רואים לאן נוסעים. ולא מגיעים. איך הסכימו יושביה לתת לאדם הזר להובילם? – אנחנו זזים, הוא מתרברב, אתם רואים? עובדה שאנחנו זזים.

"איזה ערך יש לתזוזה? – המחשבות שלי מכאיבות לי. האם אנחנו באמת זקוקים לתזוזה כהוכחה לקיום שלנו? אבל מה היא מעניקה לנו אם היא לא מקדמת אותנו. מחלת ים אפשר לקבל ממנה. ולהקיא.

ולמה הסכימו? ולמה הסכמנו? האם נחלשנו? – אז מה ההיגיון? במצב כזה עלינו להתחזק, ולא למסור את עצמנו בידי אדם שישאיר את החולשה.

אולי קיווינו לסעד רוחני מהאיש ששמו נקשר ברוח?

רוח במובן של רהב, אני נשברת סופית. לא רואה כוונה טובה או יכולת כלשהי לקדם. המחשבות הללו לא יעזרו. הוא השתלט עלינו. רגע, התברר לי משהו, הוא לא יכול לבד. מישהו, לפחות מישהו אחד, סייע לו. כי הרי הוא לא מכיר את הקודים. מלכתחילה הוא לא הכיר. מישהו היה צריך לסובב עבורו את המפתח לדלת שלנו.

אבל מי זה? כשאדע את התשובה לכך, אראה בו את האחראי לכל המחדלים שלנו. לכל הרוח הרעה. לכל חוסר ההתרוממות. הוא יהיה האשם בכך. הוא ולא אפרים.

***

"גל", נשמעה צהלתו למרחוק. ההברה האחת והיחידה שהכילה את שמי הייתה בפיו כמו תרועת מלחמה של כלי נגינה עתיק.

"בועז"? היססתי תוך כדי שאני משגרת אליו מבט להקיף את כל–כולו.

"שמעתי שאת מארגנת מסיבת חנוכה".

"כן"? ככה מתגשמות מחשבות והופכות לעובדות. החומרים הנדרשים: הכרה בועזית. חוסר השקט שלי מבפנים רמז כי טרם התבררו סוגיות כמו מצב רוחו, למשל.

"אז מתי זה יוצא"? הוא שואל – נראה שברצינות.

אני מחליטה להתחצף אליו: "מי אמר שאתה מוזמן"?

הוא צוחק. צחוק ארוך, מעוטר בהנעת ראשו – בלט של שיער. לרגע אני מאמינה לו, אבל מיד מבינה סופית – הוא עצוב. אולי אפילו מדוכא. הניקיון המתמיד שלו חיוור ודהוי. הוא קלוש, רק שיערו נוכח כאן. מה הוא עושה פה בעצם?

הוא נעלם בטרם שיגרתי אליו מבט עבה במיוחד, מבושם מהוקרה כלשהי. אנחנו נפגשים שוב, במקרה, כנראה, כעבור חצי שעה במסדרון. הוא אומר לי באדישות דרמטית: "נו, גל, משהו בהתגייסות שלך השתבש".

"למה אתה מתכוון, בועז"?

העיניים שלו. זה לא העיניים. כל הגוף סיביר. "מספרים לי".

"מספרים לך מה"? אני מזדעקת בלי שליטה.

"סתם, סתם עבדתי עלייך", הוא אומר בחוסר עניין, אך לא בחוסר כוונה.

"בועז"!

"תני לי ללכת" – אני חוסמת אותו במסדרון.

"לא, אני לא נותנת לך".

שנינו שותקים. יחסי הכוחות שלנו ברורים. הוא מחייך חיוך שמבהיר לי את מעמדי בהיררכיה, בעיקר הגופנית. "חזרנו לגן, גל"?

"אתה לא עבדת עלי, ואני צריכה לדעת".

"אני צריכה לדעת"! הוא מחקה אותי בהפרזה – לא אסלח לו על זה לעולם, אבל כבר לא אתחנן.

בתגובה לשתיקתי הוא משליך עלי פירור. בעצם, מקרר למחוץ אותי הוא זורק עלי, ממלכה אוצרת קור שמוחצת אותי בפתאומיותה. "האם אני טועה לחלוטין אם אומר שיש לך בעיה לקבל את המרות של אפרים"?

"אתה לא מבין כלום".

"אני מבין. את יודעת שגם אם אני לא כאן – אני מעודכן".

כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו באותו הרגע הוא: הי, יצא לו חרוז.

הוא רואה שאני מחייכת, ומניד בראשו כאומר: זה לא ילך. פתאום הוא גם אומר באמת: "זה לא ילך", ומרחיב: "העיתון לא ילך בלי שיתוף פעולה".

"העיתון לא ילך בלי שהוא יתנהל במקצועיות, אבל בטח לא מעניין אותך לשמוע את ההסברים שלי בעניין הזה".

"את לא יודעת כמה שאת צודקת".

"אני יודעת".

"מתי המסיבה"?

"ביום שלישי". עכשיו כבר ברור לי שזה הוא. בועז הוא היישות שעליה מוטלת כל האשמה. ומכאן ואילך צצות שאלות נוספות, אבל אין טעם לשאול אותן כל עוד אין לי הוכחה.

פיניתי לו את המסדרון. הוא עבר בו בלי להוסיף מילה, גם לא שלום, כשעזב את המערכת בפתאומיות שבה הופיע. "בועז היה כאן", אמרה לי נעמה. היא נראתה כמו תמונה דהויה, שריפאו אותה – עברו עליה בעדינות בצבעים חדשים, וחידשו אותה. לרגע קינאתי בה ורציתי להיות במצבה. נוכחותו של בועז עדיין היטיבה איתה.

"כן, אני יודעת", אמרתי לה. האמנם כה הזדקנתי בדקות האחרונות עד כי המילים הנוגעות אליו יוצאות מפי מקומטות?

יצאתי החוצה וחזיתי במכוניתו המתרחקת. קיוויתי שלא הבחין בי בחושך. עישנתי את העשן הדמיוני של מכוניתו, ופלטתי בבחילה את העשן.

חזרתי למערכת. "איפה כולם"? שאלתי את נעמה.

"אפרים מסתגר בחדר שלו וחן נסע עם בועז".

ישבתי מול המחשב. ניסיתי להוציא אותם מהראש שלי ולעבוד. "מסתגר בחדרו", אמרה נעמה, "וחן נסע עם בועז". משה עבר ליד החדר שלי. הוא כל הזמן הסתובב במערכת ונראה לי חורש רע. אני לא פרנואידית, לא הייתה למעשיו שום הצדקה רציונלית. מעולם לא ראיתי אותו עושה מעשה מוגדר. תמיד רק מסתובב בין החדרים או משוחח עם אפרים בקולות נמוכים, שצחוקים קטנים מבצבצים ביניהם כמו עשבים צהובים.

רציתי פתאום תה. הלכתי למטבח. אפרים היה שם. "הכל בסדר"? הוא הביע בי עניין.

"אני חושבת שכן. ואתה"?

"ברוך השם. דיברתי עם בועז. יש לו כמה רעיונות. עיצוביים, אבל לא רק. מעניין לדבר איתו, את יודעת".

הוא נראה עייף ופתאום חשתי רחמים כלפי משבצותיו האפרוריות שהיטשטשו על חולצתו, שהשליכה אפרוריות אל המכנסיים. הבטתי בספל שלו. גם הוא הכין לעצמו תה. מה קורה פה לכולם? נשארתי לרגע עם הרגע הזה. האם נדירותו נבעה מחוסר הנוקשות שתמיד נלוותה לאינטראקציה עם אפרים? ואולי זה היה האזכור של בועז. "בועז" היה שם קוד בין החבר'ה, כמו מסטיק מרצד בין טעמים, אבל אפרים לא השתמש בו, אלא אם כן היה מוכרח.

אפרים לא נראה עדיין כמו מישהו שמסוגל להגיד: בואו נוריד את הפורטרט של בועז (חן צילם אותו). רק ככה אולי נצליח להשתחרר ממנו. ננסח חוקים אחרים. לא. את זה הוא עדיין לא אמר. לא הייתה לו משנה סדורה בתחום העיתונאות. אבל הוא בהחלט רצה לשנות את הכללים שבועז המקצועי עמל עליהם ומראה העיתון הצדיק אותם. שום דבר מכל זה לא ניכר במטבח המערכת, שבועיים לפני חנוכה.

***

ושוב נסיעה אל ההורים בשבת. אני מסתגרת בבית. לא מסתובבת ביישוב שאוצר בתוכו תקופות שאין לי חשק לחזור אליהן. טוב לי בהווה. חצי שעה לפני כניסת שבת איתמר מתקשר אלי. "איתמר", קולי מתרחב אליו, "מה שלומך? לאן נעלמת"?

"הנה, את רואה שלא נעלמתי. אז מה קורה איתך? את עושה עבודה טובה. מתי את מתחתנת"?

"אתה לא פייר. מה אתה מתקשר בזמן שאי אפשר לדבר כמו שצריך? מתי רואים אותך"?

"אני עסוק, את יודעת. תמיד עסוק. אבל התגעגעתי לשמוע את הקול שלך. אולי תבואי אלינו לשבת"?

"בטח. למה לא. בהזדמנות. תגיד, אולי תקפוץ פעם למערכת? הרבה אנשים ישמחו להגיד לך שלום".

"אני לא בטוח שהרבה. טוב, שבת שלום".

"איתמר. יש לי שאלות. אנחנו צריכים להיפגש".

"אבל זה מה שאני כל הזמן אומר. אין דבר. נעשה את זה. נדבר. טוב, להתראות".

"להתראות", אמרתי, וקיבלתי את השבת בנפש מפוזרת ובמוטרדות של ימי חול. אחרי חודשים של שתיקה האיש הזה פורץ אלי דווקא כאשר הוא יודע שלא נוכל לדבר ארוכות. מכאן שלא דיבור הוא העניין. הוא בטח רוצה לרמוז לי משהו. להעביר מסר. להסב את תשומת לבי. אבל כלפי מה?

מה הוא יודע על המתרחש? האם רצה להאזין לנימת קולי? מה גילה לו גון קולי? הרי ניתן היה להסיק ממנו רק דבר אחד: שמחת הפגישה המחודשת, גם אם רק בחשכת הקווים.

נפגשתי איתו במהלך השבוע שנשק ליום שבו התקשר אלי. זה לא היה פשוט. כשכבר תפסתי אותו בטלפון הוא לא הבין את התעקשותי להיפגש בדחיפות פנים אל פנים. "אני מת לראות אותך", הוא אמר, "אבל חיכינו עד עכשיו, אז נחכה עוד קצת. זאת תקופה לחוצה".

הסברתי לו שלא מדובר רק במפגש חברתי. שאני מבולבלת ומודאגת. זקוקה לחוות דעתו ולהעברת המציאות דרך עיניו ההוגנות.

"אני חושש שאת מייחסת לי כוחות מיסטיים", הוא גיחך. "מצד שני, סיקרנת אותי. את בטוחה שזה לא לטלפון"?

הוא סירב להיפגש איתי במערכת. החלטתי שזו תהיה נקודת המוצא של השיחה. כשישבנו בבית הקפה ושאלתי אותו מה מסריח בעיתון, הוא אמר: "תגידי את".

"אבל זה אתה שלא רוצה להופיע שם", עניתי לו. "יש לך בטח סיבות טובות. אז תגיד לי אותן, בבקשה".

"זה פחות דרמטי ממה שאת חושבת. יש לי פשוט הרגשה שאפרים ירגיש מאוים מהנוכחות שלי שם. הוא לא ירגיש בנוח".

"למה שלא ירגיש בנוח? אתה עזרת לו להקים את העיתון. וגם אם הוא לא ירגיש נוח, למה אתה כל כך מקפיד להתחשב בו"?

"ולמה את כל כך רעה? מה קרה לך? מה רע ברגישות אנושית? אפרים הוא העורך של העיתון, אמנם עורך לא מנוסה, אבל דווקא בגלל זה צריך לתת לו צ'אנס ולכבד אותו. מה קרה גלינקה"?

"למה אנחנו חייבים כל הזמן להתפשר? למה אי אפשר מלכתחילה לנהוג במקצועיות? למה צריך לוותר, לא לאחרים, אלא לעצמנו? הרי לא מדובר כאן על התנהגות שבין אדם לחברו. מדובר פה על עשייה שיש לה תוצאות, שאמורות להשפיע. היו לך חלומות על העיתון הזה, איתמר. אז מה קרה לחלומות ומה קרה לך"?

"את כנראה חותרת לשלמות, גל"…

"אני מתנצלת על זה", קטעתי אותו, "סליחה שאני רוצה שהדבר שאני עובדת עליו קשה ייצא הכי טוב בעולם".

"שלמות זה לא רע, אבל אין כזה דבר – מושלם".

"אתה לא מבין שלא מדובר על שלמות? אנחנו אפילו לא מתקרבים לזה. אנחנו בנסיגה מתמדת".

"אל תדברי איתי על נסיגה", הוא הקניט אותי כדי להפיק ממני חיוך.

נכנעתי וחייכתי, אבל המשכתי: "למה אתה פחות מעורב בעיתון"?

"אני לא פחות מעורב. אני בכלל לא מעורב. אבל גם אם הייתי מעורב, אני לא בטוח שזה היה מועיל לך".

"למה אתה מתכוון"?

"את באמת לא מבינה? הרי יש בינינו קשר טוב. זה לא היה מתקבל יפה. לא הייתי רוצה שאפרים יחשוש".

"ממה הוא צריך לחשוש"?

"מכך שהמעמד שלו אולי מתערער. והוא הרי העורך, אין על זה חולק".

"למה המעמד שלו עלול להתערער"?

"את מכריחה אותי להגיד דברים שלא נוח לי איתם".

"יופי. תדבר כבר".

"יש לי הרגשה, ומצטער, אבל אני לא הולך להגיד לך על מה אני מבסס אותה, שאם הייתי במערכת, היו ביני לבין אפרים חילוקי דעות. ויש לי הרגשה שאם הייתה לך ולאחרים ביקורת על אפרים, הייתי נמצא בצד שלכם. וזה לא תקין. זה משבש את העבודה. זה מפריע. זה לא טוב".

"למה אתה כל כך בטוח שהייתה יכולה להיות לך ביקורת? אפרים הוא הרי אדם חכם ושקול".

"אבל הוא לא… הי", איתמר התעצבן, "אני לא הולך להשמיץ אותו. ושיהיה לך ברור. מדובר בביקורת מקצועית בלבד".

"למה אתה כל כך מגונן עליו? מה זה קשר השתיקה הזה"?

"זה לא קשר שתיקה. יש דברים שאת לא יודעת, ושצריך לשקול אותם ולהביא אותם בחשבון".

"אבל אני חלק מהדבר הזה, אז אני זכאית לדעת. אתה לא מבין שיש כאן השלכות על החיים שלי"?

"שוב את נסחפת. יש כאן משהו. מעורבים עוד אנשים".

"עוד אנשים? אל תגיד לי שזה קשור לייחוס המשפחתי שלו, או משהו כזה, כי אני אתחיל להתעצבן".

"גל אבן תתחיל להתעצבן! וואו. מדינת ישראל בהיסטריה. תגידי, הימין בארץ יקר לך"?

"קרוב ללבי, אל תשכח שיש לי הורים מתנחלים".

"וגם חברים", הוסיף איתמר.

"וגם חברים".

"צמרת הימין הדתי מעורבת בעיתון הזה. יש פה איזונים פוליטיים עדינים מאוד. אני יודע שזה נשמע רע, אבל אין מה לעשות. ככה זה בכל מקום. יש אנשים חשובים ששמו כסף על הדבר הזה. יש אנשים שנתנו את השם שלהם. ולדברים האלה יש מחיר".

"אפרים לביא הוא מינוי פוליטי", נפל לי האסימון. נדהמתי מכך שרק עכשיו.

איתמר אמר בשקט: "אני הייתי מנסח את זה אחרת".

"ואני לא הייתי מאמינה את זה עליך. איתמר? להיות שותף בעוולות"?

"אני לא שותף באף עוול, ואם לא אכפת לך, יש עיתון".

"איזה עיתון"? שאלתי. "אתה לא מבין שאנחנו חוזים בסוף שלו"?

"על סמך מה את מדברת שטויות כאלה"? – זה מה שאיתמר הצליח להגיד אחרי התלבטות שניכרה על פניו, שתחילה החוויר אותם זעזוע, אחר כך האיר אותם זיק צחוק כששקל, כנראה, להתבדח. לבסוף החליט לכעוס עלי – ילדה סוררת שלא מקשיבה למבוגרים המנוסים.

"על סמך מה"? כעסתי עליו בחזרה, "על סמך דברים שאתה בעצמך אמרת, או יותר נכון – לא אמרת. פחדת להגיד".

"אז עכשיו את מאשימה אותי בפחדנות. מעניין מה יהיה הדבר הבא".

"אל תתחמק מהנושא. אתה יודע שמשהו חורק כאן. אתה רק אצילי מדי. בתמימותך אתה חושב שאם סוף סוף יש לנו משהו – עיתון לצורך העניין – אז עדיף שנשמור עליו, וניתן לו להיות כמו שהוא, גם אם הוא לא מציאה גדולה. עדיף ככה מאשר כלום. ויש לך טעות גדולה. הגישה הזאת לא תוביל אותנו לשום מקום. אם היא תוביל – זה יהיה למקום רע, שאפילו אתה לא תרצה להיות בו. תאמין לי".

"ושוב את יודעת הכל. תגידי, אין לך טיפת צניעות"?

"צניעות"? כאן הרמתי את קולי בחוסר שליטה. "אתם לא צנועים. אתם חושבים את עצמכם ומתיימרים. אם יש מישהו שמגלה קצת ענווה ואומר שיש לנו עוד הרבה מה ללמוד לפני שאנחנו משתחצנים וחושבים שאנחנו הכי טובים בעולם, אם יש מישהו כזה – זאת אני, עם עוד כמה אנשים אחראיים שלמרבה המזל קיימים כאן. אז אתה יכול להאשים אותי בהרבה דברים, אבל לא בחוסר צניעות".

"סליחה", הוא הביט בי בכנות עייפה, ואחר כך הוסיף: "אז מה את חושבת לעשות"?

"להמשיך. מה אני יכולה לעשות. ובעזרת האנשים הנכונים שהם מיעוט, אבל נמצאים בשטח, לשפר כמה שיותר ולהיות הכי מקצועיים שאפשר".

"בהצלחה".

"תודה".

"ותבואי לשבת".

***

"אני לא מאמינה שהשיחה הזו התקיימה", אמרה נעמה.

"תאמיני". ישבנו שתינו לבד במערכת, 2 ועשרה, בלילה. תשושות מללכת הביתה לאחר העבודה, שהסתיימה עשרים דקות קודם לכן.

"מה שלומו"?

"איתמר? הוא בסדר. עייף אבל בסדר".

"גם אנחנו בטח נראות עייפות", פיהקה נעמה. "מה אנחנו עושות עכשיו"?

"הולכות הביתה. הוא גם נראה מוטרד".

"לפי מה שאמרת, יש לו סיבות טובות. החלום שלו קורס, ולא נעים לו להודות בזה, אז הוא מתכחש. סיפרת על זה למישהו"?

"אני צריכה"?

"לא יודעת. מה זה ייתן"?

"שאלה טובה. מה בעצם אנחנו עושות פה עכשיו"?

"דוחות את מחר"?

"איך אנחנו עושות את זה ולמה"?

"אין לי מושג. אני מחכה שתיקחי מנהיגות, כלומר תיקחי אותנו".

"אי אפשר".

"למה"?

"אין לי מושג איפה החניתי את האוטו. זהו. נשארים כאן".

"את נשארת כאן. תני לי את המפתחות שלך".

נתתי לנעמה את מפתחות הרכב שלי. היא לקחה אותן, והתחילה לכבות את האורות בחדרים. מצאתי את עצמי לבד בחושך. "נעמה"! היא באמת נעלמה.

"נעמה". לבד בחושך. גיששתי את היד אל מקומו המשוער של המתג. נתקלתי בשולחן לא מוכר. כשלתי, עדיין בחושך. "נעמה"!

היא לא ענתה לי. לא ייתכן שכבר עזבה את השטח. היא לא תנטוש אותי, וגם לא תפעיל עלי אף מעשה לצון. בטח שלא בשתיים וחצי בלילה. שתי אפשרויות: נרדמה על איזה כיסא או שולחן. על האפשרות השנייה, המפחידה, לא רציתי לחשוב. מצאתי את המתג והדלקתי את האור. תחושת האחיזה חזרה, אך עדיין הבדידות סרבלה את תנועותיי.

"את לא חושבת שאת היסטרית מדי"? היא נזפה בי כעבור דקה, כנראה, לאחר שהוצאתי אותה בצורה משפילה מהשירותים הלא נעולים. כבר לא היינו עייפות.

כשיצאנו החוצה היא שאלה אותי פתאום: "לא שכחנו כלום? לא השארנו כלום במערכת"?

"כן", עניתי לה. "השארתי שם את הנשמה שלי. את הפחדים שלי. את הרצונות שלי ואת החלומות. פיסת חיים שלי נשארה שם, ויש לה חיים משל עצמה".

"שנחזור לקחת"?

"אין צורך", עניתי. "אבל את יודעת משהו? המקום הזה יקר. הוא צריך אותנו לא פחות ממה שאנחנו צריכות אותו".

"בשביל מה"?

באוטו, כשהסעתי אותנו לביתה, לא ידעתי מה לענות לה. לא בשעה הזו שבה הכל התברר מלבד הניסוחים. חשבתי על הפלא הגדול שנקרא יצירת עיתון. מונחים על השולחן דפים עם מילים. אולי נחליף את התמונה הזאת בתמונה הזאת? כל הכבוד לצלם, אבל למה זאת תמונת רוחב ולא תמונת אורך? מעניין איזה פתרון יצירתי תמציא הגרפיקאית. הכותרת כל כך משקפת את הכתבה. יבינו את ההברקה? היא לא מתוחכמת מדי? מתחכמת?

החיבור הזה, בין עמוד ועוד עמוד ועוד עמוד. זכינו להשתתף בחגיגה שמתרחשת כל שבוע. להשתלב בתזזית שנעצרת ברגע שמכונות הדפוס סיימו את המכסה, ולפני שמבינה שהיא בסוף, היא עמוק באמצע עוד התחלה.

"שמת לב שכבר היינו צריכים לקבל את המשכורת לפני שבוע"? נזכרתי כשהמכונית עמדה ליד ביתה.

"שבועיים. ברור ששמתי לב. כולם מדברים על זה".

"מה זה אומר"?

"שזאת לא הפעם הראשונה, וצריך להיות מודאגים. תודה על ההסעה. בטוחה שתצליחי להסיע את עצמך? רוצה לישון אצלי"?

"תודה לא. לילה טוב".

***

"מה הוא עושה כאן"? שאל רועי כשנכנסנו. כבר בפתח המערכת שמענו קולות גבריים מחדר הגרפיקה, תופעה לא נפוצה. מיד זיהינו את הקולות של אפרים ושל בועז.

"מה אתם עושים כאן"? צחק בועז. הוא ישב ליד אחד מהמקים, שהִבהב בצבעוניות. כשנכנסנו, הוא דיבר עם אפרים, אבל לא הביט בו. עיניו היו בתוך המסך. ההתרחשות שם הייתה הרבה יותר צבעונית מחזותו של אפרים.

"אני בדיוק מנסה לספר להם עליך", אמר חן בקול שעל גבול ההתחנחנות.

"לספר עלי מה"? בועז נשמע כמו אחד שכולם משעממים אותו.

"שאתה מחליף את חנה".

"ואת רננה ואת סיגל".

"מה קורה"? שאל דני.

"החורף הגיע", אמר בועז, ואפרים צחק.

"כן, רננה באמת השתעלה בזמן האחרון", אמרה נעמה.

"רננה זה עוד כלום", אמר חן.

"אז אתה המושיע"? סיכמתי.

"בועז הוא המשיח שלנו", אמר אפרים.

"אפרים? עליך לא הייתי מאמין שתדבר ככה", אמר חן.

"מה אתם יודעים על אפרים", נזף בנו בועז, אבל לא האמנתי לו. אין לך עבודה? אין לך מה לעשות? כל פעם כשהכל מסתדר בלעדיו, כשכבר רגילים למצב, הוא בא ומשבש את הכל. זה כבר חוזר על עצמו. מתחיל להצטבר באופן מוגזם. כבר אינני חשה את החגיגה שחוויתי בנוכחותו. האם זו רק עייפותי המצטברת, או שבועז מתחיל להאפיר?

על כל פנים, העיתוי הפעם יצא לו טוב. נעמה הביטה בי וידעתי שהיא חושבת כמוני. מתי? – תהה מבטה בליווי תנועת יד שואלת. יצאתי החוצה והיא אחריי. ההכנות לא ארכו זמן רב, וגם היו קלות לביצוע. במקביל המשכנו את עבודתנו השוטפת. ורק לפני שהתחיל להחשיך שיגרנו התראה קצרה: "בואו".

"וואו", אמר בועז, "זאת המסיבה שלך, גל"?

"תקרא לזה הדלקת נרות", הצטנעתי.

"מותר לאכול מהסופגניות, או שצריך לחכות קודם לטקס"? שאל דני, פרקטי כהרגלו.

"טקס אתה קורא לזה"? שאל אפרים, וחן שאל: "אז מי זוכה בכבוד להדליק לנו נר ראשון של חנוכה"?

"הכי מגיע לגל ולנעמה. הן ארגנו את הכל", אמר רועי.

"אתה בקטע רפורמי"? לגלג אפרים.

"אם כבר, אז פמיניסטי", ענה לו רועי.

"לפי ההלכה מותר לנעמה ולי להדליק את הנרות", אמרתי לאפרים, "אבל במילא לא התכוונתי לעשות את זה פה. אני מסתפקת בדירה שלי".

"לא אמרתי שיש בעיה הלכתית", אמר אפרים, "רק שבניגוד לדירה שלך, שבה את נאלצת להדליק נרות כי אין לך ברירה, פה יש הרבה גברים מיומנים ב… בטקס הזה, כמו שדני קורא לו".

"נו, גל, אז למי את מעניקה את הלפיד, כלומר את הגפרור"? שאל חן.

"לדני".

"כי את יודעת שאני מת לאכול סופגניות ולכן אדליק את זה זריז"?

"בערך".

"אתם באמת חושבים שתצליחו להתחמק מכל המעוז צורים והנרות הללו"? אמר בועז. "גם אם חשבתם ככה, אני לא אתן לכם. ותזכרו: כל הבתים של מעוז צור".

דני תמרן את "נר ראשון של חנוכה" אל תוך החנוכייה, שניצבה על דלפק המזכירות. תהיתי אם כולם חשים, כמוני, חגיגיות אמיתית. הוא בירך בקול כהה ומתוק כמו שוקולד את הברכה הראשונה, וכולנו ענינו אמן. בועז בקול חזק מכולם. וכך היה בשתי הברכות הנוספות. אבל כבר ב"הנרות הללו" בועז הסתלק לחדר העורך שממול. "אתה מפסיד את מעוז צור", צעק רועי.

"לא לוותר על אף בית", ענה בועז.

"מה עכשיו"? שאל חן.

"קודם אוכל", קבע דני.

זה היה נשנוש קצר. דני עמד לצאת מהחדר, שתי סופגניות דולפות ריבה בידו. אפרים שקל את צעדיו.

"רגע", אמר רועי.

"תודה", חייכתי אליו.

"נו, מה קורה? אתן נורא מסתוריות", התלונן חן.

חילקנו להם את הדפים.

"אני מרגישה כמו מפגרת", התגוננתי כשכל אחד היה שקוע בדף שלו.

"מה קרה לך"? אמר רועי. "זאת הברקה. זה… זה"…

"כמו בכיתה אלף, אבל במובן החיובי של המילה", ניסה דני את מזלו.

"נו, גל", אמרה נעמה.

"מה, גם אנחנו"?

"בטח", אמר חן, "מה זה שווה אם לא כולם משתתפים"?

"מה עם בועז"? שאלתי.

"עזבי את בועז הסנוב", אמר חן, "אם הוא היה מעוניין, הוא כבר היה פה ממזמן. את מכירה אותו".

ממש, חשבתי. לקחתי דף והתיישבתי על הרצפה.

"לא להציץ", אמר לי רועי, שמשום מה, למרבה העלבון שלי, חשב שאני רוצה להעתיק ממנו.

"רועי"! אמרה נעמה.

היה כתוב שם: בחזרה לימי התום. שורה אחר כך רק מילה אחת, מוגבלת בתוך סוגריים – (האמנם)? בשורה הבאה: עומד לקום עיתון חדש. ימני. אין בארץ עיתון כזה. אתה נבחרת להיות העורך. ברכותינו. נבחרת על סמך כישוריך הטובים בלבד. יש לך משאבים בלתי מוגבלים. כולל כוח אדם ובעיקר כולל תקציב.

אז מה אתה רוצה לעשות? תראה לנו!

הוראות הכנה: המשימות: 1. הכנת סקיצה מגושמת וכללית של התוכנית (כולל מגמה והיקף). 2. התמקדות במרכיב אחד של התוכנית. בשלב זה עליך לבצע אותה במלואה. לדוגמה: אם החלטת ללכת על סוג מסוים של כתבות, כאן המקום לכתוב אחת מהן, שתדגים למה התכוונת. 3. (לא קשור, אבל חנוכה…) בחר שיר לחנוכה, והעמד אותו. כלומר: להק אנשים מהמערכת לשיר את השיר. קבע מי מהם ישיר איזו שורה. אל תתעלם מתלבושות, עיבוד מוזיקלי וכוריאוגרפיה.

נדהמתי מהשקט היצירתי שהתחולל. כמו כולם, גם אני שקעתי בדפים שלי, מתעלמת מהשאר. מרוכזת. חן צחק פתאום, מרוצה בוודאי מבדיחה של עצמו. אף אחד לא דרש ממנו הסבר. במילא הוא אמור לערוך בפנינו הדגמה שאנחנו אמורים להתרשם ממנה. טוב, אז מה אני עושה עם זה? חבל שלא התחלקנו לזוגות או לקבוצות. היינו בוחנים את יכולת עבודת הצוות שלנו. אבל לפי התכנון של צוות ההיגוי – נעמה ואני – הרעיון היה שבסוף הערב נישאר עם תמצית היכולות האישיות האינדיווידואליות של כל אחד מאיתנו. אז יש לי עיתון. אני העורכת. לאן זה לוקח אותי? לא. לאן אני לוקחת אותו?

"יש הגבלה של זמן"? שאל דני. היה לו קול מוטרד של אדם עסוק שיכולת הביצוע שלו לא מדביקה את קצב תכנוניו.

לא חשבתי על זה. "קחו שעה".

"ממתי"? שאל רועי.

"באיזה מצב אתם"?

"רק בהתחלה", אמר אפרים.

"שעה מעכשיו", אמרתי.

עד כמה אפשר לשנות? תהיתי. והאמנם צריך לשנות? הרעיון הבסיסי של "קול הזמן" היה נכון. עדיין. לפחות מבחינת המגמה. עיתון רציני. אמין. נקי. לא צהוב. בלי רכילויות ובלי צילומים שעלולים להביך הורים לילדים. עיתון ברמה גבוהה – גם הטכנית. מוקפד. נעים לקריאה. יפה לעין. כתבות מרגשות. סקופים, כמובן. כל מה שהיה צריך לעשות ב"קול הזמן" הנוכחי זה להעלות את הרמה, ולהכפיל בששה ימים – שיהיה עיתון יומי.

זה לא עניין של מה בכך, הנושא של העלאת הרמה. הרי זה מה שמטריד אותי. לכאן מתנקזות המחלוקות המקצועיות שלי עם אפרים. כתבתי: הקמת בית ספר לעיתונאות. מיטב תלמידיו ישובצו ב"קול הזמן", יוכשרו ויטופחו בו, לצד כותבים ידועים, שיעברו אלינו מעיתונים אחרים (תמורת תשלום הוגן והולם). העיתון יהפוך לעיתון יומי. כל יום לצד החלק של החדשות והחלק הפוליטי יופיע מוסף. ביום ראשון מוסף מורחב לענייני ספורט. ביום שני – בידור. ביום שלישי – נושאים חברתיים. יום רביעי – תרבות. יום חמישי – מדע פופולרי וביום שישי – הפתעה! כל הנושאים ביחד.

עכשיו המשימה השנייה. ניסחתי את מערכת השעות של שנה א'בבית הספר לעיתונאות של "קול הזמן".

נותרה לי המשימה השלישית. הרכבתי בזריזות רשימה של כל שירי החנוכה שזכרתי. זה היה קל. בשיר העשרים נעצרתי. מה מכל אלה יכול להתאים? התמקמתי ב"הבה נרימה נס ואבוקה / יחד פה נשירה שיר החנוכה / מכבים אנחנו דגלנו רם נכון / ביוונים נלחמנו ולנו הניצחון / / פרח אל פרח זר גדול נשזור / לראש המנצח מכבי גיבור". זה הזכיר לי את המלחמה המדוברת כאן בין כוחות החושך לכוחות האור. שיבצתי את רועי ואפרים לדואט כשבשורה "יחד פה נשירה שיר החנוכה" – כולם מצטרפים. את הבית השני שרות הבנות כמקהלה נשית מעריצה בכובד ראש. נתתי לאפרים לסיים בקטע סולו: "לראש המנצח מכבי גיבור".

תלבושות: מדים בנוסח החשמונאים. כוריאוגרפיה: טיפסתי מהרצפה אל תוך כיסא, והתיישבתי עליו. עצמתי את עיניי ודמיינתי את הריקוד. אני כבר אתדרך את המשתתפים אם אכן נגיע לשלב של יישום המטלות התיאורטיות. כשפקחתי את עיניי הבטתי במרחב שמולי. בועז ישב בחדר ממול. חלון הזכוכית פתוח אלינו. הנרות השתקפו על פניו.

"יש עוד עשר דקות", הכריז רועי.

"לא יכול להיות", אמר דני. הרגשתי כמו באולפנא בזמן בחינה. מי מהם עכשיו, בתקופה הזו, הוורד שלי? ומי נורית? וענבל?

משה פרץ אל החדר. בכלל שכחתי מקיומו בעולם בכלל ובמערכת בפרט. "מסיבה? בלעדיי? לא השארתם לי סופגניות. מה אתם עושים"?

מה אתה עושה כאן – לא שאלתי אותו. גם האחרים הביטו בו בעוינות. מלבד, כמובן, אפרים – היחיד שענה לו: "עוד מעט תיראה. בוא, שב איתנו".

"יאללה, נגמר הזמן", אמר חן. מאחר שהוא לקח פיקוד החלטתי להתחכם ושאלתי אותו: "רוצה להתחיל"?

"למה לא. יש למישהו התנגדות"?

"לא", אמר דני, "תתחיל".

"טוב", אמר חן, "ברור שהשאיפה היא שנהיה עיתון יומי וכל הבלה–בלה–בלה הזה, אבל אני חושב עוד יותר קדימה. השלב הבא, אחרי שנצליח במהירות בכל המשימות, הוא תחנת טלוויזיה משלנו. אני, כמובן, אהיה המנהל. זו תהיה תחנה ייחודית, כמובן. ואני רוצה להציג בפניכם את תוכנית הדגל שלי. מיותר לומר שאני העורך והמגיש שלה".

"באמת מיותר להגיד", אמרה נעמה.

"חכי חכי", אמר חן, "את עוד תתחנני להיות קריינית רצף אצלי".

"נו, תסגרו עניין שניכם", הציע דני.

"אצלי", הגיב חן, "קובעים הכישורים, לא הקשרים".

חצוף, חשבתי. נעמה שתקה. "טוב, לענייננו", המשיך חן. "אז ככה. זו תהיה תוכנית אירוח, שבא אזמין אנשים מעניינים ואראיין אותם".

"מה החידוש""? שאל רועי.

"מנחה עם כיפה על הראש לא בתוכנית של מוצאי שבת"? השיב חן בשאלה. "וחוץ מזה, מה אתה קוטע אותי? לא סיימתי. יהיו בתוכנית גם פינות מיוחדות. למשל, ארוחה בחמש דקות, שזה מיועד לאנשים ממהרים שאין להם זמן. אני תמיד אומר שאפשר לאכול טוב גם אם לא מקדישים זמן לבישול".

"בטח", אמר אפרים, "קוראים לזה קופסאות שימורים".

"או סתם אוכל קפוא", הוסיף משה.

"סיימתם"? התעצבן חן, "אני מדבר על אוכל רציני. ובכלל, זאת תהיה תוכנית רצינית שמיועדת לאנשים צעירים. לאו דווקא בגיל, אלא במנטליות. הרעיון יהיה לחדש. למשל, לקחת זמרים שישירו שירים מוכרים בביצועים חדשים".

"זה לא רעיון חדש, אתה יודע", אמר דני.

אבל חן התעקש: "החידוש יהיה בביצועים. הם לא יהיו בנאליים, אלא ייקחו את השיר לכיוונים אחרים לגמרי".

"תהיה פוליטיקה"? שאלתי.

"תהיה פוליטיקה, אבל לא יהיו פוליטיקאים", אמר חן, ולא יסף. חשבתי שככה זה אצל חן בדרך כלל. הדברים מוצגים יפה, אבל זאת רק חזות שאין מאחוריה דבר, עובדה שהוא אף פעם לא מסביר, מפרט או חושף בכל צורה אחרת עומק כלשהו והמשכיות שחותרת לאנשהו.

"שכחתי לציין שלתוכנית יקראו חן–חן", הוסיף חן.

נעמה כתבה לי: "שקר החן". עניתי לה: "אלטזע–חן"…

"יש לך שיר לחנוכה"? שאל דני.

"בטח", אמר חן, "אבל זה שיר לסוכות. יש תפאורה של סוכה ואנחנו מחופשים לארבעת המינים. אני – הדס, דני – לולב, אפרים – ערבה וגל – אתרוג".

"תודה", אמרתי, תוהה אם לפרגן לו את המחמאה או לחשוד בו בחנופה.

"תודה", אמר גם אפרים בעוינות.

"אתה לא צריך להיפגע", אמר חן, "אני מתייחס בעיקר למראה חיצוני, לאו דווקא לכישורים".

"והשיר שלנו יהיה: בסוכה שלנו שמחה וצהלה / העורכים רבים והשמחה גדולה–לה–לה–לה", שר חן, מדגיש את האות עי"ן במילה שהייתה אמורה להיות "אורחים" וגם מדגיש את היותה של הבי"ת רפויה במילה "רבים".

בועז צחק בקול מהחדר השני. רק עכשיו שמתי לב שהדלת שלו הייתה פתוחה מעט. הצחוק שלו היה מצחיק, אז הצטרפנו וחן ניכס אליו את הצחוקים בטבעיות.

"עכשיו התור שלי", אמר אפרים. לא נשמעה תגובה מאף אחד, ולכן הוא המשיך מיד: "טוב, אני הרי העורך של העיתון, כך שהחלק של 'נניח שאתה עורך' כבר לא רלוונטי מבחינתי. בכל אופן, אם כבר יש לי כסף, אז ברור שאני לא צריך אתכם. רוצים לראות את מי הרכבתי לנבחרת של העיתון שלי"?

האמת היא שלא רצינו, אבל אפרים כבר הזדרז להקריא רשימת עיתונאים מובילים בעיתונות הישראלית. עיתונאֵי צמרת.

"מישהו מהם ימני בכלל"? שאל דני.

"שכירי חרב", אמר אפרים, שבע רצון. טוב, חשבתי, על זה אני לא יכולה להתווכח איתו. הרי גם הרשימה שלי התבססה, בין השאר, על פוטנציאל מרשים שכבר קיים בשטח. ככה זה כשבונים על הרבה מאוד כסף.

"אז אתה מעיף אותנו", אמר רועי, ויצא מהחדר, דברי אפרים מלווים אותו: "מה חשבתם? עם כל הכבוד לכם, מי אתם בכלל? אתם באמת מחשיבים את עצמכם לליגה אל"ף? זאת לא קצת התיימרות"?

"ואתה"? שאל חן.

"אני עורך. עורך הוא אלוהים".

אלוהים, משיח – מה קורה לבן אדם היום?

"גם אותי אתה מעיף"? נעלב משה.

"אתה אל תדאג", ענה לו אפרים.

יצאתי החוצה בעקבות רועי. "איזו מסיבה יפה ארגנת לנו", הוא אמר לי.

"מה אתה מתרגש ממנו"? נחנקתי לרגע, "למה אתה מצפה מאפרים"?

"קצת הערכה, למשל? הרי האיש הזה באמת יזרוק אותנו ברגע שיהיה לו כסף. לא נוכל לקטוף את הפירות ששתלנו".

"אולי תחזור? אני סקרנית לשמוע מה שהכנת".

"את לא מבינה שזה כבר לא רלוונטי? הכנתי משהו עם הווי של אנשים שאוהבים אחד את השני".

חן ונעמה יצאו אלינו. "מה אתם בורחים"? אמר חן. "החוכמה זה להילחם. לא להיכנע".

"עובדה שגם אתה פה", אמרתי.

"נעמה ואני פה כדי לקרוא לכם לחזור. לידיעתכם, עניתי לאפרים כמו שצריך. אמרתי לו שבמילא הכל פה פנטזיה, משחק. ושהמציאות אומרת שבינתיים, בכל מקרה, הוא תקוע איתנו. אז מאוד–מאוד כדאי לו להיות אלינו נחמד ולגרום לזה שיהיה לנו פה טוב, כי אחרת לא יתחשק לנו להישאר אפילו רגע אחד איתו, ואנחנו לא פראיירים. ונעזוב אותו. ונראה אותו מסתדר בלעדינו".

"באת לקרוא לי"? ניצלתי את ההפוגה כדי לדרוש בשלום נעמה.

"האמת היא שאין לי מצב רוח להמשיך כאן את הערב", היא ענתה לי.

"חבל על דני", אמרתי. "הוא התאמץ להכין משהו".

"מי יודע"? אמר חן, "אולי שווה להישאר. אולי הוא הכין משהו פרודי, אירוני, שיקטול את אפרים".

"דני"? השיב רועי. "אין סיכוי".

"המסיבה נגמרה"? יצא אלינו משה.

"אפשר להגיד", אמר חן.

"תזכרו שלא השארתם לי סופגניות", אמר משה.

אף אחד לא ענה לו, והוא נכנס לחדר העורך, שבו ישב אפרים ביחד עם בועז.

נכנסתי לחדר, שבו ישב כעת רק דני. "משבית מסיבות", הוא אמר.

"אל תיקח את זה קשה", ביקשתי. "גם ככה אני מרגישה רע בתור מארגנת מסיבות".

"זאת לא אשמתך", הוא אמר, "דווקא היו לך רעיונות טובים. אל תהיי עצובה". הוא כיבה את האור בחדר.

"רגע", אמרתי לו, "אני סקרנית. תראה לי את הדף שלך".

"מאוחר מדי, זרקתי אותו".

"איפה הפח"? שאלתי.

"קרעתי וזרקתי".

יצאנו בחבורה – חן, רועי, דני, נעמה ואני – מבלי להיפרד משאר הנוכחים, כולל מבועז.

***

"מתחיל להישבר לי", אמרה נעמה.

"את צריכה חופש. את עייפה. את עובדת נורא קשה".

נעמה קמה מהכיסא שמולי ונעמדה קרוב אלי. היא הפיקה לי מבט יציב ובכלל לא עייף. "את יודעת שאני לא בוחלת בעבודה קשה. לא זה העניין".

"אז מה העניין"?

היא הייתה חיוורת. "כלום", ענתה בתמציתיות, "וזאת הבעיה. כלום לא קורה, ואני שואלת את עצמי בשביל מה אנחנו עמלים אם אין שום מטרה ותכלית".

שתקתי. התרכזתי בדמותה כאילו שזו הפעם הראשונה שאני רואה אותה. סקרתי את שיערה הארוך החום, עד למותניים. חבל שהיא מתעקשת לאסוף אותו. עברתי על עיניה החומות, פניה החיוורות שעורן חלק ונטול רבב, גופה שלמרות הסבל שגרמה לו – מונעת ממנו מזון ושינה מתוך חוסר תשומת לב – התנשא לגובה ממוצע ולרוחב ממוצע, לא דורש הרזיות או טיפוח מיוחד, לא גורם בעיות, ממש כמו נעמה גבירתו, אסיר תודה כשהכל מתנהל כשורה. לא עושה עניין. לא מקטר. לא מתקומם – עד שמונעים ממנו לפעול בהתאם למטרה. עד שנתקלים ברוע ובעוול.

היא לא הייתה מתנחלת טיפוסית. היא נעדרה את הלהט התמידי–בכל–תנאי. היו בה צניעות וחן שהגדרתי ביני לבין עצמי כירושלמי, אולי בגלל רוחניות טבעית שיצאה מתוכה וחגה מעליה כמו הילה שקטה.

"תסבירי".

"הכל אקראי. מקרי לגמרי. אין דרך. אין קו. אין חוט מקשר".

"על מה את מדברת"? שאלתי אותה כמו מנחת טלוויזיה שמדובבת את המרואיין מול קהל.

"על העיתון".

"ולמה זה מפריע לך"? המשכתי לראיין אותה.

"החוסר עקביות הזה לא יוביל אותנו רחוק".

"דוגמאות ספציפיות"? תחקרתי.

"כן. את יכולה לומר לי מה הדעה שלנו ב… בכל מיני עניינים שעומדים על סדר היום? הרי אנחנו פעם ככה ופעם ככה".

"אנחנו משקפים את קשת הדעות של הימין. אין מקשה אחת".

"מה לגבי קו עיצובי? אנחנו מינימליסטיים או רועשים? שחור–לבן או אדום–צהוב? שוברים מילים באמצע – חצי מילה בעמוד הזה וחצי מילה בעמוד הבא או לא נותנים שזה יקרה? זה חשוב בכלל"?

"חשוב מאוד", התעוררתי, "אנחנו לא שוברים מילים באמצע".

"באמת"? היא נזעקה, "אז למה בסגירה האחרונה כשניסיתי למנוע את זה, אפרים אמר שזה לא חשוב"?

"אולי כבר היה מאוחר"? הצעתי.

"לא. עובדה שאחר כך לא הפריע לו להשאיר אותנו שלוש שעות לחכות שהכתבה של רועי תחזור מהגהה אצל הפונקציונר מהמפד"ל".

"מה? המפד"לניק הזה ראה את הכתבה עליו לפני שהיא פורסמה? איך רועי הסכים? אף עיתון לא מרשה דבר כזה".

"את רואה"?

"כן, אני רואה".

"ויש לי עוד דוגמאות".

"אין לי ספק".

*

הים היה מימי כמו עיניו הדלוחות של זקן בנשמתו. עמדתי למרגלותיו – הזדמנות מיוחדת לתשליך מאוחר. מהו החטא שלי שעליו אני נענשת בכאבים? הרגשתי שקל לי יותר להשליך לים את חטאיהם של האחרים. הם היו ברורים יותר. אפרים. בועז. אבל גם ורד ונטע, שהים הזכיר לי אותן.

אבל זה היה הים של תל אביב, ואני ברחתי אליו כדי לחשוב. במקום לחשוב אני נזכרת. אולי, לפחות, אפיק לקחים מהזיכרונות. פעם הקפדתי למלא דו"ח יומי על מצב הים וצבעו. האם הדור הנוכחי שחי ליד הים שבדרום, רואה את הים כמובן מאליו?

היה אז סוכות. הים נצבע בכחול הממוקד בכהותו שהופיע בדרך כלל למחרת יום כיפור. ורד ונטע ואני ישבנו בסוכה שלי. מי מאיתנו אמרה את מה שהצית את מחשבותיי להמריא, להסתבך בקישוטי הסכך ולעקוף אותם אל התכלת? כל כך עפתי מרוב התכנונים. לנסוע לחוץ לארץ. לאמריקה. לטייל שם ביחד, שלושתנו. לחזור לארץ דרך אירופה. יש לנו חודשים אחדים בלבד, אך רחוקים עדיין, עד פיסת הזמן הצרה שתיוותר לנו בין סיום הלימודים לתחילת השירות הלאומי.

וככה טסתי. אבל לבד. הן לא היו איתי אפילו שהבטיחו. למה לא נסענו ביחד? לא העזתי לשאול אותן מעולם.

עד שיום אחד, כשפגשתי את נטע באקראי באוניברסיטה, היא אמרה לי נבוכה: "חשבנו שהתחרטת. שאת לא רוצה".

"וזהו"?

"כן".

כמה פשוט.

עכשיו קול הזמן מכה בי ואני חושבת על ההווה. אולי האשמה היא בציפיות לא מדוברות ובנקודות מוצא. כל אחד חושב את מחשבותיו ולא משתף אף אחד. ברור לו שיש הבנה. שמחשבותיו נכונות אבסולוטית ולכן על כולם להגשימן לפי הכללים שבוודאי מקובלים על כולם. נעמה ואני פועלות לפי אותם כללים. מעולם לא ניסחנו אותם או וידאנו שאנו באותו מסלול. זה היה ברור. פשוט הלכנו וגילינו זו את זו באותה דרך ובאותו קצב הליכה. זו לצד זו.

אולי כבר אז היינו צריכות להבין שמשהו אינו כשורה. לחשוד. שהרי כולם היו אמורים ללכת לצדנו. אמנם פה ושם שמענו את רועי וחן בסמוך אלינו, וחן היה קרוב לבועז, אבל זה לא היה מספיק, עכשיו אני מבינה, והיכן אפרים, העורך? הוא היה אמור להוביל. ואם לא להוביל, אז להיות קרוב.

הריח של הים הפריע לי להבין את ההווה. התחלתי לשוטט על החוף. הרגשתי כאילו כל גרגיר חול הוא גרעין של זיכרון. אני לא יודעת מדוע. זה הרי ים אחר. גם אם אתעקש ואעמיד פנים כי החוף הזה הוא למרגלות מציאות קדומה, רחוקה מהעיר הזאת, הנה דורכים אנשים על פיסת החול הצרה שתחמתי, ואני מביטה בהם ורואה איך התלאביביות שבהם מובהקת כמו פער. מסגירה הווה בוטה עירוני–קשוח.

רועי צרח היום במערכת שהוא לא יכול יותר. אפרים ביטל לו את הריאיון עם השר לאיכות הסביבה. "מצטער", הוא אמר, "ככה זה כשאין מספיק כתבים טובים. יש סדרי עדיפות ואני מעדיף שתכתוב על משהו אחר".

"על מה"? שאלה נעמה, ורועי אמר לשתינו: "תנחשו".

מה קורה פה ששוב ושוב נדחקות הזדמנויות להביא לנושאים חברתיים, אקולוגיים – כל מה שאינו פוליטיקה צרה – את המבט הלא נשמע שלנו? ומדוע עלינו לחזור על עצמנו באותה שפה את הדרך המשעממת רק כדי לקדם פוליטיקאי מרופט במסווה של הבלטה אידיאולוגית מקודשת?

נזכרתי בגיליון פסח. הזכרתי אז לאפרים את הפסוק "וזכרת כי גר היית בארץ מצרים", והצעתי לתת לאחד הכתבים לכתוב על הגרים המודרניים שבישראל – העובדים הזרים – והיחס אליהם. "מה פתאום", הוא אמר, "זה לא רלוונטי".

"זה דווקא מאוד רלוונטי", התאמצתי לשכנע מול מבטו האטום, וכשלתי. היה לי כל כך רע במקום הזה, עד שמיהרתי לחזור אל ההווה, אך גם הוא לא היה מלבב.

"אבל מה יהיה עם השר"? שאלתי את רועי. השר, הרי, לא היה להוט להתראיין לעיתוננו הנידח. נעמה חילצה לנו בקושי את הסכמתו.

"משה יכתוב עליו", דיווח רועי בעייפות שאחרי הכעס.

"אבל משה לא יודע לכתוב", אמרה נעמה.

רועי חייך כתחליף למילים בוטות.

"חוששתני שזאת הכתבה הראשונה שלו", הוספתי בחשש מהול בזעם.

"צריך לעשות משהו", אמר רועי.

"מה אפשר לעשות"? נדרכה נעמה.

"יש דרכים", אמר רועי בקול של חוקר פרטי, "האמת היא שדיברתי עם חן".

"תמשיך", ביקשה נעמה.

"אין לי הרבה מה לומר בשלב הזה. פשוט צריך אחת ולתמיד להיפגש עם מועצת המנהלים המסתורית שמושכת בחוטים של העיתון הזה".

"הפוליטיקאים מושכים בחוטים שלו", אמרה נעמה, "ומועצת המנהלים היא בכלל לא מסתורית".

"מה, את יודעת מי יושב שם? זה דווקא מעניין", התלהב רועי.

"לא, אני לא יודעת".

"אז מה את?… אז איך"?… הסתבך לרגע רועי.

"אתה עיתונאי", ניסיתי לחלץ אותו, "מה אתה מאבד את העשתונות. יש רשם חברות. בעיה לברר"?

רועי לא ענה ואני ניצלתי את השקט כדי לומר: "אני מתנגדת לפעולות מאחורי הגב. אני לא מבינה למה אי אפשר לדבר ישירות עם אפרים. אנחנו חלק מהמערכת הזו בדיוק כמוהו. לא פחות".

"על זה הוא יחלוק עלייך", עקצה נעמה.

"את מתנדבת לדבר איתו? לא שזה יעזור, אבל את מוכנה בכלל לפעול בעניין"? ניצל רועי את מבוכתי כתוצאה מדברי נעמה.

"בטח שאני מוכנה לדבר איתו, ואל תהיה קטן אמונה", ביקשתי.

"קדימה", הושיט רועי את זרועו לעבר המרחבים.

"אתם באים"? הבטתי בהם.

"האמת היא שלא", אמר רועי.

"למה"? שאלתי.

"גם בגלל שאני עסוק", הוא לא התבייש להביט ישר בעיניי.

"נעמה"?

היא התכווצה. אז ויתרתי לה.

ועכשיו אני על שפת הים לאחר שברחתי מהניסיונות לדכא בעשרים דקות התפרצויות שאיימו לשרוף את אפרים שחזר ואמר לי: "את עורכת? אז תערכי את משה. ממתי האנשים פה יודעים לכתוב? ואת עוד תופתעי ממשה לטובה".

"זה לא רק לכתוב. זה גם לדעת לשאול שאלות. איך הוא יידע מה לשאול"?

"את רוצה לכוון אותו? זה מה שאת רוצה? אם כל כך אכפת לך, אז בבקשה. גיתית? תקראי למשה".

משה נכנס לחדר. "גל מציעה לך את עזרתה בניסוח השאלות לראיון עם השר. אתה צריך עזרה"?

משה נעץ בי עיני ניצחון. "לא, אני לא צריך עזרה".

"לאן את הולכת"? קרא אחריי אפרים.

"לים".

רק שכבר החשיך. וזאת הייתה תפנית לא צפויה. לא יכולתי לעמוד במסתוריות של הים בחשכה. זה היה אפל מדי, קסם שמסוכן להתמודד איתו לבד. ככה חשתי מאז ומתמיד. ים בחושך – כבר בימית. יום אחד עוד אפתור תעלומות רטובות אפלוליות, אבל יהיה לי אז גיבוי. לא אהיה לבדי. ועד אז אני מתרחקת משם, מוצאת את עצמי במפתיע ברחוב דיזנגוף, הלומת עירוניות מתנכרת.

הטלוויזיה פתוחה. רק לעבור על שתי כתבות אחרונות, לאשר אותן וללכת הביתה. השעה תשע ו-17 דקות. הן מתעכבות בגרפיקה. יש התקהלות בחדר של חן – ממלכת הטלוויזיה. גם אני גונבת לי כמה דקות עד שחנה תושיט לי בעייפות את תוצרתה. כוחות צבא מתמקמים באחד מהמאחזים כדי לפנות את מתנחליו. אוטומטית, אני מסבה את ראשי, נמנעת מלחזות באנשים נגררים מבתיהם. אבל המסך מראה, במקום זה, הפגנה נגדית של אנשי שלום עכשיו מול המאחז, שהפך להיות שטח צבאי סגור. "כן לשלום, לא להתנחלויות", הם מדקלמים במרץ חי את הכתוב על השלטים שלהם.

"איזה שנאה", אומר אפרים, "החבר'ה האלה מוכנים לבוא עד לחור הזה בשביל להפגין נגד החלוצים האלה".

"לא תיתן להם איזו מילה טובה? אתה בעצמך אמרת שהם מוכנים לעשות הרבה בשביל האידיאלים שלהם", אני מתריסה.

"איזה אידיאלים. שום אידיאלים", אומר אפרים בבוז.

אני לא עונה. חן ורועי שותקים ואין לי מושג מה דעתם. אני ממשיכה לשוחח עם אפרים, במחשבתי: שאלת את עצמך למה הם שונאים? האם אתה רואה את הקריסה? אתה מסוגל לעשות את ההקבלה בין המשכורת שלא קיבלנו כבר יותר מחודש לבין ההתנחלות המתפוגגת הזו, בחסות מדינת ישראל? אתה תוהה מה קרה לגוש אמונים, לימין כולו, שלנגד עיניו מתפורר המפעל שלו? והכל נעשה בשקט, לא מותיר שום רושם. כבר עברו שני אייטמים נוספים במהדורת החדשות ולא נשאר זכר מהמעשים שהתרחשו לפני רגע על ההר. אכפת לך? אתה מבין בכלל?

והאם המנהיגים של הימין בכלל מודעים לכך שביחד עם ההתנחלויות שקיומן מתערער, מתפורר במקביל גם העיתון שלהם? בית המילים שלהם רועד מחולשה של גסיסה. מיטשטש אל היעלמות. המקום שבו נכתבת האידיאולוגיה שלפיה הם חיים, ופורצת מעבר לדפוס אל הפנימיות של האנשים – שמתווכחים איתה ומחזקים אותה ובוחנים את עצמם לאורה.

"לכבות"? שאל אפרים כשתחזית מזג האוויר הופיעה.

"לא", אמרו חן ורועי.

אפרים ואני נשארנו לרגע עד שנראו על המסך פניהם של אנשי השעשועון. "את לא נשארת, גל"? לעג לי אפרים כשנוכח ביציאתי הכעוסה מהחדר ומיהר אחריי.

לא עניתי לו. כמעט התנגשתי בחנה שהביאה לי עמודים של הכתבה הלפני אחרונה. היא חיכתה שאקרא אותם במהירות כדי שתוכל ללכת הביתה. קיוויתי בשבילה שלא יהיו לי תיקונים, אבל לא יכולתי להתכחש לשגיאות הקלות שהתריסו את עצמן בתוך הדפים. לפחות עבדנו כצוות – חנה ואני – מהר ויעיל. עשר ורבע, אני נשארת רק עם גרפיקאית אחת. במערכת נמצאים עדיין אפרים – מהגג בטלפון וחן ורועי בחדר של חן, שעדיין בוקעים ממנו צלילים זולים של תוכנית אולפן.

אני נכנסת לחדרי לאחר שקפצתי לחדר הגרפיקה רק כדי לשמוע את סיגל אומרת לי: "את לא יכולה לעזור עכשיו. אני אקרא לך כשהכתבה תהיה מוכנה. אם את פה בשביל לזרז אותי, זה לא יעזור".

"מה קרה? למה את בלחץ"?

"עם אידיאלים אי אפשר לקנות במכולת", היא נעצה לתוך עיניי את הפחדים שלה, "זה מתחיל להיות מוגזם".

"תנסי לא לדאוג".

"את מאמינה למה שאת אומרת לי"?

"משתדלת", נסתי באיטיות מהחדר.

הטלפון הפנימי צלצל. חן. "איך הולך"?

"לא רע, אני מקווה שנסגור עוד היום, כלומר לפני חצות".

"יופי, תוכלי לקפוץ אלי לחדר אחר כך"?

"משהו מיוחד"?

"לא. תבואי"?

"כמובן", הבטתי בשעון.

בחצות ושלוש עשרה דקות היינו במערכת רק חן, רועי ואני. הטלוויזיה עדיין דלקה ואני החלשתי את עוצמת הקול. "לא", ביקש רועי, "זאת מוזיקת רקע טובה".

"איך שאתה רוצה", החזרתי את המצב לקדמותו.

חן אמר: "טוב, אפשר לומר שהגיעו מים עד נפש".

"אתה מתכוון למשכורות", אמרתי.

"בין השאר".

לא ביקשתי הרחבה. אם הוא רוצה, שיגיד. הייתי עייפה וכמהתי הביתה.

רועי אמר: "צריך לכנס אספת עובדים".

"קדימה", אמרתי, "תארגנו אותם מחר. בשביל זה הזעקתם אותי"?

"את לא מבינה", אמר רועי בזמן שחן הביט בו מרוצה. ככה זה כשעושים בשבילך את העבודה השחורה. "אנחנו צריכים להיות מתואמים".

"לא כולם פה", אמרתי.

"מי שצריך להיות פה, נמצא פה", אמר רועי.

"לא, היא צודקת", אמר חן, "דני לא כאן, וגם נעמה. אולי באמת נחכה למחר".

"רגע", אמרתי, "אם אני כבר כאן, אז תשתפו אותי. לא נקבל החלטות עכשיו, אבל תגידו לי מה העניין".

"שביתה", אמר חן, "אם אין משכורות, אין עיתון".

"וצריך להחליף את העורך. הוא לא מתפקד", התלהם רועי וחן חייך חיוך קטן, סטרילי.

שתקתי. חן שאל אותי מה דעתי. עניתי שמדובר פה בעניינים רציניים שצריכים להישקל בכובד ראש. מחר, למשל.

"זאת הדרך האלגנטית שלה להתחמקות, לא"? שאל רועי את חן.

"היא רק עייפה", אמר חן.

"מי מכבה את האורות"? שאלתי.

"תרשי לנו לדאוג לזה", נהנה חן להפגין תושייה או גבריות.

"אבל את איתנו"? שאל רועי.

"מה אתה חושב"?

"שאם הייתי יודע, לא הייתי שואל".

"עזוב אותה", ביקש חן, "אתה לא רואה שהיא אפילו לא יודעת איך קוראים לה ואיפה היא נמצאת"?

"איפה, באמת, אני נמצאת"? תפסתי טרמפ על האמירה.

"בחברה טובה", אמר רועי.

"אל תהיו בטוחים", הזהיר חן.

"לילה טוב", התחננתי, "אתם משחררים אותי"?

"שטח משוחרר לא יוחזר", הבהיר רועי.

"כן, כן"…, לעגתי, "ראינו היום בטלוויזיה".

"יימח שמם", אמר רועי.

"אל תדבר ככה", ביקשתי, "אף פעם".

במכונית שקלתי את צעדיי. אפשר בקלות לאבד עכשיו שליטה. צריך לחשוב מה חשוב. מה אנחנו רוצים. להיות זהירים מאוד. לראשונה לאחר זמן רב התמלאתי בסקרנות. הרגשתי שמחר עשוי להפוך ליום גורלי.

למחרת רועי אמר לכולם שיש אספת עובדים ב-12.נעמה ואני קבענו פגישה בשעה 11 בבית קפה כשר שעדיין לא התגלה לאף אחד מלבדנו.

"אפרים עדכן אותי", היא אמרה לי.

"אפרים"? לא הבנתי.

"כן, אפרים. הוא אמר שלהערכתו יהיה רוב להצעה להשבית את העיתון. הוא רצה לדעת אם אסכים להצטרף לעובדים נבחרים שיפרו את החלטת הרוב בשם האידיאלים של המשך קיומו של העיתון, בכל מחיר".

"ומה אמרת לו"?

"שאני אשקול את צעדיי".

"יש לך מושג את מי הוא הצליח לגייס חוץ ממך"?

"לא".

"מה יהיה איתך"?

"לא, מה יהיה איתך".

"השביתה נועדה בסך הכל להפעיל לחץ. אל תיקחי אותה ללב".

"אז נשבות או לא נשבות"?

"אני משערת שכן, אבל רק שביתת אזהרה".

חשדתי בנעמה שיש לה רעיון ולא הבנתי מדוע היא אינה משתפת אותי בו, והיא גערה בי כשהבינה במה היא חשודה. "דווקא עלה בדעתי משהו, לשכנע את בועז לחזור ולקחת את המושכות, אבל אני יודעת שזה רעיון גרוע. לא רק בגלל שהוא לא ריאלי, אלא בעיקר בגלל שאני מפקפקת בכישורים של בועז לטווח הארוך".

"הו, עידן חדש. חור באליל? מתי בדיוק התרחש המהפך אצלך ואיך פספסתי אותו"?

"את רעה, גל. איומה. בסך הכל רציתי להגיד לך שניסיתי לחסוך ממך רעיון גרוע".

יצאנו בעייפות מבית הקפה. "איפה הייתן"? שאל אותנו חן בעצבנות. השעה הייתה רק 12 ועשרה. כמעט ולא איחור, בטח שלא לפי שעון בני עקיבא.

"מתאמות עמדות"? שאל רועי בציניות.

"טוב, אין זמן", אמר חן, "בואו ניכנס לחדר ישיבות".

החדר כבר היה דחוס באנשי המערכת והמִנהלה – כולל אנשי מחלקת המודעות ומחלקת המינויים וגם שליחים ומפיצים של העיתון. כולם נראו נסערים, אבל היו שם כאלה ששמחו על ההזדמנות למפגש חברתי בעיצומו של יום עבודה שאמור להיות שגרתי.

אפרים ומשה הסתודדו בצד, מסווים בחיוכים את המבטים העוינים שנפלטו להם בפעמים הנדירות שנפגשו עם המבטים שלנו – רועי, חן, דני, נעמה ואני. היה רעש איום. אפרים התיישב בראש השולחן ואמר: "שקט, שקט". קולו אבד ואנשים שגילו לרגע עניין בדבריו, השתעממו וחזרו לדיבוריהם. "אני לא מבין", הוא אמר לחן, "אתם ארגנתם את זה. יש לכם מה להגיד. אז למה אתם לא אומרים"?

חן נכלם. הרגשתי שיש כאן תרגיל מנהיגות סמוי, ואף שאפרים נכשל בו, הרי שהדבר לא טשטש את הכישלון הנוסף – של חן.

"מה קורה"? כעס רועי. "אף אחד פה לא היה מדריך בבני עקיבא? שקט"! – הוא שאג.

כולם השתתקו.

רועי נבוך. הוא ידע שברגע מדויק זה עליו לשאת את דברו, אבל לא היו לו דברים מוכנים מראש. הוא ידע לאלתר, אבל הפעם משהו השתבש.

זה היה החלל שאליו החליק חן – שהתאושש מהמהלך הקודם.

"טוב, ברור לכולם למה אנחנו נמצאים בחדר הזה עכשיו במקום לעבוד ולהכין את יצירת המופת שלנו – קול הזמן. עם כל הכבוד לאידיאלים, שאין ספק שהם יקרים לנו וחשובים לנו – כי אחרת, מה אנחנו עושים פה – יש גבול. והגבול הזה עובר בדיוק בנקודה שבה אין כסף לשלם למכולת"…

"משכנתא", צעק דני.

"ולשלם את המשכנתא, ובכלל לפרנס משפחות. האיחור במשכורת הוא מוגזם. ואתם יודעים, אם מישהו מההנהלה לפחות היה אומר לנו שנתאזר בסבלנות כי זה ייקח זמן – יש כבר תאריך שבו ייכנס אלינו הכסף – אז מילא. אני לא יודע אם לכולם הייתה הסבלנות הנדרשת, אבל לפחות היה ברור לנו שיש למה לחכות. במקום זה, לא רק שאף אחד לא אומר לנו כלום – אני גם לא בטוח שהמצב יהיה טוב יותר בחודש הבא. בעצם, לא ברור שיהיה בכלל עיתון".

"אם יהיה עיתון או לא – זה תלוי רק בכם", אמר אפרים.

"בנו – רצית להגיד"? שאל אותו חן בדאגה מעושה.

"אני לא כולל את עצמי איתכם כי לי ברור שאני ממשיך לעבוד", ענה אפרים.

"למה שנסחוב את העיתון על הגב שלנו"? שאלה סיגל.

"אתם לא חושבים שאתם צריכים לחשוב על עוד אנשים, מלבד על עצמכם"? שאל אפרים.

"איזה אנשים"? תמהה נעמה.

"המנויים, למשל, ששילמו כסף כדי שיוכלו לקרוא את העיתון שהם אוהבים", ענה אפרים.

"ומה איתנו"? זעקה גיתית.

"מה זאת אומרת מה איתכם"? כעס אפרים. "הכל תלוי בכם".

"מי אמר שאנחנו מוכנים לשחק את המשחק"? התפרץ רועי.

"אתם לא מבינים שזה לא משחק", סינן אפרים.

"בנקודה הזו אני דווקא מסכים עם אפרים", אמר חן, "זה באמת לא משחק. ואני חושב שזה בדיוק הזמן לקבל כמה החלטות עקרוניות וחשובות".

"למה אתה מתכוון"? שאל אבי, המפיץ של אזור המרכז.

"הוא מדבר על שביתה", לעג אפרים, מחלל במכוון את ההפתעה שהכין חן.

"אני עדיין לא מדבר על שביתה ממש", ירה חן מבט קטלני באפרים, "אני מדבר על עיצומים. על לאותת למי שמופקד על הכסף, שעם כל הכבוד, האידיאלים והאהבה שאנו חשים כלפי העיתון החשוב הזה – כוחותינו אוזלים".

"אתה באמת מאמין שיש לבעלים של העיתון כסף, והם סתם מתאכזרים ולא נותנים אותו לעובדים"? שאל אפרים.

"אני לא יודע, לא אמרתי את זה", אמר חן, "אני רק אומר שהם יותר מדי נהנים מטוב הלב שלנו, וזה הופך אותם לשאננים. צריך קצת לנער אותם. שידעו שאנחנו לא משהו מובן מאליו. אנחנו לויאליים, אבל לא פראיירים".

"נכון"! נשמעה קריאת ביניים בלתי מזוהה.

"אז מה עושים"? שאלה חנה.

"יש לי הצעה", אמר חן, "ואחרי שאני אציע אותה, נערוך הצבעה. ההצעה שלי היא לצאת מכאן עם קריאה לבעלים של העיתון לשלם לנו עכשיו ומיד את המשכורת. אם הוא ישכנע אותנו שהמצב חמור, שלפחות יתחייב על – ניתן לו שבוע – שבמהלכו הוא יכניס אלינו את הכסף. אם לא – אנחנו פותחים בעיצומים, שיחריפו עד שיגרמו בהדרגה להשבתת העיתון, עד להפסקתו".

"כבר דיברנו איתו מלא פעמים וביקשנו את הכסף", אמר רועי, "זה לא עזר. אני מציע להתחיל לשבות כבר עכשיו עד לקבלה המיידית של הכסף. לא בעוד שבוע. עכשיו. נתחיל בשביתה חלקית. רק אנשי המינהלה. או שגם אנשי המערכת – אבל רק ליום אחד. אחר כך נראה".

"אוקיי", אמר חן. "מי בעד ההצבעה שלי"? כמות דלילה של ידיים הורמה, היא כללה גם את הידיים של נעמה ושלי.

"מי בעד ההצעה של רועי"? הפעם נראה רוב ברור.

אפרים ומשה כמובן לא הצביעו. אבל הם היו היחידים. פתאום התבררו לי טיבם של הכאב והעלבון של האנשים שתמיד התרשמתי מחדוות העבודה שלהם, שעלתה על מה שחוויתי במקומות עבודה אחרים.

***

"לפחות אם היה לכם ועד עובדים כמו שצריך", לעג אפרים. "אבל אתם לא מאורגנים. תיראו, אף אחד לא יודע מה קורה".

"אתה מתנהג כאילו שאתה לא חלק מזה. כאילו שזה לא נוגע לך. כאילו שאתה שולט במצב", עניתי לו בצורה הכי מאופקת שיכולתי מבלי לרעוד.

למה בכלל הגענו הנה, נעמה ואני? כל מה שהיה ודאי, היטשטש לגמרי. לא יכולתי לענות לעצמי אפילו על השאלה הפשוטה הזו. זה היה היום השני לשביתה. לאחר שיומה הראשון, שבו שבתו אנשי המינהלה, עבר בחוסר תגובה של השלטונות, החלטנו להחריף את השביתה. היום כבר נעדרו גם אנשי המערכת. נעמה שכחה כאן את פנקס ההפקות שלה, והיא ביקשה ממני ליווי – איזה תירוץ עלוב. יכולנו להיות יותר יצירתיות. למעשה, רצינו לחוש את האווירה. מעולם לא חווינו עיתון סגור.

בתור עונש על סקרנותנו העיתונאית, מצאנו במערכת את אפרים ואת משה, יושבים לבדם בחדר הגדול במה שיכול היה להיראות כמו ישיבת מערכת אלמלא עליבותם הנלעגת. תהיתי אם גם לפני בואנו הם דיברו זה עם זה בקולניות כה נמרצת.

זה היה עונש מספר 1. החיוך שעלה על פניהם כשראו אותנו, ההתאוששות המהירה של אפרים והדיבורים המעליבים שהטיח בנו בעונג בלתי מוסווה. עונש מספר 2 היה קולו של רועי, שהתקשר למערכת במה שהגדיר מאוחר יותר כבדיקה שגרתית. נעמה שהרימה לתומה את השפופרת וענתה באדיבות "קול הזמן, שלום" ספגה ממנו את הכינוי "מפרת שביתה". נעמה, שלא עשתה רע, ובוודאי שלא התכוונה לעבוד, נכלמה מהדברים. פילסתי אליה פתחים שדרכם עברו גם אלי דקירות העלבון.

"אבל למה התנצלת"? שאלתי אותה בדרכנו החוצה – לא הסכמנו לשהות במערכת רגע אחד נוסף.

"לא התנצלתי. הסברתי. אמרתי לו את העובדות".

"אבל זה בדיוק העניין", אמרתי, "הרי רועי אמור להכיר אותנו. מה, הוא לא סומך עלינו"?

"זה מה שמעליב".

"מה עכשיו"? שאלתי. האוטו הוביל אותי אוטומטית אל ביתי. "לאן, בעצם, את צריכה"?

"לא יודעת". לא ידעתי אם היא מתכוונת לשאלה הראשונה או לשאלה השנייה.

חניתי. "יש לי קפה נורא טעים", הבטתי בנעמה.

"מה הם עושים שם"? היא שאלה כשטיפסנו במדרגות.

"אני יכולה להגיד לך מה הם לא עושים", עניתי לה, מניחה שהיא מתכוונת לאפרים ולמשה. "הם לא עושים עיתון".

"בטוחה"?

סובבתי את מנעול הדלת. "מצטערת על הבלגן".

"לזה את קורת בלגן"?

"איזה מותק. טוב, על מה דיברנו"?

"התכנסנו כאן כי התחייבת להביא לי קפה".

"אז בואי למטבח", ביקשתי, ופרקתי עליה את תובנותיי: "אפרים ומשה רוצים להוכיח לנו שהם יכולים להוציא עיתון בלעדינו".

"זה מה שמדאיג אותי".

"אז אל תדאגי. אפילו אם היו להם כתבות – ואין להם כי אף כתב לא משתף פעולה עכשיו, וגם אין לנו כתבות מגירה, בזכות אפרים חדל האישים, אבל אפילו אם היו להם – אל תשכחי שאין להם גרפיקאים. בלי גרפיקאים הם אבודים. אין מי שיעמד את העיתון. הם לא יכולים לעשות כלום".

"אז על זה בדיוק רציתי לדבר איתך", לגמה נעמה את הקפה, "את זוכרת שאפרים ניסה לגשש אצלי בנוגע להפעלת העיתון בזמן שביתה"?

"כן. אל תגידי לי שהוא עדיין מצפה שתשתפי פעולה".

"לא זה העניין. הוא רמז משהו על זה שאולי יש לו את בועז. כגרפיקאי".

"אוי ואבוי. למה לא אמרת לי"?

"אולי כי פחדתי מהתגובה שלך".

"מהתגובה? שלי"???

התקשרנו לחן. חן אמר שהוא דיבר עם בועז. אין סיכוי שהוא יעזור לאפרים בתחום הגרפי. "אם התחלתי קצת לדאוג, זה היה ממכן", הוא אמר.

"מה קרה"? לא הייתי מופתעת באמת. ידעתי מה יהיה המשפט הבא.

"רועי אמר לי שהייתן במערכת. שיהיה ברור לכן שזה לא בסדר, אפילו אם בניגוד לרועי, אני לא מפקפק בטוהר כוונותיכן. אבל הבעיה היא מראית עין. מספיק שמישהו מהעובדים יראה שם אתכן. מה הוא יחשוב"?

"מה באמת הוא יחשוב? שאנחנו בוגדות"? קטעה אותו נעמה. "למה שלא יחשוב שאפרים בוגד? גם הוא היה שם".

"אפרים באמת בוגד, אבל לא זה העיקר", המשיך חן, "מה שאותי מטריד זה מה יקרה אם למישהו מהמשקיעים ייוודע שהייתן שם. הוא יבין שבעצם ממשיכים להפיק את העיתון בכל מקרה. ואז הוא יחשוב, וישתף את שאר המשקיעים במחשבה הזאת: בשביל מה לשלם לעובדים? הם הרי כל כך אוהבים את העיתון, הוא חשוב להם לפחות כמו שלנו. הם ימשיכו לעבוד בו אפילו בחינם. אידיאליסטיים נחמדים שכמותם".

"בסדר", אמרתי, "אני לא מרגישה צורך להתנצל. היינו צריכות לסדר משהו במערכת. קורה. הטעות שלנו הייתה שענינו לטלפון. זה הכל. לא צריך לעשות מזה עניין. במקום זה צריך להחליט מה הלאה. כי השיחות הממתינות האלה שאתה כל הזמן שומע ברקע הן של אנשים שמתקשרים אלי כדי לשאול אותי מה קורה. מתי באים לעבודה, אם בכלל, ואם יש בכלל לאן לחזור".

"שאלה טובה", גיחך חן. הוא נשמע עליז.

באחת בלילה אפרים התקשר והקפיד להתנצל על השעה. "אני לא יודע אם אני יכול לבקש ממך להעביר את זה הלאה עכשיו, אבל מחר חוזרים לעבודה כרגיל – עד כמה שאפשר להשתמש במילה כרגיל בעיתוננו".

"מה קרה"? נדרכתי.

"מה שצריך לקרות". הוא חיכה שאני אדובב אותו, אבל לא היה לי כוח. הוא נאלץ להמשיך. "יש כסף, זה מה שקרה".

"לטווח הקצר או גם לטווח הארוך"? זכרתי לא להתלהב.

"ביקשתם משכורת, לא"?

"ביקשתם"?

"גם את מתחילה? אפשר לחשוב שאני לא באותה סירה איתכם".

"אתה לא מתנהג ככה".

"רק בגלל שאני לא זורק את הכל? תתבגרי".

התעלמתי, אם כי הפיתוי להיעלב היה גדול, "אז המשכורת נכנסה"?

"תיכנס. מחר מעבירים את זה לבנקים. לכל הייאוחר מחרתיים היא תיכנס לחשבונות שלכם. זה מה שביקשתם, לא? אמרתם שתסתפקו גם בזה שיודיעו לכם על תאריך תוך שבוע. אז הנה, יש תאריך".

"אתה לא מדייק. זו הייתה ההצעה של חן. אבל ההצעה שהתקבלה הייתה של רועי. לפי מה שהוחלט, אנחנו אמורים לשבות עד שנקבל לחשבון שלנו את הכסף. אבל אתה יודע מה? אני באמת חושבת שלא כדאי להתקטנן. אני מקווה שאנשים לא יהרגו אותי על זה, אבל מצדי אפשר לחזור לעבודה".

"וזאת תהיה חתיכת עבודה", הוא לא הצליח להסתיר את הקלתו, אפילו שהשתדל. היא סכתה את מיתרי הקול שלו בשמנוניות של שאננות. "יש לנו שלושה ימים להפיק שלושה חלקים".

"כן", אמרתי בעייפות. משהו כאן יצטרך לבוא על חשבון משהו אחר. כמות, איכות – משהו פה ייצא נפסד. מזל שאפשר לישון עד מחר. לא להתעמק. חששתי מחן ומרועי, אבל גם ידעתי שאני עומדת מאחורי ההחלטה שלי. בנסיבות אחרות, גם השניים האלה היו מחליטים כמוני. לא היה לי ספק בדבר.

הם דווקא היו בסדר, למחרת, אם כי רועי רטן שהייתי צריכה להודיע לו בזמן אמת, כולל להעיר אותו באמצע הלילה.

דני ונעמה היו מקסימים, ואני חפנתי את תמיכת והטמנתי בתוכי. היא זהרה עמוק בבור של הרעלים והפיגה חלק מהם.

הכתבים שצפו עבודה. כותבי הטורים והמדורים שלחו אלינו במהירות את תוצרתם, שנערכה על ידינו ונשלמה כהרף עין – כולל מבחינה גרפית. שלושה ימים גרנו במערכת. עורכים, גרפיקאים, כתבים עצבניים ומפיקה.

"פיצה", שמעתי בערב האחרון וריאציה חלושה לקולו של רועי.

"על חשבון מי"? שאל חן.

"מה זאת אומרת על חשבון מי"? נעור רועי. "על חשבונכם, כמובן. אבל לא שמעתי אף אחד שמודה לי על היוזמה".

"תודה", אמרנו.

תוך כדי האכילה המשותפת חשתי אחווה כלשהי. חיכיתי שאפרים יצא מהחדר. ידעתי שהוא עלול להתענג על מה שהייתי מוכרחה להטיח בהם, בעדינות: "אתם יודעים, אנחנו רק סובלים מזה. מה החוכמה"?

"היא מתכוונת לומר שאנחנו מתנקמים בעצמנו", תרגמה אותי נעמה.

"לא הייתה ברירה", אמר חן, "את רואה, קיבלנו את הכסף".

"בכל מקרה היינו מקבלים את הכסף", אמר אפרים שחזר מהמקום שאליו עזב אותנו.

חן כחכח בגרונו. הבנתי שהוא מנסה למשוך את תשומת לבי. הוא הטה את ראשו לעבר אפרים בביטול. "שטויות" – תרגמתי לעצמי את מה שהתכוון לומר על דברי אפרים. חן מאמין שהלחץ שלנו עשה את שלו. קרוב לוודאי שהוא צודק. ואז מה?

יכולתי ללכת הביתה. העבודה על המוסף שלי הסתיימה כבר אתמול. הייתי היחידה במערכת שיכלה לחזות בתוצר שלה וגם לדעת שהוא נראה טוב – המוסף שלי הובא מבית הדפוס.

מובן שכמעט ולא העליתי בדעתי את הרעיון להסתלק מכאן אל המיטה שלי. מובן שאף אחד גם לא ביקש ממני להישאר.

"אני סומך עליכם", אמר אפרים, והלך הביתה, מותיר אותנו לבד לארבע שעות נוספות.

"כמה זה נוח מבחינתו", נעצב דני.

"פתאום הוא סומך עלינו", התקומם רועי.

"אבל אם יהיו פשלות בעיתון", אמרה נעמה וחן השלים את המשפט: "כמה שהוא יחגוג".

"אפרופו חגיגה", אמרתי, ונתקעתי. לא היה לי מושג למה התכוונתי. זה כבר היה השלב של מעבר לעייפות.

נעמה פרצה בצחוק.

"די, אתם מפריעים", אמרה חנה, וסיגל הוסיפה: "יש יותר מדי אנשים בגרפיקה. מי שאין לו עבודה פה, שיילך".

הבטנו בדני. מתוקף תפקידו כעורך החדשות – החלק האחרון שנשאר – הוא היה המפקד.

"נעמה", הוא אמר, "אני צריך את העיניים שלך עכשיו. כל השאר – החוצה בינתיים. חן, אתה יכול ללכת הביתה".

"באמת"? חן ביצע את החיוך הרחב ביותר במנעד שלו. אחר כך הביט בי. "מה קרה לך דניאל? אני נשאר עד הסוף".

"זה יפה מצדך", אמר דני, "אבל אתה לא חייב. נסתדר. באמת".

"אין לי ספק", אמר חן, "אבל אני לא היחידי שנשאר כאן אפילו אם הוא לא מוכרח. וחוץ מזה, יש בי צורך עז לבטא את הסולידריות שלי עם מעמד הפועלים".

"תודה", הגיחה נעמה מתוך מסך ההגהות שאפף אותה.

"בבקשה", ענה חייך חן.

"החוצה", צרחה סיגל.

"אנחנו כאן", צעקתי לנעמה מחוץ לחדר.

"אני יודעת".

"אנחנו עושים היסטוריה", חיקה רועי באופן לא מוצלח את איתמר בימי התום.

"רועי, בוא הנה, אני צריך שתמצא לי כותרת", קרא לו דני.

קוראינו לא הבחינו בשינוי כלשהו. הגיליון הזה שכל תא כואב בגופינו נטל בו חלק, לא נראה להם שונה מקודמיו. ואולי מוטב שכך. נעמה ואני כאבנו את הטעויות, שאפילו אפרים שחיפש וחיפש – לא מצא.

"איך הם לא מבחינים בהבדל"? שאלתי את נעמה. הוטרדתי מחוסר האחידות בפונטים.

"לא היה רצף", הסבירה נעמה. "התייחסנו לכל עמוד כאילו הוא יחיד ואין לו קשר עם אחרים".

"כן, זה מה שקרה, אבל איך לא עלינו על זה".

"מה קורה? אתן מארגנות לכן ישיבת מערכת מחתרתית"? צץ חן בחדרי. "אם כן, אז יש לי מה לתרום".

"קדימה", אמרה נעמה.

"אני יכול להביא איתי חבר או שניים"?

"ברור", ענתה נעמה. הוא חזר עם דני ועם רועי.

"צריך להתכונן לשלב הבא", פתח חן.

"מחר אנחנו צריכים לקבל את המשכורת הבאה", הסביר רועי.

"ואין סיכוי שזה יקרה, אה"? אמר דני.

"אני מקווה שאתה לא זומם שביתה בסגנון שהיה כאן בשבוע שעבר", התחלחלתי.

"רגע", הבהירה נעמה, "מה שזה לא יהיה, אסור לנו לקחת החלטות. צריך לשתף את כולם. אתם יודעים, הצבעה דמוקרטית".

"אל תדאגי", אמר חן, "אנחנו רק מדברים דיבורים לא מחייבים".

"אני חושב שהדיבורים שלנו דווקא צריכים להיות מחייבים", מחה רועי. "נא לא לשכוח שאנחנו האנשים הבכירים של המערכת. אנשי המפתח".

"כאלה שאם עכשיו נזרקת לכאן פצצה – הלך העיתון", התמוגג חן.

"משהו כזה" – רועי שיתף פעולה.

"אז מה עושים"? שאל דני.

"אתם באמת חושבים שיש עתיד למקום כזה"? חידד רועי את הנקודה.

"בהחלט", אמר חן, "בתור משהו שדודות מראות לילדים עם האצבע ואומרות להם: אתם רואים? תילמדו. ככה – אסור".

"בית קברות לאפשרויות", מלמלתי.

נעמה חייכה אלי כשהגברים החליפו ביניהם מבטים. חוסר התגובה שלהם היה קולני בדממה האלימה שלו.

"שום דבר לא מתחדש", קונן חן.

"בטח מתחדש", חלק עליו רועי, "זה מחמיר מרגע לרגע".

"נמאס לי", אמר חן, "אני ממשיך, בינתיים, עד שיוחלט אחרת, אני נאמן וכל זה, אבל איבדתי את החדווה. אני כבר לא הולך לעבודה בשמחה וחושב לעצמי: איזה יופי שאני נמצא במקום מיוחד כזה עם אווירה טובה".

"בדיוק", הצטרף רועי, "זאת הנקודה. כבר אין חשק".

"מה איתכן, בנות"? שאל דני.

חשבתי – לא בפעם הראשונה – שיש לו פיצול אישיות. ב"חיים האמיתיים" הוא היה לא החלטי, מתחבט, מתלבט על גבול ההתייסרות. הוא ראה בו זמנית את שני הצדדים של המטבע, וזה הקשה עליו לגבש עמדה. היתרונות והחסרונות של כל דבר הפריעו לו אפילו להחליט איזו חולצה ללבוש בבוקר או מה עדיף – תה או קפה.

ב"חיים המקצועיים", לעומת זאת, הוא היה אדם אחר לגמרי – והיו לכך השלכות חיצוניות. הכיפה עמדה על ראשו ביציבות, שערותיו הקצרות נראו מכונסות במקום אחד, יוצרות הרמוניה שניתן אף לכנותה תסרוקת. הוא נראה גבוה יותר, אולי בגלל ההתמקדות שלו במרחב, שאפשרה לו להתרכז לגובה ולא להתפרס לרוחב הנגרר, כפי שנהג ב"חיים האמיתיים". ובעיקר: הוא ידע מה הוא רוצה מעצמו ומאחרים. ועוד איך ידע.

דני ניווט את עבודתו, מצויד במיומנות הנערצת מבחינתי – לבצע כמה דברים, בו זמנית, בעת ובעונה אחת, מבלי שתיפגע האיכות שלהם ומבלי שיוטל דופי בעומק הרציני ובידיעה הברורה שהם עברו את המסננת הפרטית שלו, שכללה מחלקה של אימות עובדות ומערכת בקרה משוכללת.

עכשיו הוא נשען על השולחן – לא ברור אם זו הייתה עמידה או ישיבה – והביט בנעמה ובי, נבוך בעליל. מקום העבודה שלנו, שברור אפילו לרועי שהוא יותר ממקום עבודה, החל להיסדק אל עבר התפוררות, שעדיין שלטנו בה, או לפחות הרגשנו ככה.

"הלוואי והיינו יכולים לגייס כסף", אמרתי.

"את מתחמקת מהנושא", אמר רועי, בצדק מסוים.

"לא סתם לגייס כסף", המשכתי בכל זאת, "אני מתכוונת שאם היינו יכולים – חמישתנו – להביא הרבה כסף, איכשהו, יכולנו להיות חלק מהמשקיעים. פשוט לקנות אחוזים בעיתון. ואז הייתה לנו השפעה לגיטימית על התכנים. יותר מזה" – התלהבתי – "יכולנו גם לקבוע איזה אנשים יאיישו את העיתון. למנות סוף–סוף את האנשים הנכונים למשרות הנכונות".

"את מציעה שנשקיע כסף בעיתון? זה מה שאת אומרת"? שאל דני.

"אמרתי הלוואי", הבהרתי.

"אין ספק שאת צודקת", גיבה אותי חן, "ועכשיו נעבור למציאות".

"רגע", אמר רועי, "מישהו פוסל את זה על הסף"?

"כמה מיליונים יש לך"? שאל חן, "ואיך לא ידענו שאתה כל כך עשיר? מה אתה בכלל עושה כאן, במצבך"?

"אני חושב בזהירות שזה יכול להיות ריאלי", אמר דני, "אנחנו צריכים ללכת על המשקיעים הקטנים. את התותחים הכבדים – הנדבנים המיליונרים – כנראה שכבר מיצינו. זה לא עזר. מי שלא הסכים לתרום – אנחנו לא נצליח לשכנע אותו. ומי שכבר תרם – הכסף נגמר מזמן. לעומת זאת, יש אנשים נחמדים, שהמפעל ההתיישבותי קרוב ללבם. מי יודע, אולי הם מוכנים לתרום איזה עשרת אלפים שקל כל אחד. לא לתרום. להשקיע. הם יהיו שותפים בעיתון הזה. מה רע? מאה אנשים כאלה, ויש לנו מיליון. אולי נצליח להשיג כמה מיליונים כאלה".

"יש פה שני דברים" – נעמה ניסתה לעשות סדר – "כל אחד מאיתנו יכול, אולי, לגייס כסף בעצמו, להלוות כסף מאנשים ואז להכניס את זה לעיתון כהשקעה. זה יעשה אותו – אותנו – שותפים, בעלי מניות. מה שדני הציע זה בלי קשר אלינו, פשוט לפנות למשקיעים קטנים שיתרמו מעצמם. וככה ייכנס כסף לעיתון, ואולי הוא יתאושש קצת".

"השאלה אם הוא באמת יתאושש", אמר חן. "נניח שייכנסו כמה מיליונים, והכסף יספיק להפקת כמה גיליונות. מה יקרה כשהכסף ייגמר? התחושה שלי היא שאנחנו בכל מקרה מוגבלים בזמן".

"אלא אם כן הכסף יושקע בתבונה", אמר דני, "אני מדבר על גיוס המוני של מנויים חדשים, תגבור ההפצה. צריך הרבה כסף למסע פרסום אפקטיבי ברדיו ובטלוויזיה, שלא לדבר על עיתונים ועל שלטי חוצות. אם העיתון יתחזק – הקיום שלו כבר לא יהיה רעוע. הוא יהפוך לעובדה. יהיה רצף קבוע שיתבסס על איזון בין הכנסות להוצאות. הוא יהיה על הסוס".

"אתה באמת מאמין שזה אפשרי"? שאל אותו חן.

"אני לא יודע", הודה דני.

"בואו נחשוב על זה", אמרתי. "בואו נחליט שאנחנו רוצים לקחת אחריות. לכל אחד יש כמה קרובים או מכרים שיש על מה לדבר איתם, אולי אפילו כמה גרושים ששוכבים בבנק. מה דעתכם שכל אחד יעשה רשימה לעצמו, איך הוא יכול אולי להביא קצת כסף"?

"למה לא", אמר חן, "זה לא מחייב".

"ונמשיך לדבר על זה", אמר רועי.

"בואו נקבע שניפגש בעוד יומיים", הציע חן.

השתררה הסכמה כללית, שרועי הפר אותה. "רגע", הוא אמר, "נכנסנו לשאננות? מה בקשר לטווח הקצר? לא ההישרדות של העיתון, אלא מה קורה עם הגיליון הבא"?

בבת אחת היכתה בנו הוודאות במלוא בריונותה.

"סליחה על הקלישאה", אמרתי, "אבל זה לא יכול להימשך".

"הכי חשוב זה שנישאר מאוחדים", אמר רועי, לפחות אנחנו, האנשים שנוכחים בחדר".

"כן", אמרה נעמה.

"איך הכתבים שלכם"? שאלתי. "מה מצב המוטיבציה שלהם"?

"לא משהו", אמר דני.

"שיהיה ברור", אמר חן, "הפרילנסרים הם אנשי המפתח פה, לא פחות מאשר הגרפיקאים. שלא לדבר על זה שהם במצב הרבה יותר נואש. אנחנו בוכים על משכורת אחת, והם על"?

"לפחות שלוש", הבהירה נעמה.

"מה אפרים אומר"? שאל דני.

"אפרים"? שאל רועי בבוז, "מי זה אפרים"?

"טוב, אני לא רואה תועלת בשתיקה הזו", אמר חן אחרי כמה דקות עצבניות של דומיה.

"מה סיכמנו"? שאלתי.

"נפגשים בעוד יומיים", אמר חן, "לדון בנושא ההשקעה. כל אחד לפני כן יעשה עבודת שטח משל עצמו. בקשר לכל השאר, אני חושש שהגענו למבוי סתום, לא"?

"אולי בכל זאת אנחנו צריכים לשמוע מה דעתו של אפרים", הסתכנתי במבטים עוינים, "בסך הכל, הוא העורך של הדבר הזה".

"עדיין", אמר חן.

"בינתיים", אמר רועי.

למחרת קידמה את פני גיתית: "המשכורת לא נכנסה".

"למה אני לא מופתעת"? נעצבתי.

"מה את חושבת לעשות"?

"לא יודעת. מה את חושבת לעשות"?

"אולי אתן להם צ'אנס עוד יום או יומיים. אני אוכל לספוג את זה. השאלה מה יקרה אם אגלה שזה כבר יותר מיום–יומיים. ואת יודעת מה? אני מעדיפה לא לחשוב על זה עכשיו. גם ככה רע לי".

"קרה משהו"?

"זה לא מספיק? אני מרגישה את זה פיזית".

"אל תהרגי את עצמך".

"זה המתח".

אפרים הגיע. "מה קורה"? הוא שאל.

"מה צריך לקרות"? שאלתי.

"את יודעת. שגרה מתוקה".

"אתה לא רציני, נכון"?

"אני דווקא רציני מאוד".

"טוב, אני צריכה לעבוד" – רציתי להיפטר מהמעמד הזה.

"אני שמח שיש לך מרץ".

"דרך אגב, אתה יודע מה קורה עם המשכורת"?

"לא".

מה אני עושה כאן? ישבתי מול המחשב וידעתי שאני לבד. נעמה יצאה לשטח להכין כתבה לחן – במקום נועם הפרילנסר, שהודיע ברגע האחרון שהוא לא מכין את הכתבה שהתחייב עליה עד שיקבל את המשכורת. לזכותו ייאמר שהיה סובלני וגמיש, והתכוון בשלב הזה למשכורת אחת, מתוך שלוש שמגיעות לו.

גם רועי היה בשטח, עם דני אי אפשר היה לדבר עכשיו וחן עדיין לא הגיע למערכת. ניסיתי להעמיד פנים שהם במערכת, ואני פשוט עסוקה מכדי לדעת את זה. כמה זמן עוד אוכל לשאת את המצב? חודשיים? ארבעה חודשים? קשה לי להמשיך אפילו שעה אחת נוספת. אני עורכת כתבה שלא בטוח שיהיו בה צילומים. לא בטוח שהגרפיקאיות יסכימו לעמד אותה. אפילו לבית הדפוס אנחנו חייבים כסף, ואיזה מפיץ יתנדב לעבוד בחינם?

אנשי המודעות לא נראו באף מקום. נשבר להם כנראה, אז הם החליטו על דעת עצמם לשבות בלי לחכות להחלטה דמוקרטית של כולם. כעסתי עליהם בגלל העובדה שנזקקתי להם יותר מתמיד. רציתי שיתעלו מעל עצמם וימלאו לי את המוסף בכמה שיותר מודעות. מודעות במקום כתבות – שחסרות לי בגלל שאפילו לכתבים נמאס להיות פראיירים.

אחרי שגיליתי שרחמים עצמיים יכולים להיות מאוד משעממים ונכנסתי לחדר של חן – הוא עדיין היה ריק – הגעתי להחלטה. נכנסתי לחדר של אפרים. "אני חושבת שיש לי את הזכות לדעת מה צפוי לקול הזמן".

הוא היה שקוע בקריאת עיתון, שנח – מבולגן דפים – על שולחן ענק דיו להכיל כמויות אדירות של בלגן. תמיד היה עולה במוחי בנסיבות האלה שולחנו של בועז – למעשה אותו שולחן, שהיה מרחבים צחיחים, שעליהם נחו כמו איים זעירים – מחברת, עט וספל. זה הכל.

אפרים הסיט הצידה את העיתון, וכך נחשפו הניירות המוכתמים והמקומטים ששכבו מתחתיו – שכבות ארכיאולוגיות עתיקות יומין. "אם היה משהו שאת צריכה לדעת – היית יודעת", הוא השתפן מעיניי.

"אז יש התפתחויות, אתה פשוט לא חושב שאני צריכה לדעת אותן", לא הנחתי לעיניו.

"גם אם היו, זה לא היה הוגן שאני אספר רק לך. איפה השמירה שלך על זכויות החברים שלך"? עיניו סירבו אפילו למפגש חטוף עם עיניי.

"אין להם שום התנגדות שאברר מה קורה ואחר כך אעדכן אותם". אם זה היה תלוי בו, עיניו היו מחוץ לפניו.

חן נכנס מבלי לדפוק על הדלת הסגורה. "מה חדש"?

"אולי אתה תצליח להוציא את זה מאפרים".

"גל לא מאמינה לי ששום דבר לא התחדש. היא חושבת שיש כאן קונספירציה. שיש לי מידע, והחלטתי לא לגלות לה", חייך אפרים חיוך לא יציב.

"אז אולי תגלה לי. היא לא שומעת", החיוך של חן דווקא היה מוצק.

"אני לא יודע כלום. אני בסך הכל העורך", התמוגג אפרים.

"טוב, התייאשתי", יצאתי בהפגנתיות מהחדר.

נכנסתי לחדרי. חידשתי את הקשר עם המחשב וספרתי עד עשר ואחר כך עד מאה. חן לא הופיע. הלכתי למטבח והסחתי את דעתי בהכנת קפה. חן עדיין ישב אצל אפרים. השעה הייתה בסך הכל שתיים, ונאלצתי לדווח לעצמי ביושר, שלמעשה אין לי מה לעשות כרגע במערכת. יכולתי, כמובן, למלא את השטח בעבודות סרק רבות, אבל האופציה הזו עוררה בי רצון להקיא.

נעמה לא הייתה זמינה. הנחתי פתק על שולחנה: "תתקשרי אלי כשתגיעי". לגמתי באיטיות מהקפה הפושר. חן הופיע בחדרי.

"אני חושב שאפרים לא משקר. הוא באמת לא יודע מה לעשות. המשקיעים כנראה אמרו לו להרוויח זמן. הוא שוקל לכנס מחר אספת עובדים. הוא בטח יגיד לנו שנתאזר בסבלנות ויטען שמתנהל משא ומתן לרכישת העיתון".

"מי ירצה לקנות אותנו"?

"כל הזמן יש משאים ומתנים כאלה", אמר חן, "כמו שאת יודעת, שום דבר לא יצא מזה וקשה לי להאמין שמשהו ישתנה דווקא הפעם. אגב, התחלת להתכונן לפגישה שלנו מחר"?

"אתה מתכוון לעניין הזה של ההשקעה שלנו? עשיתי כמה טלפונים, ויש אולי על מה לדבר. מה איתך"?

"לא היה לי זמן, אבל יש עוד זמן עד מחר. תגידי, המערכת לא נראית לך קצת ריקה"?

עשיתי כנראה מחוות גוף של הכנה לנאום ארוך. הוא מיהר לקטוע אותי לפני שהתחלתי: "אני לא מתכוון לנעמה ורועי ודני".

"אפרים שחרר את הקלדניות", אמרתי. "לא היה להן מה להקליד. גם הגרפיקאיות הלכו. אנשי המודעות לא הופיעו לעבודה. הם הודיעו שמבחינתם זאת שביתה. וגיתית אמרה לפני שעה שהיא לא מרגישה טוב".

"נשמע כמו ספינה אנושה".

"להתראות מחר", גייסתי חיוך משומש.

למחרת אפרים ביקש מגיתית, על הבוקר, שתודיע לכל עובדי העיתון להתייצב במערכת בשתיים. הוא נראה נמרץ וגאה כאילו שהוא עומד לשלוף איזה שפן.

בניגוד לאתמול, המערכת המתה אנשים. הייתה באוויר תחושה שקרית של התחדשות, אבל למעשה הקלדניות עדיין היו מובטלות והגרפיקאיות שיחקו בתוך המחשבים שלהן במשחקים צבעוניים וקופצניים.

"אולי נערוך עכשיו את הישיבה שלנו"? שאלה נעמה ב-11.

"לא", נבהל רועי, "אפרים יחשוב שאנחנו זוממים משהו".

בשעה שתיים וארבע דקות נדחסנו בחדר הגדול. אפרים ניסה "לתת כניסה", אבל רוב האנשים לא שמו לב אליו, מלבד נעמה ואני, שהחלפנו מבטים מגחכים.

"הייתי פותח ואומר 'יהיה טוב'", הוא פתח ואמר, "אבל אני בטוח שלא תאמינו לי. אז אני אנסח את זה אחרת. יש סיכוי טוב מאוד שהמצב כאן הולך להשתנות בגדול. ברגעים אלה ממש יושבים הבעלים של העיתון ומנהלים משא ומתן עם אחד האנשים הכי עשירים במדינה, שאני מנוע כרגע מלנקוב בשמו. מה שאני כן יכול להגיד זה שהוא עומד לקנות את העיתון הנחמד שלנו".

כמה אנשים מהמנהלה מחאו כפיים בקול תרועה.

"מה זה אומר לקנות את העיתון"? שאלה גיתית.

"זה אומר שכל הבעיות הכלכליות שלנו נפתרו אחת ולתמיד. זה אומר שיש לנו אבא ואמא ומי שדואג לנו. זה אומר שסוף סוף אפשר להיות רגועים ולעבוד כרגיל בלי לחשוש שעומדים לסגור אותנו".

"מה לגבי העובדים"? שאל דני. "יש למי שיקנה את העיתון מחויבות כלפינו? הוא יהיה חייב להעסיק אותנו"?

"שאלה טובה", הודה אפרים, "עקרונית, הוא לא חייב להעסיק אף אחד מאיתנו. הוא בעל הבית, ולכן יש לו את הזכות לקבוע עם מי הוא רוצה לעבוד. אני לא אתפלא אם הוא יעדיף אנשים יותר ידועים מאיתנו בתחום העיתונות. בתפקידים כמו מזכירות ומינהלה או גרפיקאים ואפילו כתבים, לא צריכה להיות בעיה. אני מתאר לעצמי שהוא יעדיף להשאיר את המצב הקיים. בשביל מה לו להכניס את המערכת לזעזועים מיותרים? הבעיה תהיה בדרגים היותר בכירים. אני מתכוון לעורכים", הוא חייך אלינו – האנשים שהתכוון אליהם. זה לא היה מתוכנן, אבל ישבנו ביחד, כמו קבוצה מכווצת. נאלמנו.

"בכל מקרה", הוא המשיך באופטימיות שתהיתי על מה היא מתבססת, "חלק מהמשא ומתן שנערך כרגע הוא על תנאי הפרישה של אלה שייאלצו לפרוש. בעניין הזה אין פשרות. גם מי שייאלץ לעזוב, יגלה שאולי זה דווקא משתלם לו".

"מתי מקבלים את המשכורת"? שאל מוטי מהטלמרקטינג. האנשים נראו מהורהרים. מנסים לעכל את המידע. להבין אם הם אמורים לשמוח או לחשוש. כמה מהעובדים הרגישו שיש פה אכן פתח לתקווה והרשו לעצמם חיוכים ניסיוניים. אבל השאלה של מוטי, בוטה בחדותה, החזירה את כולנו לנקודת המוצא.

"כל העתיד שלנו עומד להשתנות בגדול, ואתה מתקטנן איתי על המשכורת, שבמילא תמיד מאחרת? איפה הסבלנות שלך? איפה האמונה"? אפרים נזף בו בצורה שחרגה מהלגיטימי. מאחר שהתחושה הכללית הייתה שמוטי מדבר בשם כולם, הרגשנו כולנו פגועים ונבגדים.

"סליחה"? זה כל מה שחן הצליח לבטא – התעשתותו מקדימה את התאוששותו.

"השאלה של מוטי מוצדקת", מיהר רועי להסביר, "עם כל הכבוד למהלך הגדול, אנחנו רוצים לדעת מתי ניראה את הכסף שמגיע לנו".

"אתה יודע מה זה משא ומתן"? תקף אפרים, וכבר היה ברור לי לחלוטין שלבן אדם אין את הסחורה הברורה שציפינו לקבל. "משא ומתן זה משהו שלוקח זמן. אי אפשר להאיץ בו כי אז התנאים יהיו לרעתנו. ברגע שהאיש שעומד מולנו יבין שאנחנו לחוצים, אנחנו נפסיד ונקבל פחות ממה שרצינו. אתם לא מבינים שהסבלנות שאני מצפה ממכם היא לטובתכם? זה כל כך קשה להבנה"?

"יש לי שאלה", אמר חן בקול של עורך דין שחוקר עד בסדרות בטלוויזיה, "האם אתה יכול להתחייב שהמשא ומתן הזה בכלל יצליח? שהאדון המסתורי שרוצה לקנות אותנו ולפתור לנו את כל הבעיות כבר החליט עקרונית לבצע את העסקה, ועכשיו רק מתמקחים על התנאים? הוא בטוח קונה אותנו"?

"אני לא יכול להתחייב על כלום", כעס אפרים.

חן לא טרח לענות לו. הוא בנה על כך שמשמעות הדברים תחלחל אלינו בעוצמה עד שגם האיטיים ביותר מבינינו יבינו.

ואז זה הגיע. כמו השיטפונות במדבר יהודה, חשבתי. רועי ומוטי וגיתית וחנה וסיגל ואנשי המודעות והטלמרקטינג והמפיצים, שלא לדבר על הכתבים הפראיירים ועל הצלמים המסכנים – כולם התחילו לצרוח בבת אחת. ורק נעמה וחן ואני המשכנו לשתוק, מבטים בכולם – ובאפרים שעמד מתנדנד מולם – בסקרנות מהולה בדחף לבכות בהיסטריה.

"אי אפשר להבין שום דבר ממה שאתם אומרים", צרח אפרים יותר חזק מכולם עד שקולו נשמע.

"תנו לי לדבר קודם", דרש נועם הכתב, אדום כולו. "אנחנו רוצים את כל הכסף שחייבים לנו. רוצים עכשיו. לא מעניין אותנו שום משא ומתן, שלא בטוח בכלל שיכול לצאת ממנו משהו".

"נכון"! נשמעו קולות הסכמה.

"אני דורש שתתנהגו בתרבותיות", ניצל אפרים לרעה את השקט שפינו לו.

"הלוואי על כל אחד עובדים כאלה תרבותיים" – נעמה לא יכלה להתאפק ושכחה שהיא אמורה להיות נבוכה מדיבור בפורום המוני.

"מי בעד שביתה עד שנקבל את הכסף"? שאל מוטי. עשרות ידיים נפגשו בגובה.

"תירגעו", צרח אפרים, "אתם לא יכולים להחליט בצורה כל כך לא מסודרת. תחשבו לרגע על העורכים שלכם. על הגרפיקאים. שאלתם אותם בכלל? זו לא חוכמה שלאנשים מהמינהלה יהיה מנדט להחליט החלטות שהם בכלל לא ישלמו את המחיר שלהן. הרי אם תשבתו, ואחר כך ייכנס הכסף, נצטרך להוציא את העיתון בלחץ שרק מי שעובר אותו יכול להבין. ביררתם אם כולם מוכנים לשלם את המחיר הזה על בשרם"?

בשקט המבולבל שהשתרר החלפנו מבטים משתאים – חן, דני, נעמה, רועי ואני. מה קורה פה? ממתי הבן אדם הזה מייצג אותנו כל כך טוב? או שהוא סתם חושב על עצמו.

נועם התאושש ראשון. "לא מוכרחים לשבות על חשבון אחרים. אני מציע לשבות, והמשקיעים – או איך שקוראים להנהלת העיתון – יביאו בחשבון שגם אם הם יביאו לנו בסוף את המשכורת – נעבוד כמו שבא לנו. בשום אופן לא בלחץ או בצורה מטורפת. אם לא נספיק לספק עיתון בהיקף שאנחנו תמיד מספקים – בעיה שלהם. הכי הרבה, במקום שלושה חלקים – יהיו בעיתון שני חלקים, או אפילו חלק אחד בלבד. ובהחלט יכול להיות שכמות העמודים תקטן בהרבה. כמו שאמרתי – בעיה של הבעלים של העיתון. הם היו צריכים לחשוב על זה לפני שהלינו את השכר שלנו".

מחיאות כפיים נשמעו. "כל הכבוד", אמרתי לנעמה.

"ומה עם הקוראים"? השמיע אפרים שאלת התאבדות, לנוכח הלך הרוחות הכללי.

"מה עם הקוראים"? מצאתי את עצמי עונה לו, "הם צריכים לקחת אחריות על זה שהציבור שהם משתייכים אליו הוא רק מומחה בקיטורים ובדיבורים על זה שהתקשורת עוינת, אבל אין לו את היכולת להפעיל עיתון משל עצמו. אין לו את הכישרון. אין לו את הנכונות. אין לו את היכולת להתאמץ באמת ואין לו את החשק לתת מעצמו אפילו כסף. מי יודע, אולי הם צודקים. אולי הם יודעים בתוכם שלעיתון כזה אין שום סיכוי. עובדה שנכשלנו. אז אל תגלה פתאום התחשבות מופרזת בקוראים האלה. עם כל האהבה שלי אליהם – מגיע להם. הם אכלו את מה שבישלו".

נדהמתי מהרעש הנעים של מחיאות הכפיים החד משמעיות.

"בואו נסכם וניגש להצבעה", גנב לי חן את התהילה, "הועלו כאן שתי הצעות. אחת היא ההצעה של מוטי – לשבות עד שנקבל את הכסף. וכשנקבל את הכסף, אז לאות תודה, נשתדל כמיטב יכולתנו להוציא את העיתון בצורה מכובדת כרגיל. אני מזכיר שיהיו כאן אנשים שייאלצו לשלם את המחיר של ההצעה הזאת בגופם, ואני לא מגזים. ההצעה השנייה היא של נועם – לשבות, וכשנקבל את הכסף, להוציא את העיתון איך שיוצא לנו. בלי להרוג את עצמנו על זה. אז מי בעד ההצעה של מוטי"?

היה קל לספור. שלושה–ארבעה זוגות ידיים. "מי בעד ההצעה של נועם"?

עשרות הידיים התנועעו למעלה כמו במופע רוק המוני.

"רגע", כעס אפרים תוך שהוא מביט, משום מה, בשעונו, "אתם לא יכולים לעשות מחטף כזה בלי לשאול אותי".

"זכות הדיבור היא של כולם. וזה כולל גם אותך, אפרים", אמר חן באדיבות.

"אני מבקש ממכם להתאזר בסבלנות. אני ממש מפציר בכם", אמר אפרים. "זו רק שאלה של זמן. אני באמת מאמין שזה לטובת כולנו. יש סיכוי טוב מאוד שהמשא ומתן הזה יוביל אותנו להצלחה שקשה לי לתאר אותה. תנו למי שמנהל את המשא ומתן הזה לטובתכם, לנהל אותו בנחת. שלא ירגיש שום לחץ. ששום שביתה לא תפריע לו. רק טוב יכול לצאת מזה. תאמינו לי".

"רק טוב"? שאל רועי.

"תיראה", אמר דני לאפרים, "האנשים אמרו את שלהם בהצבעה שלהם. מישהו מוכן לשנות את ההצבעה שלו ולקבל את ההצעה של אפרים"?

אף יד לא הורמה. אנשים התחילו להסתובב בחדר ולשוחח אחד עם השני בקולות נמרצים, מתכוננים להתפזרות.

אני לא יודעת כמה זמן עבר עד שחשתי את השקט הכללי, שקיבל עוצמה עזה דווקא על רקע העובדה שהאנשים עדיין נכחו בחדר. עקבתי אחרי המבטים שלהם והגעתי לבועז.

הוא עמד בפתח החדר. בגדיו הלבנים משווים לו דמות מלאך. שערותיו ארוכות יותר ממה שזכרתי, נופלות בשאננות מהודרת על כל החלק העליון של גופו. לא ראיתי אותו יותר מחודשיים. אז זה השפן של אפרים, חשבתי.

"מישהו מעלה על דעתו לסרב לתחנונים של אפרים"? הוא פתח את שער המילים שלו. בלי "שלום". בלי "התגעגעתי אליכם". בלי "מה שלומכם".

"אתה לא מדבר ברצינות, בועז", אמר חן. הטון שלו היה רשמי ונעדר את האינטימיות שקישרה ביניהם.

"אני רציני לגמרי, חן". גם בועז דיבר בזרות, אם כי ביצע את החיוך הכי–סמל–מסחרי שלו. "תגידו, ירדתם מהפסים"?

"אתה לא יכול להיכנס לפה וסתם לזרוק מילים", אמר נועם.

"אני דווקא יכול", אמר בועז. "ואתם תקשיבו למה שיש לי להגיד כי אפילו עוד לא התחלתי".

היה שקט. אלא מה.

"אני מסתכל עליכם, ורואה טמבלים. מה קורה לכם"? הוא שצף. "מבקשים ממכם רק דבר אחד – לחכות בסבלנות, ואתם מתנהגים כאילו שאתם בכלל יכולים להרשות לעצמכם לסרב. מי אתם בכלל שתסרבו"?

"מי אנחנו"? כעסה חנה.

"אין לכם מה להפסיד אם תחכו קצת. זה הכל. תעשו את השיקול שלכם. אני לא אומר לכם מה לעשות".

"באמת תודה רבה לך", חוויתי את עצמי לפתע מדברת ישר אליו. זאת הייתה תוצאה ישירה של הכעס. מדבר אלינו כמו אל נתינים, אחרי כל הזמן שבו חסך מעצמו את קיומנו ולא התעניין בסבלנו הממושך. ועכשיו הוא בא, זכאי בעיני עצמו לצוות עלינו לעשות את הדבר שאנחנו מתקוממים ממנו. בדם הרווחנו את הזכות להתנגד, ואנחנו גם מוכנים לקחת אחריות ולשלם את המחיר. אנחנו לא אידיוטים הלומי בלבול. והכי גרוע, הוא מצפה שנציית לו. שנמשיך לסגוד לו. הוא לא יודע שאם אהבנו אותו אי פעם, הוא בעצמו הצמיח בסיס לתחושות שלנו. בסיס שכבר נשמט.

"שלום גם לך, גברת אבן", הוא הצמיד אליי עיניים פולשניות.

"אתה כן אומר לנו מה לעשות", אמר דני.

"תעשו מה שאתם רוצים".

"אנחנו באמת מתכוונים לעשות מה שאנחנו רוצים, וזה אומר לא להבליג יותר", אמר רועי.

"בהצלחה", אמר בועז.

"אפשר ללכת"? שאלה סיגל.

"מצדי", אמר בועז.

אבל מי בכלל שאל אותך, כעסתי בליבי. באיזו זכות הוא חושב שכל הזמן מתכוונים רק אליו.

"אף אחד לא מתייחס אליו", אמר רועי בעצב מזויף כשבועז, חסר הוד, יצא מהחדר בעקבות אפרים.

בטח יש לזה סיבה ברורה, הרגעתי את הצימאון שלי למשמעות. כשיהיה לי זמן, אתעמק בזה ואבין. "לאן עכשיו"? שאלתי את הקולגות שלי.

"אנחנו לא אמורים לשבת על הרעיון שלנו"? שאלה נעמה.

"לא יודע, אין לי חשק עכשיו", אמר חן. הוא נראה מרוקן ומדוכדך.

קבענו להתדבר בינינו בערב או מחר. הערכנו שהפעם זו תהיה שביתה רצינית. "יהיה מזל גדול אם העיתון בכלל ייצא השבוע", אמר רועי.

אפרים, בועז ומשה – מאיפה הוא צץ ומי בכלל זוכר אותו – ישבו בחדרו של אפרים מאז שהסתיימה אספת העובדים.

"אני לא אוהבת את זה", אמרה נעמה.

"מה את הולכת לעשות עכשיו"? שאלתי אותה.

"לישון", היא אמרה, "עד הבוקר".

"אבל עכשיו רק ארבע אחרי הצהריים", אמרתי.

"זכותי".

"לילה טוב".

כל הבוקר שלמחרת לא שמעתי כלום מאף אחד. התאפקתי לא להרים טלפונים עצבניים של מה קורה, מה קורה.

נעמה התקשרה אלי בצהרים. "את יודעת מה קורה"? היא שאלה אותי בלי לשחק משחקים של טון אדיש.

"אין לי מושג".

"אני מתה לרחרח במערכת", אמרה נעמה, "אבל אני פוחדת מהתגובה של חן ורועי".

"את לא צריכה לפחד מאף אחד, אבל אני מבינה אותך".

"תודה. תגידי, מה את חושבת שאפרים זומם"?

"אני לא יודעת, אבל בטוח שהוא לא לבד. כי לבד הוא לא יוכל להחזיק מעמד".

"את חושבת שהוא ינסה להוציא את העיתון בלעדינו"?

"אני מקווה שלא. אני חוששת שהפעם יש לו את בועז".

"קשה לי להאמין".

"לא ראית איך בועז התגייס לכבודו באספה? איך הוא הטריח את עצמו למערכת. מתי לאחרונה הוא דרך שם"?

"תתקשרי לחן".

"מה פתאום"?

"חן", היא דקלמה בקול של קריינית, "הדסק לענייני בועז".

"אני מעדיפה שאת תתקשרי אליו".

"למה"?

"בבקשה".

"טוב, אני אעדכן אותך", היא הבטיחה לי בקולה השפוי שבו היא מארגנת דברים.

היא חזרה אלי נסערת כעבור פחות משעה. "אין גבול".

"מה קרה"? נבהלתי.

"חן אמר לי שהוא עשה חושבים. הוא שאל אם הבאתי בחשבון את העובדה שאנחנו הורסים את מקום העבודה שלנו. מטה לחמנו – הוא אמר. הוא שאל אם אני מודעת לכך שאני אתקשה למצוא עבודה בתחום הזה בעיתון אחר. בטח לא יקבלו אותי כי אני ימנית ודתייה. אמרתי לו שאני לא מודאגת כי אני יודעת שאני טובה בעבודה שלי ואני מוכשרת ולא אכפת לי לעבוד קשה. הוא אמר שזה לא רלוונטי, ושאני נאיבית, ושהוא דווקא מודאג, אפילו שלבועז יש קשרים בעיתונים אחרים והוא בטח יכול לעזור לו".

"אפרופו בועז", קטעתי אותה.

"תני לי לסיים, עוד נגיע אליו, בכל אופן, את הכי חשוב הוא שמר לסוף. הוא אמר שאפרים הציע לו להיות הסגן שלו", היא השתתקה כדי לנשום.

"לא נכון"!

"כן נכון", היא מיהרה להתאושש כדי לדווח לי שחן לא פוסל את זה על הסף, מה גם שהוא השתכנע שאולי יש דברים בגו, מבחינת הרצינות של המשא ומתן, שלא לדבר על זה שהוא ישב עם רועי, והם הגיעו למסקנה שהנושא של גיוס כספים הוא משהו שאסור לזלזל בו".

"מה פתאום הם ישבו בלעדינו"?

"זה גם מה שאני שאלתי. חן אמר שאני לא צריכה להתרגש מזה. שזו הייתה שיחת גישוש כללית בלבד, ושבכל מקרה הם צריכים את שתינו ואת דני".

"איפה נכנס בועז לתמונה"?

"הוא יושב במערכת עם אפרים, וביחד הם מתכננים איך להמשיך את העיתון. חן אמר שלהערכתו, בכל מקרה יהיה עיתון. השאלה אם איתנו או בלעדינו".

"כשאת אומרת איתנו, את מתכוונת שתינו או חמישתינו"?

"למה את מתכוונת"? נדרכה נעמה.

"חכי רגע, יש לי שיחה ממתינה".

זה היה אפרים. "אני חושב שאנחנו צריכים לדבר".

"קדימה", דרבנתי אותו.

"הלנו את אם לצרינו"?

"למה אתה מתכוון"? לא אהבתי לא את הצורה ולא את התוכן.

"שאני שומע על כל מיני התארגנויות במערכת".

"למה אתה מתכוון"?

"כל מיני יוזמות פרטיזניות מפוקפקות של גיוס כספים, שאת ונעמה מעורבות בהן".

"מעורבים בהן".

"את מתקנת את העברית שלי"?

"אני מתקנת את המידע שלך. בכל יוזמה שהייתה או לא הייתה השתתפו אנשים נוספים חוץ מאיתנו. למעשה, הם אפילו יזמו פגישות בלעדינו".

"שיהיה לך ברור, אני יודע בדיוק מי נכח בפגישות, ומה נאמר בהן".

"אז מה אתה רוצה ממני"?

"נאמנות".

"איך אתה מטיל ספק בנאמנות שלי"? התעצבנתי. רציתי לומר לו שהוא היה צריך לשמוע את חן, ובעיקר את רועי, אבל חשבתי שהכי חכם יהיה פשוט לשתוק.

"אני לא מטיל ספק, אני רק רוצה לשתף אותך בתהיות שלי".

הוא מאיים עלי בדרך כלשהי, נגעלתי. מה הוא זומם? אני לא אוהבת את הטון שלו. חשבתי להגיד לו שאם הוא כבר מדבר על יוזמות לגיוס כספים, הוא דווקא צריך לשמוח, שאנחנו עושים את העבודה במקומו. זה הרי לטובת העיתון. שתקתי, ואז נבהלתי מעצמי. שתיקה כהודעה. מי יודע איך הוא מפרש את שתיקתי. "מה אתה רוצה"? החלטתי לתת לו צ'אנס.

"שתבואי מחר לעבודה, ותודיעי את זה גם לנעמה".

"מה עם המשכורות"?

"את שוב פעם מתחילה"?

"זו לא אני. זה כל העובדים", התקוממתי. "יש החלטה. אני לא יכולה להפר אותה סתם ככה על דעת עצמי".

"מעניין מאוד וחשוד מאוד שדווקא את מגלה נאמנות כל כך גדולה להחלטות מגוחכות. למה אני לא רואה נאמנות כזאת אצל שאר החברים שלך? למה דווקא הם מתייחסים לעיתון הזה באחריות הרבה יותר גדולה? למה רק להם אכפת"?

"למי אתה מתכוון"?

"רועי וחן, למשל", הוא התיז את שמם בהנאה גלויה.

אולי זה בגלל שאתה מציע להם כל מיני ג'ובים אטרקטיביים – שוב הקפדתי לשמור על פי סגור. ריח בגידה חריף הבחיל את נשמתי. מה בעצם אני עושה עכשיו?

שיחה ממתינה הצילה אותי. נעמה. "אל תגידי לי שאת עוד עם אפרים".

"כבר לא. אמרתי לו שיש לי ממתינה ושאני אחזור אליו אחר כך. מה קורה"?

"לא טוב. רועי התקשר אלי ואמר שאסור לפסול דברים על הסף, ושלשם שינוי, צריך להקשיב לאפרים. לתת לו צ'אנס להציל את העיתון. אפרים התקשר אליו וביקש ממנו שיחזור מחר לעבודה".

"שאלת אותו אם הוא הציע לו קידום, או לפחות העלאה במשכורת"?

"לא שאלתי, אבל לא מוצא חן בעיניי שאפרים קורא לכולם לחזור, ורק לנו לא".

"אז את יכולה להירגע", התעצבנתי, "הוא אמר לי להודיע לך לחזור לעבודה".

"ומה איתך"? היא שאלה.

"גם אני מוזמנת. אוף. זאת לא הנקודה".

"מה הנקודה"? הקול שלי הבהיל אותה.

סיפרתי לה שאפרים יודע על היוזמות הכלכליות שלנו, ושהוא מאשים רק את שתינו בזה, ומטיל ספק בנאמנותינו לעיתון. נעמה הייתה המומה.

"מה שאני לא מבינה זה איך שתינו הגענו למצב הזה שאנחנו יחידה בפני עצמה"? היא אמרה. "אנחנו לא אמורים להיות מתואמים? רועי אמר שאנחנו צריכים להיות מאוחדים".

"כן, גם אני לא מבינה".

"אז מה עושים"?

"אם חן ורועי החליטו שהם בכל מקרה מפסיקים את השביתה, אני מניחה שאנחנו צריכות להתיישר".

"מצד שני", אמרה נעמה, "לנו לא הבטיחו הבטחות מפתות".

"איפה דני בסיפור הזה"? תהיתי.

דני טען שהוא כל הזמן מנסה להשיג את שתינו, ותפוס. כן, אפרים דיבר איתו. כן, הוא שמע שרועי וחן החליטו לבוא מחר, אז הוא חושב שהוא גם כן צריך להיות שם, ולו רק כדי להבין מה, לכל הרוחות, קורה פה. ולא, אף אחד לא שידרג לו את הג'וב.

"להתראות מחר במערכת", נפרדתי מנעמה.

"כן", היא אמרה.

קמתי בבוקר חסרת חשק. בפעם הראשונה בהיסטוריה נעמה ואני ראינו את אפרים נמצא במערכת לפנינו. "אני שמח לראות אתכן", הוא אמר בקול מלאכותי. "אל תבקשו ממני עדכון. אני מחכה לכולם. אין לי כוח לחזור על עצמי שוב ושוב. חבל על מיתרי הקול שלי".

דני, חן ורועי הואילו בטובם לא לגזול משתינו זמן ציפייה רב מדי. ישבנו בחדר של אפרים, שמיהר להכריז: "הגיליון הנוכחי שלנו יהיה גיליון חירום. אנחנו נפנה בו לקוראים שלנו בבקשת עזרה מפורשת. נגיד שאנחנו במצב חמור, ושיתרמו לנו כמה שיותר כסף, אחרת ניסגר".

"פשוט נתחנן"? שאלה נעמה.

"פשוט נבקש יפה", הוא אמר.

"אבל אנחנו עיתון", אמרתי, "אי אפשר לבקש כסף מהקוראים. אנחנו לא קבצנים. זה לא מקצועי. איפה נשמע כדבר הזה"?

"אין ברירה", אמר אפרים.

כולם שתקו.

"איך נפיק את העיתון הזה מבחינה מעשית"? שאל חן. "אני פשוט לא רואה פה אף אחד. לא קלדניות, לא אנשי גרפיקה".

"נסתדר", אמר אפרים, "במילא אין הרבה טקסטים. יש כתבה אחת שמשה כתב ואני ערכתי. יש מאמר שאני כתבתי. יש כמה מודעות עצמיות, ויש את בקשת העזרה שלנו שתתפרס על פני כמה וכמה עמודים. אם כבר הולכים על זה, נלך על זה הכי בגדול שאפשר".

התכווצתי מבושה.

"ובועז יעזור לנו בגרפיקה", חייך אפרים בחיוך מנצח.

"מה אתה אומר", אמר רועי, ולא ידעתי אם הוא ציני או חנפן.

"את כל כך צדקת", אמר לי רועי בערב. ישבנו בבית קפה הוא, חן, דני, נעמה ואני. "זה גועל נפש מה שהולך פה. אנחנו עיתון! לא מקבצי נדבות"!

"אז למה שתקת"?

"כי אני ריאלי, מוכרחים לשרוד".

"אתה מדבר על העיתון או עליך בעיתון"? שאלה אותו נעמה.

"נעמה הנאיבית", רועי החליף מבטים מעצבנים עם חן.

"אז מה, ממשיכים כאילו כלום"? סיכמתי.

"בינתיים", אמר חן.

"ומה עם המשכורות"? שאלתי. "פתאום אתם מבליגים"?

"בינתיים", חזר חן על המנטרה.

"מה קרה"? שאלתי.

"העיתון הורג אותי", זעף דני.

אחרי שתם מפגש הנכאים הזה, הוא ליווה אותי עד למכונית שלי. "אני לא אוהב את מה שקורה פה. גם מבחינה אישית, אבל בעיקר מבחינה מקצועית. אני מרגיש שהמקום הזה מכתים את קורות החיים שלי. אני לא יכול להישאר פה יותר".

"אתה רציני"?

הוא חייך חיוך עצוב.

"מה תעשה"?

"אין לי מושג, אבל אני מוכן לשלם את המחיר. אני מניח שיהיה בסוף בסדר. אני בטח אמצא משהו אחר. אני מקווה".

"תגיד, בטוח שהכל אבוד פה"?

"אני לא נביא, אבל לפי איך שהדברים מתנהלים פה עכשיו, לפי אינטרסים מכוערים והמון דברים מסריחים שמתחת לפני השטח, וכל השמור לי ואשמור לך, וכל הרדיפה אחרי הכבוד – בקיצור, כל מה שרחוק מעשיית עיתון ביושר – לפי כל זה, אין עתיד לדבר הזה. ואם הוא ימשיך – הוא יהיה ברמה נמוכה. לא משהו שמוצדק להתלכלך בו".

"אתה מדכדך אותי".

"אלה החיים, ילדה. תתבגרי".

התקשרתי לאיתמר. הוא נחרד כששמע על ההתפתחויות האחרונות, ואני נחרדתי מהעובדה שהוא לא היה מעודכן. "עיתון של מסכנים. של לוזרים. עיתון של מעוררי רחמים. זה נקרא עיתון"?

"מה אתה רוצה ממני? לא אני עשיתי את זה. אני סתם תככנית שאפרים נותן לי להבין שאני מואשמת בבגידה".

"סליחה, גל", אמר איתמר.

"על מה"?

"על זה שהבאתי אותך למקום הזה".

"מה קרה לך, איתמר"? עיניי התחילו לנטוף.

"אולי קשה לך להאמין, אבל היו לי כוונות טובות", השתנק קולו.

ביום ראשון, לאחר סוף השבוע שבו יצא הגיליון, כולם כתבו עלינו. היינו במרכז תשומת הלב. פתאום דיברו על "קול הזמן". בעיתונים כתבו: "'קול הזמן' – הסוף". אפרים הוזמן להתראיין כמעט בכל אמצעי תקשורת. ברדיו, וגרוע מזה – בטלוויזיה. הוא היה לא פוטוגני בצורה מחרידה. אם טובת העיתון הייתה חשובה לו, הוא היה חייב לתת לחן את המשימה הזו, חשבתי.

אפרים קרן. נראה היה שהוא אפוף שיכרון של תהילת המפורסמים. הוא חש שזכה בכבוד של אנשים דגולים, ושכח את הנסיבות שבהם נקרא להתראיין ואת העובדה שהוא מופיע בעצם כלוזר.

"אז מה, הימין נכשל"? הוא נשאל שוב ושוב.

"מה פתאום"? הוא הרחיב את עיניו המצומצמות, "הימין חי וקיים".

"אבל בעיתון שלכם אתם מבקשים כסף בצורה הכי מפורשת. אתם טוענים שבלי הכסף הזה, לא יהיה עיתון".

"זה כל העניין", הוא קפץ במקומו בתנועה חדה ומוזרה (להבהיל את האויב? תהיתי) שבימים אלה אנשים טובים מתגייסים לשם המטרה ותורמים לנו כסף".

"עיתון צריך להתקיים על תרומות"? שאלו המראיינים בשלב הזה.

"יש לכם רעיון יותר טוב"? הוא התמיה את מראייניו. סוף הראיון.

"איזה בושות", אמר רועי לנעמה. "שמת לב איך אפרים מתענג? איך הוא קורן מרוב אושר בטלוויזיה? הוא חושב שהוא סלבריטי. איזה מטומטם. והוא בסך הכל קבצן, זה מה שהוא. גועל נפש".

אפרים זימן אותנו לישיבת מערכת מיוחדת בשעה חמש. הוא היה זחוח בצורה חסרת תקדים. "לא תאמינו כמה לחיצות ידיים קיבלתי, שלא לדבר על טלפונים. כולם משבחים אותי".

נו, שמישהו יגיד משהו ציני, ייחלתי לשווא. במקום זה רועי שאל אותו: "אפשר גם"? ולחץ את ידו תוך שהוא קורץ לי. לא השתכנעתי.

"והכי חשוב", אמר אפרים, "ולשם כך בעצם התכנסנו – יש תוצאות. יש כסף. כסף מעשי, והרבה–הרבה כסף תיאורטי".

"כלומר הבטחות לכסף", דייק חן.

"אל תזלזל בהבטחות", ביקש אפרים. "טוב, תיראו. יהיו שינויים בעיתון. צריך לכבד את אלה שתומכים בו, בעיקר אלה ששמים כסף. העיתון יצטרך להיות יותר ממוקד. יותר מתאים לקהל היעד המסוים שלנו".

"לא כדאי, דווקא עכשיו, להרחיב את קהל היעד שלנו"? תהיתי.

"את לא מבינה כלום", אמר אפרים. ראיתי את נעמה ואת דני מתכווצים, ואת כל השאר שקועים בענייניהם.

"מה זה אומר, השינויים"? שאל חן.

"אני שמח שאתה שואל", אמר אפרים, "יהיה דגש חזק יותר על מלחמות למען צדקת הדרך. אין יותר מקום למאמרים צמחוניים. זאת מלחמה. צריך לקרוא לדברים בשמם. וכדי לחדד את המסר, מה לעשות, צריך לנקוט שפה בוטה. רק ככה אפשר לדבר היום".

ואני חשבתי, אבל לא שיתפתי איש במחשבה, שפעם התיימרנו דווקא לעדן את השפה. ליצור תרבות הידברות חדשה. וגם לבנות פתח לדיאלוג אינטליגנטי עם דעות אחרות.

"גל לא תאהב את זה", המשיך אפרים, "אבל עם כל הכבוד לתרבות, מי שאוהב אותה, שימצא אותה בבמות אחרות. אנחנו לא אמורים לדאוג לו. יש לנו דברים יותר חשובים לעשות. עם כל הכבוד. כנ"ל לגבי סיפורים לכבוד החגים. תאמיני לי שזה שטויות, את יודעת מה, כדי לא לפגוע בציפור נפשך (היה לו קול לעגני), אני חוזר בי מהמילה שטויות. נקרא לזה לוקסוס. מרוצה"?

לא עניתי לו, אבל ניסיתי להישיר מבט אל עיניו, שאותן הוא הפנה ממני, מבעוד מועד.

"טוב", הוא ניסה להישמע ענייני ועסוק, "תבואו מחר לעבודה כרגיל. הישיבה בעצם הסתיימה. אני רק צריך לשבת עכשיו עם חן כדי לעצב את הפורמט החדש של העיתון. אה, למי שלא יודע, חן הוא הסגן שלי".

"ואת התרומות אפשר יהיה להעביר ישר לחשבון הבנק שלו, במסגרת ההעלאה בשכרו", כתבה לי נעמה.

למחרת אפרים לא היה. "הוא נפגש עם אחד המשקיעים", אמר לי חן. "הוא אמר לי לתת לך לערוך כמה דברים. ברגעים אלה מקלידים אותם".

"איזה דברים"?

"מאמרים. את כבר תמצאי אותם".

"מאמרים למוסף שלי"?

"שמעת מה שאתמול אפרים אמר. יש שינויים בפורמט של העיתון".

"איזה שינויים"?

"אני אסביר לך אחר כך. אנחנו באמת צריכים לדבר. אבל לא עכשיו. אני בלחץ היסטרי. תיכנסי אלי בערב. אל תעשי פרצוף לחוץ. המצב לא טוב. זה לא אמור להפתיע אותך".

"חן? קורה פה משהו שאני צריכה לדעת"?

"אולי. אבל אמרתי לך, לא עכשיו. קחי את הזמן שלך".

"לא רוצה", אמרתי לו, והלכתי לחפש את דני.

הוא היה בחדר שלו, אורז. "דני", שאלתי על סף בכי, "כל כך מהר"?

"אני מתפלא שאת לא עושה את אותו דבר. חן לא דיבר איתך"?

"עוד לא".

"אה, אז את לפני השיחה. טוב, אל תיקחי ללב. את הרי מרגישה כבר כמה זמן את הלך הרוחות".

"מה לא לקחת ללב"? בקושי שלטתי בעצמי.

"את המצב", הוא נאטם.

"דני"!

הוא לא הסכים לנדב לי שום מידע. אמרתי לו שאני מוכרחה לדעת הכל מראש כדי להתכונן. הוא נראה אבוד. ביקש שלא אקשה עליו. הציע לעמוד לרשותי בכל זמן. להתקשר אליו גם בשעות מוזרות בלילה. אבל לא עכשיו. בבקשה. נעתרתי לו.

נעמה הלכה הביתה מוקדם, בעידודו החשוד של חן. במילא לא הייתה לה עבודה מוגדרת. חיכיתי שחן יקרא לי. בשעה חמש הוא התקשר אלי: "בואי, ותביאי איתך קפה. לעצמך, אני מתכוון".

הוא היה פסל רומאי חצוב באבן לבנה. פנים מפוארות. קפואות. ההדר התמקם בתנוחת הישיבה שלו. בכל תנועה. לרגע אחד נצץ מולי מבט ישן, שוחר טוב, ידידותי. אם עיניי לא היו נוכחות שם ברגע הזה בדיוק, הייתי מחמיצה אותו וחווה רק את המבט החדש של הפסל.

"גל", הוא האריך את ההגייה של שמי בצורה שהעניקה לו זרות. הי, רציתי לומר לו, אני לא גאאאאאל. אני גל, חברה שלך. קולגה. אני מהחדר הקטן. פטפטנו לפעמים במטבח. צחקנו על רועי האח שלנו. אתה זוכר אותי?

הושטתי את עיניי לשדה העירוני – כלומר למדרכה האפורה. כמה אירוני שהעיתון הימני החדש ממוקם בלב תל אביב, במקום באיזו התנחלות כהלכתה – או סתם מעבר לקו הירוק.

הבטתי אל השמיים. אפילו הירח חרש מזימות. צהוב כמו שיניים הלומות ניקוטין, שיני בועז. עגול מאוד. נמוך בצורה מחשידה.

לא הצלחתי לנשום מרוב כעס. המלחמה מתרחשת עכשיו. מערך הכוחות ופריסתם אינם ידועים. אני חיילת פשוטה ומפקדת כאחת. עלי לתכנן מהלכים תוך כדי ביצוע שעלול להיות מופרז מרוב אימה.

מעולם לא דייקתי בזיכרונותיי העתידיים. אפילו לא התקרבתי. מה עכשיו?

השיחה עם חן השתחזרה בי שוב ושוב, בניגוד לרצוני. כל מילה. כל מבט. כל התחמקות. והייתי לבדי.

לא, לא המילים המדויקות, הפצרתי במנגנון המזוכיסטי שלי. אם אין ברירה, אולי אפשר להסתפק רק ברוח הדברים.

ילדה קטנה ורצינית בתוכי חזרה וסיפרה לי את הסיפור בגוף שלישי. "חן קרא לגל לחדר שלו ודיבר איתה. בעצם הוא אמר לה ש… ש… ש…"

"שאני מפוטרת"? קטעתי אותה.

"זה לא בדיוק ככה", היא התחמקה בנחישות החלטית מדי לגילה ולניסיון החיים שלה. יא תינוקת. מה יעזור לך אם תתכחשי. את רק עושה נזק לעצמך. אם כבר בגיל כזה את מתחילה להדחיק, אז לאן תגיעי? תאמיני לי שלמקומות רעים.

"אבל… אבל"… היא המשיכה לגמגם.

"ילדה רעה. מטומטמת", כעסתי עליה.

"לא נכון. אני ילדה טובה".

בסוף ריחמתי עליה. הייתי מוכנה אפילו לחבק אותה ולספוג את דמעותיה הדביקות. מה היא אשמה?

היא לא מבינה באמת מה קורה פה, אבל האם אני – הבוגרת – מבינה? בגידה זה לא רק רע. זה גם מבלבל.

"לא צריך חדשות בעיתון", אמר חן. "כשאין ברירה, שזה המצב שהגענו אליו, אנחנו נאלצים להתמקד במאמרים פוליטיים".

"אז מה נשאר"? שאלתי בשוויון נפש שהדהים אותי בזמן השחזורים.

"לא הרבה", הוא הודה.

"בוא נהיה ספציפיים", ביקשתי, "ננסח את זה בצורה מסודרת. יש את החלק של התרבות והבידור, ויש את החלק הפוליטי".

"יש את החלק של התרבות והבידור, שזה בעצם החלק הפוליטי", תיקן אותי חן.

"אני לא מבינה", התעקשתי לא לקלוט את מה שהסתמן כה ברור בימים האחרונים, "כמה חלקים יש בעיתון"?

"אחד", הוא ניסה לשמור על טון ניטרלי.

"אבל איך? איזה"?

"זה השינוי בקונספציה. בפורמט. אין ברירה, את יודעת, צריך לחסוך".

"אבל איך אני… אני לא מבינה. אז אני אערוך את החלק של התרבות והבידור… זה יהיה גיליון אחד, אבל הוא יהיה מחולק לכמה חלקים. ככה זה יהיה? תדבר כבר כי חוששתני שהתחלתי להתבלבל".

"זה בסדר", הוא ריכך אלי קול טיפולי, "המצב באמת מבלבל. כדי לעשות אותו פשוט יותר, אני אגיד לך בבת אחת מה הולך כאן בלי להחליק או לטשטש. הכמות של הבידור והתרבות תקטן בצורה ניכרת. הדגש יהיה על פוליטיקה. רכה. קשה. בכל הצורות. פוליטיקה, את יודעת".

"ומה בדיוק יהיה התפקיד שלי", הצטערתי שלא לקחתי איתי ספל קפה כמו שחן הציע. אפילו מים יכלו לסייע לי מאוד.

"מה קרה לך"? קולו נמרץ בצורה מלאכותית. "יש הרבה עבודה".

"מה אתה אומר", לעגתי לו. לצערי הדמעות – ייחלתי שהן לא מורגשות – כבר בצבצו בין הסרעפת לבית הבליעה. באלו מקומות עובר מסלולן לפני שהוא ממקם אותן בתחנת העיניים? קמתי.

"שבי", הוא ביקש, "יש לנו הרבה על מה לדבר. בדיוק הגענו לחלק המעניין. המעשי".

לא התיישבתי. "אני לא מבינה על מה יש לנו לדבר".

"אל תהיי טיפשה", הוא אמר בטון מכאני, "את נסערת ולכן לא פועלת בשיקול דעת. אל תצדיקי את הסטריאוטיפים השוביניסטים על נשים".

"גם דני מתנהג כמו אישה היסטרית"?

"לא אמרתי שאת היסטרית, ואני לא רוצה לדבר על דני. אין לי עניין לשוחח על אנשים שעוזבים בשעת משבר".

"אתה מודע לזה שאתה משכתב את המצב", מיקדתי לתוך עיניו את המבט הכי כועס, אך מדויק, שיכולתי להנפיק. הוא איפשר לי, פותח את מבטו, ממתין בנחת, ולא נהדף. חשתי חוסר אונים.

"הפרוטוקול שלך יסלח לי אם אני לא אענה לך על זה"? הוא העז לחייך אלי. אִזכור הפרוטוקול שלי, שקיומו ידוע למקורביי בלבד, הציף אותי תחושות נעימות ולא רלוונטיות של קרבה ואינטימיות. חן לא היה חבר שלי, אבל אפילו הוא הכיר אותי קצת. לא ידעתי עד עכשיו שאני נוהרת כל כך אחרי אחווה. נגדשתי חמלה עצמית.

"את לא מדברת איתי"? הוא החליף חיוך. תהיתי כמה עוד נותרו לו בסט.

"היית מת", התרסתי.

"אז איפה היינו", הוא נאנח.

"אתה מתכוון איפה היית", תיקנתי אותו, מנסה להחזיר את קולי למנעדו המקורי.

"תנסחי את זה איך שאת רוצה, אבל צריך להתקדם. את הרי לא אוהבת חוסר ודאות".

"אף אחד לא אוהב חוסר ודאות", התעלמתי מהבקיאות שגילה, וגם סירבתי ליצור קשר עם מערכות הנפש שלי.

"אז ככה", גם הוא התעלם ממני, "אנחנו מקדמים את נעמה. זה בטח אמור לשמח אותך, לא"?

"זה בהחלט נשמע טוב", התיישבתי, "אבל האינטואיציה שלי אומרת לי לא להתלהב מההתרחשויות פה".

"אני מבין את חשדנותך הטבעית, אבל תתפלאי לשמוע שלא הכל כאן זו קונספירציה נגדך. האמת היא שדווקא חשבנו עלייך, ולאות הערכה גדולה החלטנו לשמח אותך פעם נוספת, ולהציע לך תפקיד חדש, שיכלול עבודת צוות עם נעמה. היית מאמינה? זה אמור להיות החלום הכי גדול של כל בן אדם, לעבוד בצמוד לחבר הכי טוב שלו. מה את אומרת עלינו"?

"לא יודעת, אבל יעזור לי מאוד אם תדבר ברצף. בלי הפסקות. אולי אז אני אצליח לנסח תגובה יותר רהוטה".

"צודקת, צודקת. את ונעמה תהיו בעיתון בתפקיד – אני לא יודע איך לקרוא לו כי אין תפקיד כזה. לא היה כזה עד עכשיו. משהו מיוחד שמשלב הפקה ועריכה ביחד – של כל העיתון".

"מה זה אומר עריכה"? ידעתי שזה מושג רחב, חמקמק בהשתנותו.

"נו, באמת. לדאוג שהכל יהיה בסדר".

עכשיו ידעתי בוודאות שהוא מתחמק. היו לי כל כך הרבה אפשרויות לתשובה, אבל עדיין לא החלטתי אם אני כועסת או כבר מתאבלת. פלטתי ברעש את האוויר הכבד שלא זכרתי מתי הכנסתי אותו.

"עריכה", הוא אמר, "נו, מה שעושים לטקסטים".

"אפשר לעשות הרבה דברים לטקסטים. למשל, לכתוב אותם, למשל, לארגן אותם. לתת להם כותרות".

"לבדוק שהעברית שלהם טובה", הוא המשיך אותי, "לעשות הגהות".

"אז זה מה שאתה רוצה שנעשה? שנהיה מגיהות"?

"לא אמרתי שתעשו רק את זה", הוא קיבע את הירידה במעמד, "תוודאו שהתמונות הגיעו. שהאיכות שלהן טובה"…

"מה לגבי הנושאים"? הקפדתי לחדד את ההשפלה כדי שאוכל לראות אותה מולי ברורה לגמרי.

"איזה נושאים"?

"הנושאים של הכתבות שיהיו בדבר הזה שאתה מתעקש לקרוא לו עיתון".

"מה עם הנושאים"?

"מי יקבע אותם? אנחנו"? מדוע התעקשתי, חסרת סיכוי?

"תוכלו להציע נושאים. בטח שתוכלו להציע. אנחנו תמיד פתוחים להצעות".

התאפקתי לא לשאול אותו מי זה האנחנו הזה שהוא כל הזמן מזכיר, אבל הייתה לי שאלה מזוכיסטית דחופה יותר: "נוכל גם להחליט איזה נושאים יהיו"?

"לא".

ואני כבר חשבתי שלא נשארה

פיסת עור אחת שאיננה דקורה.

לא שאלתי למה לא. לא שאלתי מה קרה. לא שאלתי איך זה קרה. לא ביקשתי שיציין את הרגע המדויק שבו אחוות עורכים הפכה לשני מעמדות – שליטים ונותני שירותים ואיך החמצתי את הרגע שבו עברתי בעל כורחי – הועברתי – לצד הלא נכון. איפה בכלל החברות? הייתה חברות? למה חשבתי שהייתה? ומה הקשר בין המשבר הכלכלי, הקיומי, לחברויות המוזרות שמתלקקות כאן, אם אפשר בכלל לכנות אותן חברויות. לא שאלתי דבר. לא אמרתי דבר. הסתיימה מנת ההשפלה.

אבל העצב התנדף ברגע שבו כבר הסכמתי לארח אותו במאורתי, להתוודע אליו באיטיות מסתגלת. חיפשתי אותו, ממתינה להתכרבל עם הדמעות, אבל חשתי בנוכחות אחרת במאורה. הוויה אלימה. זה היה כעס. נכלמתי מהעובדה שעלי לחוש יצרים פרימיטיביים בעילגותם כדי להבין מה עלי לעשות. עכשיו הכל היה ברור. אני מסכימה למצב החדש? לא. מותר להם? לא. מותר לי? כן. אז לדרך. למלחמה. אני לא מוכנה לוותר. ואם אובס, לפחות אדע שנלחמתי. לפחות הקשיתי על אויביי. העיתון הזה שלי לא פחות ממה שהוא שלהם. בזיעה ניגרת הרווחתי את הזכות הזו.

חשבתי על נעמה, שנדמתה לי אומללה בגלל חוסר הידיעה שלה, שעתידה להתחלף באומללות שמקורה בידיעה.

"את מבינה"? היא נהגה לחזור שוב ושוב על התובנה שלה מהפרשה הזאת, "היינו נחוצות להם. מאוד היינו נחוצות להם. בתור נותנות שירותים. משרתות. את הידע המקצועי שלנו הם כבר לא רצו".

"הם קראו לזה כבוד, ולקחו אותו לעצמם", נהגתי לענות לה בנקודה הזו.

"חן – איך זה קרה"? ככה הייתי שואלת את נעמה. חן – כמו שם של תופעה.

"חן הוא מהגזע ההפכפך של בועז", היא הייתה ממשיכה את תפקידה בדיאלוג הקבוע, משתהה בטרם תגיע לשורה שלה: "אבל רועי. את זה אני לא תופסת".

"ואפרים"? – זה היה שם הקוד לשצף מילים – כאן היינו מספיק פתוחות לאלתורים – שמחזירות את הגמד, במובן של שפל, לממדיו האמיתיים.

נעמה אמרה: "עכשיו, גם אם הוא ירצה להקים ישיבה, להגשים את הייעוד שלו – הוא כבר לא יהיה טוב בזה. כי הוא כבר הושחת. הוא כבר לא טהור".

"זה העונש שלו", אמרתי לה.

"כן, אפשר לראות בזה עונש, אבל אני עדיין רואה בזה החמצה".

"הי", התקוממתי, "החמצה זה מונח שלי".

נעמה חייכה. אם זר היה מקשיב לשיחות שלנו, הוא היה תמה על טיב יחסינו. במיוחד כאשר היו נקלעים בפניו קטעי השיחות שבהם אנו עומדות על זכויות היוצרים שלנו בתקיפות חד משמעית. כבוד? – הוא היה תוהה.

לא, אדוני. זאת הכרה. אולי זה גם כבוד – אבל לא במובן של מכובדות, אלא במובן של הערכה גלויה והבנה המקשרת את המחדש עם החידוש שלו.

ואז היינו שותקות. לא מתחלקות במחשבות. לא סיפרתי לנעמה על "שיר ההלל" לבועז שזימרתי לעצמי ברגעים האלה: מטהור לעכור / מודל של סחרור / בגלל העיקור / וגם הניכור

ישן או ער / תמות מהר / ותתכער / ותצטער / האם נלחמת / בטרם הזדהמת?

כי מה הטעם במחשבות האלה, שבמילא חשבנו אותן רק מפני שהאמנו שהחזרה אליהן, תדהה אותן. וזה לא קרה.

אפילו להילחם כמו שצריך לא יכולנו. לא היה בשביל מה. העיתון קרטע על 48 העמודים השבועיים היחידים שלו כמו נורה מתאמצת לפני שריפתה. המשא ומתן הגדול – זה שעל סמך התרחשותו המשיך העיתון להופיע – נכשל. הודלף לנו שהמשקיע היה אדם רציני, שדרש להסתובב במערכת ולהיווכח בתהליך הפלאי הזה המכונה הוצאת עיתון. בסיום התצפית הוכרזה דרישתו החד משמעית: לפנות את השטח מהאיש שמפריע לעבודה. העורך.

אבל אז התברר שהגוף המסתורי המכונה "ההנהלה", סירב לסלק את אפרים. הם ידעו את משמעות ההחלטה שלהם. "או אני או הוא", חידד את הדברים האיש שעמד לקנות את העיתון ולהציל את החלום.

"לך מפה כבר", הם התחצפו אליו.

"אני הולך".

וכך גם העיתון. לא היה לו שום סיכוי.

נעמה ברחה לאקדמיה. היא מסיימת את הדוקטורט שלה בהיסטוריה, ואני כועסת עליה. יש להניח שבסופו של דבר היא תשמע בקול אוהביה, ותחזור לתקשורת בגדול. היא הייתה בדיוק לפני הפריצה שלה. אני מאמינה שזהו הייעוד שלה.

רועי התברג במשרד פרסום של דתיים. הוא מחבר סיסמאות לשכונות חדשות שמוקמות ברחבי הארץ – בתחומי הקו הירוק – עם בתים בעלי התקן מיוחד לסוכה ומטבח שבפסח, מעשה קסם, הופך להיות כשר לפסח ובמרפסת יש מתקן מיוחד לחנוכייה. הוא נחשב קופירייטר מוצלח. לאחרונה ראיתי אותו באוטו מרשים – אין לי מושג איזה כי אני לא מבינה במכוניות.

חן גילה את הקשר בין אסתטיקה לכסף. יש לו חנות נחמדה ברחוב בזל בתל אביב. הוא מייבא בגדים יפים מחו"ל ונחשב כאיש עסקים מוצלח. גיתית סיפרה לי שפעם קנתה אצלו בחנות חצאית משי, והוא התעקש לעשות לה הנחה.

דני נחטף על ידי "הארץ". הוא מאוד מוערך שם, אבל באופן קבוע מתלבט בין עיתונאות לבין חקלאות.

גם לי לא הייתה בעיה למצוא עבודה בעיתונאות, אבל בגלל כאבים עמומים, העדפתי לעבוד כפרילנסרית ובשלב זה לא להתחייב. אני כותבת, עורכת ומצליחה לפרנס את עצמי בכבוד יחסית.

ואפרים מכהן כמומחה לתקשורת במועצת יש"ע. יש לו משכורת גבוהה ורכב צמוד, שאיתו הוא מסתובב ברחבי ההתנחלויות ומרצה על עיתונאות ועל עשיית עיתון – תחום שהוא מבין בו במיוחד.

ובועז – אין לנו מושג. אני חושבת לפעמים על – נניח רדיו דולק ובקצותיו שיר, שאף אחד לא שומע ממש, אבל כולם מפזמים אותו. והוא נע בין שבילי עשן, מוצת מהסיגריות הרגשיות. ממש כמו אז בזמנים הקדמונים.

אני מתאבלת על תקופות שנהרגו ויודעת – גם אז הוא לא היה טהור.

אבל זה לא מנחם אותי.