האלגנטיות מתפרעת על הבמה והמכובד קורץ. בבית האופרה הישראלית בתל אביב משעשעים ומשתעשעים כוכבי "גאלה אופרטה", תיאטרון האופרטה הממלכתי של בודפשט – זמרים, שהם גם רקדנים ואקרובטים, ותזמורת. הטקסטים מושרים בשפות המקור – גרמנית והונגרית. הקהל של אמש היה גדוש בתפוצותיהן, אבל גם הצופים שלא הבינו מילה הצטרפו למחיאות הכפיים הנלהבות, לא רק בסופי הקטעים, אלא גם בשיאם.
 
כי הנתחים שנפרסו אתמול הם מתוך אופרטות ידועות, למשל "העטלף", "דם וינאי" והוואלס "קולות אביב" של יוהן שטראוס הבן, "נסיכת הצ'רדש" של המלחין ההונגרי אמריך קלמן, "האלמנה העליזה" של פרנץ להאר, "קאן קאן" של ז'אק אופנבך ועוד. ומדובר, יש לציין, במנגינות מפורסמות, מהסוג הפופולרי שבימינו מוצא את עצמו כרינגטון.
 
איכות השירה של הזמרים היא וירטואוזית, אבל לא לוקחת את עצמה ברצינות. הרבה עליזות יש במופע הזה, וגם שלל  צבעים – בעיקר בשמלות הנשף הססגוניות, חלקן גרנדיוזיות, ואחרות "סתם" גנדרניות, במובן המרהיב של המילה.    
 
עם זאת, תשומת הלב הניכרת לפרטים לא הופנתה במידה זהה לשלם הכולל. הרצף מורכב מקטעים-קטעים שאין ביניהם קשר של ממש. אפשר היה למשל להרכיב מהם עלילה כלשהי, ולו קלושה, שתחבר אותם זה לזה. כמובן החיסרון הנ"ל אינו גורע כלל מאיכות הביצוע. מבין כל הקטעים, אהבתי ביותר את "בהרי הצ'יטארי" של זולטאן קודאי, שבו כינררו הכנר הווירטואוז אניקו נימט וזולטן מאגה, שאיכויותיה ככנרת מחוננת מתחרים בכשרונות הזמרה והריקוד שלה. 
 
אחת מהחוויות המענגות שבמופע הזה מנקודת מבט ישראלית היא הבועתיות הנעימה שהוא מאפשר. בבת אחת מגיעים לתקופות שבהן את השטורדל אפשר היה רק לאכול, רצוי בווינה. הלחות המזרח-תיכונית החמצמצה הופכת בשעתיים לקרירות אירופאית, הצהוב שביומיום נהייה זהב ומסיבות הלילה – נשפים. הקיצוניות הדרמטית מתמתנת. הניגודים שעל הבמה אינם בין שחור בוטה ללבן אוטם, אלא יותר בין אדום-דובדבן ללבן של הקצפת.      
        
חגיגת האופרטה הזו היא כמו ארוחת טעימות במסעדת יוקרה, אבל רק של המנות האחרונות. הקינוח הזה עשיר במיוחד, ומה שמציל את המופע מהרעלת סוכר הוא הקומיות, שכמו שאר האלמנטים במופע, גם היא מוקפדת. הזמרים-רקדנים מתגלגלים על הבמה, כביכול בשלומיאליות אך בעצם באופן מדויק ומתוזמן להפליא. הם קמים, נופלים, צצים כשהם מורמים בזרועות חבריהם או למרגלותיהם, מגיחים ממקומות לא צפויים, מתקוטטים בזעם מעושה ומתפייסים באופן מזויף, אך משעשע, וכל זה תוך הפקת קולות מלאכיים בתגבור תזמורת מצוינת, בניצוחו הנמרץ של המנצח אישטבן שילו. החיים, על פי האופרטות האלה, הם תערובת מקסימה של שמחה והנאות, עם משברים שתמיד נפתרים, ורק מעשירים אותם יותר. למרבה הצער, הכרטיס לעולם האופרטה הזה הוא דו-כיווני, כך שבסופו של דבר נאלצים לחזור אל המציאות שנשתכחה לרגע – מעבר קיצוני ולא ממש הוגן.       
 
"גאלה אופרטה", תיאטרון האופרטה הממלכתי של בודפשט, בית האופרה הישראלית, תל אביב, 10.10.07