כמו קודמותיהן, אחיותיהן לז'אנר צמדי האחיות – האחיות יוספי והאחיות פיק, גם האחיות כרקוקלי – טלי ולירון – שרות פופ נשי קליל. גם אצלן מדובר בקולות נעימים ובשילובים יפים של שירה, שגוברים על קטעי הסולו שלהן. וכמו הדורות הקודמים, גם הכרקוקליות מספקות בקולן רחבת ריקודים מספיק רחבה כדי להכיל קהל רב. איזה קהל? של בני גילן הביולוגי והמנטלי.

אחרי שהתגלו בעונה הראשונה של הריאליטי המוזיקלי "אקס פקטור ישראל" בשנת 2013, ושנתיים אחרי אלבום הבכורה שלהן ״מי אם לא את״, אלבומם החדש "9" (הנקרא מן הסתם על שם להיטן משנה שעברה "תשע נשמות" שמופיע בו) מסמן v  אחרי v על מאפייני הז'אנר – קליט, קצבי, מרים ומרקיד. האם המוזיקה שלהן פורצת מעבר למתחם המסיבות על מנת לכבוש קהלים נוספים וטריטוריות מבוגרות יותר? קרוב לוודאי שלא, קודם כול בגלל המילים. מי שבכלל יתעמק בהן ימצא כי הן מתארות בספציפיות מודגשת את המאניה-דיפרסיה שבנעורים (שבתקופתנו, כידוע, חוצים גם את שנות העשרים ואף השלושים). כך למשל בשיר "הלכתי לשתות" שרות הכרקוקליז: "זה לא משנה איזה יום היום, אני אעשה אותו שמח", ובאותו שיר, גם: "איך איבדתי ת'איזון, אם רק היה לי כוח" וממחישות בו את ההתעסקות בעצמי המאסיבית שטיפוסית לדורן – "כל היום רק עם עצמי במעגל".

סיבה נוספת לכך שהאופציה להרחבת קהל היעד מוטלת בספק היא שגם אם שברון לב נשי (או גברי, כמובן) כתוצאה מבן זוג שעזב – תקף לגילאים רבים, הרי שקשה להזדהות איתו כאשר הוא מוגש על מצע של פופ סטנדרטי עם לחנים דלים למדי, מונוטוניים וסתמיים. וזה מתמיה, משום שהאחיות עצמן חתומות על המילים והלחנים לצד סתיו בגר – שגם עיבד והפיק מוזיקלית את האלבום, ובגר הוא יוצר "שני משוגעים" ו"טוי" – מכרות זהב של להיטים שוברי שיאים. אולי כי הצלחתם נובעת גם ובעיקר מהכריזמה של זמריהם – עומר אדם ונטע ברזילי.

מהאחיות כרקוקלי נעדרת הלהבה החצופה האימפריאליסטית. הן אומנם סימפתיות מאוד, אבל נזקקות למשל ל"מגביר עוצמה" בדמות מאור אדרי, שמחזק אותן ב"מי מחפש אותי" – השיר הרשמי של מצעד הגאווה 2019. וזה חבל, כי מתחת למוזיקליות הסתמית ולמילים "עכשוויות" – שילוב ספק קליל ספק מתאמץ של עברית ואנגלית ("הלב ישן עמוק חולם מלא על פור פליי / האצבע עייפה מדי עובדת אול דיי / החרדות הגיעו, והגיעו טו סטיי") – מתגלה דור של ילדים טובים, שנכסף לאישור ההורים ("אבל וואלה הבנתי שהכי חשוב שאני אוהב את עצמי וכל השאר פירורים, ואז כבר הכול יגיע וגם נשמח את ההורים"). וזה לא רק עצוב, אלא גם נוגע ללב. ולאחיות – ששרות את דורן – יש פוטנציאל יצירתי-אמנותי רחב יותר ממה שהן מבטאות כעת, והוא מתבטא דווקא כשהן שרות פחות במוחצנות ויותר במינימליסטיות, וחושפות כך את פגיעותן ואת עומקן.

פורסם בגלובס ב- 7.12.2019