לרקוד לפי הקוד

במחזוריות מתוזמנת של שעון מתפקד, יוצא פעם בשש שנים אלבום חדש ללהקת "הפה והטלפיים". "קליגרו" (כפר בדרום אפריקה) הוא כבר אלבומם הרביעי, וחברי הלהקה – אסף גברון, רם אוריון ואהד פישוף ממשיכים להיצמד לקוד שקבעו לעצמם. בין הכללים המרכיבים אותו ישנה התחייבות למקם בכל אלבום שיר ששמו כשם האלבום הקודם (במקרה הזה מדובר ב"חרוסלמה" על שם האלבום "ירושלים", שהוא גם שיר של "נוודי האוכף" – הרכב נוסף של רם אוריון), שיר בעל משמעות סופנית ("איננו"), שיר שמתלונן בגוף שני על אישה ("אל תגידי לי מחר"), גרסת כיסוי לשיר פטריוטי ("בלב אחד", המוכר יותר בשם "סלאם עליכום" בביצוע חדווה עמרני) ועוד.

המרחב התחום הזה, שלכאורה אמור להגביל, מספק ללהקה שטח נרחב לבטא את היצירתיות שלה תוך כדי שמירה על אחידות רעיונית, סגנונית וצלילית. היא מתגלמת בתכנים האישיים והפוליטיים הקודרים בנימה סרקסטית ובנגינה המוקפדת, בעיקר על אורגניות קסיו – הדומיננטיות באלבום הזה כמו בשאר האלבומים. כישורי השירה של חברי הלהקה אינם מצטיינים, אך מתאימים לאווירה שיצרו ומשקפים אותה. מדובר בניכור עטוף תחכום מילולי מהסוג של "העתיד שלא היה". מרוב התחכמות הם נשמעים לעיתים (לא רק הפעם) כמו "להקת דאחקות", אבל הרגש הכלוא בתוך שכלתנות מבצבץ באופן מדכדך מכדי להיות "מאגניב". הם שרים באופן מונטוני ויבשושי מילים שמולבשות על מנגינות מתונות, עצובות גם כשהן עליזות או מקבלות ליווי מקהלתי שמח של "מקהלת (דפנה ו) העוגיות".

"לא צריך תשובות, רק שיהיה תמיד את מי לשאול", שרה הלהקה, ומייד מוסיפה "בחוץ משתוללת מלחמה נוראה" ("המסקנה"). את המחאה הם מגבים בציטוטים משירים ישראלים שנשחקו, כמו "התשמע קולי רחוקי שלי", ימין ושמאל רק חול וחול", "קול קורא לנדוד" – ואלה רק דוגמאות משיר אחד, "כלאחר יד", שמסתיים בקקופוניה צלילית. המחאה הפוליטית, שבאלבום הזה חריפה יותר, מתגברת בביצוע שלהם ל"בלב אחד" ("סלאם עליכום", כאמור) שנמשך כעשר דקות ובו משפטי השלום שכתב חיים חפר מושרים באופן נרפה ואיטי, כמעט "נבעכי", שהופך לרוק פראי עמוס קולות יריות וצרימות חשמליות. השיר "איננו" מצליח להכאיב באופן נוראי במיוחד, דווקא באמצעות מילים המשלימות עם מותו של המת כמו "לכן כדאי שנמנע מציפיות מיותרות בעניינו". כך גם השיר "זה", בעל המנגינה היפה והממכרת בהתארכותה, שמאגד את כל האפשרויות – מצד אחד "זה פחות מכלום" ו"זה יורד במים" ומצד שני "זה תובע כל טיפה של תשומת לב" ו"זה מחולל שמות".

לא כל השירים מוצלחים. חלקם (כמו "אני בדיכאון", "מקווה לטוב" ו"אל תגידי לי מחר") נשמעים כאילו השאיפה לייצר אווירה סתמית השתלטה עליהם והפכה אותם לכאלה. אבל בסופו של דבר, שאר השירים הטובים גוברים עליהם. וכך, בפעם הרביעית חבורת הפה והטלפיים יכולה לסמן V על עמידה בכבוד במשימתם המחזורית. נותר לתהות מהו הנפח שיתפוס "קליגרו" והאם יצליח לחצות את מתחם הברנז'ה המוזיקאית והמעריצים המושבעים. את שלב הגימיק, לפחות, הם כבר עברו.
פורסם ב-ynet ב-03.01.08