מגע הגיטרה הייחודי של יצחק קלפטר ולחניו המזוהים שידרגו את שיריהם של מיטב הזמרים כאן: למשל של שלושה אריקים: איינשטיין – שהוא הלחין את אלבומיו "יושב על הגדר" ו"שביר", לביא – שהוא אחראי לסולו הגיטרה המונומנטלי ב"שיר סתיו" שלו ("כל הנחלים הולכים לים" שכתב עמוס קינן), וסיני – שהוא כתב והלחין לו את "אם אתה בסביבה" ("העיירה שלי"). ליעל לוי הוא הלחין את "אי ירוק בים", "בלדה לנאיבית" ו"תמונה" (דה-בה-דה-בה-דה). לגלי עטרי הלחין את "סוף העונה" ו"מה שאת אוהבת". וגם את עצמו הוא לא קיפח ("דמיון חופשי", "מחזיק מעמד" ועוד). נעצור כאן, פן הרשימה הזו תיהפך לניימדרופינג מרהיב, אך חלקי בהחלט.

השבוע (שלישי, 31.3) הוא חגג יום הולדת 70 – הזדמנות נהדרת לחזור ל"יצחק" – אלבום הבכורה שלו משנת 81’. בן 31, מאחוריו כבר להקות רבות-תהילה כמו "הצ'רצ'ילים", "אחרית הימים", "כוורת", "הכבש ה-16" ו"צליל מכוון". וסוף-סוף הוא הסוליסט ביצירה של עצמו, בתצוגת תכלית מרשימה, רלוונטית ברובה גם היום.

הוא פותח ב"אף אחד כבר לא מתגעגע" המלנכולי. ממשיך ב"האהבה שלי היא לא האהבה שלו" הסוחף בסרקסטיות, ובעיקר משמיע – לרוב גם במילים שלו (כלומר לא רק בלחנים שלו) אמיתות מפוכחות על אהבה. למשל: "זה משחק האהבה, מי שנכנס יוצא נפגע" בשיר "נפגשנו". וגם: "דו קרב בין גבר לאישה, תני לי את הים וקחי לך את היבשה" מהשיר "אני ואת אז", שגם יש בו כמה מהמשפטים הכי סקסיים וכנים בפזמון הישראלי: "ואת יפה מאוד, לך זה לא חשוב / צבע עורך עובד עליי כמו כישוף / ואת רכה מאוד ואני קצת גס / מי ינצח פה ומי יצא מובס".

מובס הוא לא יצא. בפרספקטיבה של שנים, אבל גם בזמן אמת של הופעת האלבום, קלפטר דווקא ניצח. אומנם לא כל השירים מהאלבום הזה זכורים, אבל הוא כן הצליח להנציח ולשמר ניצוץ עדין ופראי מההוויה שלו – רוקנרול אישי מהול בג'אז עם צבע ישראלי של סוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80. הישראליות הזו תתחזק אצלו שנה אחר כך, כשהוא ייצור עם אריק איינשטיין את האלבום "יושב על הגדר", ובשנה שלאחר מכן את "שביר".

ובתקופה שברירית כל-כך, שלא לומר מערערת, נעים להאזין לאלבום "יצחק", שהופך את ההסתגרות הביתית להרבה יותר נסבלת. מזל טוב, יצחק קלפטר, ורק בריאות.

פורסם בגלובס ב-4.4.2020