הראל סקעת נחוץ לזֶמֶר הישראלי. יש לו קול יפה עם יכולת לבטא את דקויותיו על פני מנעד רחב, וכישרון הגשה. מדובר בזַמר קלאסי, מהסוג שפעם היה כאן, כמו יהורם גאון, ששי קשת ויגאל בשן בשנות זוהרם. הם לא היו יוצרים שכותבים את שיריהם, אבל הביצועים שלהם היו אמנות. חסרים היום זמרים שכאלה. המעטים שקיימים נוטים להגביל את עצמם לטריטוריית הזמר המזרחי. מגרש המשחקים של הפופ משווע לקולות גבריים מפוארים מהסוג שסקעת התברך בו.   
 
שלוש שנים אחרי אלבום הבכורה שלו מוציא סקעת את "דמויות" – אלבומו השני. אז הוא היה בוגר טרי של "כוכב נולד", כיום הוא מנוסה ובקיא בתחום. יש לו את כל הנתונים להוציא אלבום מצוין בנישה הטבעית שלו – אמצע הדרך רבת התפוצה. נדרשים ממנו רק שירים טובים ועיבודים שמבליטים אותם. ואלה בדיוק הכשלים של האלבום.
 
אומנם האלבום אישי בתכניו, ונפתח בתיאור של הבית הריק אליו סקעת חוזר אחרי הופעה ("תמימותי"), אבל רוב המילים טובעות בקלישאות כמו "אמרת שתמיד יש מקום לתקווה. מספיק נר אחד שעוד לא כבה. והוא שיאיר את החושך כולו" ("אמרת שהשמש", שיר שמפתיע לגלות שחתומה עליו שילה פרבר, יוצרת שנחשבת לרעננה). חיסרון מקומם נוסף בטקסטים הוא ההפרזות, שמתבטאות במספר אלף, עם שיר בשם זה שבו סקעת שר: "באלף קולות ואלף שירים, באלף מראות ואלף צלילים, באלף צורות אגיד את המילים". כך גם בשירים נוספים: "אלף קילומטרים" ("ציפור"), "אם כמוך/כמוני יש עוד אלף" ("בואי היום") ובשיר הנושא, שנפתח במילים "אלף מחשבות" (שמצד שני, דווקא ניכר בו הפוטנציאל של סקעת ככותב). מדובר בגודש ילדותי שאין מאחוריו מאום מלבד ההגזמה, שמשיגה דווקא את ההיפך, כלומר אינה אמינה ולא מחזקת אלא מחלישה.  
 
גם הלחנים חלשים בבנאליות הסכרינית שלהם, שמודגשת דווקא על רקע השירה רבת ההבעה של סקעת. ההפקה אומנם עשירה בכלי נגינה, אבל העיבודים מקוממים בסטנדרטיות נעדרת מקוריות. אפילו ב"כוכב נולד", בית גידולו של סקעת, משקיעים בעיבודים יצירתיים יותר. למרות שיש מעבד ומפיק נפרדים לכל שיר באלבום (פיטר רוט, זיו קוז'ו, יזהר אשדות וסקעת עצמו), השירים דומים בחוסר מעופם. יוצאים מהכלל הם "הזמנו אורחים" החמוד עם הסקסופון של עמית פרידמן (מילים ולחן: דידי שחר), "בואי היום" הסוחף (יהלי סובול) ו"עוד יאיר עלי" הרוקיסטי בצלילו (עפר בשן, בני בשן והראל סקעת).  
 
"אמצע הדרך" הפופולרי לא חייב להיות משעמם. גם שם ניתן להעז, לרתק ולהבריק. אפשר למשל להישאר במיינסטרים ובכל זאת להתקרב לשוליים המעניינים ולהתלהב מהרפתקאות חדשות.  "אני אשבור את החומות אותן בניתי בידיי", מבטיח סקעת בשיר "סוף". עכשיו שיקיים. 
 
 "דמויות", הראל סקעת, "הד ארצי"
 
פורסם ב-ynet ב-6.9.09