התהילה היא כבר לא תוצאה של הצלחה בעקבות כישרון, אלא ערך בפני עצמו. אנשים מפורסמים כי הם מפורסמים, ובכך נעשים מודל לחיקוי ומשכפלים את התופעה.  
 
גם עידו רוזן, גיבור "זבוב על הפסנתר" – ספרו של אבי גרפינקל (הוצאת "כרמל"), רוצה להיות מפורסם. בניגוד לאנשים שהפרסום עבורם הוא מטרה ללא כיסוי, לעידו רוזן יש מה "למכור". הוא פסנתרן בסוף שנות העשרים שלו ועלילת הספר ממקמת אותו בשלבים הסופיים של "תחרות האביב לפסנתרים צעירים".
 
האם ינצח? האם יפסיד? – זה לא באמת משנה, משום שנראה שעידו הוא בסך הכל פלטפורמה להגשת רעיונותיו של המחבר על מגפת הפרסום. "איזו מין מסגרת זו, שגורמת לך לשמוח ככה על מפלתם של אחרים?", הוא תוהה בשם עידו (עמוד 20), או: "איזו עוד דרך היתה לו למלא את קיומו השקוף והריק, פרט להשגת הכרה ופרסום?" (עמ' 39) נראה שכותב הספר פשוט תופס טרמפ על גיבורו כדי להגג תהיות שכאלה. כדי להזדהות עם דמות ספרותית רצוי – לפחות בזמן הקריאה – להאמין בממשותה, אבל הספר מקשה על כך משום שרובו מוקדש למחשבות של עידו שהמחבר מדווח עליהן בגוף שלישי יבש בתוספת מידע פשטני על אישיותו ועל חייו, כמו: "מילדותו הורגל לציית" (עמ' 8), או: "לא היה בו שום דבר אפל" (עמ' 9), וגם: "עידו נקרע בין התלות שפיתח בה לבין געגועיו לחירותו" (עמ' 24).
 
עוד משהו שמנכר את הקריאה בספר הוא הסתירות שמצביעות על חוסר אמינות, למשל: "עידו… העיף מבט ימינה ושמאלה, וידא שאיש אינו רואה אותו, והטיח את אגרופו בירכו בכל הכוח. תחושת הכאב והמאמץ שהשקיע במהלומה, הרגיעו אותו מעט". כעבור שתי שורות הוא "כעס על עצמו שאיבד את שליטתו העצמית לפני כמה שניות" (עמ' 14). איבוד שליטה? והלוא הוא תכנן מראש את המהלומה, ואפילו הצליח להשהות אותה.
 
דוגמה נוספת לחוסר עקביות: "בהעדר כל שאיפה אחרת או כל כישרון אחר" (מלבד הנגינה – ת.ל. עמ' 35). לעומת: "חודשים אחר כך עוד סיפרה חגית איך הוא הגיע באמצע האירוע, עשה עם יד שבורה עבודה של ארבעה מלצרים והציל את המצב" (עמ' 134).
 
כן, לעידו דווקא יש כישרון שקשור בעבודתו בחברת קייטרינג. הוא מבצע את עבודתו בשלמות מופתית, ובעיקר ניחן בראייה ניהולית מעולה וביכולת להפעיל אנשים אחרים. "קלטתי אותך, אתה יודע", משבחת אותו אישיות בכירה, "מרגע שהגעת, העניינים התחילו לתקתק" (עמ' 138). למעשה, למרות שעידו מתואר כפסנתרן מוכשר ושאיפותיו מתמצות בקריירת נגינה – נראה שהייעוד שלו הוא דווקא בניהול כלשהו, אבל בספר הפער הזה איננו מחודד מספיק.
 
החסרונות האלה מצערים משום שגרפינקל ניחן בדקויות אבחנה וניסוח המאפשרות לתאר מצבים רגשיים מורכבים, והוא גם מפגין הבנה יפה ביצירה המוזיקלית ובהבעתה, למשל: "במקום להכין בכל שלב ביצירה את השלב שבא אחריו, לבנות מתח כדי להפיגו, לשאול שאלה על מנת להשיב עליה, עידו חש שהוא מנגן את היצירה רסיסים רסיסים" (עמ' 34-33).
 
שני דברים מצילים את הספר, אך הם מתרחשים מאוחר מדי, במחציתו השנייה – דרמה שסוף סוף מביאה מתח ומזרימה קצב מהיר לסיפור, וגם – גימיק נחמד שקשור לסוף הסיפור.
 
בסופו של דבר, תחרויות ספורט, מוזיקה או בידור כמו "כוכב נולד" הנוכחית, ימשיכו כנראה להתקיים ולייצר מנצחים. מעטים מהם, אם בכלל, לא ידהו מהתודעה. כי המנצח האמיתי הוא הנצח, ותהילתו היא אדישותו.
  
("זבוב על הפסנתר", אבי גרפינקל, הוצאת כרמל)
 
 פורסם ב-ynet ב-30.8.09