ביקורת טובה

יותר ויותר קורה כאן שכאשר נחשפים למוזיקה חדשה, מתקשים להאמין שהיא באמת חדשה. הצלילים הם אותם צלילים כמו בשנים האחרונות, הקולות דומים לקולות אחרים, המילים אותן מילים ואי אפשר להבדיל בין זמר לזמר.

במציאות כזו הנפש קדה קידה כשהיא פוגשת את המוזיקה של טובה גרטנר. לא מדובר בזמרת חדשה. גרטנר פעילה מוזיקלית כבר משנות השמונים, ו"משהו דו לשוני" הוא אלבומה הרביעי. העניין הוא שבממלכת ההגדרות המתועבת (מי אמר שצריך להגדיר כל דבר?) היא משובצת כ"זמרת אינדי". גרטנר היא אכן אינדית, כלומר independent  – עצמאית, בכך שהפיקה בעצמה את שלושת אלבומיה הקודמים. אבל זה בדיוק כמו שההגדרה "מוזיקה אלטרנטיבית" מתארת בסך הכל שירים שאינם מושמעים בתחנות הרדיו הפופולריות – ולא בגלל שאינם ראויים, אלא משום שחוששים שם שאתם לא תאהבו את השירים האלה. והם טועים. בוודאי במקרה של גרטנר – מוזיקאית יצירתית שדומה רק לעצמה.

להיות יצירתי זה לכתוב, למשל, שיר על נשיקות, כמו השיר "דוכן נשיקות" – הברקה מחויכת שעל שמה נקרא האלבום ("אני יודעת שיהיה בינינו משהו דו לשוני"), כולל יוזמה עסקית – "בוא נפתח דוכן נשיקות, נפיץ ונמכור בכל הרשתות", וקטלוג מפורט: "נשיקה צרפתית מתוקה, נשיקה אינדונזית אלכסונית, נשיקה אוורירית שובבה, נשיקה סוף העולם". יצירתיות מתבטאת גם בשיר כמו "בלתי נשכח", שמתכתב עם שירו של אהוד בנאי, "היום" – קליט, מעורר מחשבה וגם מעודד ויכוח.

כדי להיות מקורי לא מוכרחים להימנע משימוש בנושאים נפוצים, כמו "זוגיות", אלא למצוא בתוכם את הסיטואציה שלא נכתב עליה. למשל, בשיר "הוא עשה לי בראש", שבו אחרי פתיחת הבסון המהורהרת אך ההחלטית מתוארת תנועה בראש בתגובה לאמירת "בוקר טוב". בהמשך גרטנר מוציאה מהתנועה החיצונית הקטנה הזאת עולם פנימי גדול – "הוא עשה לי בראש כמו גל בים הלוך ושוב. כאילו שאני מורידה כוכבים, כאילו שאני לוכדת ברקים".

גם השימוש של גרטנר בפסוקים מהמקורות, שאינו בגלל ענייני טרנד, אלא היה שם מאז ומתמיד, הוא מקורי. למשל הפסוק מתהילים "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב" משובץ בשיר "ברגע מסוים", שבו היא מספרת על שיר ששמעה ברדיו ו"הזמר שר בקול כואב". אולי היא רומזת לנעם רותם, שכן בהמשך היא מצטטת את המילים "עולה ויורד" משירו הנושא את אותו שם, אם כי מדמה אותן לטמפרטורות שמראה מדחום של איש חולה.

גרטנר, בדרכה המיוחדת, גם מביאה סמלים ציוניים ממלכתיים כמו "התקווה" – בשיר "נשוי", שנשמע כמו תסריט בלשי, ובשיר "אגדה", שבו האמירה הכללית "אם תרצו אין זו אגדה" משתנה לאמירה אישית – "אם "תרצה".

לעיתים היא נשמעת פחות קומוניקטיבית, למשל בשיר הפותח "מזליסטית", שלא ברור בו האם היא רצינית או צינית בדברי השבח העצמי המופרזים, שהאירוניה הפנימית בהם אינה מובהקת. בכל מקרה, היא מעניינת, דינמית ומשתנה תוך כדי שירה. כך, למשל, בשיר "כמה קל" שמתעבה בהדרגה ככל שמצטרפים אליו כלי נגינה ומתעצם באנרגיות הנגינה והשירה, וב"דוכן נשיקות" שבו המוזיקה נפתחת בעדינות והופכת לרוק ים תיכוני סוער.

יושי שדה הפיק ועיבד את האלבום (וגם ניגן בגיטרות ובקלידים) באופן שמכבד את קולה הנעים והייחודי של גרטנר – מיזוג של ילדותיות ונשיות, לא במובן המתחנחן אלא הטבעי. כמו פוסטר יפה, אבל עם שכבות שאפשר לחפור בהן, כך האלבום של גרטנר, מוכיח שיצירתיות יכולה להיות נגישה.
 
 
טובה גרטנר, "משהו דו לשוני"

פורסם ב-ynet ב-29.01.08