אווירת סיוט עם מפרצי תקווה

שנתיים אחרי "ערימות של חלומות" – אלבום הבכורה של היוצרת הצעירה טל פוגל, היא מוציאה את אלבומה השני, "אל החצר הגדולה". נכון, רובכם אינם מכירים אותה, וזאת לא אשמתכם המוחלטת. אם כדי להיחשף למוזיקה חדשה אתם עדיין נזקקים לתחנות הרדיו, הרי שרובן ממשיכות להעדיף להיטים בטוחים של מוזיקאים ותיקים. פוגל משתייכת לסצנה הבאר-שבעית, הרוחשת כבר יותר מעשור עם מוזיקאים מוכשרים ומוערכים כמו דויד פרץ, נדב אזולאי, יוחנן קרסל, טל אורן, יולנטה, להקת מריונטה סול (שפוגל הצטרפה אליה בשנים האחרונות, ושאמיר גרומן – היוצר המרכזי שבה, הוא גם מפיק אלבומיה של פוגל) ועוד.

יש לפוגל קול מעט ילדותי, נעים ונוגע ללב. הוא קטן יחסית, וברוב שירי האלבום היא מכפילה אותו לשני קולות, וזה יפה. המוזיקה שלה לא באה לבדר, אלא לבטא באופן מעורר הזדהות – נשיות אינטליגנטית, קדרות ורוך. כוחה של פוגל אינו בלחנים, שעדיין צרים יחסית במנעדם ולפעמים נחווים כמו אותה המנגינה בווריאציות שונות. החוזק שלה הוא במילים, שבאמצעותן היא יוצרת אווירה של סיוט עם מפרצי תקווה. "שוב אני מחכה שמבלהות תחזור אליי ותביא איתך מתנה", היא שרה ("מבלהות תחזור אליי"). בשיר הנושא עם הרוק התזזיתי, שגיטרות סמיכות מעבות אותו, היא מפצירה: "כלא שלי, אל תעזוב אותי. חבק אותי חזק… רק בבקשה תשאיר לי פרצה אחת קטנה אל החצר הגדולה, ביום של שמש צהובה".

כן, היא מיטיבה לכתוב שירים, והעיבוד וההפקה החכמים של אמיר גרומן מבליטים את יתרונותיה ומכסים על חולשותיה – הופכים אותן לפגיעוּת, המגבירה את אמינותה ומהדהדת את יופיים של שירים כמו "עוגת הרכבת" – שיר אהבה יפהפה לאימא: "את יותר יפה מכל ילדייך / ואת אוהבת אותי באמת / בעינייך מסתתרות  מפולות שלגים / שם השמש בהירה, באור ממיסה / משאלות אל תוך המים".

אז מה קרה ל"ערימות של חלומות" שפוגל הציבה לפני שנתיים? הם ממשיכים להיערם ולהצטבר על בסיס הפרדוקס הזה של קול נאיבי, ששר תכנים שרחוקים מלהיות תמימים. עולם אפל, צרוב כמיהות, שמשורטט במכחולים הולכים ומשתכללים, חדים ודוקרים.

פורסם בגלובס ב-7.7.16