בעטיפת "עירום באתי", יהודה סעדו ניבט בפרופיל כשעיניו עצומות. מבטו העיוור מקרין חשיפה ופגיעות באופן שבו הוא מפקיר את עצמו לעולם מבלי יכולת להגן על עצמו, אבל לא פחות מכך מבטא אטימות והתעלמות. ייתכן שסעדו נמנע מלהביט בחבר השופטים, לא אלה שבחנו אותו בתוכנית "כוכב נולד" שממנה בא, אלא המאזינים שבבואם לשמוע אותו מרכיבים על אוזניהם מכשירי שמיעה שעליהם נכתב "זהירות, כוכב נולד", או לחילופין: "הידד, כוכב נולד". ובכל מקרה, מבין בוגרי המיזם, סעדו משתייך לזן היוצר, כלומר בדומה לשי גבסו ולהראל מויאל (ובניגוד לשירי מימון, הראל סקעת ונינט טייב), הוא כותב את רוב שיריו.
 
כמוזיקאי סעדו מפגין יכולות טובות – בהלחנה, בכתיבה, בנגינה (פסנתר וקלידים) ובעיקר כזמר בעל טביעת קול חמה, אם כי לא רותחת, וכישורי סלסולים מרשימים.
 
הוא שר בכובד ראש ולב, שהולם את נוכחותו הרצינית, אבל סותר לחלוטין את  הצהרתו "אולי אני מצחיק מדי" בשיר "מצחיק מדי". אם קיימים בסעדו צדדים קלילים, הרי שבאלבום הבכורה שלו הם אינם באים לידי ביטוי. מצד שני, גם ל"אני יורק עלייך דם" מאותו השיר אין ממש גיבוי ביצירה. סעדו שר את שיריו מתוך שכנוע עמוק, אך אינו מערער את עצמו ולא מתמסר לחלוטין לטריטוריות שיסכנו את קיומו, משום שלפחות כרגע, ובניגוד לתיאורו העצמי, לא נראה שיש לו מספיק דם כדי לירוק. רצינותו של סעדו במובן המופרז שלה מתגלה גם ב"אשרי האיש" – הפסוקים מפרק א' של תהילים, אותם הוא הלחין בייראת כבוד שכלי המיתר מעצימים. התוצאה היא אנדרטה מרשימה אך בלתי נגישה לצורכי תפילה, שינון או הזדהות, משום שהיא אינה קליטה, קומוניקטיבית או מקרבת.  
 
בדרך אל המאזין, סעדו נאלץ לצלוח מלבד משוכת "כוכב נולד" גם את ההשוואה המתבקשת לעמיר בניון. אומנם סעדו בנה בעצמו ובכישרונו את ביתו, אבל את השכונה הקים קודם לכן בניון במו קולו. גם אם מרפסותיהם אינן צמודות, שתיהן משקיפות על אותו נוף, של אמונה דתית ואהבה לאל, לאישה (אצל בניון היא מכונה "בת מלך" ואצל סעדו "אשת חיל") ולמוזיקה, והחיפושים רבי המשמעות אחר שלושתם.  
 
יש באלבום כמה שירים טובים במובן היפה והמרגש –  "מלך בשדה" (מילים: שחר כהן, לחן: אסף צרויה), "אשת חיל", "שיר חדש" (מילים: סעדו ביחד עם עודד ארביב) ו"זוהר בשמיים שלי" (מילים: דורון מדלי) והשאר סבירים. הבעיה העיקרית באלבום היא העיבודים העשירים בכלים אך הדלים בהשראה של נדב ביטון, שאף הפיק את האלבום וניהל אותו אומנותית. הייתרון בסמכות-על שכזאת שמרכזת לבדה פרויקט שלם היא ביצירת רמת שירים זהה, אחידה ורציפה, שאינה מתפזרת וסוטה לכיוונים שונים. אבל אותו יתרון מתפקד כחיסרון כשמדובר באיחוד חסר דמיון שלא פותח אלא משטח. קשירת השירים זה לזה, מונעת מהם לעוף, על אף שזהו אחד מהמוטיבים באלבום ("עף" ב"ממשיך במרדף", "נעוף יחדיו" ב"מצחיק מדי", "לעוף מעבר להרים" ב"שיר חדש", "כנפיים שלי" ב"זוהר בשמייים שלי").
 
אבל בסך הכל היתרונות – קול נאה ומאופיין, זהות יצירתית מתגבשת, כנות משכנעת וכמה שירים טובים – גוברים על החסרונות. סעדו בנה תחנת שיגור הולמת, ונסיקתם המוצלחת של אלבומיו הבאים תתאפשר אם יתמיד בטיסותיו ויפתח את כישורי התעופה שלו.
 
"עירום באתי", יהודה סעדו, אן אם סי

1.4.07, ynet